משנה אבות א יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה יב | >>
הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם.
- הִלֵּל אוֹמֵר:
- הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן:
- אוֹהֵב שָׁלוֹם,
- וְרוֹדֵף שָׁלוֹם,
- אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,
- וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה
הלל, ושמאי - קיבלו מהם.
- הלל אומר:
- הוי כתלמידיו של אהרן -
- אוהב שלום, ורודף שלום,
- אוהב את הבריות - ומקרבן לתורה.
- הוי כתלמידיו של אהרן -
מתלמידיו של אהרן - אמרו שאהרן עליו השלום כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע, או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה, היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מרבה לספר עמו. והיה האיש ההוא מבייש נפשו ואומר "אוי לי אילו היה יודע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן שידבר עמי, ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר, לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו". והיה חוזר למוטב, שב ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו. ואמר השם יתברך כשתארו בזאת המידה הנכבדת "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון"(מלאכי ב, ו).
ועל זה העניין המפורסם עליו כוון הלל:
הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום - פירשו באבות דרבי נתן, כיצד היה אהרן אוהב שלום, כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבא אליך שתמחול לו, ומתוך כך כשהיי פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב את הבריות לתורה, כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר כח עמו ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש ואומר אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון:
ורודף שלום. כענין שנאמר (תהלים ל"ד) בקש שלום ורדפהו:
אוהב את הבריות. לפי שהם בריותיו של הקב"ה לפיכך ראוי שתאהבם וגם שתהיה האהבה מזה הפנים ולא מפנים אחרים כגון מפני הנאה המגיע לך מהם. וקרוב לזה פירש במדרש שמואל:
ומקרבן לתורה. פירש הר"ב שאהרן כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו וכו' וקצת קשה שזה נראה מתנגד למאמר נתאי הארבלי שאמר ואל תתחבר לרשע וראיתי בפי"ב מאבות דר"נ מה ת"ל ורבים השיב מעון כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע נתן לו שלום למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אומר אוי לי איך אשא [עיני אח"כ] ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מראה לספר עמו. והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו וכו':
(כו) (על המשנה) ורודף כו'. כענין שנאמר בקש שלום ורדפהו:
(כז) (על המשנה) אוהב כו'. לפי שהם בריותיו של הקב"ה ולפיכך ראוי שתאהבהם, וגם שתהיה האהבה מזה הפנים, ולא מפנים אחרים, כגון מפני הנאה המגיע לך מהם:
(כח) (על הברטנורא) לכאורה מתנגד למאמר ואל תתחבר לרשע. ח"ל הר"מ, היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מראה לספר עמו:
אוהב שלום וכו': ביד בהלכות דעות פ' חמישי סימן ז". ועיין על פי' משנה זו בפי' הרב ר' משה אלשיך ז"ל ס"פ שמיני בדף קע"ד דברים מתוקים:
יכין
הלל ושמאי קבלו מהם: נקט הלל אחר שמעיה ואבטליון מדהיה תלמידם [כיומא דל"ב ב']. ומדהיה ענוותן מאד [כשבת דל"א א'], לכן לימד ג' משניות רצופים בעניין ענווה, אחת בדיבור. והב' במעשה. והג' במחשבה:
הלל אומר: כאן מזהיר בעניין הענוה בדיבורו, שכוללת ג' עניינים, האיך ידבר עם כגדול ממנו, והאיך עם חבירו השוה לו, והאיך עם הקטן ממנו:
הוי מתלמידיו של אהרן: ולכן בעניין חיובו לרבו ולגדול ממנו, אמר שילמוד אדם מאהרן, האיך שמח לגדולת משרע"ה, והלך לקראתו, וקראו אדוני, משנבחר להיות רבן של ישראל. ואף שהיה קטן ממנו בשנים ובשאר דברים היה שקול כמוהו [כרש"י וארא כ"ח פכ"ו]. כ"כ אתה תכבד לרב בעדתך, אף שיהיה קטן ממך:
ורודף שלום: ובעניין חיובו לחבירו, אמר הוה אוהב שלום, לבלי יוגרם מחלוקת בינך לבינו. אבל גם תרדוף שלום, שכשחבירך עקש ופתלתול, ונגרם מחלוקת ביניכם, הוה רודף ומתעמל בדבורך אחרי השלום שברח ממך להשיבו למכונתו, כמ"ש בקש שלום ורדפהו [תהלים ל"ד]:
ומקרבן לתורה: ובעניין חיובו לתלמידיו וצאן מרעיתו, אמר, אהוב אפילו אותן שאינן ראויין להקרא אדם מצד חולשת שכלם, רק כשאר בריות יחשבו, ותיטיב להם בגופניות, וברוחנית, שכשתוכיחם תחוס על כבודם, לא בזעף וקצף, כ"א בדברי רצוי בחן וחסד, כאב רחמן לבניו. כי רק עי"ז תקרבם לתורה, דאין אדם שומע עצת שונאו, רק עצת אוהבו [עי' פ"ב סי' מ"א] וכן מצינו שהתנהג עם הגר שבא לפניו ועם שאר בנ"א שקנטרוהו כמבואר בפ"ב דשבת וכן מצינוהו קודם שנתמנה נשיא שהיה חוטב עצים ושואב מים, ולא הודיע על עצמו כמבואר בנדרים. ולכן אמר הכי אוהב את הבריות לא אמר את אדם, מדאמרינן [ביבמות ס"ב א'] אתם קרויין אדם וכו', דאפילו עובד כוכבים, או המקנטרך על חנם כהנך דשבת שקנטרוהו על לא דבר ואין ראוי לקרותו אדם אשר בצלם אלקים עשה אותם, אלא שם בריות נאות להם אעפ"כ תדבר עמם בנחת, ובזה תקרבם לתורה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש בפ' אין דורשין אמרו כי הלל ומנחם קבלו משמעיה ואבטליון יצא מנחם לעבודת המלך ונכנס שמאי והלל זה הוא הלל הזקן שעלה מבבל והיה מזרע דוד מבני שפטיה בן אביטל כן אמרו בגמרא בכתובות פרק אע"פי על רבינו הקדוש שהיה מבני בניו ואמרו בירושלמי כי משפחת אמו היתה מזרע דוד ומשפחת אביו היתה מבני בנימן ולזה היה רבינו הקדוש שהוא מבני בניו של הלל כפוף לרב הונא שהיה בימיו ריש גלותא בבבל לפי שהיתה משפח' אביו מזרע דוד כנזכר בירושלמי במס' כלאים וכן במס' הוריות פרק כהן משיח כשאמר רבי מה אני בשעיר כלומר שיתכפר בשעיר כדין נשיא אמר לו רב חייא הרי צרתך בבבל ומתנאי הנשיא הוא שלא יהיה בישראל גדול אלא הוא שנא' מכל מצות ה' חלהיו שאין עליו אלא אלהיו כמו שנז' ג"כ בפ' מלך כן אמרו שם בגמרא:
הוי מתלמידיו של אהרן. כלומר למוד ממעשיו של אהרן כבר פי' זה מלאכי ואמר בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. שני דברים היה עושה האחד אהבת השלום והשני להשיב רבים מעון ופירשו באבות דרבי נתן כיצד היה אוהב שלום כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חבירו ואומר לו ראה חבירך איך הוא מתחרט ומכה עצמו על שחטא לך ואמר לי שאבוא אליך שתמחול לו ומתוך כך כשהיו פוגעין זה לזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה משיב רבים מעון כשהיה יודע באדם שעובר עבירה בלילה היה הולך אצלו ומראה לו פנים צהובות ואותו אדם היה מתבייש מעצמו והיה אומר אלו היה יודע זה הצדיק מעשי הרעים היה מתרחק ממני ומתוך כך היה מהרהר בתשובה וזהו שאמר הלל שאהרן היה אוהב שלום וגם רודף אותו כמו שנא' בקש שלום ורדפהו. ובירושלמי דפאה אמרו וכן בילמדנו בפרש' חקת בקשהו ממקומך ורדוף אחריו במקום אחר. וכן אמרו באבות דר' נתן רדוף שלום מעיר לעיר ומכרך לכרך וממדינה למדינה. ובפרק הבא על יבמתו אמרו מותר לשנות מפני השלום שנא' אביך צוה לפני מותו כמו שנזכר שם. והיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ועל זה נאמר באהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל אפי' הנשים במשמע ובמשה לא נאמר אלא בני ישראל. וחלילה שיהיה יותר וכו':
(כאן חסר חבל על דאבדין ע"כ נמצא כתוב):
הלל ושמאי קבלו מהם וכו'. אלו הם הזוג החמישי באו ללמד מוסר על עיקר גדול, כי העולם הזה הוא מסוגל למחלוקת ביותר מכל הדברים שבעולם, כי זה ענין העולם הזה שהוא עולם הפירוד והחלוק לכך המחלוקת רגיל בעולם. ודבר זה תוכל להבין כי באותו יום שנברא העולם בא המחלוקת לעולם מן קין והבל, שמזה תראה כי המחלוקת מסוגל לעולם הזה בעבור כי העולם הזה הוא עולם החלוק והפירוד. לכך אמר כי ראוי שיהיה מחזיק בעולם ברדיפות שלום בין איש לחבירו, וכאשר יש בעולם הזה פירוד וחילוק יהיה מדתו לחבר המחולקים וכמו שיתבאר. ויש לשאול הרבה במאמר הלל שאמר הוי מתלמידיו של אהרן, ואף כי בודאי כך הוא שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, מ"מ לא נזכר זה בשום מקום בתורה בפירוש, רק כי רמז הכתוב (מלאכי, ב) בשלום ובמשור הלך אתי ורבים השיב מעון, ועל זה לא סמך הלל לומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כאלו היה ידוע לכל, ועוד אוהב את הבריות לא נזכר בשום מקום שהיה אוהב את הבריות, ועוד שאמר שיהי' מתלמידיו של אהרן וכי אף אם יהיה לו אלו מדות מנין שיהיה מתלמידי אהרן, כי אהרן כ"ג קדוש הש"י, ועוד קשה למה הוצרך לומר הוי מתלמידיו של אהרן הוי ליה לומר תהא רודף שלום, ועוד קשה שחבר אל מאמר זה נגד שמא אבד שמיה מה ענינו לזה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן, וכן מה שאמר אחריו דלא מוסיף יסיף מה ענין אלו דברים זה לזה שאין להם חבור, וכן מה שאמר אם אין אני לי מי לי וכו' אין ענינו לכאן. וכן יש לדקדק בדברי שמאי שאמר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, שכל אלו דברים אין להם חבור ביחד. אבל פי' מה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן, כי אהרן היה כהן גדול והכהן הגדול הוא מיוחד להיות מקשר ישראל עד שיהיו ישראל עם אחד, כאשר היה להם משכן אחד ומזבח אחד, הפך האומות כמו שאמרו במדרש (במד"ר פ' י"ח) כאשר היה קרח חולק על כהונת אהרן אמר להם מרע"ה בדרכי גוים כהנים הרבה כולם מתקבצים בבית אחד ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד וכ"ג אחד וכו' וכמו שהוא בפי' רש"י ז"ל, ומזה תראה כי על ידי הכהן גדול שהוא אחד בזה נראה כי ישראל עם אחד, והיה אהרן מקשר ומאחד ישראל עד שהם אחד, ולכך היה אהרן רודף שלום בין איש ובין חבירו שלא יהיו מחולקים במחלוקת רק יהיו עם אחד. וכן היה אהרן מקרב את ישראל למקום על ידי הקרבנות שהיו עובדים אל הש"י ובזה היה מקרב אותם אל הש"י. וכך היה מסוגל אהרן לקרב את הבריות לתורה, שאם היה רואה אדם חוטא שחטא היה מקרב אותו לתורה שדבר זה הוא ראוי אל מדתו. וכמו שהיה אהרן עובד עבודת ישראל להביא הטוב על ידי הקרבנות, ולא יבא טוב לאחד רק על ידי מי שהוא אוהב אותו ומבקש טובתו ולפיכך אהרן בודאי אוהב היה את ישראל. ועוד איך יהיה מקשר ומחבר את הבריות עד שהם עם אחד, אם הוא בעצמו אינו מקושר עמהם עד שיהיה אוהב את הבריות. ולפיכך אמר הוי מתלמידיו של אהרן, כלומר מאחר שאהרן היה מיוחד ומסוגל לזה בעצמו יותר מכל בני אדם, אם אתה עושה כך הנה אתה נכנס בזה להיות מתלמידיו של אהרן, כי דבר זה עיקר עצם מדריגת אהרן במה שהוא היה כהן גדול היה עושה שלום לגמרי בעולם, שצריך שיהיה שלום בין איש ובין חבירו וכן שיהיה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים ובזה הכל שלום, והיה דבר זה ע"י אהרן בפרט יותר מכל באי עולם. ולפיכך אם האדם נכנס במדות האלו נחשב מתלמידיו של אהרן כי דבר זה היה לאהרן במה שהיה כהן גדול והוא עיקר מדריגתו של אהרן:
ומה שאמר אוהב שלום ורודף שלום, פירוש אוהב שלא יבא מחלוקת בין האנשים, ורודף שלום שאם בא מחלוקת ירדוף לעשות שלום, ושם צריך רדיפה עד שיהא מחזיר אותם לשלום, כי דרך בני אדם כאשר נכנסו במחלוקת אז כל אחד מתרחק מן חבירו בתכלית הרחקה ודבר שהוא מרוחק צריך רדיפה אחריו. ועוד יתבאר דבר זה מה שאמר אצל השלום בכל מקום רדיפה דוקא, והוא דבר מופלג מה שנקרא ה' שלום ואסור לומר שלום בבית המרחץ, שמזה תראה כי ה' שלום הוא ענין קדוש על הכל. ולכך הוא דבר שאינו מצד עוה"ז. ולפי מדריגה זאת צריך שיהיה נעשה ברדיפה ולא יהיה נעשה בשהיה ועכוב זמן, כי כן כל הדברים לפי עלוי מדריגתם אין ראוי שיהיה נעשו בזמן, כמו שאמרו ז"ל (מכילתא בא) ושמרתם את המצות אם בא מצוה לידך אל תחמיצנה אל תקרא המצות אלא המצוות, כי המצוות הם דברים אלקיים ולכך לא היו נעשים בשהיה ובעיכוב זמן. ומה שאסור להחמיץ את המצה ואסור להחמיץ את המצוה הכל טעם אחד, כי ישראל יצאו ממצרים מכח המדריגה העליונה האלקית שאין בה שהיית זמן כלל וכמו שהארכנו בזה במקומו, וזה טעם שאסור להחמיץ המצוה כי יש שם חימוץ על המצוה כמו על המצה כי המצוה היא אלקית ואין ראוי לה הזמן ששייך אל הדברים שהם בעולם הזה שהוא עולם הגשמי תחת הזמן. לכך השלום למדריגתו הוא דבר אלקי עד שאסור לומר שם זה בבית המרחץ עד כי אמרו (שבת דף י:) כי שמו יתברך נקרא שלום, וזהו שאמר הוי רודף שלום בלא שהיית זמן לגמרי ודבר זה יש להבין כי הוא תולה בסוד שלום, ועוד יש טעם בזה ויתבאר במקום אחר:
ואמר שיהיה אוהב את הבריות, ומדה זאת ראוי למי שהוא רודף שלום שהוא מקשר את הבריות עד שהם אחד, ומכ"ש שהוא אוהב את הבריות ויהיה אחד עם הבריות כמו שאמרנו אצל אהרן. ואמר ומקרבן לתורה, שכשם שיעשה שלום בין איש לחבירו כך יהיה עושה שלום וחבור בין בני אדם שרחקו מן התורה וממצות הש"י ויעשה שלום ויקרב אותם לתורה ולמצות הש"י, עד שיהיה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים. הרי כל המדות האלו שהזהיר עליהם הלל שיהיה האדם מחבר הכל עד שהכל אחד. ותבין מזה כי גם כל אלו דברים שזכר הלל שהיה נשיא, ענף מן אהבת השי"ת כי בשביל שהוא אוהב השי"ת אוהב את בריותיו כדלעיל, ובפירוש אמר ומקרבן לתורה, והקירוב לתורה ולמקום הכל בשביל אהבת הש"י ומבואר דבר זה. ומפני שבעל מדה זאת האוהב שלום ורודף שלום מדה שלו שפלות וענוה, כי הרודף שלום בין איש לחבירו צריך שילך אליו כי אין בעל המחלוקת הולך אחריו, ואם אינו שפל רוח יאמר כי אין זה כבודי להשפיל עצמי ולרדוף שלום בין איש לחבירו, וכ"ש אהבת הבריות שדעתו קשורה בבריות עד שיהיה שלום בין כל הבריות, ומדה זאת הפך בעלי שררה שלא שייך בהם אהבת הבריות להיות דעתם מתקשר עמהם, אבל דעתם נבדל מהם כי אינם נחשבים בעיניהם, כמו שדרך כל בעלי השררה שהם לעצמם ואין להם עירוב עם הבריות, ובודאי הלל מפני ענותנותו שהיה בעל ענוה כדאיתא בפ' במה מדליקין (שבת דף לא.) הזהיר בדברים אלו כי כל הדברים אלו הם ממדת הלל שהיה עניו, ולפיכך הזהיר באלו המדות שהם מדות הענוה והוא הפך בעלי השררה. ולפיכך סמך אחריו נגד שמא אבד שמיה, והרמב"ם ז"ל פי' נגד שמא כאשר תראה אדם ששמו נמשך ביותר אז אבד שמיה ר"ל תדע כי קרוב שמו להיות נאבד, ולפי זה הוא על דרך לפני שבר גאון (משלי, טז) וזה נגד שמא אבד שמיה. ויראה כי פי' נגד שמא אבד שמיה, כי השררה נקראת נגד כמו נגיד על עמו בכל מקום (שמואל א', יג) ואומר נגד שמא של השררה המורה לשון זה המשכה וקיום, אבל אין השם הזה ראוי לה כי אבד שמיה כמו שהתבאר למעלה כי גורם לו לבעל השררה האבוד, כמו שאמרו (פסחים דף פז:) אוי לרבנות שמקברת את בעליה. ולא אמר נגד שמא אבד שמא או נגד שמיה אבד שמיה, כי כך ר"ל שם השררה הוא נגד ואין זה השם ראוי לה, אבל השם המיוחד לה לגמרי ראוי שיהיה שמא של השררה נקרא אבד מאחר שבעל השררה נאבד על ידי זה. ויש לפרש אבד שמיה קאי על בעל השררה דשייך לומר שמיה, ור"ל כי אין ראוי שתקרא השררה נגד שהיא לשון המשכה, כי שמיה של בעל השררה הוא אבד וכיון דשם בעל השררה אבד אין ראוי שתקרא שם השררה נגד שהוא לשון המשכה. ויש שגורסין נגד שמא אבד שמא באלף, ר"ל כי לא יקרא שמא בישראל נגד רק אבד וכמו שאמרו אוי לרבנות שקוברת את בעליה כמו שהתבאר למעלה:
ויש לך לדעת עוד מה שהרבנות קוברת בעליה כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן הש"י שהוא אלקים חיים ומשפיע החיים והקיום לנמצאים כלם, והנה כל אשר הוא עושה עצמו מקבל שהוא משפיל עצמו ראוי הוא לקבל החיים מן הש"י, אבל הבעל השררה שהוא המושל על האחר ואינו עושה עצמו מקבל רק פועל ומושל באחר אינו מקבל הקיום והחיים, כי אל החיים ראוי הקבלה שצריך שיהיה מקבל החיות אשר הש"י משפיע תמיד לאדם ואין האדם מקוים רק בו ית' ועצם החיות בעצמו הוא הקבלה שמקבל חיות, ולפיכך הש"י נקרא מקור חיים כי המקור משפיע תמיד כן הש"י משפיע החיים תמיד לבני אדם כמו המקור הזה. ולפיכך כל אשר הוא משפיל עצמו הוא מקבל הקיום מן הש"י אשר בו נתלה הכל, אבל הרבנות והשררה אין עושים עצמם מקבל רק עושה עצמו מושל באחר ולפיכך אין ראוי אל החיות כמו שאמרנו למעלה ואין להאריך כי יתבאר בסמוך עוד. ומה שאמר דלא מוסיף יסיף, כי התורה הפך השררה, כי על ידי התורה של האדם הדביקות בו יתברך וכמו שבארנו זה במקומו באריכות, ולפיכך נאמר על התורה (דברים, ל) כי היא חייך ואורך ימיך, והרי התורה בשביל זה הפך השררה לגמרי, כי התורה עצם החיים. ולפיכך מאן דלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב, פירוש אם אינו מוסיף להיות עמל בתורה הוא יסיף כלומר שמת קודם זמנו, וזה כי כבר התבאר כי האדם שנקרא שמו אדם על שם שהוא מן האדמה שהיא בעלת חומר, ודבק בחומר האדם ההעדר כמו שהתבאר למעלה, ועוד יתבאר בכמה מקומות, ולפיכך צריך האדם להוסיף בתורה השכלית שהוא הפך החומר והיא חיותו של אדם. וגם שעל ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך כמו שבארנו זה בכמה מקומות, כי אם לא היתה התורה לא היה לאדם בעל חומר דביקות בו יתברך ולפיכך בתורה יש החיים, וזהו דלא מוסיף יסיף, ופירוש דלא מוסיף שאינו יגע ועמל בתורה, אע"ג שלמד התורה רק שאינו עמל בדבר ואינו מגביר השכל על החומר שדבק בו ההעדר, ולפיכך הוא יסיף. ומאן דלא יליף פירוש שאינו לומד כלל חייב בדין קטלא, כי מרחיק עצמו מן התורה ואדם כזה מתנגד אל התורה ומביא אליו המיתה לפי שמרחיק עצמו ממנה, וכך אמרו בפרק ר"ע (שבת דף פח.) נמשלו דברי תורה לנגיד דכתיב שמעו כי נגידים אדבר מה נגיד זה יש בידו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בידם להמית ולהחיות, והנגיד ממית בכח המשפט ולכך אמר קטלא חייב ר"ל במשפט מפני הרחקתו מן התורה ועוד יתבאר:
וקבע אלו שלשה דברים ביחד דהיינו נגד שמא אבד שמיה וגם דלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב, וכך הם בפרק הרואה (ברכות דף נה.) אמר רבי יהודא ג' דברים מקצרין ימיו ושנותיו של אדם מי שנותנין לו כוס לברך ואינו מברך ומי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא והמנהיג עצמו ברבנות, מי שנותנין לו ספר לקרות ואינו קורא שנאמר כי הוא חייך ואורך ימיך וכוס של ברכה לברך ואינו מברך דכתיב ואברכה מברכך והמנהיג עצמו ברבנות דאמר ר' אבא בר חנינא מפני מה מת יוסף קודם אחיו שהנהיג עצמו ברבנות ע"כ. הרי כי זכרו ג' אלו דברים ביחד נותנין לו ספר תורה לקרות וכוס של ברכה לברך ומנהיג עצמו ברבנות. כי שלשה דברים אלו שצריך אל החיים, כי מן הש"י בא החיים אל כל חי, וע"י התורה יש לו דביקות בו יתברך כמו שאמרנו כמה פעמים, ובשביל כך מקבל החיים והאדם הוא שמקבל החיים, וכאשר הוא מרחיק מאחד מהם מקצר ימיו ושנותיו של אדם. וכאשר נותנין לו כוס לברך ואינו מברך מרחיק עצמו מן השי"ת אשר מאתו שפע הברכה, ורש"י פירש שנאמר ואברכה מברכיך דהיינו כשנותנים לו כוס לברך ואינו מברך את בעל הבית ולפיכך מרחיק את עצמו מן הברכה, ולפי דעתי בחנם פירש כך דאף אם אין כאן בעל הבית ואוכלים משלהם נמי קאמר דלא איירי התם בבעל הבית, אבל פירושו כיון דכתיב ואברכה מברכך מכ"ש מי שמברך להקב"ה שהוא מתברך, וכאשר נותנים לו כוס של ברכה לברך והוא מרחיק עצמו מן השי"ת אשר מאתו הברכה ולכך מקצר ימיו. והתורה אשר על ידה הדביקות בו יתברך והיא כמו אמצעי בין הקב"ה ובין האדם, עד שעל ידי התורה מקבל החיים, וכאשר ירחק מן התורה שעל ידה הדביקות בו יתברך מקצר ימיו ושנותיו של אדם. והמנהיג עצמו ברבנות אינו רוצה להיות מקבל משפע החיים, כי המנהיג עצמו ברבנות עושה עצמו מושל באחר לפי שררתו ורבנותו ואינו עושה עצמו מקבל כי הקבלה שייך למי שהוא משפיל עצמו וכמו שהתבאר דבר זה למעלה, ולכך אלו שלשה מקצרין ימיו של אדם:
אפשר לפרש אוהב שלום שלא יהיה בעל מריבה ורודף שלום כי אף אם השלום היה בורח ממנו יהיה הוא רודף אחריו שאם חברך אינו רוצה להשלים עמך אתה תרדוף אחריו לפייסו ולשניהם כוון כמש"ה בקש שלום ורדפהו הרי במה שאמר בקש אוהב שלום אמור ובמה שאמר ורדפהו כוון שיהיה רודף שלום אפי' שהשלום יהיה בורח ממנו. ואפשר עוד שאמר הוי מתלמידיו של אהרן ולא אמר הוי אוהב שלום לפי שכל אדם בעיני עצמו הוא אוהב שלום ואף אם הוא איש ריב ומדון אינו רואה חובה לעצמו לכן נתן לו גבול לומר כ"ז שאין אתה כמו אהרן אין אתה אוהב שלום ולא אמר הוי כאהרן כי הלואי שיהיה כאחד מתלמידיו כי כמוהו ממש א"א בעולם ולכן אמר על הפחות הוי מתלמידיו אף אם לא תהיה ממש כמוהו. ואמר מתלמידיו ולא אמר וכתלמידיו בכ"ף לפי שדי לו שאינו ממש כאהרן על הפחות יהיה מתלמידיו ממש ולא כתלמידיו בכ"ף הדמיון ואמר אוהב שלום לעצמו ובביתו ורודף שלום לאחרים ליתן שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו וזהו לשון רודף שהוא רודף והולך ברגליו לבית חבירו ליתן שלום בינו לבין אשתו וצריך תחלה שיהיה הוא אוהב שלום לעצמו וכיון שהוא דבר טוב השלום בעיניו ואוהב אותו לעצמו ימשך לו מזה גם כן שיתן שלום בין אחרים ואמר אהוב את הבריות כלו' במה שהם בריותיו יתברך ולא מפני ההנאה המגיע לך מהם, ותהיה מקרבו לתורה לא כאשר היה עושה שמאי לאותם שבאו אליו ללמדם תורה על רגל אחת והיה דוחה אותם כי בזה היה מרחיק את לבם מן התורה שהיה נראה בעיניהם דבר זר ורחוק להם לידע כל התורה ולכן אמר הלל כי צריך לראות בעיניהם שהוא קרוב ודבר נקל מאד להם לידע כל התורה כדי שלא יתייאשו מללמוד התורה וז"ש מקרבן לתורה ומראה בעיניהם שהיא קרובה להם ושלא דבר ריק הוא מהם אלא שיכולים ללמוד כולה על רגל אחת:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב אוהב את הבריות להוכיחם בנחת ולהשיבם מעון. ומקרבן אליו כדי שמתוך כך יבואו ללמוד תורה כענין שאמר באהרן שהיה מתחבר עם הרשעים עד שהיו בושים ואומרים אוי לנו אלו ידע אהרן וכו' היה עוצם עיניו שלא להסתכל בפנינו וכו' ומתוך כך היו נמשכים בחברתו ולומדים תורה ממנו עכ"ל:
והרב מתתיה היצהרי ז"ל כתב ורודף שלום אף אם השלום בורח ממנו כגון שחבירו מבזהו ומקלל אותו הוא ישתדל להשלים עמו והוא פירוש בקש שלום ורדפהו כלומר אף אם האחד בורח ואינו רוצה למחול ולהשלים והוא יתברך יתן אליו שכרו ויעניש למרחיקו וזהו שסמך אליו עיני ה' אל צדיקים וגו' פני ה' בעושי רעה וגו' כי כמו שהם רוצים בפירוד כן יהיו הם נכרתים עכ"ל:
ורשב"ם ז"ל כתב הוי מתלמידיו של אהרן וכו' ולפי מדתו של הלל היה רגיל לומר לבריות שהיה ענוותן כמו ששנינו בבמה מדליקין שמגייר האומות ומקרבן לתורה וכן שמעון בן שטח ומאלו השנים אנו למדים בכולם שכל אחד לפי מדותיו ומעשיו היה מזהיר ואומר עכ"ל:
והחסיד ה"ר יוסף ן' שושן ז"ל כתב הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום שיהיה האדם רודף השלום מאהבתו בשלום לא שיהיה כוונתו שישבחו אותו או כדי שיחזיקו לו טובה. ומקרבן לתורה שלא תהיה אוהב את הבריות לאכול ולשתות כ"א אהבה אמתית ומקרבן לתורה ולהנחיל אוהביו יש כי אם תורתנו הקדושה שאין חוץ לתורה אלא שקר והשקר אינו יש כי הוא העדר עכ"ל: