מדרש שמואל (אוזידא)/א

<< · מדרש שמואל (אוזידא) · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק א

משנה א

משה קבל תורה כו'. ראוי ליתן טעם תחלה למה סדר רבינו הקדוש כל שלשלת סדר קבלת התורה בזאת המסכתא. והרב רבי עובדיה ז"ל כתב וז"ל אומר אני לפי שמסכתא זו אינה מיוסדת על פי מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה אלא כולה מוסרים ומדות וחכמי אוה"ע ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג אדם עם חבירו לפיכך התחיל התנא במסכתא זו משה קבל תורה מסיני לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו מסיני, ונכון הוא:

ואפשר עוד כי בהיות שהתורה והחכמה לא תתקיים באדם אם לא שקדם יראת חטאו וכמאמר התנא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ויראת ה' היא אוצר של קיום החכמה והתורה וכמו שאמר הכתוב והיה אמונת עתיך וגו' יראת ה' היא אוצרו ויראת ה' אשר היה במשה ויהושע וכל שאר הזקנים היא שעמדה להם לקבלת התורה ולמסירתה להם. ולפי שזאת המסכתא כולה מיוסדת על אדני היראה והענוה ומוסרים ותוכחות והיא אוצר התורה והחכמה כאמור לכן יסד סדר קבלת כל התורה בתחלתה לומר כי המדות הללו שנשנו בזו המסכתא הם הם שגרמו להם שיקבלו את התורה וגם ללמד דעת את העם שהרוצה ללמוד תורה צריך שיחזיק תחלה ביראת ה' הללו:

ולהבין כוונת המשנה ראוי לדקדק למה שינה שהיה לו ליחס או הכל אל המקבל או הכל אל הנותן ולימא הקב"ה נתן תורה למשה ומסרה ליהושע או יהושע קבל ממשה והזקנים מיהושע כמו שהתחיל משה קבל:

ואפשר לומר משום דמלאכי השרת קטרגו על נתינת התורה למשה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' ומשה ברוב השתדלותו וטענותיו שהשיב להם תשובות נצחות קבל את התורה ולכן ראוי לומר בו שהוא המקבל שהוא גרם כי בכח ידו קבלה ואם לאו לא היה הקב"ה נותן אותה לו אלא למלאכי השרת שהיו רוצים בה וכדומה לזה אמרו רז"ל לגבי כתוב לך וגו' בשבילך נתתי תורה לישראל. ועל הקטרוג הזה של מלאכי השרת אמר דוד המלך ע"ה לעולם ה' דברך נצב וגו' דבר על הויכוח שהיה בין משה רבינו ע"ה ובין מלאכי השרת כשעלה משה למרום לקבל את התורה, כי מלאכי השרת היו אומרים שיתנה להם ומה אנוש כי תזכרנו וזה שאמר לעולם ה' דברך שהיא התורה יהיה נצב בשמים ותן אותה לנו ולא לבני אדם וכי תימא מה יעשו התחתונים והיאך יתקיימו בלא תורה לזה השיבו כי האמונה שיאמינו בך די להם להעמידם וזה שאמר לדור ודור אמונתך כלומר לדורות בני אדם די להם אמונתך כי כן עשית מבריאת העולם עד שנתת התורה בסיני שכוננת ארץ ותעמוד באמונה לבד אף שלא היה להם עדיין תורה היה העולם מתקיים ועשה כן גם עתה והנה עמדו למשפט לפניו יתברך לראות מי יזכה בדין ליקח התורה וזה שאמר למשפטיך עמדו היום מלאכי השרת עם התחתונים כי אלו ואלו הכל עבדיך הם והסברא היה מסתבר יותר ליתן אותה למלאכי השרת שהם קדושים משרתי עליון ולא ליתן אותה לבני אדם העניים והאביונים כי הם עומדים בעולם השפל ולולי תורתך שהיתה שעשועי שכולה מתעסקת בעניני בני אדם כלום למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם ולא תרצח ולא תנאף יצה"ר יש ביניכם ובאלו הטענות זכו התחתונים אל התורה שאם לא שכל התורה מדברת בעניני אז אבדתי בעניי והיו הם לוקחים התורה:

ואפשר עוד לפי שלא נתן לו הקב"ה כל התורה בשלימות משום שלא היה בו הכנה לקבל את כולה וכמו שאמר הכתוב ותחסרהו מעט מאלהים וגו' ולכן אמר משה קבל ייחס הענין אל המקבל להשמיענו כי כפי ההכנה והבית קיבול שהיה לו כך קבל ולהכי נמי לא קאמר משה קבל התורה בה"א הידיעה לפי שמשמעות התורה בה"א היה משמע שכל התורה כולה בשלימות קבל ולא כן היה כמו שאמרנו לכן אמר משה קבל תורה כלומר מה שקבל הוא תורה אבל מקצתה קבל ולא כולה, ועם זה יתורץ דקדוק אחר שראוי לדקדק כי אף שידבר במקבל למה לא אמר משה קבל תורה מהקב"ה רק כינה הדבר אל הר סיני אלא שהוא דרך כבוד כלפי מעלה דכיון שלא קבל התורה כולה בשלימות כדאמרן אין ראוי שיתייחס אליו יתברך שניתן מידו דבר חסר ולכן ייחס הדבר אל הר סיני אשר שם האלהים והשתא אתי שפיר מאי דתני מסיני ולא קתני בסיני בבי"ת אלא במ"ם דאי הוה תני בסיני הוה משמע שכוונתו להודיע באיזה מקום קבלה ואין זו הכוונה אלא לומר ממי קבלה והיה לו לומר שקבלה מהקב"ה אלא שכינה הדבר אל ההר מן הטעם שאמרנו ולכן תני במ"ם ולא בבי"ת דה"ל כאלו אמר בפירוש משה קבל תורה מהקב"ה ואחר כן מסר משה כל מה שנודע לו ליהושע כי אחר שהיה יכולת בחק האנושי לידע כל התורה ההיא מסרה כולה ליהושע לא נפל דבר וכן נמשך זה הסדר עד אנשי כנסת הגדולה שנמסרה להם כל התורה כל מה שקבל משה מסיני, ולכן חזר ואמר מלת מסירה באנשי כנסת הגדולה שנראה שהיא מיותרת דהוה סגי דליתני ונביאים לאנשי כנסת הגדולה כמו שאמר וזקנים לנביאים אלא שרצה להשמיענו שמסרוה מסירה גמורה כמו שמסרה משה ליהושע בלי שום מגרעת כן מסרוה אפי' לאנשי כנסת הגדולה שהיו האחרונים דלעולם היו הדורות הולכים בירידה והדעת מתמעט ואעפ"כ לא היה שום שינוי באנשי כנה"ג אבל מהם והלאה נתמעטו הלבבות ולא היה כח בידם שתמסר להם מסירה גמורה רק חזר לומר לשון קבלה אנטיגנוס איש סוכו קבל הכוונה שקבל כפי הבית קבול אשר היה בו לקבל ונשתכח הרבה ממה שנתן למשה בסיני:

והרב רבי משה אלמושנינו ז"ל כתב וז"ל אין סדר למשנה זו שראשונה תלה הפועל במקבל כמו שאמר משה קבל התורה ולא אמר שמסרוה לו ואחר כך שב לתלות הפועל בנותן באומרו ומסרה ליהושע ואחר שתלה הענין בנותן אחר קבלת משה רבינו ע"ה למה לא אמר כן בכולם והיה לו לכתוב ויהושע מסרה לזקנים וזקנים מסרוה לנביאים. והישוב לזה בהיות כי כל פועל כאשר יתואר אל הנותן יראה היות כח הנותן העיקר בפועל ההוא וכאשר יתואר למקבל יראה היות המקבל עיקר סיבת הפועל ההוא ועם זה תתבאר היטב כוונת התנא כי באומרו משה קבל תורה מסיני ולא אמר מסיני נתנה תורה למשה רצה לרמוז היות משה ראוי לשתנתן התורה לו מצד עצמו ושהיה עיקר סיבת הפועל ההוא מצד המקבל כמדובר מה שלא היה בכח הזקנים ויהושע. ובאומרו ומסרה ליהושע רמז שעיקר סבת הפועל בקבלה היה הנותן שמצד השפעתו ביהושע עשה אותו ראוי ונאות לקבלת התורה ועל כן אמר ומסרה ליהושע ולא אמר ויהושע קבל ממשה להיות עיקר סבת הפועל הזה משה כנזכר. אמנם יהושע והזקנים והנביאים להיות כמעט מדרגתם שוה לא אמר בהם לא לשון קבלה ולא לשון מסירה כי לא רצה לתלות הפועל בנותן יותר מבמקבל ולא במקבל יותר מבנותן להורות על שווי מדרגתם וקרבתם מאד. אמנם בנביאים כשמסרוה לאנשי כנסת הגדולה אז אמר שהנביאים מסרוה להם יען היו אנשי כנסת הגדולה במדרגה קטנה מאד מהנביאים בלי ספק ועל כן הורה שעיקר סבת הפועל במסורה להם היה מצד הנותן עכ"ל:

והא דנקט לשון מסירה ולא אמר לשון נתינה כי יותר יצדק לשון נותן עם מקבל כיון שאמר משה קבל היה לו לכתוב ונתנה ליהושע. אפשר לומר שהכוונה להודיע שאין התורה נתונה במתנה גמורה לאדם שהוא ינחילנה לבניו אחריו והוא יתננה למי שירצה כאדם העושה בשלו רק היא כמו פקדון בידו כדי שימסרנה הוא אח"כ לאיש ראוי והגון לא לכל מי שירצה וזה שאמר ומסרה ליהושע ר"ל כמו שמוסר פקדון ביד שומר ואח"כ יהיה הוא שומר שמסר לשומר אחר:

הם אמרו שלשה דברים וכל השלשה להעמיד התורה על תלה לבל תשכח מפיהם עד עולם. ואמרו הוו מתונים בדין הכוונה שיהיו ממתינין בדין. כלומר שיעיינו בו במתון ולא ימהרו לפסוק הדין שמא יטעו בו כמ"ש הכתוב כי אקח מועד וגו' כלומר כשאני לוקח מועד וזמן לעיין בדין במתון אז אני מישרים אשפוט ואדין דין אמת וישר:

והרב רבי שמעון בר צמח ז"ל כתב שזהו מה שאמר אסף כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן. כלומר כשאני מתעכב ומתחמץ לבבי וגם כליותי אז אשתונן ואתחדד ואדע כי קודם החימוץ הייתי רחוק מהאמת וע"כ סמך לזה ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך עכ"ל:

ואפשר לומר עוד שהכוונה לומר שיהיו מתונים בעיון הדין להוציא לאור משפטו אבל אם הדין כבר הוא ברור אצלם אסור להם לענות הדין ולהתעכב מלפסוק אותו מיד. וזה שאמר הוו מתונים בעיון הדין אבל לא בפיסוק הדין כי זה עינוי הדין. אי נמי הכוונה לומר שלא יורו הוראה בעוד שלא הגיעו לזמן הוראה וכמו שאמרו רז"ל כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וזה הוו מתונים בענין הדין וההוראה שאף אם אתם חכמים בעיניכם וכבר הגעתם להוראה לפי דעתכם עם כל זה תמתינו עוד ולא תורו דין ומשפט וז"ש הכתוב למדו היטב ואח"כ דרשו משפט, והיטב ר"ל שיהיה תורתם ולמודם רב:

והעמידו תלמידים הרבה אמר והעמידו ולא אמר ולמדו לכלול ג"כ העשירים שהם ישתדלו להעמידם ולספק להם כל צרכם והרי זה לשון משותף וכולל אזהרה למלמדו ולמפרנסו כי אין קץ לשכר המפרנס ללומדי התורה כמו שכתוב שמח זבולון בצאתך כלומר אפי' בצאתך לפרקמטיא כי אז היה ראוי לדאוג כי אינו יודע הימים והרוחות שיזדווגו לו וכמאמרם ז"ל עם כל זה לזבולון אמר שישמח אפי' בצאתו כי זכות תורת יששכר אחיו שהיה מפרנסו יגן עליו. וזהו שנתן טעם ואמר יששכר באהליך כלומר במדרשיך כי המדרשים של יששכר הם מדרשיך לפי שאתה הוא המקיים במה שתפרנס אותם מממונך. ואמר הרבה ולא אמר רבים הכוונה שזמן הרבה יספיקו להם מזונותיהם ואינו כינוי אל רבוי התלמידים רק אל רבוי הזמן:

ואפשר עוד שכוונת התנא לשלול סברת ב"ש שאמרו שאין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים ובחר בסברת ב"ה שאמרו מלמדין לכל אדם ולא ידחו לשום אדם שבא ללמוד תורה ולזה אמר והעמידו תלמידים הרבה. אמנם כדי שלא יהיו כולם שוים בהשוואה אחת ההגון ומי שאינו הגון בלמוד התורה וסודותיה אמר ועשו סייג לתורה כלומר הסייג אשר תעשו אין ראוי לעשות עם התלמידים לגמרי למונעם מלבוא לבית המדרש כלל לאותם שאינם הגונים רק יכנסו כולם לבית המדרש והמלמדים עצמם הם יעשו סייג וגדר לתורה שיגלו סודות התורה לכל אחד כראוי לו להגון כפי חסידותו כן ירבה הרב לגלות לו רזי התורה ולמי שאינו הגון כן ימעט ויעשה סייג לדבריו שלא לגלות לו סודות התורה שאינם ראוים אליו וזהו סייג לתורה עצמה אבל לדחותם לגמרי שלא יכנסו לבית המדרש זה ודאי לא אלא העמידו תלמידים הרבה כי מתוך שלא לשמה אפשר שיבואו לשמה:

ואפשר עוד שאמר ועשו סייג לתורה על דרך ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. וע"ז כוון דהמע"ה שאמר מכל אורח רע וגו' כי לא לבד אני נזהר במצות לא תעשה שכתובות בתורה אלא אף גם דברים שאין בהם איסור אלא שהוא אורח רע לבד בעיני בני אדם אפי' מזה אני נזהר למען אשמור דבריך כי זה גורם לי לשמור דבריך הכתובים בתורה שאני נושא ק"ו בעצמי אם אני נזהר ממה שאין בו איסור אלא שהוא אורח רע לבד בעיני בני אדם כ"ש שראוי לי ליזהר מן הדבר האסור:

והרב רבי משה אלשקאר ז"ל כתב טעם למה נבחר יהושע מכל ישראל לפי שנמשל ללבנה כמאמרם ז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה וכמו שהלבנה מקבלת מהחמה והחמה מהשי"ת כך קבל יהושע ממשה ומשה מהשי"ת:

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. זכר כאן מסירה מה שלא זכר כן בשאר לפי שזאת המסירה היתה אחר החורבן ומצד הגלות בעונות כמעט שנאבדה ונשכחה לולא רחמי ה' ומצד זה ראוי שיפול בה ספק שמא נפל בה שום שינוי ועל כן זכר בכאן מסירה להורות על זאת המסירה שהיתה דומה למסירה הראשונה בלי שינוי כלל:

הם אמרו שלשה דברים. כל כת וכת הזהיר מוסר אחד לכת המקבלת ממנו. הנה יהושע הזהיר לשופטים שהיו הזקנים שאע"פ שהם שופטים ודיינים מובהקים הוו מתונים ותעיינו ואח"כ תחתכו הדין. וטעם המתנת הדין כדי שיוכל לעשות פשרה לפי שאחר גמר דין אי אפשר לעשות פשרה וע"כ צוה זה לזקנים לפי שהם דייני ישראל. והעמידו תלמידים הרבה. הזהירו הזקנים לנביאים ונקט לשון העמדה כלומר להחזיק ידיהם בממון ובהספקה על דרך עץ חיים היא למחזיקים בה. והזהירו זאת האזהרה לנביאים לפי שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובא להורות לעשירים שיחזיקו ידי לומדי התורה כי בצל החכמה בצל הכסף כמאמרם ז"ל. ועוד טעם שנצטוו הנביאים בזה יותר משאר הכתות לפי שדבריהם מקובלים להמון יותר משאר האנשים:

ועשו סייג לתורה. יש מפרשים שזהו אזהרה לחכם ישמור פתחי פיו וידבר לשון צח וקצר שלא יקוץ בהם שומעם וזהו שכוון דוד באומרו רחש לבי וגו' כלל ארבעה דברים לדרוש. א' צריך שיחשוב בדבר קודם שיוציאנו מן הכח אל הפועל וזהו רחש לבי. ב' שיקצר לשונו וז"ש דבר ולא דברים. ג' שיהיו דברים ערבים לשומעיהם וזה שאמר טוב. ד' שיהיו שגורים בפיו וזהו לשוני עט סופר מהיר. עכ"ל:

והרב ר' שם טוב ן' שם טוב כתב לדעת למה לא אמר נתן תורה למשה או קבלה מהקב"ה. התשובה בזה למה שמשה עלה למעלת הנבואה העליונה ונתדבק שכלו עם הש"י אז אין שם נותן ואין שם ריבוי מנותן ומקבל כמו שקרה כשנתן משה את התורה ליהושע כי אז היה שם ריבוי מנותן ומקבל אבל כשקיבל משה את התורה התדבק בהש"י והיו היודע והידוע והידיעה א' ולכן אמר משה קבל כי זאת ההשגה אין שם אלא קיבול בלבד ולא קבלה מאיש אחר כדי שיהיה שם ריבוי מנותן ומקבל וזה הדבר ידע מי שזכה בידיעת הנפש:

ולהבין איך אמר ומסרה ליהושע כי לכל ישראל מסרה וכמו שאמר וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה ואחרי כן נגשו כל בני ישראל אשר באה הקבלה האמתית כי משה היה מלמד את אהרן תחלה ואח"כ לבניו אחריו ואח"כ לנשיאים ואח"כ לישראל וא"כ איך אמר שמסרה ליהושע. התשובה אין ספק שהשי"ת נתן בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ לכל ישראל ולמדם להם כללים ופרטים ודקדוקים אבל כל דבר שהוא נתון לרבים ראוי שיהיה עליהם ראש ושר כדי שיעשו ביניהם זה השר והראש שיקיימוה שאם לא כן מהרה תאבד מהם כמ"ש הכתוב מלכה ושריה בגוים אין תורה. אשר הרצון בזה כי כשיאבד המלך אשר הוא המקיים אותה בתת עונשים לעוברים אז תאבד התורה ובהיותה נתונה לאיש אחד שישים על לבו שיקיימוה אז התורה תתקיים ואם לאו תאבד מכל וכל כי המון העם לא יעשו דבר מפני המעלה אלא מפני יראת העונש. ולכך יחוייב שבכל דור ודור ימצאו אנשים שרידים אשר ה' קורא בהם שיהיה עליהם מוטל להעניש לרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים ולכן אמר שזאת התורה מסרה משה ליהושע כדי שיעשה הוא שיקיימוה וכל אשר ימרה את פיו יומת כמו שאמר כל אשר ימרה את פיך יומת והנה בכידון אשר בידו יוכל להכות לרשעים ולהענישם ולהמיתם כדי שיקיימו כ"י את התורה. והנה אמרו כי ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת נאמר על ראשי גליות שיש בידם למחות ולא מיחו. והנה צוה התורה אל מנהיג ושר שתהיה ההנהגה מוטלת עליו להנהיגם בדרך התורה ולז"א ומסרה ליהושע. ועוד כתב שלמה שהתורה ימצאו בה שאם לעולם ישפטו בה כפי מה שכתוב בתורה הוא עול גמור לכן אמרו לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה כי בקצת הזמנים ראוי שיעשה ב"ד הגדול כפי הוראת שעה הפך מה שיבוא בתורה כמש"ה עת לעשות לה' הפרו תורתך. אשר הרצון בזה כי מצד העת יש לעשות כבוד ה' שתופר תורתו וזה אינו דבר ראוי שיעשה אותו כל איש מאנשים אלא אשר הוא מאנשים מלאי חכמה ודעת (כמו שאמרו חז"ל בחולה שיש בו סכנה שמחללין עליו את השבת ע"י גדולי ישראל וחכמיהם [*)אינו ענין לכאן וטעות המעתיק הוא.]. ולכן אמר שזאת התורה מסרה ליהושע לעשות בה כמו שירצה כשיאמר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין כפי הזמן והמקום בכל אלו היא שלו לעשות בה מה שירצה וכן הוא מסרה לזקנים וזקנים לנביאים עד אנשי כנסת הגדולה שהיו גדולים בחכמה ובמעלה ובמנין וזה אחת מהסיבות למה לא נכתבה תורה שבע"פ אבל נתנה לב"ד הגדול לעשות כמו שירצו. והנה למה שהיו אנשי כנסת הגדולה סנהדרין ודנין את ישראל בין דין לדין ובין דם לדם כל דברי ריבות ראוי להם שיתנו דעת ומוסר כפי מה שיאות לזולתם. ואמרו הוו מתונים בדין שצריך האדם להיות מתון בדין ויעיין היטב קודם מה שיגזור באופן שיהיה גזר דינו גזר דין אמת על דרך כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וגם בעבור כי אין ראוי לב"ד אחר שגזרו שישובו אחור ממה שגזרו כי ראוי לחוש לזילותא דבי דינא וכן אמרו הרגו אין נהרגין כי אין ראוי שיצא קול על ב"ד שעשו שלא כהוגן ודנו אדם להריגה שלא כדין:

ואח"כ אמרו והעמידו תלמידים הרבה כי הוא צוואה נמשכת מהראשונה שאפי' שיהיה האדם מתון בדין ראוי לאדם לקחת עצה עם תלמידיו כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם כי בפלפול התלמידים יתקיים האמת בעשות סתירה לכל הצדדין ולכן אמר להרבות תלמידים הרבה כדי שיצא הדין לאמיתו. ועוד שאין ראוי שיהיה עינוי הדין כי ראוי לכל דבר לתת זמן מיוחד הנאות לו כי לכל זמן ועת לכל חפץ ולכן אמר שאין להאריך יותר מדאי אבל ראוי להעמיד תלמידים הרבה כדי לגמור הדין במהרה אחר העיון והפלפול הראוי. ועוד למדו לנו כי מהשלימות האמיתי שהוא ידיעת התורה ראוי להשלים לכל מה שאפשר להשלים ולכך אמרו והעמידו תלמידים הרבה כדי שיתרבה צלם ה' ודיוקנו והנה הצלם האמתי היא הידיעה בתורה כי בה נתהוה העולם לכן אמרו והעמידו תלמידים הרבה. ועוד למדנו שבעבור שבני עליה הם מועטים ולא יודע אדם איזו מתלמידיו יוכשר הזה או זה לכן אמרו והעמידו תלמידים הרבה שברבים ההם א"א שלא ימצא אחד בהם מאיר לכל ישראל. ואחר זה אמרו ועשו סייג לתורה לפי שלמה שאמרו והעמידו תלמידים הרבה ימשך מזה שיצאו תלמידים שאינם מהוגנים לכן אמרו שיעשו משמרת כדי שהאנשים הרשעים והסכלים והבלתי הגונים לא יהרסו לעבור על המוזהר עליה. או הוא אזהרה בפני עצמה שיעשו סייגים לתורה לפי שהרשעים רבים והצדיקים מועטין וטבע האדם מתאוה לאכול דברים המרים לנפש ומתוקים לגוף והדברים האסורין אפי' שיהיו מאוסין דרך היצר הרע להשתוקק אליהם ולכן צוו אלו השלמים לעשות גדרים וסייגים לתורה כדי שיעברו ראשונה על הסייגים והגדר ולא יבואו לעבור על ד"ת על דרך מה שאמר הכתוב ואל אשה בנדת טומאתה וארז"ל שלא יגע בה וינשקנה ואפי' ליגע בה באצבע קטנה וארז"ל אינו דומה כרם המוקף לשאינו מוקף ולכן מי שעובר על דברי רז"ל מכין אותו מכת מרדות ומי שמקיים דבריהם שכרו הרבה כמ"ש הכתוב גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב לפי שאף במשמרת יש עקב רב עכ"ל. והנני אני מסייעו במה שאמר שלמה ע"ה מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים כלומר אפי' מן המשמר שהוא הסייג והמשמר נצור לבך ולא תכשל בו כי גם ממנו ימשך לך תוצאות חיים:

והרב רבי אבוהב ז"ל כתב הטעם שלא אמר בסיני רק מסיני כלומר מן ה' הנגלה וכן כתוב כי מציון תצא תורה שרוצה לומר מן החכמים היושבים בציון. עוד טעם אחר אמר במ"ם לרמוז שארבעים יום עמד משה בסיני לקבל התורה. עוד בא לרמוז שמסיני היו ארבעים שקבלו איש מפי איש ממשה עד רבינא ורב אשי תמצא ארבעים וכל אלו היו בסיני וקבלו התורה הה"ד מעת היותה שם אני:

ומסרה ליהושע. להבין שהרי מצינו שלכל ישראל מסרה וכמו ששנינו בברייתא כיצד סדר המשנה משה נכנס לאוהל וכו'. י"ל כי אמת הוא שמסרה לכל ישראל אבל סתרי תורה וסודותיה לא היה משה דורשה ברבים כמו ששנינו ולא במרכבה בב' אבל ליהושע מסר כל סתרי התורה וסודותיה וזה היה בסוף ימיו ששאל משה איש על העדה להקב"ה לפי שמשה נסתפק היאך תהיה מסירת התורה אם לבניו או לבני אחיו הכהנים או לזקנים ובאה התשובה לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, וכן אמר ויהושע לזקנים כלומר כל מה שמסר לו משה מסר לזקנים סמוך למיתתו דכתיב ויקרא יהושע לכל זקני ישראל וגו' ולא הוצרך לשאול להשם יתברך למי ימסור אותה לפי שראה שהתורה תנתן למי שרוח אלהים בו כאשר באה התשובה למשה קח לך איש אשר רוח אלהים בו. ולהבין למה יהושע לא מסר אותה ליחיד כלומר לפנחס או לעתניאל בן קנז כמו שנצטווה משה מפי הש"י למסור אותה ליחיד ויהושע עתה מסרה לרבים. אפשר לומר שלעולם אימא לך שכן עשה יהושע ולא מסרה אלא ליחיד כמו שעשה משה רבו. ומ"ש לזקנים כלומר שיהושע מסרה לזקן אחד ואותו הזקן לזקן אחר כמו שאנו מוכרחים לפרש וזקנים לנביאים שלא כל הנביאים ביחד קבלו מהזקנים אלא נביא לנביא כך לזקנים זקן לזקן אבל יהושע לזקן אחד מסר ביחד. ואפשר לומר תשובה אחרת שמוכרח היה יהושע למסור התורה לרבים הפך ממשה לפי שמשה היה במדבר וכל ישראל במקום אחד לא רצה הש"י לדרוש התורה אלא ליחיד והיותר מובחר ומרוצה אבל כשנכנסו ישראל לארץ ישבו בעריהם וכל אחד בחלקו ונחלתו ובעירו ואלו היה מוסר תורה ליחיד היה מטיל קנאה בין השבטים לכך מסר אותה לזקנים שהיו מכל השבטים ששה מכל שבט כמו שמפורש בשעה שבחר משה השבטים. ומה גם טעם אחר כדי שלא יצטרכו ישראל לעלות על כל דין עד אותו זקן אלא ימצא בעירו מי שילמד אותו ומי שמורה לו אותו דין ודין, ומצא יהושע סמך לדבריו ממש"ה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ולכן מסרה לזקנים שהיו רבים כאמור עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב הוו מתונים בדין כי צריך להיות מעיין בדין כדי שלא יטעה בשיקול הדעת כי גדול הדן דין אמת ועל זה אמר ירמיה ע"ה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי והכתוב עצמו מפרש ואזיל היאך אפשר לאדם לידע אותו יתברך כי הוא דבר נמנע ואמר כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי וע"כ הרוצה לידע אותי יעשה כמעשי אלה והוי הוא הדעת אותי וכמו שאמר הכתוב דן דין עני ואביון הלא הוא הדעת אותי נאם ה' עכ"ל. והרב ר' יצחק קארו ז"ל כתב הוו מתונים בדין התחיל בציווי הדיינים שכן מצינו בתורה דינין לפניה ולאחריה ומיירי לממנה הדיין שיתעכב עד שיראה איזה דיין ישים. וגם בדיין עצמו כשרוצין למנותו לא יהיה שש ושמח אלא לא תהיה דיין אם תוכל עד שיפצרו ממך מאד. אי נמי מדבר בדיין שלא יגזור מהרה הדין אלא פשרה תחלה. או מדבר בבעלי הדין שלא ימהרו ללכת לפני הדיין אלא הם ביניהם יתפשרו באהבה ואם לאו יבקשו אח או קרוב שיפשר ביניהם כי ההולכים אל הדיין כבר הם כשונאים זה את זה. אי נמי אל הבעלי דינין שיאמרו טענותיהם במתון שאם יטעון טענה שהיא כנגדו לא יוכל לסתור אותה אף שלא יצא מב"ד דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וגם שלא יכנס בתוך דברי חבירו בעל דין ויגביה קולו על חבירו אלא יהיה בענוה ובמתון לפני הדיין שהמגביה קולו ומקלל חבירו מיקל בכבוד הדיין. אי נמי מדבר עם הסופר שיעיין היטב הטענות שלא יכתוב במהירות ויגרום לחייב את הזכאי וכו'. אי נמי עם העדים שיזכרו היטב מה שראו קודם שיעידו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אי נמי שלא ילכו להעיד מעצמם עד שיקראו אותם ואם יש עדים אחרים הם ילכו ולא אתם משום איבה:

והעמידו תלמידים הרבה שלא יאמר האב די לי שיהיה אחד מבני תלמיד ולא אעשה כל בני תלמידים. או מדבר עם בעלי דאושפיזא שיקחו בביתם תלמידים רבים ויהיו בבתיהם זמן הרבה:

ועשו סיג לתורה, מדבר לחכמים. או מזהיר לכל יחיד יעשה גדר לעצמו בענין שהוא פרוץ בו אם הוא פרוץ בשבועות יקבל על עצמו שהיום שישבע יתענה עכ"ל:

והרב ר' שמואל ן' סוד ז"ל כתב משה קבל תורה מסיני בסיני הל"ל למה אומר מסיני, אלא היה ראוי לומר משה קבל תורה מהקב"ה בסיני וכדי לקצר אמר מסיני כי המ"ם יורה על הנותן וסיני יורה על המקום שנתנה שדרך התנא לקצר: ומסרה ליהושע ולא אמר ונתנה משום דלא יצדק לשון נתינה אלא על דבר שהוא שלו ולכן במשה שאין התורה שלו אמר ומסרה שמסרה ליהושע מה שהוא קבל מהקב"ה שהתורה של הקב"ה היא. והנביאים כיון שראו שתפסק הנבואה וישאר הדבר לפי סברות החכמים אמרו להם הוו מתונים בדין וכו' כי בשלשתם ישמרו עצמם מן הטעות. ואי קאי הם אמרו לאנשי כנסת הגדולה היה לו לומר ואמרו מאי והם דקאמר אלא הכוונה שאף שקבלו כל התורה מן הנביאים הם מעצמם ומדעתם אמרו זה:

הוו מתונים בדין יש לשאול למה הקדימו ג' דברים הללו ראשונה. וי"ל כי כתיב על פי התורה אשר יורוך וגו' הנה הפסוק הזה כפל דברו ג' פעמים ובראשונה אמר על פי התורה ובשניה אמר משפט ובשלישית אמר דבר. ואז"ל כי תורה אלו התקנות והגזירות והמנהגות. ומשפט אלו הדברים שילמדו אותם מן הדין בא' מן המדות שהתורה נדרשת בהן. ודבר זה הקבלה שקבלו איש מפי איש. והנה רבינו הקדוש דבר באלו הג' והתחיל באחרונה שבפסוק שהוא הדבר והודיענו השתלשלות התורה היאך היתה ממשה רבינו ועד אנשי כנסת הגדולה מה שהוא ראוי להקדימו. והנה בקבלה זו אין בה מחלוקת אבל בשני הנושאים האחרים אם במשפט ואם בתורה. בעבור שנפל המחלוקת כי כל אחד למד מי"ג מדות לפי שכלו לכן צריך להזהיר בעיון הרבה ובריבוי התלמידים. וכן הנושא השלישי שהם התקנות והסייגים כי גם בזה נפל מחלוקת אם ראוי לעשות תקנה זו או סייג זה או לא ולכן גם בזו צריך העיון בשקידה ובריבוי קבוץ הדעות וללכת אחר הרוב בשני נושאים הללו עכ"ל:

והרב ר' אפרים ז"ל כתב נהגו העם לשנות מסכתא זו בימי הקיץ בבית הכנסת בשבת אחר המנחה לפי שהימים ארוכים ועמי הארצות בטלים ממלאכתם ומשמיעים אותם מדות השנויות במסכתא זו דהוי מילי דחסידותא עכ"ל:

והר"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב הטעם שהודיע סדר הקבלה בזו המסכתא משום שיש בה ענינים שאין להם ראיה פרטית מן המקרא ולא מן ההיקש ואולי יקל בעיני האדם לכך הוצרכו להודיע שהם דברים מקובלים איש מפי איש מפי הנבואה ועל כן קראו אותה מסכת אבות לומר שהם דברים שנאמרו מאבות העולם:

והעמידו תלמידים הרבה. הוא סובב על ענין הדין שהזכיר שיעמידו תלמידים הרבה בכל הוראה והוראה לישא וליתן בענין על דרך מה שאמרו רב כי הוי אתי ספק טרפה לידיה הוה מכניף בי עשרה ואמר כי היכי דלימטינהו שיבא מכשורא. ועשו סייג לתורה באבות דר' נתן עשה סייג לדבריך כדרך שהכתוב עשה סייג לדבריו. והכוונה להיות שומר פיו כשמדבר בדברי תורה שלא ידבר אלא שיעור הראוי ויעשה גדר לדבריו וית גבול להם לבל יקוצו השומעים אותם כדרך שהכתוב עשה סייג שלא נתן תורה ומצות אלא כפי מה שראוי לסבול עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כך יהיו דבריך במשקל ובמשורה. ועוד נאמר שם הקב"ה עשה סייג לדבריו דכתיב ואמרו על מה עשה ה' וגו' ואמרו על אשר עזבו וגו' גלוי וידוע לפני ה' שעתידין הדורות לומר כן לפיכך אמרה משה והניחה לדורות כלו' הוא לא רצה לכתוב כן ביעודין של תורה עד שבא משה ואמרה במשנה תורה למדת שלא יעד להם שיהיו לעג וקלס בין האומות אלא במשנה תורה אמרה משה שרצה הש"י לעשות סייג לדבריו ולא לומר כל מה שאפשר עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב ויהושע לזקנים תאר השלמים שאחרי יהושע בשם זקנים כלשון הכתוב וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואחשוב בזה אחת משלשה טעמים. אם שלא נפרצה הנבואה בזמנם עד שבא שמואל שנאמר בתחלת נבואתו אין חזון נפרץ. או שלא נכתבה נבואתם לפי שלא הוצרכה לדורות כדאיתא בפ"ק דמגילה. או שהיתה מעלתם כ"כ גדולה שלא היו צריכים להתפרד משאר האנשים בעבור התבודדותם לנבואה ולזה תארם בשם זקנים. ואולם משמואל ואילך אם לחסרון מזגם או לחסרון דורם היו צריכין להתפרד מהם ולהתבודד להכין נפשם לנבואה ולכן יתוארו בנביאים:

והעמידו תלמידים הרבה ולא ילמוד אדם יחידי כענין חרב אל הבדים ונואלו וכענין שאמרו פרק אלו הן הגולין מי אוהב בהמון ללמוד עם רבו לו יהיה תבואת התורה ובפרט עם התלמידים הוא יותר טוב כענין ומתלמידי יותר מכולם עכ"ל:

והריטב"א ז"ל הוו מתונים בדין מלשון מתנה כלומר הוו ממנין דיינין שיהיו שונאי בצע כדי שלא יקחו שוחד לעוות את הדין אלא שיתנו הדין במתנה. אי נמי הוו מתונים כמו נתונים כלומר הוו בעיניכם כאלו אתם נתונים בדין וכמו שאם אתם הייתם עומדין בדין תדקדקו בו כדי שתהיו יוצאין זכאין בדין כך אתם כשיעמדו אחרים לפניכם בדין תדקדקו בו ותזכו למי שהוא זכאי ותחייבו למי שהוא חייב ע"פ הדין וע"פ האמת ולא תגורו מפני איש אמר קרא כלומר לא תאספו דבריכם מפני איש מלשון אגרה בקציר וגו' עכ"ל:

והרב ר' יוסף נחמיאש ז"ל כתב קבעו מסכת אבות בסדר נזיקין שכן אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין וכן אמרו ליקיים מילי דאבות ע"כ קבעוה דומה בדומה. ואע"פ שאמרו ג"כ ליקיים מילי דברכות מ"מ קבעוה בסדר נזיקין שעל כל הסדר אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין, ולא קבעוה בסדר זרעים שלא אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דזרעים אלא ליקיים מילי דברכות שהיא מסכת אחת מאותו הסדר. ד"א המסכתא הזאת נקראת מסכת אבות וגם תחלת נזיקין ארבעה אבות נזיקין יבאו אבות הקדושים ויורונו הדרך אשר בה נלך להתרחק מארבעה אבות נזיקין וכן אמרו אם היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכין לארבעה אבות נזיקין:

הוו מתונים בדין שכן אמר הכתוב אשרו חמוץ אשרו הדיין שמחמיץ הדין כי בהחמיצו את הדין ידרוש ויחקור בדין ויוציאנו לאמתו:

והעמידו תלמידים הרבה. אמרו ל' עמידה לפי שמימות משה עד ימות ר"ג היו לומדים התלמידים בעמידה והרב יושב על הכסא. וכן פירשתי בפירוש קהלת שחברתי שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים שהוא מזהיר לתלמיד ההולך לבית המדרש לשמור רגליו בעמידתו לפני רבו. ויש לפרש עוד שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה ואמרו האל הגדול הגבור והנורא ולכן תלמידים הרבה כנגד הגדול להגדיל תורה ולהאדיר, ועשו סייג לתורה כנגד הנורא שהתורה נקראת מורא כאומרו ואתנם לו מורא וייראני. והסייגות הם מיראה שלא יגע באיסור התורה. הוו מתונים בדין נגד הגבור שדין וגבורה אחת היא. ולפי שמדניאל עד אנשי כנסת הגדולה היו אומרים הגדול והנורא ואנשי כנסת הגדולה הוסיפו הגבור לכך הקדימו בדבריהם מה שהוא כנגד הגבור שהוסיפו ולכך אמרו הוו מתונים בדין. ובסדר התפלות הניחו הדבר כפי מה שסדרו משה רבינו ע"ה כנ"ל. והרב רבי ברוך ן' מלך ז"ל כתב הוו מתונים בדין כדכתיב צדק ילין בה פירוש דין צדק הוא בזמן שילין עד הבוקר עכ"ל:

משנה ב

בהיות שמעון הצדיק סוף לאנשי כנסת הגדולה לכך בא ליתן טעם לשבח למה אנשי כנסת הגדולה לא הזהירו רק על שלשה דברים שהוזכרו במשנה הראשונה ואמר כי בהיות כי על שלשה דברים העולם עומד על התורה וכו' לכך הזהירו בשלשה דברים אלו הוו מתונים וכו' כי הם נגד שלשה אלו. על התורה אמר כנגד והעמידו תלמידים הרבה ועל העבודה היא כנגד קיום התורה והמצות וכנגדם צוו אנשי כנסת הגדולה ועשו סייג לתורה כי ע"י הסייג יקיימו התורה ומעשה המצות וכנגד גמילות חסדים צוו ואמרו הוו מתונים בדין לפי שאין לך גמילות חסדים כמציל עשוק מיד עושקו בהיותו דן דין אמת לאמתו וכן אמרו ז"ל כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ובמעשה בראשית נאמר אמרתי עולם חסד יבנה וזה החסד שעושה הדן דין אמת לאמתו שוה לחסד של בריאת העולם ואין לך גמילות חסדים כזה ובפרט מי שעושה כמו שהיה עושה דהמע"ה שאמר עשיתי משפט וצדקה וגו'. ירצה כענין שאמר הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה אם היה אחד תובע מחבירו מנה ובאים לדין היה דהמע"ה מחייב אותו מנה הרי משפט ואם לא היה לו מה לפרוע היה דוד פורע חובו והרי צדקה ולפי שהיה אפשר שיעשו שנים קנוניא על דוד זה יתבע לחבירו מנה שאינו חייב לו וכשדוד יחייב אותו ויפרע בעדו יחלקו ביניהם ולכן אמר בל תניחני לעושקי שלא יעשו הרשעים קנוניא עלי ולכן הזהירו על הדין:

ואפשר עוד שרמז לנו כי העולם אינו מתקיים רק כשישתלם האדם בלמוד ובמעשה. והנה במעשה יש שני מינים אם מעשה שבין אדם למקום ואם מעשה שבין אדם לחבירו וכנגד הלמוד אמר על התורה וכנגד המעשה שבין אדם למקום אמר ועל העבודה וכנגד המעשה שבין אדם לחבירו אמר ועל גמילות חסדים. ואם נפרש שמ"ש ועל העבודה היא עבודת הקרבנות כפשטא דמתני' מסייע ליה לשמעון הצדיק עש"ה דרכי ציון אבלות וגו' הכוונה כי האבל מגדל שער לפי שאסור בתגלחת וג"כ דרכי ציון מגדלות עשבים כאבל וזה בא מפני שלא היו אנשים דורכים שם שאז דרכם לגדל עשבים. ואמר מבלי באי מועד הכוונה על שבטלו מה שאמר התנא על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. וז"ש מבלי באי מועד שהם עולי רגלים ושם היו עושים גמילות חסדים שהיו נותנים מתנות לעניים ושמחים עמהם. כל שעריה שוממים הוא ביטול תורה שערים המצויינין בהלכה. כהניה נאנחים הוא ביטול העבודה והקרבנות שהיו נאנחים לפי שלא היו עושים עבודה וקרבנות כדי שיהיו נותנים להם מתנות כהונה:

ורבינו יונה ז"ל כתב ועל העבודה הקרבנות ואחר שחרב ב"ה התפלה במקום הקרבנות וכן אמר דהמע"ה ה' שפתי תפתח וגו' כי לא תחפוץ זבח ואתנה כי הוא היה מדבר על עון בת שבע שהיה מזיד ואין הקרבן מכפר על המזיד ע"כ אמר כיון שאיני יכול להביא קרבן ה' שפתי תפתח וגו' כי לא תחפוץ זבח ואתנה כי מזיד הוא. ועל גמילית חסדים כי גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים ואף ליתן לו עצה טובה בעניניו הוא בכלל ג"ח וכן אמר שלמה ע"ה שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש כלו' כמו שהשמן וקטורת משמחין את הלב כן ממתק ומשמח את רעהו כשזה נותן לו עצה טובה מנפשו וז"ש מעצת נפש עכ"ל:

והרב ר' מנחם לבית מאיר ז"ל כתב על שלשה דברים וכו' רשב"ג דלקמן לא פליג אשמעון הצדיק. דהכא מיירי על מציאות האדם להיות בו שלמות שכל העולם לא נברא אלא בשבילו כענין לה' מצוקי ארץ אלו העוסקים בתורה שבזכותם העולם עומד ובזולתם תתבטל עמידתו לגמרי ושם מיירי על קיום מדינה שבג' הללו הישוב יתקיים וזולתה תמלא הארץ חמס ויחריבו זה את זה עכ"ל:

והרב ר' שם טוב ן' שם טוב ז"ל כתב על שלשה דברים העולם עומד יש כאן קושיא כי העולם נאמר על השכליים הנבדלים ועל הגרמים השמימים ועל כל מי שתחת הירח ושלשה דברים הללו לא יצטרכו אלא לב"א וא"כ איך אמר שבעבור שיתקיים החלק יתקיים הכל. ואפשר כי כשאחד מחלקיו לא יתקיים הרי אין עולם שלם כי חסר ממנו חלק אחד ולא יקרא עולם. ובעלי המדרש אמרו שבשביל התורה נברא העולם שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ועל מה אבדה הארץ וגו' וגם אמרו שכל העולם לא נברא אלא בשביל האדם והאדם אי אפשר קיומו מבלי התורה וג"ח וא"כ העולם כולו אינו מתקיים אלא בעבור ג' דברים הללו. ועוד אפשר שהעולם אמר על האדם שהוא עולם קטן. ועוד אפשר כי הנה העולם יתחלק לג' חלקים. עולם השכל וכנגדו אמר על התורה. עולם הגלגלים וכנגדו אמר על העבודה כי הם משרתיו עושי רצונו והם עובדים באימה ויראה עושים רצון קונם. ועולם השפל וכנגדו אמר על גמ"ח עכ"ל:

והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב על התורה על קבלת התורה שיקבלו אותם עליהם כענין שאמר רשב"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזירה לתהו ובהו. א"נ הכל מדבר בתורה אלא שעל התורה אמר על החלק שיש בתורה שיורה אל האדם האמונות ולהבין סודות התורה ופנותיה במציאותו יתברך וחידושיו הנמצאות מאין ליש וידיעתו והשגחתו והגמול לפי מעשיהם וכן העונש: ועל העבודה הוא חלק שני שבתורה שהם המצות המעשיות כגון הקרבנות ושביתת הימים ומאכלות אסורות וביאות אסורות. ועל גמילות חסדים הוא חלק שלישי שבתורה והם ההנהגות שצריך לכל אדם להתנהג בו עם זולתו. עכ"ל:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב יש לדקדק שבכלל התורה הם העבודה וגמ"ח. ונ"ל שעל הגיון התורה קאמר על התורה ועל המעשה אמר עבודה וג"ח או נפרש העבודה עבודת הלב שנאמר ולעבדו בכל לבבכם ואפי' תהיה עבודת הקרבנות גם בהקרבנות עיקר גדול המחשבה שהמחשבה בהם פוסלת ומכשרת. וגמ"ח זה המעשה וכלל בג' דברים אלו המחשבה והדבור והמעשה. עכ"ל:

משנה ג

בדברי השלם הזה נתחבטו כל המפרשים ובפרט הרב בעל העקידה והרב ר' יצחק אברבנאל בספר נחלת אבות וזה לשונו. האמנם בדברי אנטיגנוס איש סוכו יראה ספק גדול באומרו שלא יעבוד האדם את בוראו על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבל. כי הנה יעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרות בני אדם לעבודת המצוה מפני השכר שנאמר בעשרת הדברות למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. ואמר ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים וכן במקומות רבים. ולא עוד אלא שהקב"ה בעצמו אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים למען ייטב להם וגו' ואם הוא יתב' רוצה וחפץ שתהיה עבודתנו מכוונת להנאתנו ולתועלתנו איך יאמר אנטיגנוס שהיא עבודה פסולה ושאין ראוי לעשותה. והנה חז"ל אמרו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות עכ"ל. ועוד האריך. ודרך הראשון שלו אפשר שכוון אליו רש"י ז"ל בקצור לשונו שכתב ז"ל ע"מ שלא לקבל פרס שלא תאמר אקיים מצות בוראי כדי שיספיק לי צרכי אלא עבוד מאהבה ויהי מורא שמים עליכם לפי שאין שכר מצות בעוה"ז שנא' אשר אנכי מצוך היום. היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם עכ"ל. הרי שפירש דברי אנטיגנוס על הגמול הגשמי בעוה"ז ולא יעבדו על מנת לקבל פרס כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אמנם על השכר וגמול הנפשיים לא דבר בו אנטיגנוס כלל ואפי' שיעבוד על מנת לקבלו אין בו גנאי על זה. וטעם דברי אנטיגנוס לפי פירוש זה אפשר לפי שאם יעבוד האדם את בוראו כדי שיספיק לו צרכיו בעוה"ז נפיק מניה חורבא כי פעמים שלא יספיק הוא יתב' צרכיו לענותו ולנסותו הילך בתורתו אם לא והאדם לא יחשוב כי מנסה ה' אותו אלא יבעט במלכו ובאלהיו בראותו שהוא מקיים מצותיו יתברך כדי שיספיק לו צרכיו ובראותו ילדיו מעשה ידיו מתים ברעב יהיה תוהה על הראשונות ויאמר ח"ו כי שוא עבוד אלהים ולכן הזהיר לאדם שמעיקרא לא יעבוד על מנת שכר גשמי כלל ועם זה לעולם יהיה שלם בעבודת בוראו אפי' שלא ייטיב אליו, זה תורף פירוש הר"י אברבנאל ז"ל:

ולי נראה דמעיקרא קושיא ליתא כי אם ראינו יעודי התורה תמיד לא יחשו מלהבטיח שכר המצות, האמת הוא שכשם שאליו יתב' אשר הוא המצוה לנו המצות נאה לו להבטיח הבטחות נמרצות, כך לנו המקיימים אותה נאה לנו לקיים על מנת שלא לקבל פרס ומאי קושיא היא ממה שנאמר במצוה אל הנאמר במצווין. ואף שנראה סותר לזה מ"ש במסכת פסחים תניא האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעוה"ב הרי זה צדיק גמור הרי שאף האדם המצווה ועושה על מנת לקבל פרס נקרא צדיק גמור. שתי תשובות בדבר. חדא דשאני מצות צדקה שהיא מחולקת מכל שאר המצות בזה שבשאר מצות כתיב לא תנסו את ה' וגו' ובמצות הצדקה כתיב ובחנוני נא בזאת וגו' ועליה אמר דוד המלך ע"ה פזר נתן לאביונים ולכן בשאר כל המצות צריך לעבוד על מנת שלא לקבל פרס. ועוד בההיא דפסחים קאמר הרי זה צדיק גמור וצדיק מתקרי חסיד לא מתקרי ומאמר אנטיגנוס הוי ממדת חסידות כדי שיקרא חסיד וכן כל שאר מילי דאבות הם מילי דחסידותא, וכן ידוייק מדברי רז"ל שאמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דאבות. ואם נודה שקושית הר"י אברבנאל קושיא היא אומר אני שיתורץ כשנדקדק דקדוק קטן בדברי אנטיגנוס וזה דפתח בלשון עבדים וסיים בלשון משמשין דהל"ל כעבדים העובדים או כשמשים המשמשין, והנה יש הפרש בין לשון עבודה ללשון שימוש כי עבודה יקרא כל דבר הקשה כענין עבודת הארץ חרישה וזריעה שהיא עבודה קשה, ולשון עבודה נגזר מלשון עבד אשר הוא קנוי לעבוד כל עבודתו וכל עבודת אדוניו עליו המעט הוא אם רב וכענין שאמר הכתוב בעבודה קשה בחומר ובלבנים. אמנם לשון שמוש הוא שמוש הקל וכן מצינו שרז"ל אמרו גדולה שמושה יותר מלמודה והביאו ראיה ממ"ש הכתוב אשר יצק מים על ידי אליהו הרי שדבר קל כזה יקרא שמוש כתלמיד המשמש לפני רבו לכבדו. ובזה נבא אל תכונת כוונת דברי אנטיגנוס כי בהיות שאנחנו עם בני ישראל עבדים נרצעים אליו יתב' ילידי ביתו ומקנת כספו שהוציאנו מארץ מצרים ועשה עמנו נסים ונפלאות להיות לו לעבדים וכמו שאמר הכתוב כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וכיון שכן היה ראוי אלינו לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא כל תרי"ג מצות ויומם ולילה לא נשבות מלעבוד כל עבודת אדונינו המלך. ואנחנו בעונותינו לא כן אנחנו עושים וכמו שאמר הפייטן תמידיהם חטאת וצדקתם שגיאות. ופי' דבריו כי במקום עשות תמידין ומוספין עושים חטאת ובמקום עשות צדקה עושים שגיאות. או יהיה כוונתו כי מה שעושים בהתמדה הם החטאות אמנם הצדקה אינם עושים אותה כי אם בדרך שגיאות כמו מי שנפלו ממנו מעות ומצא עני אותם וכיוצא בזה. וכן כתיב ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו ושאור שבעסה מעכב בידינו שלא לעבדו עבודה שלמה שיצדק בה לשון עבודה ואין אנו עובדים אלא מה שהוא קל מאד לעשותו כי הלואי שיצדק בו לשון שימוש. ולכן אמר אנטיגנוס כיון שאתם עבדים ואין אתם עושין רק השמוש הקל א"כ ראוי לכם שלא תעשו זה השמוש על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין כלומר שאותו השמוש הקל שאתם עושים על הפחות עשו אותו על מנת שלא לקבל פרס כי די לכם שלא יהיה הוא יתברך תובע אתכם תשלום עבודתכם על הפחות זה המועט שאתם עושים יהיה על מנת שלא לקבל פרס אבל מי שיהיה עבד נאמן ומקיים כל התורה מאל"ף ועד תי"ו בזה לא דבר אנטיגנוס כי איש כזה לא ימצא אחד בעיר ושנים במשפחה ואיש כזה אפשר שהוא רשאי לעבוד כדי לקבל פרס וכל יעודי התורה ראויים אליו ולא דבר אנטיגנוס אלא לכללות העם ולכן דבר בלשון רבים אל תהיו. וראוי להתבונן בכפל דברי אנטיגנוס שכתב השלילה והחיוב והיה די או ברישא השלילה לחודא וממילא משתמע הסיפא או ליתני החיוב לבד וממילא משתמע השלילה. והנה ראיתי בזה בספרים שתי גרסאות בסיפא. האחת אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. והשנית אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל. ולפי הגירסא הזאת השנית אומר אני דלהכי נקט השלילה והחיוב והכוונה כי אין איסור בדבר שראוי לשלול רק החלוקה. דרישא דהיינו לעבוד על מנת לקבל פרס ואם לא יתן פרס לא יעבדו כי עבודה זו בודאי יהיה לה הפסק שאם תבא עליו צרה לא יעבוד עמו. אבל החלוקה השנית דהיינו הגירסא הראשונה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס דהיינו שעובד על הסתם הוא יודע שסוף השכר לבא חלוקה זו בודאי שאין לה איסור ואין ראוי לשלול אותה, אבל עדיין אין זו עצה טובה לאדם שיהיה בוחר בחלוקה זו שהרי הוא מקוה אל הגמול ולכן אמר בסיפא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס דהיינו שבפירוש עובד על מנת שלא לקבל רק מאהבה גמורה כי יותר ויותר מחוייב האדם לבוראו אף שלא יתן לו גמול עוד כבר הקדים לו כענין מי הקדימני ואשלם ולכך הוצרך למיתני רישא דאי הוי תני סיפא זו בלבד הוה אמינא דאף החלוקה אמצעית דהיינו לעבדו שלא על מנת לקבל פרס שגם זו יש בה איסור ולכך תני רישא כי אין איסור אלא בעובד על מנת לקבל וחלוקה זו בלבד ראוי לשלול ואי לא תני סיפא הוה אמינא דאף חלוקה שלא על מנת לקבל פרס היא האמצעית שהיא העצה טובה וראוי לעבוד כן כל אדם לכך תני סיפא אלא הוו כעבדים המשמשין על מנת שלא לקבל פרס לומר כי חלוקה זו בלבד היא העצה הטובה לכל האדם אבל האמצעית אף שאין בה איסור אין זו העבודה טובה עד מאד.

ומה שאמר ויהי מורא שמים עליכם בספר לב אבות כתב ז"ל ואולי באמרו עליכם דקדק מ"ש רז"ל כי הרשעים הם על אלהיהם והצדיקים אלהיהם עליהם ולכן אמר עשו שמורא שמים תהיה עליכם ולא אתם עליה עכ"ל. ועם זה מפורש אצלי מש"ה ופרעה חולם והנה עומד על היאור וכשסיפר פרעה החלום אל יוסף אמר בחלומי הנני עומד על שפת היאור והכוונה שכיון שהיאור הוא אלוהו נתבייש ולא רצה לומר שהיה עומד על אלוהו ממש לכן שינה ואמר על שפת היאור. ולי נראה שכוונת אנטיגנוס הוא לפי שאפשר שיעבדו את ה' להבאת התועלת או להרחקת הנזק כי יראים מן היסורים ושניהם אינם טובים כי טוב שיעבדו מאהבה ולא מיראה וכ"ש בשביל הבאת התועלת כי זו רעה מכולם לפי שאם לא יבא להם תועלת ולא יתן להם הפרס לא יעבדו עוד ויש הפסק לעבודה הזאת ולכן אמר כי על הפחות לא יעבדו בעד הבאת התועלת על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבל פרס ואף אם יעבדו מיראה ויהי מורא שמים עליכם כי עבודה זו אין לה הפסק כי תמיד תהיו יראים ועבדו את ה' מיראה אף כי יותר טוב היה לעבדו מאהבה:

אי נמי אמר כי אם יעבדוהו בלבב שלם שלא על מנת לקבל פרס יזכו שתהיה אימתם ויראתם מוטלת על הבריות וייראו מהם כמו שיראים מן השמים ז"ש ויהי מורא שמים עליכם המורא שיראים כל הבריות מאלהינו שבשמים יהיה עליכם ומוראכם וחתכם תהיה מוטלת עליהם ג"כ כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. אי נמי אמר כי ראוי לאדם לעבוד את אלהיו שלא על מנת לקבל פרס וילמדו האנשים מן השמים השמש והירח וכל צבא השמים שאין ממתינין שכר כלל ואעפ"כ כולם עושים באימה וביראה רצון קונם. והנה על השמש אמרו רז"ל כי קשה לו ביאתו בכל יום כמו אורח לנשים ואפי' הכי ישיש כגבור לרוץ אורח ולעשות רצון קונו מיראתו אל אלהיו יתברך ויתעלה שמו ולכן ראוי לכם הבריות שתלמדו מהם ויהיה מורא השמים המורא שיראים כל צבא השמים מבוראם יתברך יהיה עליכם גם כן:

ואפשר עוד כי בהיות שהשמים הם שבט אפו יתברך כי אמרה התורה שאם יפתה לבב האדם מלעבדו יחרה אפו בו ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכה"א והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ולז"א ויהי מורא שמים עליכם כלומר תהיה מורא השמים עליכם והוא המורא שלא יעצור את השמים מהמטיר עליכם מטר והאדמה לא תתן את יבולה ותמותו ברעב ובזה תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ונקט השמים ולא הארץ אף שגם בארץ נאמר והאדמה לא תתן את יבולה לא הזכיר אותה משום שעיקר הם השמים אשר הם המולידים ומצמיחים את הארץ. ועוד שהם מעותדים להנקם מן הבריות דכתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים, וכוונת הכתוב (וכן הקשה) למה חזר לומר עוד מאת השם ועוד מ"ש מן השמים כי פשיטא שמן השמים היה ולא מן הארץ אלא לפי שלא נטעה לומר שם כמו שאחז"ל במצרים כי מטר היה תחלה ובאויר היה מתעבה ומתהפך לברד וכן הענין שם כי מטר היה תחלה וכמו שאמר וה' המטיר לשון מטר ובאויר היה מתהפך לגפרית ואש וזה מההכרח כי אין רע יורד מלמעלה וכענין לא יגורך רע לכך אמר וה' המטיר על סדום וגו' גפרית ואש (וגפרית ואש) יורד מאת ה' מן השמים וזה להיותם רשעים ופשעם גדול מאד מן המצריים לכן נהפך להם ממדת כל העולם וכענין הרשעים מהפכים מדת רחמים לדין:

והר"י קארו ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם הקב"ה יהיה ירא עליכם שלא יבא עליכם רע כדרך האב שאוהב מאד לבנו שלעולם הוא ירא מאד עליו שלא יבא לו רע ומשתדל להצילו מכל נזק. (וזה בדרך העברה על דרך דברה תורה כלשון בני אדם). או ירצה השמים עצמם ייראו מכם שמיד כשתאמרו משיב הרוח ישיב וכשתאמרו מוריד הגשם יוריד כמי שירא מהמלך שעושה מצותו מיד עכ"ל הרב רבי אפרים ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם כי העובד ע"מ שלא לקבל פרס עובד מאהבה ולכך אמר ויהי מורא שמים וגו' עם האהבה שלא ינהג מנהג קלות מרוב האהבה כבן המתחטא לפני אביו מחמת האהבה שלבו גס בו עכ"ל:

והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ויהי מורא שמים וכו' על דרך חכם ירא וסר מרע כלומר אף כשהוא סר מרע ירא אולי יש בידו איזו עבירה ולכן ראוי לעבוד ע"מ שלא לקבל פרס ואף שהוא צדיק גמור ובא עליו רעה לא יכעוס שלעולם הוא ירא שמא גרם החטא והביא עליו רעה שמיעוט עונות שיש לצדיק נפרע בזה העולם עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם כלומר שמא תאמרו נעשה כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס שפעמים עושים ופעמים אינם עושים לא תעשו כן אלא שימו לבבכם שעבדים אתם ויהי מורא שמים עליכם נמצא שמזה תבואו לעבוד מאהבה ומיראה, כיצד מאהבה כעבד שמשמש את רבו מפני חסד שגמלו ומפני אהבת ומעלת הרב שראוי לכך. וכיצד מיראה כעבד שעובד את רבו מפני גדולתו ומעלה על דעתו שיש בידו להענישו על חטאו ומשמש לא מיראתו מן העונש עצמו אלא מפני גדולת הרב שיש בידו להעניש והדין נותן ליראה ממנו אפי' שלא יענש, ולא הבטיח הקב"ה על השכר ולא הזהיר על העונש כדי שיעבוד האדם מפני חיבת השכר ולא מפני יראת העונש אלא הבטיח בשכר כדי להודיע חסדו לבאי עולם שאף שהדין נותן לעובדו ויש בידו יכולת לכוף את באי עולם לעובדו אעפ"כ הוא משפיע שכר טוב לעובדיו ולהודיע שלא להנאת עצמו הוא מצוה אלא להנאת עבדיו, וגם מה שהזהיר על העונש להודיע כמה ארך אפים לפניו שאף שהדין נותן לענוש לעוברי רצונו לא רצה לענוש עד שיזהיר. ולא עוד אלא שהגיעה התורה לסוף דעת בני האדם שאין כל אדם מגיע למעלה גדולה בזו לעבוד מאהבה ומיראה לפיכך הגיד לך הכתוב רוב השכר וכובד העונש כדי לחנך הנשים והקטנים בעבודת המקום אבל החסידים ואנשי מעשה אין עושים אלא מאהבה ומיראת האמת מפני שהיא אמת וסוף הכבוד והשכר לבא עכ"ל:

והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב הוו כעבדים וכו' זהו מ"ש ותורה יבקשו מפיהו אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. והכוונה אם הרב לומד בתורה לשמה לעבודתו יתברך אף הוא שליח ה' צבאות כי איננו לומד אלא לעבודתו ובשליחותו אבל הלומד תורה לכוונה אחרת אותו הדבר הוא משלחו וכגון אם לומד תורה מפני הכבוד האיש הזה הוא שליח ומלאך הכבוד לא מלאך ושליח ה' כיון שאינו לומד התורה על האמת מפני שהוא אמת קרוב לומר שלא יהיה בפיו תורת אמת אלא כדי שיהיה בפיו תורת אמת צריך שיהיה עסק התורה שלא על מנת לקבל פרס אלא לעשות שליחותו ית' לבד. ואמר ויהי מורא שמים עליכם כלומר שבעשותו הדברים ע"מ שלא לקבל פרס אלא לאהוב האמת מצד מה שהוא אמת ימשך לו מזה שיקנה לו מדה זו שיהיה מורא שמים עליו. או ירצה שאם יחליש שכלו מהשיג זאת המעלה וירצה לעשות הדברים על מנת לקבל פרס נותן עצה שיהיה מורא שמים עליו ובהיות מורא שמים עליו ימשך לו שיעשה הדברים מצד אמתתם לא מצד התועלת הנמשך מהם עכ"ל:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם לאחר שהזהיר על מדת האהבה שיעבוד על מנת שלא לקבל פרס כמו האוהב המשמש את אוהבו משמש אותו בעבור אהבתו אותו ולא בעבור תקוה ותועלת שכר שהוא הפרס חזר עתה והזהיר על מדת היראה והקדים באזהרת האהבה כי רבה היא וכן בפירוש תהלים שחברתי כי מלאכיו יצוה לך וגו' הם שני מלאכים שומרים למי שעובד מאהבה שבאותו מזמור נאמר כי בי חשק וחשק ואהבה הכל אחד ולפי שעובד בחשק ואהבה יצוה לו שני מלאכים לשומרו אבל לעובד מיראה מלאך אחד לבד שומר אותו שנא' חונה מלאך ה' סביב ליראיו מ"מ שניהם כאחד טובים כי היראה מבוא גדול במצות לא תעשה שהירא אינו עובר עכ"ל:

והרב משה אלשקאר ז"ל כתב הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס דוגמת יליד בית ולא מקנת כסף שאע"פ שלא יתן לו האדם ארוחת תמיד מחוייב לעבוד אותו מצד חסדו שגדל אותו ולעולם אינו בורח לא כן העבדים הקנויים כי מגמת פניהם לברוח מן האדון על כן אמר דוד אני עבדך בן אמתך כעבד בן אמה שנתגדל בבית האדוו ופתחת למוסרי ואין מטבעי לברוח מעבודתך רק אשמור עבודתך אע"פ שלא אהיה אסור בזיקים ולכך לך אזבח ואעבדך. ועל כן הזהיר התנא שתהיה העבודה כעבד עובד מאהבה ודי לך מהשכר שתהיה מאוהבי הש"י שומרי פקודיו וז"ש דוד המלך ע"ה הורני ה' דרר חקיך ודי לי מהשכר שאצור פקודיך וזה ואצרנה עקב עכ"ל:

משנה ד

והרב ר' שמעון בר צמח ז"ל כתב וז"ל יש גורסים קבלו ממנו והיא גרסא המדוקדקת אם הוחזקה עכ"ל:

והרב ר' יהודה לירמא ז"ל פירש כי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו כל כך חכמים גדולים שכל בני דורם קבלו ולמדו מהם כל חכמתם וכן אפשר לפרש ג"כ כל לשון קבלה שבפרק הזה עכ"ל:

ואני אומר כי כל אלו הג' חכמים הבאים אחר שמעון הצדיק נמשכו אחר דבריו וכל אחד דבר בא' מן הג' דברים ששנה שמעון הצדיק. אנטיגנוס דבר על העבודה ועשה עיקר ממנה ועל כן אמר אל תהיו כעבדים וכו'. יוסי בן יועזר דבר על התורה ולכן הזהיר יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו'. ויוסי בן יוחנן דבר על גמילות חסדים ולכך אמר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. ולכך אפשר דלכך תני קבלו מהם לשון רבים ולא אמר ממנו משום דלאו מאנטיגנוס לבדו קבלו כי אלו קבלו משניהם משמעון הצדיק ומאנטיגנוס ג"כ:

והנה בכוונת דברי יוסי בן יועזר פירש הר"י אברבנאל ז"ל. והנה יוסי בן יועזר ביאר איך יזכה האדם לקנין התורה והשגת שלימותה ואמר שהדרך הנאות אליו הוא שיעשה ביתו בית ועד לחכמים ר"ל בית מוכן ומיועד להתקבץ שמה החכמים לדרוש וללמוד בתורה כי בהיות ביתו אכסנית התורה אין ספק שיזכה ללימודה. אבל התנה בזה שני תנאים שמבלתם לא יתכן אליו קנין השלימות. האחד שלא יתגאה על החכמים בהיותו בעל הבית והם כאורח נטה ללון אבל יתאבק בעפר רגליהם בהכנעה ושפלות כאילו הם בעלי הבית והוא האורח המתאכסן בתוכם. והתנאי השני שלא יקוץ דעתו ברבוי התורה ולא תקל למודה בעיניו להתמדתה יום יום אבל תמיד ישתה בצמא רבה את דברי החכמים ההם ר"ל שישמע את דבריהם כל היום בתאוה נמרצת כאילו הם חדשים אצלו וכמים קרים על נפש עיפה כן יהיו דברי תורה בנפשו ולפי זה אין ראוי לומר והוי שותה בצמא בפת"ח כי אם בשו"א עכ"ל:

והחסיד הרב ר' יוסף יעבץ ז"ל כתב על והוי שותה בצמא את דבריהם וז"ל. ומצאתי כתוב אל תאמר אלו האנשים כבר שמעתים פעמים רבות והוחזקו בעיני ואיני צריך לדקדק בדבריהם אלא לקבלם ולהאמינם אלא הוי שותה בצמא כאילו לא שמעת מימיך ודקדקת בדבריהם ע"כ. ונכון הוא:

עוד כתב בשם הר"י ן' שושן ז"ל והוי שותה בהדרגה באופן שתהיה לעולם בצמא לא שתגיח הירדן אל פיך ותחנק:

עוד כתב כי ג' דברים בדברי התנא ר"ת חש"ק, חשק שפלות קביעות. ופירוש קביעות יהי ביתך. שפלות והוי מתאבק. חשק והוי שותה. ע"כ:

והרב רבינו עובדיה ז"ל פירש והוי מתאבק בעפר רגליהם כלומר שתלך אחריהם שהמהלך מעלה אבק ברגליו וההולך אחריו מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו:

עוד פירש פירוש אחר שתשב לרגליהם על הארץ שכך היו נוהגים שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על גבי קרקע עכ"ל:

והספר לב אבות כתב והוי שותה בצמא וכו' וז"ל. ואולי ירצה בכאן שמעת נערותו קודם שיהיו נרשמים בו מדות פחותות ואמונות כוזבות שעדיין הוא צמא ורעב מכל מאכל אשר יאכל יהיה שותה את דבריהם לפי שהדברים הנכנסים בו אז לא במהרה הוא משכחם עכ"ל:

הנה לך דברי המפרשים ואף אם כל דבריהם כולם נכוחים למבין וישרים עדיין אפשר לפרש עוד דברי יוסי בן יועזר ואומר כי מה שאמר יהי ביתך בית ועד לחכמים אינה אזהרה שמזהיר לאדם רק הודעת השכר אשר ישיג מי שישפיל עצמו ויתאבק בעפר רגלי החכמים והכי קאמר מובטח אתה שיהיה ביתך בית ועד לחכמים ותהיה אתה הגדול שבכולם וכולם יבואו ויועדו בביתך שיהיו הם צריכים אליך ללמוד ממך וזה בשכר מה שתקדים אתה בתחלה להיות מתאבק בעפר רגליהם בשכר הכנעה זאת שתהיה אתה נכנע ושפל לפניהם תעלה מעלה שתהיה אתה ראש לכולם:

ורש"י ז"ל כתב והוי מתאבק בעפר רגליהם שתהיה משמשן. ועל פי דרכו אפשר שאמר והוי שותה בצמא את דבריהם דלא תימא בעוד שאני הולך לשמשם אני מתבטל מלימוד התורה לז"א טוב לך שתשתה בצמא את דבריהם ולא תהיה תמיד לפניהם שתשבע ותקוץ בתורה ותתרשל אלא צריך ליתן ריוח בין הדבקים ואז כשתשמע דבריהם יהיו ערבים לך יותר:

ואפשר עוד שאמר יהי ביתך בית ועד לחכמים בין לחכמים שהם תושבי העיר בין לחכמים שעוברים ושבים דרך ארצך כולם ימצאו מנוח לכף רגלם בביתך. וכנגד החכמים הבאים מארץ מרחק ואבק ועפר הדרך ברגליהם שהם אורחים אמר תביא אותם לביתך והוי מתאבק באותו עפר שברגליהם ואם לפעמים אותם החכמים הבאים לביתך יאמרו דברי תורה שאינו חדש אצלך כי כבר אתה ידעת החדוש ההוא עם כל זה לא תראה עצמך בפניהם כאילו אינו חידוש אצלך כי בזה תלבין פניהם אלא הראה עצמך כאילו הוא חדוש אצלך ושלא שמעת דבר זה מעולם ושאתה שותה בצמא את דבריהם כמי שהוא צמא מהם ומעולם לא שמע אותם:

ואפשר עוד שאמר יהי ביתך בית ועד לחכמים שיועדו החכמים לעולם בביתך ובזה תלמד מהם ותרבה חכמה נפלאה מרוב ההתמדה עד שהיה כדאי לחלוק עליהם וז"ש והוי מתאבק וכו' כלומר תדע להתעצם במחלוקת עמהם. וזה על דרך מה שכתב רש"י ז"ל גבי ויאבק איש עמו וז"ל. מנחם פי' ויתעפר לשון אבק שהיו מעלים עפר ברגליהם ע"י נענועם ע"כ. ובכאן נקט האי תנא האי לישנא דרך משל לאותם אשר הם מתעצמים להפיל איש את חבירו ובנענועם מעלים עפר ומתאבקים זה עם זה בעפר רגליהם כך אתה תזכה ותדע להתעצם בהלכה ולחלוק עמהם וזה ימשך לך ממה שיהיה ביתך בית ועד לחכמים:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל כתב יהי ביתך בית ועד לחכמים ר"ל שרוב קביעותו יהיה בבית המדרש אשר הוא בית ועד לחכמים וכאלו אמר שיהיה ביתו ומקומו הקבוע לו בבית הועד לחכמים ובית המדרש שהוא הבית ועד לחכמים יהיה כמו ביתו ויתמיד לישב בו תמיד כי בהתמדתו שם ילמד תורה הרבה כאמור:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל. כתב קבלו מהם פי' מאנטיגנוס ובית דינו. איש ירושלים, איש צרידה, פירוש גדולי העיר ומנהיגיה וכמו שדרשו זרע אנשים גבר בגוברין:

יהי ביתך בית ועד לחכמים מקום מזומן לקבוציהם או להיות להם לאכסניא ותלמוד מהם דברי תורה והזהיר שעם רוב רגילותו בהם לא יקל בעצמו שלא לטרוח בתשמישם אלא כל עוד שיהיה רגיל עמהם יראה בעצמו שמשמשם בחפץ ובהשתוקקות וירבה בכבודם והוא המשל בהתאבקות, וישמשם אפי' תשמיש שאינו ראוי לאיש כערכו והוא המשל בעפר רגליהם וכענין אלישע אשר יצק מים ע"י אליהו. או רצו בזה שאף אם הוא אינו כדאי ללמוד מהם דברי תורה לא ימנע בעבור זה שמ"מ ילמוד מדבריהם מוסר ומדות טובות והוא הדמיון בעפר רגליהם שאף השיחה קלה שלהם נלמד ממנה מוסר או דרך ארץ עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל פירש קבלו מהם משמעון ומאנטיגנוס עכ"ל. וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל פירש והוי מתאבק בעפר רגליהם לפי שמנהג החכמים להיות לבושיהם ארוכים ובהילוכם מעלים אבק למעלה ומצטער ההולך אחריהם לכבדם או לשמוע דבריהם עכ"ל. וה"ר יוסף ו' נחמיאש ז"ל כתב קבלו מהם משמעון ומאנטיגנוס שלמדו תחלה לפני שמעון הצדיק ונפטר והם עדיין לא למדו כל צרכם וחזרו ללמוד לפני אנטיגנוס הממלא מקום שמעון הצדיק עד שנפטר ג"כ אנטיגנוס והם מלאו את מקומו.

והוי שותה בצמא את דבריהם בשיתא סדרי משניות ירושלמית הגרסא כצמא בכ"ף והכל עולה אל טעם אחד שתשתה דבריהם כתאותו של צמא לשתות מים עכ"ל:

משנה ה

הנה השלם הזה רצה להרחיב ביאורו בחלוקה השלישית של שמעון הצדיק אשר היא גמילות חסדים וצוה ואמר יהי ביתך פתוח לרוחה שלא תפתח פתח במבואת האפלים מקום חשך וצלמות נתיב לא ידעו אדם ואין עובר ושב משם אלא יהי פתחך במקום רוחה בתוך הרחוב מקום עוברים ושבים וימשך מזה שתמיד כל היום יהיו עניים בביתך כי פתחך נוכח פניהם הוא ואינם צריכים לחזר בארחות עקלקלות עד שילאו למצוא הפתח. אח"כ מצאתי שכן פירש החסיד ה"ר יוסף יעבץ ז"ל:

אי נמי אמר כי אף אם יפתח את ידו לעניים ימשך מזה שלא ישאיר לבניו אחריו כלל ויהיו בניו צריכיך לחזר על הפתחים צוה התנא שעכ"פ לא ימנע אלא יהיה ביתו פתוח לרוחה אף שימשך שיהיו בניו ובני ביתו עניים. גם את זה מצאתי אותו אח"כ בספר לב אבות. עוד מצאתי כתוב בספר לב אבות וז"ל ואולי ירצה שאתה תעמיד ביתך פתוח לרוחה להכניס אורחים ולחמול על הכל ובזה תהיה נדיב. אבל עם בני ביתך תהיה מסתפק בהכרחי ויהיו עניים ומעונים כדי שתוכל לעשות זה. עוד כתב ואולי ירצה כי כשיבאו העניים לביתך בהיותו פתוח לרוחה אל יהיו בני ביתך מזלזלים בכבודם ומשתררים עליהם אלא בני ביתך יהיו מחשיבים עצמם שהם העניים והאביונים והעניים שבאו יהיו כבני הבית עכ"ל:

ואפשר שרצה להזהיר על נתינת הצדקה בשמחה ובטוב לבב וכמו שאמר הכתוב נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה דהיינו השמחה שלא ירע לבבך יברכך ה' כי השמחה היא העיקר וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ליתן צדקה לעניים. אמנם העיקר הוא שתתן בשמחת הלב לעניים כמו שאתה נותן בשמחה לבניך. וז"ש ויהיו עניים בני ביתך כלומר העניים יהיו שוים ממש לבניך לענין השמחה שתתן להם בשמחה כמו לבניך ובמאזנים ישאו יחד ליתן להם ברצון ובלב טוב כמו לבניך כי העושה צדקה עם העני הו"ל כאלו בעל הבית גומל חסד עם נפשו בעצמו לפי ששכרו כפול מן השמים וכמו שאמר שע"ה גומל נפשו איש חסד כלומר האיש העושה חסד אותו החסד הו"ל כאלו גומל אותו עם נפשו של בעה"ב ומי שהוא אכזרי עם העני אינו עוכר את העני בזה רק עוכר את שארו כי יענש על היותו אכזרי. אי נמי אמר פתוח תפתח את ידך לעניים ולאביונים לפי שבודאי יגיעו בניך למדה זו שיהיו עניים כי גלגל הוא שחוזר בעולם ואם לא בניך יהיו בני בניך ואז כמו שרחמת אתה על העניים ירחמו על בניך ויפתחו ידיהם להם כמובא בגמרא שאמר רבי פלוני לאשתו שתתן לעניים כדי שיתנו לבניה אחריה כי גלגל הוא שחוזר בעולם. וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ומניה יתזנו ויתפרנסו העניים כי לסוף ימשך הזמן ויהיו עניים בני ביתך ואם אתה תרחם ירחמו גם עליהם כי מדה כנגד מדה לא בטלה:

ואפשר עוד כי מה שאמר יהי ביתך פתוח לרוחה אינו אזהרה אלא שכר שימשך לו אם יהיו עניים מצויים תמיד בביתו וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיה לך הצלחה וריוח וביתך יהיה מלא כל טוב אם תעשה את הדבר הזה שיהיו עניים בני ביתך מצויים תמיד בביתך כבני בית בגלל הדבר הזה יברכך ה' ויהיה ביתך פתוח לקבל הברכה העליונה. וקרוב לזה אמר שע"ה עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה כלו' העשיר בעבור הצדקה שעושה עם הרשים בעבורם ועל ידם יבא לו ממשלה כי בגלל הדבר הזה יברכהו ה'. וכן עבד לוה לאיש מלוה כלומר הלוה במה שהולך ללוות מן המלוה הו"ל כאילו בזה הוא עושה לו עבדות למלוה לפי שבסבת זה מתברך. ואפשר עוד שאמר יהי ביתך פתוח לרוחה לכל העולם בין לעניים בין לעשירים ולא שיהיו בצמצום דוקא לעניים ולא לעשירים רק יהיה פתוח לרוחה לכל העולם בין לעניים בין לעשירים ובזה כשיבאו עניים לאכול בביתך לא יתביישו ויאכלו כמו אם היו בני בית ממש שאם אין אתה מכניס לאכול בביתך אלא עניים כשהעני יאכל בביתך יתבייש כי יודע שלא קראת אותו לאכול אלא מפני שהוא עני אבל כשמכירים בך שאתה מכניס גם העשירים העני לא יתבייש שאומר שדרכך לעשות חסד עם הכל ולא בעבור עניו קראת אותו שיהיו עניים כבני ביתך ממש ולא יתבוששו:

וה"ר יהודה לירמא ז"ל פי' עם מה שפי' הרמב"ם ז"ל יהי ביתך פתוח לרוחה שיהא לך שער פתוח בדרך הולכי דרכים שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר או ירעב או יצמא יכנס לביתך. ועם זה פי' הוא ויהיו עניים בני ביתך כי אע"פ שמצד פתיחת ביתך לרוחה יתהוה לך שירגילו עצמם העניים ליכנס לביתך כ"כ פעמים עד שיקראו בני ביתך ותצטרך להוציא עליהם הוצאה מרובה לא תחוש על כך עכ"ל:

אמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה. הר"י אברבנאל ז"ל פי' כי סמך לזה ואל תרבה שיחה עם האשה לפי שכבר יקרה שיבואו בכלל העניים והאורחים לביתו נשים עניות ולכן הזהירו שלא ירבה שיחה עמהן פן יחם לבבו מתוך שיחתן ויבא לידי זמה. ונתן טעם לזה לפי שחז"ל אמרו אפי' באשתו לא ירבה שיחה כדי שלא יבא לידי הרהור יותר מדאי ק"ו באשת חבירו. וזה מצינו שאמרו חז"ל שלא יהיו מצוים אצל נשותיהם כתרנגולים וכו'. עוד אמרו שיחה מביאה לידי הרהור הרהור מביא לידי תאוה וכו' וכל זה באשתוי ק"ו באשת חבירו עכ"ל. ועוד פי' הרב הנזכר לפי שהנשים בטבעם הם נוטות אל הכילות ותרע עיניהן במתנות העניים והכנסת האורחים אשר זכר ולכן הזהירו שבענין הצדקה והגמילות חסדים לא ירבה שיחה עם האשה. ואמר האשה בה"א הידיעה לרמוז אל היושבת אצלו ושוכבת חיקו ר"ל שלא יקח עצת אשתו בענין הצדקה כי היא תמיד תמנענו ולכן פירשו באמרם אל תרבה שיחה עם האשה שלא אמרו על אשת איש אחר או פנויה רק שבאשתו אמרו ועל ענין הצדקה וכמ"ש מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה שלו ונוטל עצתה בענינים של צדקה ומצות כאלו גורם רעה לעצמו כי גם בדברים אחרים תשתרר עליו גם השתרר בראותה כי אינו זז מעצתה ובוטל מדברי תורה ומצותיה וסופו יורש גיהנם להיותו בטל מדברי התורה עד כאן:

ואני הכותב נראה לי סעד לזה ממה שאז"ל קמח סולת מכאן שהאשה עינה צרה באורחין. ופירוש הדברים שאפשר שהרגישו מאי קמח סולת או היה קמח או היה סולת ומכאן דקדקו מכאן שהאשה עינה צרה באורחים ולכן לא רצה בתחלה לומר לה שלשה סאין סולת אולי תרע עינה ולא תרצה על כן בתחלה אמר לה קמח שאינו שוה כל כך ואינו פיזור כ"כ וכשנתרצתה בקמח אז עלה מדרגה אחרת ואמר לה שיהיה מסולת באופן שעלה ממדרגה למדרגה לפי שהאשה עינה צרה באורחים:

ואפשר לי לומר שזכר בכאן ואל תרבה שיחה עם האשה לפי שלפעמים האדם נמנע מלהכניס אורחים משום שהוא רוצה לעולם להיות עם אשתו ולדבר עמה ואם יבאו אורחים לתוך ביתו לא יוכל לעשות כן להאריך דברים עמה לז"א אל תרבה שיחה עם האשה לא יהיה לך מדה זו כי רעה היא ובכן תוכל להביא אורחים בביתך ולא תמנע. ולפי שגם לפעמים ימנע מלהכניס האורחים משום האורחים עצמם שלא יתנו עיניהם באשתו ולא יאריכו עמה דברים לז"א באשתו אמרו כמדבר אל האורח הבא אל ביתו ונותן לו עצה טובה ואומר לו ראה גם ראה כי באשתו אמרו כאומר כי צוו לבעל האשה שלא ירבה שיחה באשתו ק"ו באשת חבירו ולכן ראוי הוא לך שתשא אתה ק"ו בעצמך ותאמר שאם הוא באשתו אמרו לו שלא יאריך דברים ק"ו לאורח שלא ידבר עם אשת בעל הבית והיא אשת חבירו. ובאלו השני מוסרים אחד לבעל הבית וא' לאורח יהיה סיבה שלא ימנע מלהכניס אורחים ולהיות ביתו פתוח לרוחה. ואף גם זאת כי הוא משמרת שלא יכשל באשת איש כי חייב האדם לעשות משמרת למשמרת וכמ"ש דהע"ה לפעולות אדם בדבר שפתיך הכונה שדוד בא לתקן את אשר עותו וזהו אומרו לפעולות אדם שחטא בדבר שפתיך שהיא אותה המצוה שצוית אותו ועבר עליה ולכן אני מאד נזהר ועושה משמרת למשמרתך וז"ש אני שמרתי ארחות פריץ כלומר אני עשיתי משמרת וגדר וסייג לארחות פריץ:

ואפשר עוד שמה שאמר באשתו אמרו וכו' רבינו הקדוש מסדר המשנה קאמר לה שהוקשה לו בדברי יוסי בן יוחנן מה הוא זה שאמר ואל תרבה שיחה ואם מדבר באשת חבירו אפי' שיחה קלה אסור כ"ש ריבוי דברים ולזה השיב ופירש כי כוונת אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ולכן אמר אל תרבה. אמנם באשת חבירו ק"ו הוא שאסור. ואמר מכאן אמרו חכמים כל זמן בין בהיות אשתו טהורה בין בהיותה בימי טומאתה אין ראוי להרבות דבורו עמה כי אם היא נדה וטמאה הדבור מביא לידי תאוה והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזו וז"ש גורם רעה לעצמו. ואם היא טהורה יותר טוב היה שהזמן ההוא שיושב ובטל בשיחה בטלה יהיה עוסק בדברי תורה וז"ש ובוטל מדברי תורה כשמרבה שיחה באשתו טהורה, באופן כי שניהם שוים לרעה כי סופו יורש גיהנם, ומלת וסופו יראה שגורם לו להיות מאותם שיורדים ואינם עולים וזהו וסופו כי סוף יהיה בגיהנם ויהיה לו ירושה מאותם שנאמר בהם והיו דראון לכל בשר. גם אפשר שאמר גורם רעה לעצמו כלומר גורם ללילית הרשעה שתדבק עמו כי המהרהר ביום בא לידי קרי בלילה. ורבינו יונה ז"ל כתב כל המרבה שיחה וכו'. כלומר גורם שיצרו הרע יתגבר עליו שנקרא רע וכמו שאז"ל גדול יצה"ר שהקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו וזה האיש המשיך וגרם הרע על עצמו על ידי השיחה עם האשה, כי אף שפעמים הרע מתגבר על שאר בני אדם הם לא גרמו ולא מגרמת עצמם תפתח עליהם הרעה אבל זה הוא גורם לעצמו ובוטל מדברי תורה שאף אם יעסוק בתורה לא תתקיים בידו כי הן שני דברים שאין הלב סובלן כאחד, וסופו יורש גיהנם דכיון שמרבה דברים עם האשה בודאי יבא לידי עבירה וירד שאולה וז"ש שלמה ע"ה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים ביען כי המות יסירהו מחיי העוה"ז והאשה תסיר איתו מחיי העוה"ב אשר היא מצודים כי מיד בהביטו באשה נלכד במצודתה ואף אם הוא לא ילכד ולא יחשוק אותה היא תחשוק אותו בלבה וז"ש וחרמים לבה כי בהכרח נתפש ברשת כיון שהיא חשקה בו בלבה הרי לבה הוא רשת ללכוד אותו כי היא תרגילנו לעבירות ואם נגע בידיה הרי הוא בבית האסורים ממש וז"ש ואסורים ידיה ובהכרח יבא לידי עבירה ושוב אין לו תקנה ולכן טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה עכ"ל:

וה"ר אפרים ז"ל כתב באשתו אמרו, רבינו הקדוש מפרש כן, מכאן אמרו חכמים הבאים אחריו הוסיפו על דבריו. גורם רעה לעצמו שאם הלך לבית הכנסת ולא נהגו בו כבוד אם יספר לאשתו הוא מבזה את עצמו שאף היא תבזה אותו בלבה עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ויהיו עניים בני ביתך כלומר שתתמיד בהכנסת אורחים כל כך עד שכל שיחתן של עניים לא יהיה אלא בעניני ביתך שידמה להם כאלו הם בני ביתך וכשפוגעין זה את זה זה אומר מהיכן אתה בא מביתו של פלוני ואתה לאן אתה הולך לביתו של פלוני. אי נמי שיהיו בני ביתך עניים ונכנעים לפני האורחים העניים ומאספים את העניים לביתך בפיוס דברים שתהיה אתה ענותן ובני ביתך ענותנים וכן בכל דבר שיהיו ענוים בכל דבר ולכל אדם ויהיו לעולם נוחין לכל הבריות וענוה מצויה בהם לעולם:

אל תרבה שיחה עם האשה מלת שיחה נאמר על הדבור לבטלה שאין בו צורך כלל וכן אמרו שיחה בטלה וכן אמרו שיחתן של ת"ח צריכה תלמוד והוא אצלי מה שהיה מייחס דוד המלך ע"ה על עצמו תמיד זאת המלה אפי' בד"ת כענין שאמר עבדך ישיח בחוקיך כל היום היא שיחתי ורבים כאלה, שלרוב ענותנותו היה משפיל עצמו עד שהיה קירא הגייתו בתורה שיחה לומר שהוא חסר הידיעה בעניניו ושאין עיקר בדבריו רק כשיחה שאינה עיקר. והזהירו שלא ירבה שיחה בטלה עם האשה אבל לדבר עמה בעניני צרכי הבית בזה לא הזהירו כי אז אינו גורם רעה לעצמו כי המחשבה טרודה בצורך העצה עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב ויהיו עניים בני ביתך הזהיר כי יתן לעניים ולא לעשירים כי הנותן לעשיר עליו נאמר נותן לעשיר אך למחסור ופי' הפסוק כך הוא עושק דל להרבות לעצמו ממון הוא שוה בשוה לנותן לעשיר שלא ימשך אליו תועלת כלל כי העשיר יבזה מתנתו ולא ישאר בידו רק החסרון עכ"ל:

ואולי פירוש הפסוק הוא באופן אחר כי מי שעושק לדל הוא חושב שגוזל אותו ואדרבא העושק הזה הוא סיבה להרבות לו לדל ממון רב כי ירחמו עליו מן השמים בראות האכזריות של העושק לדל כי לא די לו דלותו אלא שעשקו וחמדו מה שהיה לו וזהו סיבה להרבות לו לעני עושר רב והנותן צדקה לעשיר הוא להיפך כי הוא חושב שנותן לו ואדרבה במה שנותן לו הוא מחסרו כי יאמרו עליו בשמים הנה זה היה עשיר ולא היה צריך ליטול ונטל סוף היא ראוי שיבא לידי מדה זו שיחסר ממונו ויבא לידי עניות וז"ש נותן לעשיר אך למחסור כלומר היא סבה שיבא לידי מחסור ועל כן הזהיר התנא בפי' ויהיו עניים בני ביתך וכו':

ואל תרבה שיחה עם האשה כתב הרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כי הדבור מביא לידי הרהור והרהור לידי תאוה ותאוה לידי אהבה ואהבה לידי מעשה וז"ש כי בעד אשה זונה כדי להשיגה תתן לה עד ככר לחם שיש לך לאכול כ"כ ינצחך יצר האהבה שאם תשאל אליך מזון פיך שאין זולתו תמלא משאלה. ואשת כלומר ובעד אשת אפי' תשאלך איש נכבד להמיתו שיש לו נפש יקרה תצודנו ותמיתנו וזה להורות איך יגדל החשק שיעשה מעשים אשר לא יעשו בעדה ומלת אשת אינו סמיך כמו נפל אשת וגו' עכ"ל. ואצלי פי' הכתוב הוא להודיע כי כפי גודל העבירה ואיכותה כך גודל איכות התאוה להשיגה ולכן בעד אשה זונה שהיא אשה מופקרת פנויה שאין איסורה שוה לאיסור אשת איש כדי להשיגה יאבד הונו עד שלא ישאר לו רק ככר לחם להשיב את נפשו כי רועה זונות יאבד הון אמנם אין כאן סכנה של מיתה כי אינו חייב מיתה עליה אמנם האשת איש הנפש שהיא יקרה וחשובה וכל חפצים לא ישוו בה תצוד אותה האשת איש ותמיתנו כי האדם כדי להשיג לבעול אשת איש משים נפשו בכפו כי אפשר שיודע הדבר לבעל ויהרוג אותו או ב"ד הורגין אותו באופן שהאשת איש נפש יקרה תצוד ולכן הזהיר התנא על האשת איש מדין ק"ו כאומרו באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו וכו':

הרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ואל תרבה שיחה עם האשה שרוב שיחות הם בענין התשמיש. וגם הרבה חלאים באים לאדם בריבוי התשמיש וכן פירשתי ראה חיים עם אשה אשר אהבת כלומר אע"פ שאתה אוהב אותה בחר החיים לגופך יותר על אהבתה ואל תתן לנשים חילך ומלת ראה הוי מלשון נראין דברי אדמון ולכן תקנו רז"ל עונה לכל אדם כפי מלאכתו וזש"ה ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו' ובעמלך שאתה עמל תחת השמש כפי העמל יהיה תשמיש עכ"ל:

וה"ר ברוך ן' מלך כתב ויהיו עניים בני ביתך כלומר אפי' ידך משגת כלכלם במשפט ולא בהרוחה שאם יהיו עניים כבר הם למודים ולא יבואו להצטרך לבריות ויתביישו, אי נמי במקום עניים שכירים יהיו בני ביתך ולא תביא שכירים מבחוץ שמא אינם הגונים ויפסידך אלא בני ביתך יעשו צרכי ביתך וייטב לך עכ"ל:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש יהי ביתך פתוח לרוחה שכל מי שיצטרך לשום אדם יבא לביתך ויפיק רצונו.

ויהיו עניים בני ביתך שאם יבא לשאול מה שצריך ישאל ולא יתבייש וכאלו הוא מאנשי ביתך. עוד יש לומר שאם יהיה לך פת חטים ופת שעורים יאכלו בני ביתך השעורים והעניים יאכלו החטים. ואל תרבה שיחה עם האשה כלומר שאם יבאו אורחים אל תקח רשות מאשתך לפי שאינה רוצה באורחין וכמ"ש איוב בחוץ לא ילין גר ועוד אמר אם לא אמרו מתי אהלי מי יתן מבשרו לא נשבע שכל כך היו שונאים אותו עד שהיו אומרים מי יתן לנו מבשר איוב ואע"פ שנאכל הרבה ממנו לא נשבע כלומר לא היינו שבעים. או יתכן שאמר מי יתן מבשרו וגו' כלומר מהבשר שהוא מביא אין אנו שבעין ממנו מצד האורחים שהוא מביא לנו ואוכלים הכל. או אפשר אף שאתה מחוייב לפייס לעני בדברים כמ"ש הכתוב ותפק לרעב נפשך אם אשה ענייה היא לא תרבה עמה שיחה. או אפשר שאף אם מצווה האדם לפייס את אשתו בשעת תשמיש יהיה במיעוט. דברים ולא בריבוי כי מגיד לאדם מה שחו:

משנה ו

צדקו מאד דברי המפרשים באמרם כי לפי שאמר יוסי בן יועזר בענין לימוד התורה שיהיה ביתו בית ועד לחכמים אמר על זה יהושע בן פרחיה שאין טוב לאדם שילמד מחכמים רבים בחכמם אחת כי אולי תהיינה סברותיהן שונות זו מזו והתלמיד יתבלבל בזה כי כמו שהמאכלים וריבוי היינות השותים אותם בסעודה אחת מורישים להם חלאים הרבה כן בעיון הרבנים השונים, וכבר אמרו חז"ל על רב יהודה שאין לסמוך על שמועתו משום דמכולי עלמא גמיר ולכן עשה לך רב ר"ל רב אחד וחכם אחד שתלמד מפיו עכ"ל:

ואפשר עוד לפרש בהיות כי לימוד התורה צריך להיות בחברת חברים כענין שאמר חרב אל הבדים וגו' וכענין שחביריך יקיימוה בידך אמר אם לא תמצא בעיר אשר אתה יושב חכם גדול ממך ואם תתחבר ללמוד עם לומדי העיר יחזיקו עצמם לגדולים ממך וכאלו אתה לומד עמהם כאחד מתלמידיהם לא למען זאת תמנע מללמוד בחברת אחר אלא עשה לך רב, ואמר מלת עשה כי אפי' שלא יהיה ראוי להיות לך לרב עשה אותו עליך לרב ואם לא תרצה לעשות עליך רב שישתרר עליך גם השתרר לא למען זה תלמוד יחידי רק עשה זאת אפוא בני וקנה בדמים יקרים חבר אחד ותספיק לו כל צרכו עד שמחמת חמדת הממון יתרצה זה אליך להיות חבירך כי דבר תורה מעות קונות ואחר שתתחבר ללמוד עמו אם ידבר כנגדך איזה דבר אל תדינהו לכף חובה שאם כן לא תמשך חברתכם יחד אלא הוי דן את כל האדם לכף זכות וכשתון כל דברי חבירך לכף זכות תוכלו עמוד זמן רב בחברה לא תתפרדו איש מעל אחיו. אי נמי כוונת השלם הזה להזהיר לאדם נבון וחכם בתורת ה' שילמד אותה לאחרים ולא תהיה לו לבדו כי מונע בר יקבוהו לאום ויעשה את עצמו רב ללמד לאחרים מה שהוא יודע. ואמר עשה לך רב שיהיה טורח בדבר זה ויסובב מעיר לעיר כשמואל הנביא ללמד את בני יהודה קשת מלחמתה של תורה וז"ש עשה עצמך רב להם ללמדם ואם לא תמצא מי שירצה ללמוד עמך בתורת תלמיד וזה מרוב גאותו וגאונו עם כל זה אל תקפיד אתה בזה רק אמור לו שיבא וילמוד בזה מכל מקום ואפי' שיהיה נקרא חבר וז"ש וקנה לך חבר כלו' קנה אותו אפי' שיהיה כערך חבר עם חבר:

והרב ר' יהודה לירמא ז"ל הקשה למה לא הזהיר על שיקח תלמידים שהרי אמרו הרבה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם ונתן טעם לזה לפי שהתלמידים כל מגמת פניהם הוא ללמוד ולא ללמד לכן אינם רוצים ללמוד מכל אדם אלא ממי שלבו חפץ בו יותר או ממי שנראה להם שהם לומדים ממנו יותר ומאחר שלא ימצא האדם מי שירצה להיות תלמיד לו לכן לא הזהיר התנא עליהם ע"כ:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב קנה לך חבר שיתחבר בטובים לפי שבסבת זה לא ידבר כי אם בשבח הטובים וככה תבחן חברת האדם שאם הוא מדבר בשבח הטובים תדע בודאי שהוא מתחבר עמהם והוא שאמר שלמה ע"ה מצרף לכסף וכור לזהב במצרף ובכור תבחן הכסף והזהב אם טוב הוא ואם רע אמנם מבחן פעולת האדם תדעם לפי מהללו כלומר אם תשמע אותו שהוא משבח לטובים הוא טוב וההפך בהפך:

והוי דן את כל האדם להוציא אותם שאינם אדם רק כבהמות נדמו:

ורבינו יונה ז"ל כתב וקנה לך חבר כי הוא מועיל לכמה דברים ולכן צריך לסובלו כמ"ש שלמה ע"ה מכסה פשע מבקש אהבה ושונה בדבר מפריד אלוף כי מי שהוא סובל את חבירו ומכסה על הפשע שפשע חבירו כנגדו ועובר על פשע זה מבקש שיהיה לו אהבה ועי"ז תתקיים אהבתם עם חבירו ורוצה בה אבל השונה בדבר חבירו בפשע שעשה לו חבירו שונה בה וחוזר ואומר ראו מה עשה לי פלוני זה מפריד אלופו ממנו שהוא אוהבו כי לא תתקיים אהבתו עם שום חבר:

והוי דן את כל האדם לכף זכות לבינונים כי לצדיק אפי' מעשה רע הוא טוב ולרשע גמור אפי' מעשיו הטובים יש לדונם לכף חובה וכמ"ש שלמה ע"ה משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשעים לרע. הכוונה לומר כי בני אדם חושבים כי הצדיקים מפני שאינם יודעים לעשות רע גם אינם מכירים דרכי הרשעים ואין דנים אותם לכף חובה ואין הדבר כן כי משכיל הצדיק ויודע ומכיר בית הרשע ורוע מעלליו יותר מכל שאר בני האדם שאינם מקפידים כל כך ברשעת הרשע ולא יתנו אל לבם אבל הצדיק מקפיד ונותן אל לבו ואפי' מעשיו הטובים שעשה הרשע דן אותו הצדיק לכף חובה וז"ש. מסלף רשעים לרע כי הצדיק מסלף ומטה מעשה טוב של הרשע לרע לומר שלא לשם שמים נתכוון במצוה שעשה אלא להראות טלפים כחזיר כדי שיחזיקו אותו לאיש טוב:

וה"ר אפרים ז"ל כ' עשה לך רב מפורש בברייתא שיעשה את רבו קבוע שילמוד ממנו מקרא משנה מדרש הלכות ואגדות והטעם שהניח לו במקרא יאמר לו במשנה וכו' עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב עשה לך רב לשון עשיה יאמר על דבר שצריך לטרוח ולעשות על ידו. שתועלת הרב הוא כל כך גדול עד שאם לא ימצא לו רב מזומן שיוכל ללמוד ממנו כעת יפליג להשתדל עם התלמיד ותיק אם יצטרך לעוזרו ולסמוך ידו כדי שישלים עצמו יעשה כדי שאחרי כן יוכל הוא ללמוד ולקבל ממנו אבל בחבר אינו צריך להתעמל כ"כ אבל יקנה מהמזומן מאשר ימצא. או אמר לענין הנהגה מדינית שישים האדם עליו אחד מן החכמים לאב ולראש להיות נסמך עליו לעצתו ולפי שדבר זה הוא כבוד לחכם וכל אדם ירצה להיות לו לאב ולראש לזה לא הזכיר לשון קנין כי לא יצטרך להוצאות ממון רק כשישימהו עליו האחר ירצה שאפילו חכם הגדול שבחכמים נצרך שיהא לו אחד לאב ולראש בדבר הזה. ואע"פ שלא ימצא חכם גדול כמוהו יעשהו משלמטה הימנו כי אין האדם רואה בעניני עצמו העצה הצריכה לו כמו שיראה זולתו וזהו עשה לך רב אף שאינו ראוי אבל החבר שיהיה נאמן רוח לגלות לו סודותיו שהוא טפל אצלו יצטרך לקנותו בממון:

והוי דן את כל האדם לכף זכות אבל אם הוא רשע מפורסם לא יצדק מעשה מעושהו ולא יתפאר הגרזן על החוצב בו וחכמי המוסר אמרו הזהר מחלקת לשון הנבלים כהזהר מן הקשת אשר כל עוד שיוסיף להכנע יוסיף להכות:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב והוי דן את כל האדם לכף זכות למי שמעשיו שקולים ואמר דוד המלך ע"ה און יחשוב על משכבו הרשע כל מחשבותיו כשהוא מתבודד אינו מחשב רק לעשות און ומרמה וכשרואה אחרים עושים איזה פועל לעולם יתיצב לדונם בדרך לא טוב ולחובה לפי שהמעשה ההוא אם הוא רע אינו מאוס בעיניו לכן הוא גוזר כי זהו כוונת העושה המעשה ההוא עכ"ל:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב וקנה לך חבר בממונך או בלשון רכה וכן פירשתי אז נדברו יראי ה' מלשון ידבר עמים תחתינו כלומר כשהחברים נכנעים איש לרעהו אז ויקשב ה' וישמע עכ"ל:

והרשב"ם ז"ל כתב עשה לך רב שלא תהא תוקע עצמך לדבר הלכה שנאמר ושונא תוקעים בוטח השונא למי שתוקע עצמו לדבר הלכה יעמוד לבטח ומהו תוקע דאתא דינא קמיה וגמר הלכתא ומדמי מילתא למילתא דקבעי ליה למיזל קמיה רבים במסכת יבמות פרק ב"ש:

והחסיד רבי יוסף ן' שושן ז"ל כתב וקנה לך חבר וכן אמר שלמה ע"ה שמן וקטורת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש פירוש השמן והקטורת חיצונים הם מעצם המריח אותם ונחם ינחמוהו מעצב לבו ומועילים לו מה שהוא אינו יכול להועיל לעצמו ככה יועילהו מתק רעהו הסוד שהוא ממתיק עמו בהועץ עמו יותר מעצתו שמתיעץ בינו לבין עצמו עכ"ל:

משנה ז

המפרשים זכרונם לברכה הוקשה להם כי בהיות כי רשע הוא יותר רע ומר מן השכן רע וכמו שהביא החסיד הרב רבי יוסף יעבץ ז"ל ראיה לזה מדברי חז"ל ממה שדרשו בפסוק אוי לרשע רע וכי יש רשע שאינו רע וכו' אם כן היה לו לומר בהפך לפי שחיוב ההרחקה היא יותר גדולה משלילת החבור. ונראה לי דאינה קושיא לפי שכל הגדול מחבירו ברשעות אין צריך כל כך אזהרה לאדם להיות מתרחק ממנו כי מעשיו הרעים של הרשע שהם מגונים מאד בעיני אלהים ואדם הם ירחיקוהו וכמ"ש הפייטן חטאי לו יריחון בם שכני אזי ברחו ורחקו מגבולי. ועל דרך זה אמר דוד המלך ע"ה ה' לי בעוזרי וגו' כלומר אם אני צריך עזר והצלה מה' הוא כנגד אותם שמראים את עצמם שהם עוזרי ואולי בקרבם ישימו ארבם ולא אוכל להנצל מהם. אמנם אותם שהם שונאי בגלוי אני אראה בהם ואוכל להשמר מהם וא"צ רק אזהרה מועטת לאדם משלילת חבורו אליו ובזה פשיטא שהאדם הוא בעצמו יתרחק ממנו ולכן אמר ואל תתחבר לרשע אמנם בשכן רע שאינו כ"כ רשע ומעשיו אינם כ"כ מגונים ע"ז צריך אזהרה רבה שיתרחק ממנו כי לא די בשלילת חבורו אליו רק צריך להתרחק ממנו הרחק כמטחוי קשת וע"כ אמר הרחק משכן רע:

ואמר ואל תתיאש מן הפורעניות ויהיה פורענות כינוי על העבירות והפשעים כמו שפירשו המפרשים אמר אף אם כבר נתתי לך גבול להתרחק מהשכן רע והרשע וכבר עשית ככל אשר צויתיך ונתרחקת מהם עדיין אל תתייאש מן הפורענות שלא תאמר אחר שאני מתרחק מן הרשעים ולא אלמד מדרכיהם הרעים אין לי עוד לחוש שאעבור שום עבירה כי מובטח אני שלא תבא שום תקלה על ידי כיון שאני מתרחק מן הרשעים לז"א עדיין אל תתייאש רק תפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק שהוא היצר הרע המציק ומפתה אותך בכל יום תמיד והוי זהיר לעולם שלא ידבק בידך מאומה מעצתו הרעה כי עצתו של אדם ויצרו מתגבר עליו בכל יום כענין צופה רשע לצדיק וגו' ואפילו אם הוא צדיק כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ולזה אמר דהע"ה ואהיה תמים עמו ואשתמרה מעוני כלומר כל מה שאני אהיה תמים עמו יתברך אז אצטרך להשתמר מעוני יותר ויותר:

ואפשר עוד לפרש שהזהיר התנא הרחק משכן רע כי אפילו שאדם אחד יהיה צדיק גמור בכל מעשיו ובענין השכונה יהיה שכן רע מחרחר ריב ועינו רעה בשל אחרים ולבו בתוכו כאש בוערת מאש הקנאה והתאוה ובכל יום ויום התאוה תאוה שכנו הקרוב אל ביתו בשביל זה לבד על היותו שכן רע התרחק ממנו וכשתתרחק מזה ותלך לבקש שכן טוב בעניני השכונה להתחבר אליו השמר לך ושמור נפשך שאם תמצא שכן טוב עד מאד בעניני השכונה ובעין טובה כי תשבע עינו מרוב כספו וזהבו אשר אתו אמנם הוא רשע בעל עבירות אל תאמר בלבבך מה לי מרשעתו אשר בינו לבין קונו ולא ידבק בידי מאומה ועונותיו צרורות בשמלתו על שכמו ובחיקו ישא הוא רשע בעונו ימות ונפשו עליו תאבל ואתחבר בשכונתו אחר שהוא שכן טוב בעניני השכונה לז"א השמר לך ואל תתחבר לרשע. ונתן טעם לזה ואמכ ואל תתייאש מן הפורענות ויהיה פורענות מל' עבירות ופשעים כלומר אל תתייאש לומר שלא תלמד ממעשיו אף אם תתחבר אליו בשכונתו כי ע"כ תלמד מפורענות שלו וממעשיו הרעים ולכן אל תתחבר בשכונתו כלל: א"נ נתן טעם לדבריו שאמר אל תתחבר לרשע דאף אם יהיה האמת אתך שלא תלמד ממעשיו הרעים עם כל זה הפורענות והרעה מוכנת לבוא עליו ולכן אל תתייאש גם אתה מן !הפורענות כי הפורענות בא יבא עליו ולא יאחר ובהדי הוצא לקי כרבא אוי לרשע ואוי לשכנו כי קרוב יום אידו וגם עליך תעבר כוס פורענותו בהתחברך לרשע ולכן אל תתחבר אליו וכמש"ה בהתחברך לרשע פרץ אלהים את מעשיך כי מעשה המצות הם למגן חיל וחומה לאדם בהתחברו לרשע פרץ ה' הגדר הנעשה ממעשיו והפורענות בא עליו:

אי נמי אפשר בהיות שחבירו יהושע בן פרחיה מזהיר לאדם שיהיה דן את כל האדם לכף זכות ושיקנה לו חבר ואם האדם יבין דבריו כפשוטן נפיק מנייהו חורבא שלפעמים ימשך מזה שיתחבר לרשע וילמד ממעשיי בהיותו דן את כל מעשיו של אותו רשע לכף זכות ויחשבהו לצדיק גמור ויקנה אותו לחבר להתחבר עמו לזה בא נתאי הארבלי לפרש דברי חבירו ולומר כי אין בכלל הוי דן את כל האדם וכו' דקאמר הרשעים רק אדרבא מצוה לדון אותם לכף חובה כדי להתרחק מהם ולזה הוצרך להזהיר הרחק משכן רע ולא תתחבר לרשע ולא תקנה לך חבר מהם ואם כה תעשה ותשמע לעצתי אל תתייאש מן הפורענות כי אפילו שיבוא עליך פורענות גדול וחרב מונחת על צוארך אל תתייאש מן החיים כאלו כבר נשפר דמך כי הוא יתברך יצילך ולכן אל תתייאש מן הרחמים מסבת הפורענות שאתה רואה שבא עליך אלא קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך כי שבע יפול צדיק וקם וכן מצינו במשה שאמר הכתוב ויבקש להרוג את משה ואחז"ל שנעשה צוארו כעמוד של שיש ולא היה יכול להרגו ושמעתי שדקדקו זה מדלא קאמר ויבקש את משה להרגו משמע שמשה היה שם בפני פרעה ולא היה מבקש רק אופן ההריגה שלא היה יכול להרגו ולזה סמך מלת להרוג לויבקש. וכן מפורש אצלי מש"ה צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו דייק דלא כתיב ומבקשו להמיתו וגו' הכוונה שלא היה מבקש את הצדיק שכבר הוא צופה רשע לצדיק ונגד עיניו הוא אבל הוא מבקש ועושה המצאות להמיתו ולא יכול לו וז"ש ה' לא יעזבנו בידו כלומר הקב"ה אינו עוזב את הצדיק ביד הרשע אף כי כבר הוא בידו הקב"ה אינו עוזבו שיעשה בו כרצונו. א"נ בהיות כי אפשר שהצדיק יהיה תוהה על הראשונות ויתחבר לרשעים ויאמר שוא עבוד אלהים אם בסבת רשע וטוב לו או בסבת מה שרואה בעולם צדיק ורע לו ולכך על הסבה הא' אמר אל יקנא לבך בחטאים בראותך כספם וזהבם אתם ותרצה להתקרב אליהם רק הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע יעל הסבה הב' אמר ואל תתייאש ג"כ לומר שוא עבוד אלהים מסבת הפורענות אשר תראה לצדיק כי כל יום קללתו מרובה מחבירו ולזה תרצה להתחבר אל הרשעים רק התרחק מהם:

וה"ר יהודה לירמא ז"ל דקדק אמאי קאמר הרחק שהוא ההפעיל ולא אמר התרחק שהוא מבנין התפעל ואמר שהכיונה שמזהירו שאם יבוא שום אדם לשכון עם השכן רע לפי שאינו מכירו שירחיקהו ויזהירהו שלא ישכון עמו כדי שלא ילמוד ממעשיו הרעים עכ"ל:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל כתב וז"ל ראוי שנדע למה בשכן רע לקח לשון הרחקה וברשע לשון התחברות ובראשון בלשון חיובי ובשני שוללי ולא אמר ברח מחברתו הרשע או הרחק מחברתו בל' חיובי לפי שכאשר יתחבר הרשע לאיש השלם שתבא התעוררות החברה מפאת הרשע אז יהיה הרשע טפל שהוא המתחבר והשלם הוא עיקר אשר אליו יתחבר ואז ראוי לקבלו אולי יחזירהו למוטב והוא מצוה רבה לעשות נפש אחת מישראל ועל כן הזהיר שהתחברות עם הרשע לא יהיה באופן שהוא יהיה המתחבר אליו כי אז יהיה הוא הטפל והרשע הוא העיקר אשר אליו יתחבר יען לא היתה תנועת ההתחברות מהרשע ובכן יגיע לשלם נזק גדול מחברתו בלי ספק וז"ש ואל תתחבר לרשע ר"ל לא תהיה אתה המתחבר אליו כאמור והוא דקדוק נכון עכ"ל:

ואפשר לי עוד לומר כי ביען שיהושע בן פרחיה דבר בחלק העושה טוב בא נתאי הארבלי לדבר בחלק הסור מרע וכמ"ש הרחק משכן רע. הכוונה כי ידוע הוא כי אין שכן קרוב לו לאדם כיצרו הרע שהוא בתוך מעיו של אדם ובחיקו ישכב ועליו הזהיר השלם הזה שיתרחק האדם מהשכן רע הזה וענין ההרחקה יהיה שאם יביא לידו יצרו הרע דבר עבירה שינצל כצבי מיד ויתרחק ממנו הרחקה גדולה כי בזה יצדק היטב לשון הרחקה שכבר באה העבירה לידו והיא קרובה אצלו והוא צריך להרחיק עצמו ממנה. ואמר עוד ואל תתחבר לרשע שאם נתגבר יצרך הרע עליך כשהביא דבר עבירה לידך ולא היה בך כח לעמוד כנגדו כי כח אבנים כחו על הפחות עשה זאת שאל תתחבר אתה אליו כלומר שלא תלך אתה לחזר אחר העבירה בעצתו שאם יפתה אותך לילך ולחזר אחר העבירה אף שהעבירה לא בא לידך לא תאבה לו ולא תשמע אליו וזהו ואל תתחבר לרשע שהוא היצה"ר וזהו ל' אל תתחבר שלא תלך אתה אחריו להתחבר עמו ולבקש העבירה. ואמר ואל תתייאש מן הפורענות לומר שאם באולי כשלת בעונך ונתפתית אחר עצת יצרך הרע וחזרת אחר העבירות והרבית לחטוא ולהרשיע והוספת על חטאתך פשע לא למען זאת תתייאש לומר שלא תקובל עוד תשובתך ולא תרצה לשוב בתשובה אלא חזור בך כי לא כלו רחמיו יתברך וכענין שאמר תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש. וז"ש ואל תתייאש מן הפורענות כלומר מצד הפורענות והעבירות אשר הגדלת לעשות אל תתייאש מן הרחמים לומר שאין לך כפרה עולמית כי הוא יתברך מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים ולכן אל תתייאש מן הרחמים וכן אני אומר שעל זה בעצמו כוון שלמה ע"ה במה שאמר ברעתו ידחה רשע וחוסה במותו צדיק הכוונה כי ברעתו אשר הרבה הרשע להרשיע בה ידחה הרשע כי חושב בלבו כי אין לו תקוה עוד אלא כבר נדחה ואין לו כפרה עולמית ולזה הוא נדחה ואינו רוצה לשוב ולבבו לא כן אמת יחשוב כי מחשבתו הוא כוזבת ושקרות שאין לך דבר עומד בפני התשובה וז"ש וחוסה במותו צדיק כלו' מי שהוא חוסה בו יתברך ושב אל אלהיו אפילו במותו בשעת מיתתו ממש דהיינו שעת דכדוכה של נפש זה בודאי צדיק מתקרי ומעשה דרבי אליעזר בן דורדיא יוכיח:

ורבינו יונה ז"ל כתב אל תתחבר לרשע ואל תתייאש מן הפורעניות שיבא עליו ולא תאמר עתה ששעה משחקת לו אתחבר עמו או אחניף אותו וכשתבוא עליו הרעה אפרד ממנו כי לא תדע מתי יבא אידו כי פתאום יבא עליו ועליך וכמו שאמר שלמה ע"ה ירא את ה' בני ומלך עם שונים אל תתערב כי פתאום יקום אידם ופיד שניהם מי יודע סמך יראת ה' ליראת מלך ב"ו בדרך משל מיראת הגוף הנראית לעין ליראה הנעלמת ואמר כאשר אתה יודע כי מלך ב"ו יהרוג לאיש שהוא אוהב שונאו של מלך כך הקב"ה עושה למתחבר אל הרשע כי הרשע הוא שונאו של מלך מלכי המלכים הקב"ה והמתחבר אליו הוא אוהב שונאו ש"מ ולכן כמו שאתה ירא להיות אוהב שונאו של מלך בשר ודם כן עם שונים אל תתחבר והנה השונים הם הרשעים כי הצדיקים אחרי דברו יתברך לא ישנו ואררי דברי התורה ואלו הרשעים הם שונים אחרי דברו ואחרי דברי התורה ולכן אל תתערב ואל תתחבר להם כי כשילקו הרשעים על פשעיהם תלקה גם אתה עמהם ולא תאמר אתחבר להם עתה שהשעה משחקת להם וכי תבא עליהם הרעה אז אתרחק מהם כי לא תוכל כי פתאום יקום אידם ולא תוכל להמלט על נפשך ופיד שניהם פיד שונא המלך ופיד שונא הקב"ה מי יודע מתי יבא ואין אדם יכול להזהר ואפשר שאמר ופיד שניהם על הרשע ועל המתחבר אליו מי יודע עכ"ל:

וה"ר אפרים ז"ל כתב הרחק משכן רע שאם נראה נגע בכותל שבין הצדיק לרשע סותרין כותלו של צדיק ומי גרם לו להיותו שכן אל הרשע כי אוי לרשע ואוי לשכנו:

ואל תתייאש מן הפורענות כיצד בזמן שרואה אדם שהוא מצליח אל יאמר בשביל זכותיו כו' וקרן קיימת לעולם הבא אלא יאמר אוי לי שמא לא ישאר לי זכות לעוה"ב עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב הרחק משכן רע הכונה הרחק מן הרשע שלא תדור בשכונתו ושמא תאמר הריני זהיר מלהיות לו שכן שהוא התחברות תמידי ואיני מתחבר עמו אלא לסחורה או לדברי תורה דרך אקראי בעלמא לכך חזר והזהיר ואל תתחבר לרשע אפילו באקראי:

ואל תתייאש מן הפורענות אחר שהזהירו על מניעת חברת הרשע הוא מזהירו בהשתדלות קנין החבר טוב כי א"א בלא חבר אוהב שיתקן לו עניניו בעצתו שאף המשכיל שבמשכילים צריך לעצת זולתו. ודרך צחות אני אומר כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ואמרו רז"ל או חברותא או מיתותא וחכמי המוסר אמרו אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין ואמרו הטוב שבסוסים צריך לרסן והכשרה שבנשים לבעל והפקח שבאנשים לעצת חבר ואמר החכם לבנו אל ימעט בעיניך שונא אחד ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים וידוע שהאהבה תמצא בענוה ובשפלות הרוח כי הגאוה בין אחים יפריד ועל כן אמר שבראות עצמו מוצלח במעשיו אל יתייאש מן הפורענות ויתרשל בגאותו מהיות לו חבר טוב שאמר החכם כי החברה הטובה מצלת מן הרעות:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב הרחק משכן רע כלו' אע"פ שכבר הוא שוכן אצלך ואי אפשר לך להתפרד ממנו בהחלט על הפחות הרחק ממנו כפי מה שאפשר לך כיון שהוא רע בקצה האחרון כי הרע הוא הרשע הגמור ולא יועילו דבריך להשיבו ולרשע שאינו שוכן אצלך אל תתחבר אליו כלל ואע"פ שאינו בקצה האחרון מן הרוע לפי שכיון שאינו תמיד שוכן אצלך לא תוכל להחזירו למוטב וכן אמר שלמה עליו השלום בארח רשעים אל תבא ואל תאשר בדרך רעים. דרך יאמר על הדרך הרחב ילכו בו הגמלים והעגלות ואורח הוא שאינו רחב וילכו בו הרגלים לקצר מהלכם ומשם יוצאים לדרך הרחב ולכן אמר שלא יכנס באורח הרשעים לפי שהרשע אין רשעתו גדולה כמו הרע ולכן לא יכנס באורח הרשעים כדי שלא יאשרוהו בדרך הרעים:

ואל תתייאש מן הפורענות כלומר אע"פ שצויתיך שלא תתחבר עמהם מ"מ אם תבא להם פורענות הצילם וכענין שאמר הכתוב כי תפגע שור אויבך וארז"ל בפרק אלו מציאות שברשע מדבר כי זה משלמות הנפש וגם הוא קרוב להחזירו למוטב וזהו פירוש ותפלתי ברעותיהם וסמיך ליה ושמעו אמרי כי נעמו ואמר שלמה ע"ה חכם ירא אע"פ שהוא סר מרע לפי שהמקרים לא יודעו ולכן הוא ירא אבל הכסיל הוא מתעבר ואינו סר מרע ואפ"ה הוא בוטח עכ"ל:

והרב ר' יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ואל תתייאש מן הפורענות אם אתה שרוי בטובה לא יאמר בל אמוט לעולם א"נ אל תתיאש מן הרחמים מצד הפורענות שאתה שרוי בו עכ"ל:

והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן ז"ל כתב הרחק משכן רע וכו' שכנו שאדם קרוב לו אמר בו לשון הרחקה וברשע שאינו שכנו לא הוצרך לומר הרחק שאינו קרוב רק הזהיר שלא יתחבר לו ואמר על השכן רע ועל שאינו שכן רשע ואם ששניהם רשעים לפי ששכונת הרשע היא רעה לשכנו וקרבתו היזק גדול אבל הרשע שאינו קרוב לאדם אין רשעו גורם לאדם שום רע אף שהוא רשע לשמים אלא א"כ הוא מתחבר אליו. ואל תתייאש מן הפורענות כלומר אם ראית השכן רע והרשע עושים רעה ומאריך להם אל תאמר בלבבך עזב ה' את הארץ או שוא עבוד אלהים כי הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל כי סוף פורענותם לבא. א"נ אם הארכת בשכונת הרע ובחרת הרשע ודרכך צלחה אל תתייאש מן הפורענות כי סוף שיזיקו לך עכ"ל:

משנה ח

בפירוש מלת כעורכי הדיינין כתב בספר לב אבות וז"ל ואינו רחוק אצלי פירוש מי שפירש שלא יערב לבבו לדון יחידי ולומר אני לבדי בשכלי אערוך שתי כתות דיינים ואפלפל ואוכיח לשני הצדדים דיקא נמי דקאמר אל תעש עצמך ע"כ:

וקרוב לזה מצאתי ברשב"ץ ז"ל י"מ אל תעש כגדולי הדיינים לכוף בעלי דינין לבא לדון לפניך ביחיד שהן רשאין ולא אתה עכ"ל. עוד כתב בס' לב אבות וז"ל ואפשר שיאמר כי פעמים שני בעלי הדין זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד והרמאי כדי לפתות הדיינים ולקחת את לבם הוא מראה כאלו הוא ערך את שניהם כי הולך לכל אחד מן הדיינים ואומר אני ערכתי אותך לדיין כדי שלא ישאר אחד מהם בעד חבירו ועם זה הפי' ידוקדק אומרו עצמך וגם כ"ף כעורכי וגם מה שלא אמר כדיינים העורכים ופירושו כן אל תעש אתה את עצמך כאלו אתה לבדך ערכת שני הדיינים עכ"ל:

ומדבררז"ל נראה שהכוונה אל תעש עצמך כאדם שמעריך ומסדר לבעל דין טענותיו כדי שיזכה בדין וכמעשה דרבי יוחנן בכתובות דאמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינים ולהבין איך יובן פירוש זה במלת כעורכי הדיינים שמעתי שזה בטענותיו אשר מסדר לזה הוה ליה כאילו הוא עורך את הדיינים עצמם כי הדין שיפסקו הדיינים לזכות לזה הוא בסבת מה שסדר זה טענותיו וא"כ זה עורך את הדיינים לדון דין זה ע"כ:

ואפשר לפרש שהזהיר לדיין שאם יבא לפניו לדין אחד מגדולי העיר מהעשירים ומנהיגי העיר אשר הם הם העורכים את הדיינים וממנין אותם לדון את עם הארץ וזה שבא לפניו איהו הוא אשר מנה את זה לדיין ולכן אמר לא מפני אשר שם אותך לדיין תעשה עצמך כמוהו ופיך כפיו ולהשתדל לזכותו בדינו כאילו הוא דבר הנוגע אליך וזה שאמר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ואם באו לפניך לדין הממונים שהם העורכים הדיינים אל תעש עצמך כהם כאלו דברים שלהם נוגעים אליך שאתה עצמך כהם:

ואפשר עוד כי ביען שדרך הדיינים כשבעלי הדין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כי אותו הדיין שבירר ראובן הוא מהפך לזכותו ומשתדל בעדו כאלו הוא הוא וכאלו הוא דבר הנוגע אליו לכן הזהיר התנא אל כל אחד מן הדיינים ולכן אמר אל תעש עצמך לשון יחיד כעורכי הדיינים כלומר כאותם שערכו ובררו אתכם לדיינים שהם התובע והנתבע שאתה תהפך בזכות ראובן שהוא בירר אותך וחבירך יהפוך בזכות שמעון שבירר אותו כי בזה אתה עושים עצמכם כאלו אתם הבעלי דין עצמם ואין ראוי לעשות כן רק שניהם יהיו שוים בעיניך ובמאזנים ישאו יחד אותו שבירר אותך כחבירו שלא בירר אותך. וכמש"ה דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל ושמעתי בו שהיה דן את שבטו ואת עמו כאלו היה אחד משבטי ישראל ולא היה נושא פנים לחזר לזכות את שבטו. ואל זה כוון מש"ה שופטים ושוטרים תתן לך וגו' לשבטיך מכל שבט ושבט היו נותנים דיינים ועכ"ז לא יהיה הדיין של השבט מחזר אחר זכות מי שהוא משבטו רק ושפטו את העם משפט צדק כלו' כל העם יהיו בעיניהם בשקול אחד:

ואפשר לפרש עוד על דרך רבותינו ז"ל שעורכי הדיינים הם המסדרים טענות לבעלי הדין ומזהיר את הדיין לפי שלפעמים הדיין מסיח לפי תומו יסדר לבעלי הדינין טענותיהם ויעשה עצמו בלא כוונה כעורכי הדיינים וזה שאם הדיין מחזיק לבעלי הדין כזכאים וצדיקים ושאין אחד רוצה לגזול את חבירו ושאין אחד מהם רוצה לטעון טענת שקר על חבירו אז הדיין לא יחוש ולא יזהר מלדבר בפניהם וישא ויתן בדין לפניהם וישאל להם ויאמר אם יהיה הדבר כן יהיה הדין כך ואם לאו לא יהיה כן ומתוך שאלותיו ומתוך דבריו ילמדו לשקר וכל אחד יסדר טענתו אשר הוא מזכה אותו לפי דבריו של דיין והו"ל כאלו הדיין בעצמו יסדר לו טענותיו ולפי שזה בא לו לדיין בהיסח הדעת ובלתי כוונה לכך אמר כעורכי הדיינים בכ"ף ולא אמר מעורכי הדיינין במ"ם לפי שאינו מדבר באדם המסדר לבעלי דין טענותיו קודם שיבא לב"ד בכוונה כדי שיזכה בדינו אלא כדיין שנמשך לזה בלי כוונה ולכן הוא כעורכי בכ"ף הדמיון ולא ממש. ולפ"ז מה שאמר אל תעש עצמך כעורכי הדיינים אינה אזהרה אלא הבטחה לדיין ואמר אני מבטיחך שמעולם לא תעשה עצמך כעורכי הדיינים אם תעשה את הדבר הזה שכשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים ובזה תזהר בדבריך שלא ילמדו מתוכם לשקר שלא תשא ותתן בדין לפניהם ובכן לא ילמדו כלל מדבריך ולא תעשה עצמך כעורכי הדיינים: ואמר עוד וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין הכוונה לפי שרוב הפעמים מי שיצא חייב בדין יצא יצוא ומקלל מחרף ומגדף את הדיין על שחייב אותו ואינו נפטר מלפניו כתלמיד הנפטר מלפני רבו רק הופך פניו כתלמיד ההופך בחמה וקצף גדול ואת הדיין משליך אחרי גוו ואיש כזה בודאי שאין ראוי לאדם הדיין שיהיה בעיניו כזכאי רק כרשע גמור שאינו מקבל עליו את הדין ואם היה כח בידו לכוף את הדיין שיטה הדין ולא ידין לו כדין התורה היה עושה אבל הבעלי דין שנפטרין מלפניך בכריעה והשתחויה כעבד הנפטר מלפני רבו ועושה כן אפי' אותו שיצא חייב בדין אז ראוי שיהיו בעיניך כזכאין כיון שקבלו עליהם את הדין שניהם בשוה החייב כמו הזכאי וכמו שקבל הזכאי בשמחה כך קבל החייב בשמחה ובטוב לבב שהוא חפץ ושמח בדין התורה ולכן נקט כשקבלו לשון רבים כי קבלת הזכאי פשיטא שיקבל עליו את הדין אלא הכוונה להשוותם ולומר שאם קבל החייב בשוה בשמחה עם הזכאי אז יהיו בעיניך כזכאים. וז"ש ושפטתי בין איש ובין רעהו אפי' אחר המשפט קורא אותו רעהו כי שניהם קבלו עליהם את הדין באהבה ואחוה ושלום ורעות:

ובספר לב אבות כתב וז"ל אמר כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך רוצה לומר כשמתעכבים הרבה שניהם לפניך בבלתי רצותם לקבל הדין אז יהיו בעיניך שניהם כאחד כרשעים וכשקל מהרה נפטרין מלפניך ופירש ואמר זאת הפטירה שרוצה לומר כי בנקל קבלו עליהם את הדין ולכן נפטרים מהר אז תחזיקם לזכאים ולצדיקים עכ"ל:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב אל תעש עצמך כעורכי הדיינים והוא שתערוך טענות כנגד הש"י ותאמר לו מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו וע"כ סמך זה הענין למאמר ואל תתחבר לרשע והוא בשביל שראית ההצלחה שלו ואמר וכשיהיו בעלי הדין הוא דומה לכת האנשים החושבים אותם האנשים שהם צדיקים אמר אם אתה רוצה לעמוד כנגד גזירות הש"י חשוב אותם רשעים כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ויצאו רשעים בדינם ולכן באו עליהם יסורין ואם תאמר האיך אקיים והוי דן את כל האדם לכף זכות אמר זה יהיה כשנפטרין מן העולם אז לא תחקור על דינם אמנם יהיו בעיניך כצדיקים שהרי מתו בחטאם כדי שילכו לחיי העוה"ב לפי שכבר קבלו עליהם את הדין עכ"ל:

וה"ר יונה ז"ל כתב אל תעש עצמך כעורכי הדיינין לא דבר בכאן במלמד טענות של שקר לחבירו כי אדם כזה הוא רשע גמור ועבירה גדולה היא זו והכא במילי דחסידותא עסקינן אלא במי שמסדר לו טענותיו שבפיו ומטעים אותם ועורך לפני הדיינים ומגלה לו את הדין ואמר שאין ראוי לעשות כן כי יחשדוהו. וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים כלומר אף שאינו אוהב לזה יותר מלזה לא יטה לבו אל אחד מהם לומר זה נראה בעיני צדיק בדינו וזה רמאי כי בזה לא תוכל לדין דין אמת כי כבר נטה לבך אחר זה שהוא איש צדיק ולא תוכל לראות לו חובה אך יהיו בעיניך כאלו שניהם רשעים וששניהם טוענים שקר ולא יהיה לבך מוטה לשום צד עד שתפסוק הדין על נכון. וכשנפטרין מלפניך אף שאתה יודע באחד מהם שבודאי היה רשע וטען שקר נגד חבירו לא יהיה בעיניך לעולם לשקרן כי אין ראוי לחשדו אלא חשוב שכבר חזר בתשובה ואין בדעתו לעשות כן כל ימיו עכ"ל:

וה"ר אפרים ז"ל פירש אל תעש עצמך כעורכי הדיינין כיצד מלמד שאם באת לבהמ"ד ושמעת טעם אחד או דבר הלכה אל תבהל להשיב ואל תהא יושב ושותק אלא שאל מאיזה טעם אמר ענין הדין ואל תעש עצמך כאלו אתה יודע טעם הדין כאותם שהן גדולים כארכי הדיינים וכן חושי הארכי שהיה יועץ וראש ערכאות של דורו: או אל תעש עצמך וכו' לכפות בני אדם לדון לפי שהן רשאין ולא אתה עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב אל תעש עצמך כעורכי הדיינים הם אותם שמסדרין הטענות לתובע או לנתבע ואין זו אזהרה אל הדיין לבד אלא אף לשאר בני אדם כדאשכחן ברבי יוחנן. ולפירוש זה ראוי לגרוס הדינין ביו"ד אחת ותבא מלת דינין הנה במקום טענות ורוב העולם קוראים דיינים כלו' כדיינים הפחותים שעושים כך אע"פ שממונים להיות הדין נחתך על פיהם. ויש מפרשים אותו על הסופרים כאלו אמר סופרי הדיינים והוא שיהיו לדיינים שני סופרים אחד כותב טענות המזכים ואחד כותב טענות המחייבים ונמצא זה מסדר טענותיו של זה כפי כחו וכן זה לשכנגדו. וי"מ על הדיין שאע"פ שמצד אחד נראה בעיניך שזה זכאי כגון שהוא חסיד לא תהא אתה מחזיק בטענתו יותר מדאי וכ"ש שלא תוסיף בה שמא דמיונו מכזב ונמצא גורם לו לעוות הדין וזהו שסמך לו וכשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים שלא תאמר בלבך פלוני חסיד הוא ואין בפיו שקר וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כצדיקים שקבלו עליהם את הדין, כך היא גרסתו כלומר שהרי קבלו ועשו כאשר גזרת עליהם את הדין וא"כ יש לך לדון שמתחלה ג"כ לא במרד ולא במעל אלא כל אחד היה סבור שהאמת אתו. ויש גורסים כמי שקבלו עליהם את הדין כלומר כמי שקבלו עליהם מאליהם מתחלה ובברייתא פירשו אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שהוא למד לפני רבו שלא ירדוף למשוך אחר דעתו כאדם שבא לערוך דין עם חבירו שמחזר להשיב לפי זכותו אם אמת אם שקר אלא יתבונן בעצמו היאך ראוי לפרש הדבר אם כדעתו אם כדעת חבירו ויודה על האמת עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שאפי' אם ראה אדם אחד מבעלי דינין שהוא זכאי לפי הכרע הדעת אלא שהוא נכשל בדבריו אי אתה רשאי ללמדו טענה שיזכה בה בדין כעורכי הדיינין שמלמדין טענות לבעלי דינין ובאין בהרשאה וטוענין בעבורו עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב כעורכי הדיינין לא סלקא דעתך שיטעון לבעל דין דברי און ומרמה שאלה הם רשעים גמורים אלא אפילו דבר אמת וישתנה הדין בעבור מה שיעשה כההיא דפרק נערה שנתפתתה בדין רפואה שאין לה קצבה שהיא כמזונות ונפרעת מנכסי הבעל ויעץ להם רבי יוחנן קוצו לה מידי לרפואה כדי שיהיה דבר שיש לו קצבה עכ"ל:

והריטב"א ז"ל כתב אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שמאריכין טענותיהם כדי שיבינו מתוך דבריהם וילמדו לשקר. ונראה שהוא מלשון ארוכה לבעל דין ומחזיקין אותן בטענות כדי שיצא זכאי בדינו. אי נמי לא תהיה כדיינים שמאריכים אפם לרשעים ומרחמים עליהם שלא להענישם על רשעתם ולפי דעתם חושבים לעשות טובה בזה להיות הולכים בדרכיו יתברך מה הוא רחום וארך אפים ואדרבא הם מחזיקים ידי עוברי עבירה ובכל יום ויום יוסיפו הרשעים על חטאתם פשע כיון שאינם יראים מן העונש עכ"ל:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב אל תעש עצמך כאורכי הדיינין באל"ף גרסינן והוא ראש הדיינין כדאיתא בבראשית רבה ועפרון יושב בתוך בני חת אותו היום מינוהו ארכי וכן פי' מורי ז"ל חושי הארכי מענין זה. והזהיר יהודה בן טבאי אל תעש עצמך כארכי הדיינין שלא תדבר בראש מושב זקנים ממך עכ"ל:

וה"ר ברוך ן' מלך ז"ל כתב אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שלא תעשה כמנהג ערכאות של כותים אותם שמנהגם לגלות ליחיד את הדין ולכן לא תגלה ליחיד את דינו אלא שמוע בין אחיכם עד שיהיו שניהם לפניך לא תאמר הדין ואף שכשבא היחיד לפניך אתה יודע להיכן הדין נוטה לא תאמר לו אחריך הדין נוטה מפני החשד עכ"ל:

והחסיד הרב רבי יוסף ן' שושן ז"ל כתב אל תעש עצמך כעורכי הדיינין לפי שהיו הסנהדרין יושבים ערוכים כחצי גורן עגולה תפש זה הלשון והטעם כי אלו העוברים ומתעברים על ריב לא להם ותובעים לאשר לא חב להם ולא לאחרים הם עשויים לחרחר ריב תמיד וצריכין ב"ד שיערכו במערכה לשמוע דברי ריבות שלהם לכך כינה אותם עורכי הדיינין. השלישי וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כצדיקים ויש גורסין כזכאין והוא תימה גדול שאיך יהיו בעיניו שניהם כזכאין והוא זיכה לאחד וחייב לאחד אבל צדיקים אתי שפיר עכ"ל:

משנה ט

אפשר שהזהיר שלא יתנהג הדיין בחקירותיו אל העדים בכבדות ולאט לאט שאם הוא שואל אותם בשובה ונחת שואל מעט ושוהה מעט וחוזר ושואל מעט ושוהה מעט בין כך ובין כך יהיה זמן ופנאי אל העדים לשית עצות בנפשם לחשוב מחשבות להשיב תשובה שקרית ולחזק את דברי עדותם ולכן הזהיר התנא לדיין שני דברים, אחד הוי מרבה לחקור את העדים דהיינו רבוי בכמות רבוי החקירות, ועוד שנית הוי זהיר בדבריך דהיינו שתשאל אותם בזהירות גדול ובמהירות זו אחר זו כדי שלא יהיה להם פנאי לחשוב תשובה שקרית על דבריך. ואמר טעם לשני דברים הללו שמא מתוכם ילמדו לשקר. הכוונה ירא אני שמא בתוך הזמן שאתה מדבר דבריך בנחת הם ילמדו לשקר כי יהיה להם פנאי לחשוב מה שישיבו ולכן הוי זהיר וזריז בקלות גדול שתדבר להם במרוצה שיהיו הדברים שנונים בפיך כחצים ביד גבור ועל המהירות בכל דבר שבקדושה אמר שלמה ע"ה חזית איש מהיר במלאכתו וגו' כלומר אם ראית איש שהוא מהיר במלאכתו מלאכת שמים ומעשה המצות אשר זאת נקראת מלאכתו העיקרית כי לכך נוצר זה האיש לפני מלכים יתיצב בעוה"ב מאן מלכי רבנן בל יתיצב לפני חשוכים הלא הם הרשעים שבגיהנם שהם יושבי חשך וצלמות. ואפשר עוד שהזהיר אל הדיין שיהיה מרבה רבוי חקירות והוי זהיר ובקי אומן בענין החקירות שאם לא תהיה בקי אומן ומחודד בשכלך להכיר בחקירותך בעדים אם דבריהם אמת אם שקר ילמדו כל אדם לשקר ויבואו להעיד עדות שקר שלא יחושו ממך שתתפשם בחקירותך. וז"פ שמא מתוכם כלומר מתוך דבריך שיראו בך שאין אתה יודע לחקור את העדים חקירות רבות ילמדו כל שאר העולם לשקר ולהעיד עדות שקר בפניך כי לא יפחדו מחקירותיך הנפסדות והמעופשות:

והחסיד ז"ל כתב והוי זהיר בדבריך כשתפסוק הדין אל תגלה להם הטעם כלומר פסקתי כן מפני שהודה במקצת כי ילמדו לעשות כן פעם אחרת כשיזדמן להם דין כיוצא בזה ונמצא שלומדים לשקר עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר כלומר כשאתה בודק את העדים בדרישה וחקירה הוי זהיר בדבריך שלא יוכלו להבין את דעתך איזו היא הדרך הישרה בעיניך שהעדות מתקיימת בה או שטענת בעל דין מתקבלת בה שמא מתוך זה ילמדו לשקר אלא הוי חוקר ודורש סתם כדי שיצטרכו העדים או בעלי דינים להשיב על דעת עצמן ולא על דעתך ויצא הדין לאמתו עכ"ל:

ורשב"ם ז"ל כתב שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים מפני מעשה הבא לידו היה רגיל לומר כן מפני שתלה שמונים נשים באשקלון ונהרג בנו בבית דינו על ידי עדות שקר עכ"ל:

משנה י

כוונת השלם הזה לומר שלא יהיה אוהב שכר המלאכה שנוטל על עשיתה ושונא המלאכה עצמה וקץ בה בעת שהוא טורח ויגע בה אלא יהיה שמח עם המלאכה עצמה ויהנה וישמח בעת עשיתה כאילו אינה עליו לטורח ועל כזה אמרו רז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים ר"ל לא שיהנה משכר היגיעה וממה שנותנין לו בשכרו על מלאכתו אלא יהי' נהנה ושמח מן היגיעה עצמה ושמח במה שחלקו לו מן השמים להיות בעל מלאכה. ולפי שיש אומנות בזויה כמו סנדלר ופחמי וכיוצא ועל כזה אמר ושנא את הרבנות אף שתהיה אדם גדול ורבן שנא את הרבנות ואהוב מלאכתך שכן היו עושים גדולי החכמים שיש מהם שהיה סנדלר או פחמי או כורת עצים מן היער. ואמר כי בהיותך אוהב את המלאכה אל תתודע לרשות לא תהיה נתפס למלכות כי דרך שלטון העיר לתפוס האיש שאין לו שום מלאכה כי אומר עליו שהוא גנב או קוביוסטוס כיון שאין לו מלאכה לפרנס את עצמו ובהיותך אוהב את המלאכה אתה ניצול מן השלטון ואל תתודע אליו:

ואפשר עוד שדבריו מיוסדים על דברי רבותיו אשר דברו עם הדיין והזהירו אותו על ענין הדיינות עתה גם הוא לא יחשיך את פיו מדבר עם הדיין ואמר לו אהוב את מלאכת הדיינות וההוראה ועסוק בתורה יומם ולילה כדי שתהיה בקי להבין ולהורות כי הדן דין אמת נעשה שותף להקב"ה אבל שנא את הרבנות והשררה הנמשכת לך מן הדיינות ולא תתגאה ותשתרר על העם וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה דיין על כל ישראל ועליו נאמר והאיש משה עניו מאד וכן אמר דוד המלך ע"ה אל תבואני רגל גאוה שהכוונה שלא אשתדל להכנס בפני מי שגדול ממני ואותה הגאוה היא ברגל. או תהיה הכוונה שאפי' מעט מזער מן הגאוה אפי' הרגל והעקב של הגאוה לא יבוא בי. ואחר שדבר דבריו עם הדיין חזר לדבר עם הבעל דין ואמר לו ואתה אל תתודע לרשות לא תלך לדון בערכאות של כותים שאתה מייקר בזה שם של עבודת כוכבים כענין ואויבינו פלילים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כי הלא טוב לך לילך לפני דייני ישראל ולקבל עליך את דין התורה בסבר פנים יפות:

והרב רבינו עובדיה ז"ל פי' ושנא את הרבנות והתרחק מלנהוג שררה על הצבור שהרבנות מקברת את בעליה. לרשות המלכות קרויה רשות מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה. ואל תתודע לרשות כדי ליטול רבנות על ידיה. אי נמי אל תתודע לרשות שלא יעבירוך על דעת קונך כמו שאירע לדואג האדומי עכ"ל:

ואפשר לי לומר עוד בשנפרש מלת רשות על היצה"ר דהא המלכות לא נקרא רשות אלא מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה וכן דרכו של יצה"ר שמורה לאדם שהרשות בידו לעשות כל תאוותיו כי מועצותיו לאדם הם כל אשר תמצא ידך לעשות עשה. ואמר כי שני דברים גורמים לאדם שיתגבר יצרו עליו. הא' הבטלה כי הבטלה מביאה לידי זמה ולידי הרהורים רעים וכן נאמר ברשעים בעמל אנוש אינימו. והב' הגאוה והשררה והרבנות כי שם ביתו של יצה"ר ולכן אמר התנא אם תעשה שני דברים הללו שתהיה אוהב את המלאכה ולא תהיה יושב ובטל וגם תהיה שונא את הרבנות והגאוה בזה לא יתגבר יצרך עליך כי הרשעים עליהם נאמר לכן ענקתמו גאוה וגו' וזהו אל תתודע לרשות:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב שמעיה אומר וגו' לפי שרבותיו דברו במלאכת הדיינות אמר כמה הוא נאה לאדם שיתרחק ממלאכת הדיינות ואע"פ שכבר עשו לו תיקון במה שינצל מן החטא הנסיון סכנה וע"כ אמר יותר טוב שתלמוד מלאכה ואע"פ שתתבזה משתעשה מלאכת הדיינות ואע"פ שתהיה לך בה שררה וע"כ אמר ושנא את הרבנות ומכלל זה הדברים שהם דומות למלאכת הדיינות והוא ההתודעות לרשות לפי שלפעמים מוסר ממון אחרים לרשות שלא כדין. ואמר אהוב את המלאכה כלומר הרגל עצמך בה עד שתחזור לך המלאכה טבע. וכמה שבחו רבותינו ז"ל המלאכה אמנם עם כל זה יתן חלק ללמוד החכמה. והנה כשתהיה המלאכה עם התורה אחד באחד יגשו ויהיה לאדם שכר טוב בעמל שניהם ויותר יקבל האדם שכר על מלאכתו כשתהיה באמונה יותר מעל הלמוד. ומזה יתבאר לך מאמר רז"ל שאמרו גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאלו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' ובנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך וגו'. והנה הקושיא מבוארת אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים או לא אם הוא ירא שמים פשיטא כי טובים השנים מן האחד ואם אינו ירא שמים רק גונב ומלסטם את הבריות ונהנה מיגיעו אין סברא שיש לו שכר טוב בעמלו. ויש מי שפירש שמדבר בענין איסור והיתר שאם יש שני בני אדם שבכל דבר שיש בו קצת ספק. הא' אוסרו עליו מספק שלא יחטא והב' הוא מפולפל ומתוך פלפולו אפי' דבר שבתחלת העיון יראה שהוא אסור מתיר אותו שמא תאמר יותר מעלה יש לאותו שלא רצה לעיין ולבקש היתר מן המעיין שיתיר אותו מתוך פלפולו ע"כ אמר גדול הנהנה מיגיעו ועיונו ומתיר אותו יותר מאותו הירא שמים שאוסר אותו על הספק והביאו ראיה לזה איזהו ת"ח הרואה טרפה לעצמו כלומר דבר שיראה לאנשים שהוא דבר איסור וטריפה ומתיר אותו לעצמו מתוך חידודו זהו ת"ח. וזהו פירוש טוב אבל אינו מן הענין וכפי הענין ראוי להעמיד המאמר או באדם אחד שלומד קצת היום וקצתו במלאכה או ידבר בשני בני אדם אחד קורא כל היום ואחד חצי היום ואמר לא תחשוב שאין שכר גדול רק למי שלומד כל היום והאחר שלומד חצי היום אין שכרו כל כך או ג"כ לא תחשוב שבאדם אחד שלומד חצי היום וחצי במלאכה שאין שכר חצי היום של המלאכה כשכר חצי היום של הלימוד ע"כ בא לומר שהקורא שעה אחת ביום ונהנה מיגיעו הוא יותר ממי שקורא היום כולו ואינו עושה מלאכה כדי לקיים התורה כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכו', וצריך ליתן חלק לגוף ולנפש והביא ראיה יגיע כפיך כי תאכל כלו' שתביא לך הנאה לעצמך ביגיעתך ולא תניחהו לאחרים ואמר ושנא את הרבנות שאפי' במלאכתו לא ינהיג רבנות ואם תרצה לשנוא את הרבנות אל תתודע לרשות שבהיותו קרוב אל המלך יפיק רצונו ויפסיד תורתו עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב אהוב את המלאכה שאם תרגיל עצמך להיות יושב ובטל כשתרצה לעשות מלאכה לפרנס את עצמך לא תוכל שכבר הורגלת להיות יושב ובטל וכן אמר שלמה ע"ה תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות ר"ל כאשר הוא מרגיל ידיו ואבריו שלא לעשות מלאכה כשהוא מתאוה לעשות אבריו ימאנו כי ההרגל שולט עליהן והנה תאותו לעשות מלאכה תמיתנו ועם כל זה לא יוכל כי ימאנו ידיו לעשות עכ"ל:

וה"ר אפרים ז"ל כתב ואל תתודע לרשות בברייתא שנינו מלמד שלא יניח אדם עטרה לעצמו אלא אחרים יניחו לו העטרה כענין יהללך זר ולא פיך וכן שאול נחבא אל הכלים עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב ואל תתודע לרשות המלכות שהנותן עליו עול מלכות פורק עול שמים מעל צוארו עכ"ל:

והריטב"א ז"ל כתב אהוב את המלאכה לפי שיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח דברו בענין הדיינים על דבר המשפט ורוב הדיינים הם מדיני הלוואות לפיכך סמך אצל דבריהם ענין אהבת המלאכה ואמר אם אתה רוצה להנצל מן הדינים ומן הדיינים אהוב את המלאכה כי כל אדם שיש לו מלאכה אינו צריך ללוות מזולתו:

ושנא את הרבנות אם המלך שהוא רב ושלטון על גופך והוא מפתה אותך להעדן היצה"ר.

ואל תתודע לרשות אם תאהוב את המלאכה ותשנא את הרבנות לא תירא ממדת הדין שהיא מזקת לך שהרשות נתון לה להזיק לראויים להזיק עכ"ל:

וההסיד הרב רבי יוסף ן' שושן ז"ל כתב אהוב את המלאכה ולא אמר עסוק במלאכה או למוד מלאכה וכיוצא כי הטעם שיהיה האדם שפל רוח בינו לבין עצמו ושיהיה אוהב את המלאכה לא שיעסוק בה ולבו נוהג בגאוה והוא עושה כמוכרח ואנוס כי אם בשמחה ובטוב לבב ושלא יבקש שררה על חביריו רק שישנאנה וזהו ושנא את הרבנות ואפילו שהוא יכול להתעשר מן השררה שימאס באותו העושר הרב לפי שהוא מטרידו מן העולם הואיל והוא בא מחמת שררה וע"כ אמר אהוב ושנא. ואל תתודע לרשות הזהיר שלא יתקרב האדם למי שהכל ברשותו ונפשו אותה ויעש ומי יאמר לו מה תעשה ואין לך מלך שקרבתו טובה כי אם ממ"ה הקב"ה וכן אמר משיח אלהי יעקב ואני קרבת אלהים לי טוב עכ"ל:

משנה יא

המפרשים פירשו כי פי' שם אבטליון הוא אב לקטנים כי טליא בלשון ארמי קטן ולכן אפשר שחס על התלמידים הקטנים אשר לא ישתו מן המים הרעים וימותו ולכן בא להזהיר לחכמים כדי להזהיר הגדולים על הקטנים:

ובפירוש המשנה רוב המפרשים פירשו שלמה שלבו ראה מאמר שמעון בן שטח רבו שאמר והוי זהיר בדבריך וכו' והיה נראה שאזהרתו זאת אינה רק על חקירת העדים בלבד ע"כ בא הוא לפרש ולומר שראוי הוא שזה הענין יהיה כולל בכל דבר וע"כ אמרו חכמים הזהרו בדבריכם כלו' כל החכמים כשידברו דברי חכמה אשר בהם אמונות ושרשי הידיעות האלהיות ראוי שיזהרו בדבריהם שלא ידברו דברים שיהיה מקום לסבול פירוש אחר זולת הפירוש האמתי ואל זה כוון התנא שלא אמר הזהרו שלא תדברו דבר רע או דבר מגונה לרמוז שאף שידברו דברים טובים ונכוחים המיוחדים אל החכמים שאפילו באותם הדברים המיוחדים להם וזה נרמז במלת בדבריכם צריך שיזהרו בהם ובהכרח לומר כי אין אזהרה בדברים הטובים רק שיזהרו שלא יסכלו פירושים זולת המכוון מהם לבד וביאר טעם למה ראוי ליזהר משום דנפיק מינה חורבא שמא יתחייבו האומה גלות ויגלו למקום שיש שם אפיקורסים והוא מקום מים הרעים והוא אומרו ותגלו למקום מים הרעים והוא אמר שאין הרע הנמשך מזה למה שאפיקורסים יפרשו דבריהם לצד אפיקורסות כי אחר שהם אפיקורסים בלאו הכי אין קפידא בזה אמנם הקפידא הוא שהתלמידים הבאים אחריהם אחר שימותו החכמים ההם ישתו המים הרעים מהאפיקורסים הרעים ההם שיאמרו אליהם דבריו מהחכמים ויפרשום כפי כוונתם וימותו התלמידים מיתת הנפש בדעות הנפסדות שאין להם מי שיבאר להם האמת ונמצא שם שמים מתחלל במה שיתלו באילן גדול ויאמרו שהחכמים המפורסמים ההם אמרו דברי אפיקורסות ונפק מינה חורבא כי רבה היא אצל ההמון. זה הוא תורף דברי הרב רבי משה אלמושנינו ז"ל אמנם הרמב"ם ז"ל והר"י אברבנאל ז"ל ושאר המפרשים קדמוהו בזה:

והר"י אברבנאל ז"ל פי' עוד שהזהיר לחכמים שלא יבארו ויגלו סודות התורה לכל אדם כי אם לחכמים הראוין לקבלם וכן ארז"ל אין מלמדים תורה אלא לתלמיד הגון חכם ומבין מדעתו ולבו דואג בקרבו וע"ז אמר חכמים הזהרו בדבריכם לבל תגלו אותה לכל אדם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים ומלת גלות ותגלו שניהם לשון גילוי ששרשה גלה וענינם שיזהרו בדבריהם החכמים מזה שמא יחובו לפני ה' חובת גלות רוצה לומר חובת עון ואשמת הגלוי וזכר מה שימשך מזה והוא שיבא לקבל מי שאינו ראוי לקבלם וזהו ותגלו למקום מים הרעים וראוי לגרוס תגלו התי"ו בשו"א והגימ"ל בפת"ח והמים הרעים כנוי לתלמידים הבלתי הגונים כי הם מקום מים רעים וישתו ג"כ התלמידים הבאים אחריהם ותתפשט החכמה האלהית מפי תלמידים בלתי הגונים וימותו ברעותיהם ואין חילול שמים גדול מזה ע"כ:

ואפשר לי לומר שכוונת השלם הזה להזהיר לחכם שיהיה נאה דורש ונאה מקיים ולהיות הוא נזהר תחלה בכל מה שהוא מזהיר לאחרים וז"ש הזהרו בדבריכם הזהרו אתם תחלה בדבריכם שאתם מזהירים בהם את אחרים שמא תחובו חובת גלות כי השומעים את דבריכם כשיראו אתכם שאינכם מקיימים מה שאתם דורשים גם המה יראו וכן יעשו ויתחייבו העם גלות על עונותיהם וכיון שאתם גרמתם להם שלא ישמעו את דבריכם ובסבתכם חטאו יהיה כל עון אותו הגלות שלהם על צואריכם וזהו דקאמר מלת חובת מיותרת שהכוונה אתם תתחייבו חובת גלותם כאלו אתם גרמתם הכל וכאלו מידכם היתה זאת להם ועל רוע מעלליכם יכבד עול הגלות עליכם מאד יותר מכל ישראל וז"ש ותגלו למקום מים הרעים כלו' אתם תהיו גולים אל מקום שיהיו שם צוררים ומרי נפש גוי עז פנים אכזרי ולא ירחמו עליכם כלל וזהו מקום מים היותר רעים ולא עליכם בלבד יהיה צרת השעבוד הזה כי גם על התלמידים הבאים אחריכם כלומר שהם נמשכים אחר מעשיכם כי גם המה למדו מכם להיותם דורשים ואינם מקיימים גם המה ישתו וימותו ואמר ונמצא שם שמים מתחלל כי גם יש חילול שמים בדבר במה שאתם דורשים ואין מקיימין והעם הם מרננים אחריכם לומר ראו פלוני ופלוני החכמים המזהירים את העם והם רשעים ואינם נזהרים ואם הם אינם נזהרים היאך נהיה אנחנו נזהרים ואין לך חילול שם שמים גדול מזה לכן ראוי לכם להיות זהירים בדבריכם ואל זה כוון שהמע"ה כמו שאמר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום כלומר אל יקנא לבך קנאת ה' צבאות כנגד הרשעים בהיות בך חטאים ועונות וזהו בחטאים דקאמר ולא קאמר בחוטאים כי אם ביראת ה' כל היום כלומר כ"א באשר יהיה בך יראת ה' כל היום אז תוכל לקנאות קנאתי כנגד הרשעים כי לא יכלו לומר לך טול קורה מבין עיניך. וכן אמר דהמע"ה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש כי אינם יכולים לאמר לי טול קורה מבין עיניך. ואפשר עוד לומר שהזהיר על דברי חכמים שהם הסייגים שעושים החכמים לתורה וכמו שאמרו ועשו סייג לתורה וכענין עשו משמרת למשמרתי והם הם דבריהם של חכמים והנה ענין הסייג שעושים חכמים הם כדי שלא יגע האדם באיסורא דאורייתא והיה עולה בדעת לומר כי סייג זה אינו צריך רק להמון העם אשר אינם יודעים להזהר עוד והסייג מזהיר אותם שלא יגעו באיסור דאורייתא אבל לחכמים שהם זריזים במצות אין צורך להם לשמור הסייג כלל ולכן אמר התנא חכמים הזהרו בדבריכם כי אפילו אתם שאתם חכמים אם אין אתם נזהרים בסייגים שהם דבריכם אפשר לכם שתגעו באיסורא דאורייתא ולכן הזהרו גם אתם בדבריכם שהם המשמרת והגדר שאתם עושים לתורה שמא תחובו חובת גלות כלומר מן הקל אתם באים אל החמור כי ביען שלא נזהרתם בסייג תעברו על איסור התורה ועבירה גוררת עבירה עד שתעברו אף על העבירות שעונשם גלות שהם העבירות היותר חמורות שבתורה וכמו שאמר התנא לקמן גלות בא לעולם על עבודת אלילים ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ואלו הם העונות שהם חובת גלות שהאדם העובר עליהם מתחייב גלות ויהיה חובת מלשון עון ואשמה וכמו שהמצוה קרויה זכות כן העון קרוי חובה וז"ש שמא מן הקל תבואו אל החמור עד שתחובו ותעברו על עון וחובת הגלות דהיינו ע"א וכיון שתהיו אשמים בע"א בהכרח תבוא עליכם צרת הגלות מיד כי אין לפניו יתברך משוא פנים ולכן תגלו למקום מים הרעים דהיינו כובד צרת עול ושעבוד הגלות הרי צרת השעבוד שתהיה גדולה ועוד יהיה הגלות ארוך כי לא עליכם לבד יהיה הגלות כי גם ימשך השעבוד לבניכם אחריכם וז"ש וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו כלומר גם המה ישתו מי המרים וצרת הגלות ואחר שימותו גם המה ימשך עוד וכמו שאמרו לו לר' עקיבא עקיבא יעלו עשבים על לחייך וכו' ואחר שתהיו בגלות נמצא ש"ש מתחלל כי יאמרו הגוים איה נא אלהיהם ושמו הגדול מחולל בגוים וכל זה בא לכם ממה שלא נזהרתם בסייגים של תורה ולכן הזהרו בדבריכם וכבר הזהירה התורה על ענין הסייג והמשמרת ואמרה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך הכוונה להודיע חומר עון הע"א. והכוונה כי בכל מצות ה' המשמרת מסור לרז"ל לפי ראות עיניהם כך יעשו וז"ש ובכל אשר אמרתי אליכם והם שאר המצות תשמרו אתם לעשות הסייג כפי רצונכם אמנם הסייג של ע"א אני משים אותו כי לא מבעיא העבודה אלא אפי' הזכירה בפה לא ישמע על פיך אמנם לעולם חייבום חז"ל לעשות סייג או קטן או גדול ועל זה אמר חכמים הזהרו בדבריכם:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שתדברו בלשון צח שלא יובן ממנו דברים הפכיים כמאמר שלמה המלך ע"ה שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים ר"ל אע"פ שאני מדבר בדברים עמוקים ההבנה ראשונה שיבינו התלמידים בדבריהם מישרים ולמי שמעמיק בהם בעיון הם נכוחים אין בהם דבר מנגד האמת בין בנגלה בין בנסתר וע"כ אמר חכמים הזהרו וכו' עכ"ל:

והחסיד הרב רבי יוסי ן' שושן ז"ל כתב חכמים הזהרו בדבריכם שלא יסבלו דבריכם שני פירושים כמו שאירע לרבא שדרש אין לשין אלא במים שלנו וטעו כל העם וכו'. ומה שהזהיר לחכמים אין הכוונה שאין שאר ב"א מוזהרים בכך אלא שאם יפול ספק בדבריהם של חכמים יבואו השומעים לכלל טעות משא"כ בדבר הדיוט שאין משגיחין על דבריו לכך הזהיר יותר לחכמים עכ"ל:

משנה יב

אפשר לפרש אוהב שלום שלא יהיה בעל מריבה ורודף שלום כי אף אם השלום היה בורח ממנו יהיה הוא רודף אחריו שאם חברך אינו רוצה להשלים עמך אתה תרדוף אחריו לפייסו ולשניהם כוון כמש"ה בקש שלום ורדפהו הרי במה שאמר בקש אוהב שלום אמור ובמה שאמר ורדפהו כוון שיהיה רודף שלום אפי' שהשלום יהיה בורח ממנו. ואפשר עוד שאמר הוי מתלמידיו של אהרן ולא אמר הוי אוהב שלום לפי שכל אדם בעיני עצמו הוא אוהב שלום ואף אם הוא איש ריב ומדון אינו רואה חובה לעצמו לכן נתן לו גבול לומר כ"ז שאין אתה כמו אהרן אין אתה אוהב שלום ולא אמר הוי כאהרן כי הלואי שיהיה כאחד מתלמידיו כי כמוהו ממש א"א בעולם ולכן אמר על הפחות הוי מתלמידיו אף אם לא תהיה ממש כמוהו. ואמר מתלמידיו ולא אמר וכתלמידיו בכ"ף לפי שדי לו שאינו ממש כאהרן על הפחות יהיה מתלמידיו ממש ולא כתלמידיו בכ"ף הדמיון ואמר אוהב שלום לעצמו ובביתו ורודף שלום לאחרים ליתן שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו וזהו לשון רודף שהוא רודף והולך ברגליו לבית חבירו ליתן שלום בינו לבין אשתו וצריך תחלה שיהיה הוא אוהב שלום לעצמו וכיון שהוא דבר טוב השלום בעיניו ואוהב אותו לעצמו ימשך לו מזה גם כן שיתן שלום בין אחרים ואמר אהוב את הבריות כלו' במה שהם בריותיו יתברך ולא מפני ההנאה המגיע לך מהם, ותהיה מקרבו לתורה לא כאשר היה עושה שמאי לאותם שבאו אליו ללמדם תורה על רגל אחת והיה דוחה אותם כי בזה היה מרחיק את לבם מן התורה שהיה נראה בעיניהם דבר זר ורחוק להם לידע כל התורה ולכן אמר הלל כי צריך לראות בעיניהם שהוא קרוב ודבר נקל מאד להם לידע כל התורה כדי שלא יתייאשו מללמוד התורה וז"ש מקרבן לתורה ומראה בעיניהם שהיא קרובה להם ושלא דבר ריק הוא מהם אלא שיכולים ללמוד כולה על רגל אחת:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב אוהב את הבריות להוכיחם בנחת ולהשיבם מעון. ומקרבן אליו כדי שמתוך כך יבואו ללמוד תורה כענין שאמר באהרן שהיה מתחבר עם הרשעים עד שהיו בושים ואומרים אוי לנו אלו ידע אהרן וכו' היה עוצם עיניו שלא להסתכל בפנינו וכו' ומתוך כך היו נמשכים בחברתו ולומדים תורה ממנו עכ"ל:

והרב מתתיה היצהרי ז"ל כתב ורודף שלום אף אם השלום בורח ממנו כגון שחבירו מבזהו ומקלל אותו הוא ישתדל להשלים עמו והוא פירוש בקש שלום ורדפהו כלומר אף אם האחד בורח ואינו רוצה למחול ולהשלים והוא יתברך יתן אליו שכרו ויעניש למרחיקו וזהו שסמך אליו עיני ה' אל צדיקים וגו' פני ה' בעושי רעה וגו' כי כמו שהם רוצים בפירוד כן יהיו הם נכרתים עכ"ל:

ורשב"ם ז"ל כתב הוי מתלמידיו של אהרן וכו' ולפי מדתו של הלל היה רגיל לומר לבריות שהיה ענוותן כמו ששנינו בבמה מדליקין שמגייר האומות ומקרבן לתורה וכן שמעון בן שטח ומאלו השנים אנו למדים בכולם שכל אחד לפי מדותיו ומעשיו היה מזהיר ואומר עכ"ל:

והחסיד ה"ר יוסף ן' שושן ז"ל כתב הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום שיהיה האדם רודף השלום מאהבתו בשלום לא שיהיה כוונתו שישבחו אותו או כדי שיחזיקו לו טובה. ומקרבן לתורה שלא תהיה אוהב את הבריות לאכול ולשתות כ"א אהבה אמתית ומקרבן לתורה ולהנחיל אוהביו יש כי אם תורתנו הקדושה שאין חוץ לתורה אלא שקר והשקר אינו יש כי הוא העדר עכ"ל:

משנה יג

מאמר זה הוא מקושר עם הקודם שאמר הוי מתלמידיו של אהרן כו' ואמר כאן כי מי שיהיה אוהב שלום ורודף שלום גם אחרי מותו ימשך שמו הטוב וכמו שהיה באהרן הכהן וכמו שאמרו רז"ל גביה ויבכו אותו כל בית ישראל דמשום שהיה נותן שלום בין איש לאשתו אפי' הנשים בכו אותו וז"ש נגד שמא כלומר אותו שהוא מתלמידיו של אהרן נגד ונמשך שמו הטוב אף אחר שנפטר מן העולם ושאבד שמו מהעולם הזה כענין הצדיק אבד לדורו אבד וכן הוא אומר טוב שם משמן טוב ויותר קונה השם טוב ביום המות ממה שקנה מיום הולדו ועד עתה וז"ש ויום המות מיום הולדו ומי שאינו מוסיף לבכותו ולסופדו ולספר בשבחו אחר שנפטר יכרת מן העולם וז"ש ודלא מוסיף לספר במעשיו הטובים יסף וימות בלא עתו וכמאמרם ז"ל מי שאינו מוריד דמעות על אדם כשר ראוי לקברו בחייו ומי שאינו רוצה להיות מתלמידיו של אהרן ללמוד ממעשיו כדאמרן וז"ש ודלא יליף שאינו רוצה ללמוד מאהרן קטלא חייב, וגם קטלא חייב נמי מי שהוא משתמש בתענוגי העולם הזה ובכבוד המדומה שהכל הוא עובר כצל וז"ש ודאשתמש בתגא חלף כלומר מי שהוא משתמש בכתר העובר שהוא כבוד העולם הזה דמיד חלף והלך לו ג"כ זה חייב קטלא והכל קאי אקטלא חייב דקאמר. ואפשר עוד בשנדקדק השינוי שבא מדברי התנא דמעיקרא אמר שמא ואחר כך אמר שמיה בכינוי אליו והכי היה לו לכתוב נגד שמא אבד שמא או נגד שמיה אבד שמיה הכל בכינוי אליו אלא הכוונה להשמיענו כי אין שם טוב של האדם נמשך עד שישפיל עצמו בתכלית השפלות עד עפר יגיע עד שכל השם שהיה לו עד עתה איבד אותו בשפלותו ואז הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אותו וימשך לו בעולם שם טוב ושמעו יהיה הולך בכל הארץ. וז"ש נגד שמא כלומר תדע לך אימתי נגד ונמשך שם טוב לאדם וקורא לו שם חדש כשאבד שמיה הקדום בו מקודם ולכן באבד אמר שמיה שהוא בכינוי אליו שמדבר על שמו הקדום לו וגבי נגד אמר שמא סתם שהוא שם טוב חדש שימשך לו עתה מה שלא היה לו מקודם וכן מצינו באברהם שנאמר לו לך לך מארצך וגו' כדי שיאבד ממנו שמו הקדום לו ואחר כך ואעשך וגו' ואגדלה שמך וקורא לך שם חדש:

ואפשר לפרש זה הדרך עצמו על כל כללות האומה הישראלית המשועבדים בזה הגלות כי הנה השם טוב שאנו מקוים בשוב ה' את שיבת ציון כי על אותו הזמן נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגם נאמר וקורא לך שם חדש אותו השם לא ימשך לנו עד שנהיה בתכלית השפלות בין העמים עד שכמעט אבד שמנו מן הארץ וכמו שאמר ועלה מן הארץ וארז"ל בזמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים ואז נגד שמא וימשך שמם של ישראל כשיחשבו כל העולם שאבד שמיה אז באותו זמן ישקיף וירא ה' משמים, והוא מוסר לאדם אל יתיאש מן הרחמים ואם יתמהמה חכה לו כי כשיהיו בירידה התחתונה הם נגאלים וכמש"ה כי שחה לעפר נפשנו ופי' כי השיחה והנפילה לא היתה כאדם אשר נכשל ונופל לארץ ואז הוא נשען על שתי ידיו נמשל כבהמה נדמה כהולך על ארבע ואז בנפילה כזו הוא מעצמו יכול לקום מבלי מי שיקימהו אמנם כאשר נפל ונדבק לארץ בטנו כי נפל בפישוט ידים ורגלים אוי לזה באשר אין שני להקימו ולז"א כי נפלנו עד שדבקה לארץ בטננו ולכן קומה עזרתה לנו:

ואפשר שאמר ודלא מוסיף יסף ודלא יליף קטלא חייב לפי שהאדם מחוייב בשני דברים שהם עיון ומעשה והתנא הזהיר על שניהם כנגד מעשה המצות שהוא מחויב אמר ודלא מוסיף לעשות במעשה המצות יסף ויכרת וכנגד העיון דהייני לימוד התורה אמר ודלא יליף קטלא חייב ולפי שאפשר לאדם שיקיים שניהם הלימוד והמעשה והכל שלא לשמה כדי להשתרר וע"מ שיקרא רבי והרי זה משתמש בכתר התורה או שהוא לומד בתורה כדי לידע סודות התורה כדי להשתמש אחר כך בשמות הקודש איש כזה איני אומר עליו שהוא מחוייב מיתה אלא הרי הוא חשוב כמת וכמי שכבר חלף הלך לו ונכרת מן העולם וז"ש חלף בלשון עבר כאלו כבר נכרת מן העולם:

והמפרשים פירשו במה שאמר נגד שמא אבד שמיה כי השמיענו שהרודף אחר השררה לקנות שררה ומעלה לא מבעיא שלא ישיג אותה כי אפי' מה שהיה לו עד עתה בורחת ממנו וישאר קרח מכאן ומכאן וז"ש נגד שמא כלומר האיש המושך את השם לעשות לו שם כשם הגדולים לא די שלא ישיגנו אלא שאף השם שהיה לו יאבד ולכן שינה ואמר נגד שמא ובאבד אמר שמיה:

והחסיד ז"ל פירש ודאשתמש בתגא חלף כי מי שאינו עושה כדי שיתנשא שמו אלא שהוא משתמש קצת בתגא כדי חייו לבד הוא מחליף מה שנטל בעוה"ז עם מה שיטול בעולם הבא וזה חלף לשון חליפין עכ"ל:

וה"ר משה אלשקר ז"ל כתב נגד שמא וכו' כלומר שמתיהר להמשיך שם ושררה אבד שמיה וכלל בזה העונש המתיהר בין במלאכתו בין ברבנות בין שיתיהר ברשות וגם כלל בזה העונש למי שאין כוונתו ללמוד תורה כי אם לנהוג בה רבנות ומזה יתבאר הכתוב אם נבלת בהתנשא כלומר הטעם שבאנבלת לידי ה לפי שהתנהגת עצמך בשררה וזהו בהתנשא:

ודאשתמש בתגא חלף אזהרה למשתמש בת"ח. ויש מי שפירש זה המשתמש בשמות הקדש או בתגי התורה לפי שכל תג ותג יש לו סוד נעלם עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב נגד שמא שע"י גאותו עשה לו שם כשם הגדולים אבד שמו ודלא מוסיף יסף מי שהוא חכם ואינו משתדל להוסיף חכמה על חכמתו ואומר בלבו כבר חכמתי וראיתי כל דרכי התורה ומה לי ולצרה הזאת לטרוח כל ימי ואמר התנא יהי רצון שזה האיש ימות ויאסף אל עמיו כי למה לו חיים אחר שכבר אינו רוצה ללמוד חייו אינם צריכין כי אדם לעמלה של תורה יולד. ודלא יליף תורה כל עיקר נמשל לבהמה כי למה נברא בעולם ואין ראוי שיחיה כלל עכ"ל. וה"ר אפרים ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה כיצד מלמד שלא יוציא אדם שם בשררה שכיון שיצא לו שם הורגים אותו ונוטלים את ממונו:

אי נמי המושך שם התורה עליו כדי להתגאות אינו זוכה לשם וכמה דאת אמר אם נבלת בהתנשא אם הגביה עצמו אחריתו יהיה נבל כי כל הרודף אחר השררה וכו'.

ודלא מוסיף יסף שנו רבותינו שאם אינו מחזר על שמועתו סוף שמשכח את כולו וזהו יסף ששמועתו נספה וכלה הוא בידו כמו וזכרם לא יסוף מזרעם עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב נגד שמא כלומר כל העוסק בתורה ומגמתו נוכח פניו ועיניו לנגד השם וזהו נגד שמא לנגד פרסום השם שלא לשמה אלא להתגדל יאבד שמו: ויש מפרשים נגד מלשון המשך כל שנמשך שמו ועלה לגדולה יתירה אבד שמיה כי הרבנות מקברת את בעלה והראשון עיקר:

ודאשתמש בתגא חלף פי' מי שהוא מקבל תשמיש מצורבא מרבנן שהוא נקרא עטרה על שהוא מעטר את מקומו ומהדרו חלף שיהיה לו עונש אלא א"כ הוא תלמידו עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה וכו' כלומר שאם למד תורה הרבה עד שזכה לשם לא יתגאה לומר כבר יש לי שם ואיני צריך לטרוח עוד בלימוד התורה שאם לא יעסוק עוד יפסיד שמו. וזה שאמר נגד שמא וכו' אע"פ שנמשך שמו בעולם ונתפשט הפסד יהיה לו ולכן ראוי שיתמיד לעולם בו כדי שימשך ולא יפסק. ודאשתמש בתגא יחליפו אותו ממציאות אדם למציאת אחר פחות ממנו שהוא עפר ורמה כמו שהוא עושה שמש ועבד מהדבר שהוא עטרה וכתר דהיינו התורה עכ"ל:

והרב ר' יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה כי אחרי דרגא תביר עכ"ל:

וה"ר ברוך ן' מלך ז"ל כתב נגד שמא מי שמשתמש בשם המפורש. א"נ כיון דכתיב כי ביה ה' צור עולמים ואמרינן בשתי אותיות ברא הקב"ה שני עולמים העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"א והן אלו שתי אותיות משמו של הקב"ה ולפיכך כינה אותם שמא וכן פירש נגד שמא נגיד וגדול בעולם הזה ברור לו שאבד שמא כלומר אבד שכרו מן העוה"ב שנברא ביו"ד שהוא שמא וכן למפרע אבד שמא בעולם הזה ברור לו לאדם כי נגיד וגדול יהיה לעולם הבא. אי נמי העושה לו שם גדול בעולם נותנים עליו עיניהם ואבד שמיה כדאמרינן לעולם הוי קבל וקיים פירוש לעולם תהיה בסתר בקבל ובחשך ותהיה קיים לעולם עכ"ל:

והחסיד ה"ר יוסף ן' שושן ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה הגרסא הנכונה היא שניהם שמא בשי"ן מ"ם אל"ף נגד שמא אבד שמא. ודלא מוסיף מי שאינו מוסיף טעם על טעם ומאסף את הטעמים שהוא למד ומחבר אותם אחד אל אחד אלא כשהוא למד טעם הוא נפרד בעינו ואינו מדקדק לחבר אותו ולקשרו עם טעמים אחרים זה יגרום לו לאבד הכל כי ראשון בטל ויסופו כולם מלבם וזכרם יסוף מזרעו ועל כן ישתדל להוסיף טעם על טעם ושלא ישליך הראשון בלמדו השני. ונוכל לפרש ודלא מוסיף מעצמו ומוסיף דבר מתוך דבר מדעתו יסף ויאבד הדבר הראשון מדעתו דוגמת הסריס שלא הוליד בן והקוצר ואינו חוזר לזרוע וזהו ישמע חכם ויוסף הוא לקח מעצמו יוציא דבר מתוך אותו דבר ויחבר הכל ויקנה תחבולות שיקנה בקנוי מה שאינו קנוי וכן אמרו רז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר.

ודאשתמש בתגא וכו' שלא ישתמש אדם בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה לפי שסתם כתר כתרה של תורה כי כל הכתרים זולתה אינן כלום עכ"ל:

משנה יד

לפי שעיקר העבודה והיראה אל האדם היא בהיותו בחור שיצרו מתגבר עליו ואעפ"כ כובש אותו תחתיו וכענין אשרי איש ירא את ה' בעודו איש כי אז הוא ברשות עצמו לעשות מה שירצה כי אחרי זקנתו כבר אין לו כח בגופו לעשות שום עבירה לכן אמר התנא אם בעת זקנתי שכבר אין אני גובר בגופי ובעצמי אני שב אל אלהי מי ילמד עלי סנגוריא כולם יאמרו שעל שאין בי כח לחטוא לכך אני שב בתשובה וזה שאמר אם אני כבר זקנתי מהיות איש ואין אני גובר בגופי שכבר אפס כחי אם כן כל הטובה שאעשה לא תהיה לי לסניגור וזה שאמר מי לי מי ילמד עלי זכות אבל כשאני עובד את אלהי בעוד שאני בחור שאני לעצמי וברשותי וזה שאמר וכשאני לעצמי ואז אני עובד את בוראי דבר גדול אני עושה וזה שאמר מה אני מלשון מה רב טובך כלומר כמה וכמה טובה אני עושה וכיון שכן ראוי לי לעבוד את בוראי בימי בחרותי שאם לא עכשיו שהם ימי הבחרות אימתי אעבוד כי בימי הזקנה אין עבודתי נחשבת כלום וכדאמרן:

ואפשר עוד שהזהיר התנא שלא יתגאה האדם בעשרו וברוב בניו כי היום או למחר ימות וילך לו בלי חמדה ויעזוב כל אשר לו וזה שאמר אם אין אני לי כדרך קל וחומר אם אין אני דהיינו גופי אם אפילו גופי אינו שלי כי בכל עת ובכל רגע אני מעותד למות ופתאום יבא אידי ולקברי אובל מי הוא הדבר שיקרא שלי לא עשרי ולא בני אינם שלי שאם גופי עצמי אינו שלי כ"ש הדברים שהם חוץ ממני ואם כן היאך אתגאה בהם ואמר וכשאני לעצמי כלומר אם יעלה בדעתי לומר שעדיין אני בחור וכפי טבע העולם עדיין לא הגיע זמני ליפטר מן העולם כי עדיין אני לעצמי שאני בחור עדיין מה אני כמו ונחנו מה כי גם הבחורים מעותדים למיתה כמו הזקנים וא"כ אף שאני בחור אני הבל וריק ואפשר שאמות ואעזוב לאחרים חילי וכיון שאף לבחור המיתה מצויה אם לא אעבוד יוצרי עכשיו אימתי אעבדנו כי אפשר שאמות ולא יהיה לי זמן לעובדו:

ואפשר עוד כי בהיות שמחוייב כל אדם להוכיח את חבירו כעין שאמר הכתוב הוכח תוכיח את עמיתך לא יאמר אדם אחר שחבירי חייבים להוכיח אותי אם יראו בי עון אשר חטא מה לי להזהר עוד ולפשפש במעשי די לי שאני מקבל על עצמי להיות מקבל תוכחת מכל מי שיוכיחני וכל אשר יאמרו אלי אעשה אבל כל עוד שאין שום אדם מוכיח אותי מוכחא מילתא שאין בי שום דופי וכל חבירי לא ימצאו בי עון אשר חטא לז"א אם אין אני מפשפש במעשי ומשתדל בעדי להוכיח ולהיישיר את עצמי מי לי כלו' מי יוכיח אותי כי חבירי אפשר שאינם נותנים לב עלי ובין כה וכה אני מאבד את עצמי לדעת ואמר וכשאני לעצמי ביען צריך לאדם להיות עושה ומעשה זוכה לעצמו ומזכה לאחרים שלא די לו שהוא בעצמו ילך בדרכי יושר כי צריך לו ג"כ שידריך את אחרים ולכן אמר וכשאני משתדל בעדי להיישיר את עצמי מה אני כלומר מה אני עשיתי כלום יצאתי ידי חובתי לא בודאי כי עדיין צריך אני להשתדל להיישיר את אחרים באופן כי צריך לאדם לעשות שני דברים הפכיים אל הנוגע לעצמו יחשוב שאינו מוטל על שום אדם להוכיחו ומוכיח אין בלתו ואל הנוגע לאחרים יחשוב שמוטל עליו להוכיח את חבירו ואם לאו ישא עליו חטא ואמר ואם לא עכשיו אימתי דכיון שמוטל עלי לעשות שני דברים הללו להשתדל בעדי ובעד אחרים א"כ היום קצר והמלאכה מרובה ולכן אם לא עכשיו אימתי:

ואפשר עוד שאמר עם מה שאמרו במגלה פ' בני העיר אמר ריש לקיש ודאשתמש בתגא חלף זה המשתמש בתלמידי חכמים וכן אמרו בנדרים פרק ארבעה נדרים מפני מה נענש אברהם מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שהוציאן למלחמה וירק את חניכיו וכן יש מפרשים נוטריקון תג"א ת"למיד ג"ברא א"חרינא הרי שאסור לאדם להשתמש בתלמידים שאינם שלו וכשם שאין רוכבין על סוסו של מלך ואין משתמשיו בשרביטו כן אסור להשתמש בתלמידי חכמים מפני כבוד מלכו של עולם ולכן ודאשתמש בתגא חלף ולכן סמך לזה ואמר אם אין אני לי מי לי ליתן טעם למה הוא אסור לאדם להשתמש בתלמידי חכמים ועושה ק"ו מגופו עצמו ואמר אם אין אני עצמי רשאי לעבוד את עצמי ולהיות מאבד זמני בעניני העוה"ז לשמש את עצמי לצורך גופי מפני שאני עבדו יתברך כענין שאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם וגו' ולכן צריך אני להיות תמיד עוסק בתורתו יתברך יומם ולילה כענין שאמר והגית בו יומם ולילה ואיני רשאי להניח עבודת בוראי ולהתעסק בצרכי גופי כ"ש ק"ו שאסור לי להשתמש בתלמידים אחרים וזה שאמר מי לי מי יהיה רשאי לעבוד אותי לצרכי גופי כי גם המה עבדיו יתברך הם ואיך אבטל אותם מעבודתו ואמר וכשאני לעצמי כלומר אף אם לא אשתמש ע"י אחרים אלא אני משתמש ע"י עצמי מה אני כלו' אני הבל וריק ואני נחשב כאין לפי שלא נבראתי אלא לשמש את קוני וכיון שאיני עושה מה שהיתה כוונת בריאתי אליה הרי אני הבל וריק וכיון שתכלית בריאתי היתה לעבדו תמיד אם לא אעבוד אותו עכשיו בעוה"ז שהוא עולם המעשה אימתי אעבוד אותו כי בעולם הבא אי אפשר שהוא עולם הגמול ולא עולם המעשה דכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות:

ואפשר לפרש עוד עם מה שאמרו בספר הזוהר כי מלת מ"י הוא כינוי אליו יתברך וכמו שאמר בפסוק מ"י ברא אלה כי מ"י שהוא הש"י שהם חמשים שערי בינה ברא אלה ובזה אומר כי בהיות שאין אדם רואה חובה לעצמו כי קרוב אדם אצל עצמו ולכן אם יחטא ואשם אינו מכיר בחטאו לשוב אל אלהיו ולבקש רחמים על עונו ולא זו הדרך הצריך לאדם רק צריך לו ליתן לב ולפשפש במעשיו ולראות מום שבו ולא להיות קרוב אצל עצמו אלא נזר יחשב לעצמו ואז יכיר חובותיו וישוב אל אלהיו וירחמהו ואלהי אברהם יהיה בעזרו וזה שאמר אם אין אני לי כלומר אם אין אני קרוב אצל עצמי בלא מכיר מום שבי אז הוא יתב' ידבק בי ויהיה בעזרי וזה שכתוב מ"י שהוא הש"י לי יהיה קרוב לי דכיון שאני לא הייתי קרוב לעצמי הוא יהיה קרוב לי אבל כשאני קרוב אצל עצמי ואיני רואה חובה לעצמי אז מה אני כלומר אני נחשב לכלום ואני הבל וריק כי אז הוא יתברך מתרחק ממני מדה כנגד מדה. וזה הדרך עצמו אפשר לאמרו באופן אחר וזה אם אין אני לי לצרכי גופי בעניני העוה"ז רק לעבוד את בוראי אז מ"י שהוא הש"י יהיה לי בעוזרי אבל כשאני לעצמי וכל מגמתי לצורך גופי אז מה אני מהבל אמעט וכיון שאני מחוייב לעשות רצון קוני אם לא עכשיו אימתי כי לא תדע מה ילד יום ונקט מלת עכשיו ולא אמר ואם לא היום אימתי לומר כי אפי' היום בעצמו הוא בספק אם יחיה אם לאו כי בכל רגע הוא מעותד למיתה כי רגע ימותו ואין לו אלא שעתו ולכן אמר אם לא עכשיו אימתי:

והחסיד ז"ל כתב בשם הר"י ן' שושן ז"ל אם לא עכשיו אימתי לפי שהנני מחוייב לעבוד את אלהי כל ימי חיי מבלי חסרון כלל ולכן אם אתבטל רגע אחד מתי אשלם מה שחסרתי בו כי אין ראוי להתהלל ביום מחר כי הלואי יעמוד על עצמו ויפרע את שלו וכן אמר פרעה כלו מעשיכם דבר יום ביומו ואל תתהללו ביום מחר כי גם הוא מי התירו לכם הלא אתם חייבים לעשות למחר כהיום וא"כ אימתי תמלאו ותשלימו החסרון של היום, ונכון הוא:

עוד כתב הר"י ן' שושן ז"ל ואם לא עכשיו אימתי שאם אנוח רגע זה יהיה עלי לטורח ולעסוק בתורה ברגע העתיד כי ההרגל על כל דבר שלטון עכ"ל:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כתב אם אין אני לי מי לי לפי שאין מי שיכריח לאדם לעשות טוב או רע והבחירה ביד האדם לכך אמר אם אין אני לי לא יש שר ומושל שיכריח אותי לדרך הטוב ואמר וכשאני לעצמי מה אני כלומר זה שאני לעצמי ובבחירתי אין מי שיכריחני בזה מה אני כמו מה רב טובך לפי שאני נחשב עי"ז יותר מהמלאכים לפי שהמלאכים הם הכרחיים:

או יאמר אע"פ שאני מעורר את עצמי לעבודת השם יתברך איני יכול לעשות אחד מני אלף ממה שאני חייב לעשות לבורא שהפליא עמי הפלא ופלא. ואם לא עכשיו אימתי לפי שימות האדם נחלקים לשלשה חלקים זמן העמידה זמן עליה זמן ירידה ואם לא עכשיו בזמן העליה שהוא הבחרות וכ"ש בזמן העמידה והירידה אימתי. כמו שאמרו בזוהר בפסוק מפני שיבה תקום כלו' קודם בא זמן השיבה עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב אם לא עכשיו בימי הנערות אימתי כי בימי הזקנה לא יוכל לעשות וכן אמר דוד המלך ע"ה אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם ר"ל כי הנטע בעודו קטן יוכל לגדלו שיהיה עצו ישר ולא עקום אך אחר שגדל עקום קשה הוא לתקנו כן האדם בעודו נער נקל הוא לסור מן הרע ולהיות גדל בדרך הטוב אך אם הזקין ברשעתו לא יוכל להניח דרכו הרע וכענין שנאמר חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב אם אין אני לי מי לי שהבחירה בידי ואין עלי מכריח לי במעשי וכשאני לעצמי אף אם אתעסק במפעל הטוב שהוא לי לבדי איך יספיק לי עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב אם אין אני לי רמז אל זמן שעבר כלומר מי לי בסבותי והתחלותי שיהיה לי שבתחלה אינו אלא בכח. וכשאני לעצמי רמז אל ההוה שיש לו מנגדים רבים ממקרי הזמן. ואם לא עכשיו אימתי רמז אל העתיד שאפשר שלא ישיגנו עכ"ל:

משנה טו

משום דרבי שמעון אמר אל תעש תפלתך קבע שהכוונה לא תחשוב שתפלתך היא ראויה להתקבל וקבועה היא לבא עליך כל מה ששאלת וע"כ אמר שמאי כי אף שבתפלה ראוי שלא יחשוב כן בעסק התורה יוכל האדם לחשוב שבשכרה ימלא כל משאלותיו ושהיא קבע לבא עליו כל מה שישאל כי תלמוד תורה כנגד כולם. ואמר אמור מעט ועשה הרבה שיעשה צדקה פעמים הרבה בלי שום נדר קודם אל המעשה ולא ידור אלא פעם ביובל כי טוב שלא תדור וז"ש אמור מעט כלומר תדור פעמים מועטות על צד ההכרח ורוב הפעמים עשה הצדקה בלי נדר וז"ש ועשה הרבה וז"ש הכתוב מוצא שפתיך תשמור הנדר שרוצה לצאת משפתיך שמור אותו שלא יצא אלא עשה הצדקה בלי שום נדר כי טוב אשר לא תדור וא"ת כשאני עושה הצדקה אני נותן פרוטה אחת והנדר כשאני נודר אני נודר הרבה לכן אמר ועשית כאשר נדרת עשה מה שתעשה בלא שום נדר כמו אם היית נודר וז"ש כאשר רדרת וכשם שהיית נודר הרבה כן עשה הרבה מבלי שום נדר שהרי מה שאתה נודר בפיך הוא מה שנדר לבך וז"ש נדבה אשר דברת בפיך כלומר נדבת לבך הוא מה שדברת ונדרת בפיך ולהורות בפני רבים שאתה נדיב לב ובעל צדקה דלאו ברשיעי ושופטני עסקינן וכיון שהוא נדבת לבך לאהבת ה' כן תעשה בלא נדר הרבה כאלו היית נודר:

אי נמי אמר אמור מעט ועשה הרבה כאשר עשה אברהם אבינו לאורחים שאמר תחלה ואקחה פת לחם מעט ואח"כ עשה הרבה ויקח בן בקר רך וטוב ואם אין לך יכולת לעשות להם הרבה על פחות הראה להם פנים צהובות כי זה יהיה חשוב להם יותר מאם נותן להם שור אבוס ופניך כבושות בקרקע. וז"ש והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כלו' אם אין לך ממון הרבה ליתן הרבה לפני האורחים אשר באו לביתך אלא מעט על הפחות הסבר להם פנים: ויש מי שפירש אמור מעט ועשה הרבה כלומר אף כשתעשה תורתך עיקר הזהר בפיך שלא תוציא בשפתיך לקבוע יום ולילה למודך שאם תעשה כן תצטרך לקיים דבריך ואולי לא תוכל ותמצא מפר נדריך לכן אמור מעט והעשיה תהיה מרובה:

והוי מקבל את כל האדם בשמחה כלומר אע"פ שתעשה תורתך עיקר ותלמוד תמיד התנהג עם הבריות ביושר ולא מפני הלימוד תפרוש מהם רק קבלם בשמחה ובגילה ומתוך כך ישלמו מעשיך ע"כ:

ואפשר לי עוד לפרש עם מה ששמעתי בפסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה שהוא כפול ויש בו שינויים בתחלה אמר תורת ה' ואח"כ תורתו ובתחלה אמר חפצו ואח"כ אמר יהגה יומם ולילה. אלא לפי שיש בתורה שני מינים. האחד חלק סודות התורה שהוא מה שנגלה לרבי שמעון בן יוחאי וחבירו וחלק זה נקרא תורת ה' ובחלק זה אין יכולת ביד האדם להשיגה ואין האדם יכול לעשות עוד בזה החלק רק להיות חושק ומשתוקק אליה בתשוקה רבה ולכן אמר חפצו שזהו מה שבידו לעשות בזה החלק. ויש חלק אחר בתורה שהוא פשטי הכתובים והדינים שבין אדם לחבירו והאיסור והמותר וחלק זה ביד האדם הוא להשיגה אם ישים אליה לבו רוחו ונשמתו ועל חלק זה אמר ובתורתו מי היא צריכה אליו לידע האסור והמותר לעבוד את בוראו וגם שבידו להשיגה ובזה החלק צריך שיהגה בה יומם ולילה כדי שידע וישיג אותה למען ישמור לעשות ככל הכתוב בה. ועל החלק השני הזה דבר בכאן שמאי במשנה זו וע"כ אמר עשה תורתך קבע כי בחלק הזה שהוא שלך ותורתך כאמור ראוי לך להיות קובע בה תמיד יומם ולילה הרי בחלק הלימוד וכנגד המעשה אמר אמור מעט ועשה הרבה ואמר אף שתהיה שלם בלימוד ובמעשה לא תתגאה ויהיו שאר בני אדם לנגדך כאין רק הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כאלו אתה והם שוים:

והחסיד ז"ל כתב שהשלם הזה כלל במלות מועטות כל השלשה דברים שזכר שמעון הצדיק עם פירושי התנאים הבאים אחריו ואשר פירשו דבריו. באמרו עשה תורתך קבע כלל התורה עם פירושיה יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו'. ובאומרו אמור מעט ועשה הרבה כלל העבודה עם פירוש אנטיגנוס ובאמת אין לך עושה הרבה כעושה לשמה כי העושה לשמה מסייעין אותו מן השמים ונמצא עושה יותר ממה שחשב וידוע שהעושה יותר ממה שחשב הוא מאשר גברה בנפשו תשוקת המעשה. ובאומרו והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כלל גמילות חסדים כפירוש יוסי בן יוחנן איש ירושלים עכ"ל:

והרשב"ם ז"ל כתב שמצא בנוסחא אחרת של אבות דרבי נתן ששנו כך עשה תורתך קבע שלא תקל לעצמך ותחמיר לאחרים ולא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים אלא תהא תורתך קבע לך ולאחרים שנא' כי עזרא הכין לבו לדרוש את תורת ה' ולעשות ואחר ללמד את בני ישראל הרי עתה עלה בידינו פירוש אחר בעשה תורתך קבע לקבוע לך ולאחרים בשוה. ואפשר לי עוד לומר שהכוונה שיהיה נאה דורש ונאה מקיים ויזהיר מעט לאדם ויעשה הוא הרבה ואז יהיו דבריו נשמעים וזהו אמור מעט ועשה הרבה דקאמר:

ועוד שמעתי במה שאמר אמור מעט ועשה הרבה שבא להזהיר לאדם שמעולם לא יוציא מפיו הטובה שבלבו לעשות לא יאמר אעשה מצוה זו היום או אלמוד ה' פרקים היום כי בסגולה הוא כשהאדם מוציאה בשפתיו אז אינו לומד מה שאמר כי השטן מקטרג ומביא עליו כמה עכובים דכיון שמוציאו בשפתיו מיד הדבר נשמע בין המקטריגים ומעכבים בידו ולכן אמר לו אמור מעט ובזה תעשה הרבה שאם אתה אומר לעשות הרבה אפי' מעט לא תוכל עשות כדאמרן:

והרב ר' יהודה לירמא ז"ל כתב כל זמנך עסוק בתורה כדי שתהיה בקי בחדרי התורה וזהו עשה תורתך קבע ולא תאמר בלבך כבר קבעתי זמן הרבה ומעתה איני צריך להטריח את עצמי כל כך אלא אמור שמעט קבעת עד עתה ועשה מכאן ואילך קביעות יותר גדול וזהו ועשה הרבה ובשביל שיגעת וקבעת הרבה בתורה אל תמנע מלקבל את כל האדם בסבר פנים יפות באמרך שאינך רוצה להתבטל מקביעתך אפי' רגע אחד אלא קבל אותם בסבר פנים יפות עכ"ל:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב עשה תורתך קבע זכר שלשה שלמיות שזכר ירמיה הנביא ע"ה חכמה גבורה עושר, כנגד מעלת החכמה אמר עשה תורתך קבע ואז אתה יכול להלל עצמך כי בזה יש בך כח ללמוד וללמד ולהועיל מחכמתך לזולתך לא כן אם לא תעשה קבע וז"ש אל יתהלל חכם בחכמתו כלומר שאינו מועיל לזולתו. וכנגד העושר אמר אמור מעט ועשה הרבה וזהו אל יתהלל עשיר בעשרו שאינו רוצה להועיל לזולתו. וכנגד הגבורה אמר והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ואם תמצא אותם בצרה ותוכל להצילם בגבורתך הצילם ואם אין אתה עושה כן החלוש יותר טוב ממך וז"ש ואל יתהלל הגבור בגבורתו שלא תועיל לזולתו:

או יאמר והוי מקבל את כל האדם ולא אמר את כל העולם כלומר מי שהוא במדרגת אדם וישאל שאלת אדם אבל כשישאל שאלת נבלים אין לחוש ממנו וכמ"ש הכתוב אל תען כסיל כאולתו עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כ' והוי מקבל את כל האדם בשמחה ולא בפנים של זעם שישנאוך וכן אמרו חכמי המוסר רצונך שתחפוץ חפוץ מה שלא תחפוץ כלומר רצונך שיהיו כל העולם חפצים בך תעביר חפצך מפני חפצם ובטל רצונך מפני רצונם עכ"ל:

והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן ז"ל כתב אמור מעט וכן אמר הכתוב מוצא שפתיך תשמור ועשית ולא אמר מוצא שפתיך תעשה אלא תשמור שלא תשכח מה שנדרת כדי שתעשה ואמר שלמה ע"ה שן רועה ורגל מועדת מבטח בוגד ביום צרה אמר זה על מי שאינו עומד בדבורו ומבטיח לחבירו ואינו עושה כגון שאומר לו לך קנה סחורה פלונית ואני אלוה לך מעות וזה העני בוטח בו וקונה מה שהיה מפחד מלקנות וזה הרשע בוגד בו ונפש הוא חובל כי אליו הוא נושא את נפשו. והכוונה כי מי שיחסר לו שן יזהר שלא ילעוס במקום אותו השן וכן מי שהוא חגר אינו פוסע פסיעה גסה אבל מי שיש לו שן ורגל וסבור ששנו חזק ובא ולעם ונמצא רעועה יסתכן ואולי יחנק וכן הסבור שרגלו רגל ישרה והפסיע ומעדו רגליו כן יקרה לבוטח במבטת בוגד עכ"ל:

משנה טז

אפשר שכוונת השלם הזה להזהיר לאדם שלא ילמוד תורה אלא מרב אחד בלבד ולא ליגמר מכולא עלמא שכן מצינו שאחז"ל על רב יהודה שאין לסמוך על שמועתו משום דמכולי עלמא גמר ועל זה הזהיר רבן גמליאל ואמר עשה לך רב אחד לבד ובזה תרויח שתסתלק מן הספק שאם אתה לומד משנים או שלשה רבנים יתערבב שכלך כי לפי מה שקבלת מרב זה תאסור ולפי מה שקבלת מן הרב השני תצטרך להתיר נמצאת שאתה בספק שאין אתה יודע לאיזה צד תהיה נוטה ואיזה הדרך ישכון אור ולכן עשה לך רב אחד ובזה תסתלק מן הספק:

ואמר אל תרבה לעשר אומדות לפי שידוע שלפי שכלו וסברתו ועיון הרב ככה ירגיל התלמיד את שכלו וסברותיו ויעיין כפי דרכי רבו וכאומר דעת הרב כך אומר דעת התלמיד בעיון ובהכרעה ונמצא שאומד דעתו הוא ממש אומד דעת רבו ואם ילמד מאנשים הרבה לא יוכל ללמוד דרכי כולם לפי שאיש לדרכו פנה וזה סיני וזה עוקר הרים ונמצא שהתלמיד הזה הלואי ואולי שיקח עישור אומד דעתו של כל אחד ואחד ולכן אמר מה לך להרבות לעשר אומדות וללמד מעט מזה ומעט מזה:

ובספר לב אבות כתב ז"ל שמעתי אומרים שמכאן והלאה לא הזכיר במדברים לשון קבלה כי לפי שהראשונים לא הוזכר בהם רב ורבי ורבן רק שמם לכן היה צריך שיתאר דבריהם וישבח אותם באמור אלינו שנתקבלו אותם הדברים איש מפי איש מפי מרע"ה מפי הגבורה ואולם מכאן והלאה שיתארם בשם רבי ורבן א"צ עוד לזה. ויקשה בעיני שהואיל והוסכם שגדול מרבן שמו הלא בעבור זה לא יצטרך לזכור קבלה. אלא שעד כאן הוזכרו אלה הזוגות שהיו מקבלים מרבותיהם מובהקים בדרך קבלה ומסורה יותר ממה שהיו הם מפלפלים בעיוניהם ועדיין לא נפלו ביניהם ספקות וקושיות כמו שקרה להם אחרי כן ולכן הזוגות האלה שהיו להם מלמדים מוסרים ונותנים דרך שמועה וקבלה כל התורה שבעל פה היו מזכירים בהם לשון קבלה וגם ליותר שבח ושלמות לא היו מתארים אותם אלא בשם לבד כי קרה להם כמו לנביאים ולזקנים הראשונים. אמנם אחר הלל ושמאי פסקו הזוגות ורבו המחלוקת כמו שאמרו ז"ל משרבו תלמידי הלל ושמאי נעשית תורה כשתי תורות וכן אמרו שאנו מוצאים שהם בחייהם לא נחלקו ומתלמידיהם לא זזה המחלוקת וע"כ משם והלאה תורת כל חכם וחכם לא היתה מוגבלת מקובלת ונמסרת כמו אצל הראשונים כי חודשו ספקות הרבה והיו צריכים הם להחזירם מפלפולם ולהתבונן ולחדש פירושים חלוקים בשמועות וע"כ לא נאמר בהם לשון קבלה וגם בעבור זה הם מתוארים בלשון רב ורבי לפי שלא היו כמו הראשונים בענין השמועה אלא מתחכמים ודורשים מעצמם וזה לא לעזר ולא להועיל כי לבושת וגם לחרפה בעונותינו עכ"ל: ובזה אפשר שיובן כוונת האדון הזה כי בראותו כי ממנו ואילך פסקו הזוגות ורבו המחלוקת וחודשו הספקות וצריך האדם מכח פלפולו ועיונו והתבוננותו להיות רב ורבי ללמד לעצמו ולסלק ולהסיר מעליו ספק ממכשולות לז"א עשה לך רב כלומר כיון שכבר נפסקה הקבלה צריך שתעשה לעצמך רב ורבי ושתלמד לעצמך מעיונך ומפלפולך ומרוב הפלפול תוציא הדין לאמתו ותוציא לאור משפטו ותסתלק מן הספק וז"ש והסתלק מן הספק. ולפי שכבר אפשר להסתלק מן הספק בלי שום עיון בשיחמיר על עצמו כשהוא בספק בדין איסור והיתר לז"א ואל תרבה לעשר אומדות כלומר לא תעשה כמו האיש כשמוציא מעשרותיו בלא מדה אלא באומד ומפני הספק מרבה ומפריש יותר מן הראוי עד שיראה בעיניו שבודאי פירותיו מתוקנים לא תעשה כן אתה בדין שהוא ספק אצלך שתטה לבך להחמיר כדי להסתלק מן הספק דכחא דהיתרא עדיף וטוב לך להיות יגע ולעיין ולהסתלק מן הספק מכח הפלפול כי דרך זה עדיף יותר: א"נ שיעשה לו רב ללמוד ממנו אמנם שיהיה רב וחכם גדול שבודאי יוכל ללמוד ממנו ולא יעשה לו רב שיהיה ספק אם הוא חכם גדול יותר מן התלמיד או אם התלמיד יודע יותר מן הרב וז"ש והסתלק מן הספק כלומר הסתלק מלעשות לך רב איש שהוא ספק אם יודע יותר ממך כדי שתוכל ללמוד ממנו:

ובספר לב אבות כתב עשה לך רב כלומר תקבלהו עליך לרב וכדי לקבל תועלת מן הרב צריך שהתלמיד יאמין לו מאז ויסמוך על דבריו וז"ש והסתלק מן הספק כלומר לא תספק כלל בדברי רבך אלא סמוך עליו כי זולת זה לא יועיל לך. ויש מי שפי' שמה שהזהיר השלם הלז על הספק שיסתלק ממנו לפי שעונש הספק מרובה מהודאי שכן מצינו שהאוכל חלב בשוגג לכשיודע לו יביא חטאת שוה מעה כסף ואם הוא ספק אם אכל חלב או שומן מביא אשם תלוי לא פחות משתי סלעים שהם מ"ח מעין. והטעם כי מי שיודע בודאי שחטא נפשו מרה לו ומבקש כפרה ומתחרט ומתפלל אל אלהיו שירחמהו בלב נשבר ונדכה אך מי שהוא בספק אין לבו נשבר בקרבו:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב ר"ג אומר עשה לך רב שאם תרצה להסתלק מן הספק עשה לך רב כלומר עשה עצמך רב שתשתדל בלימוד כדי שתוציא הדבר לאור ואין זה כי אם כשתעשה תורתך קבע כמאמר שמאי כי אינו דומה שונה פרקו וכו':

ואל תרבה לעשר אומדות כלומר אל תבקש גדולה לעצמך ותראה לאנשים שאתה בקי בהוראה ושאינך צריך לעיין בדין כי אם לפי אומד דעתך אתה מדמה הענינים ותוציא הסברא וההוראה בלשון מעשה כי מלתא אגב אורחיה קמ"ל. והנה ר"ג ג"כ בא לחזק דברי הקבלה. האחד כנגד מה שאמר הוו מתונים בדין אמר עשה לך רב כמו שביארנו. וכנגד מ"ש והעמידו תלמידים הרבה אמר והסתלק מן הספק שבדברי התלמידים יצא הדין לאור. וכנגד ועשו סייג לתורה אמר ואל תרבה לעשר אומדות והוא שיהיה חכם בקי מוציא הדין על פי התורה לא על פי השכל וזה יהיה סיבה שלא תתבזה תורתו וזהו סייג לתורה:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ר"ג אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק למעלה אמר עשה לך רב לענין הלימוד שתהא חכמתו מקובלת מזולתו אבל בכאן מיירי לענין הוראה שאם בא הוראה לידך מה שאינו מבורר בגמרא ותצטרך להוציאה מן הסברא עשה לך רב כדי שיתברר לך הענין והסתלק אתה מן הספק ולא תהא בוש מלשאול ואף אם לא תמצא גדול ממך תשאל אף לקטן ממך אולי יתברר לו מאיזו שמועה שלמד ואם לא יתברר לשום אחד ותצטרך להורות מן הסברא תצרף עמך כל מה שאפשר כי היכי דלמטינהו שיבא מכשורא והסתלק אתה מן הספק ומקבלת כל העונש. ואל תרבה לעשר אומדות רמז בזה שלא יתמיד להורות במה שלא נתברר בגמ' דרך אומד וסברא אלא יפשפש בהלכות עד שימצא עכ"ל:

ורשב"ם ז"ל כתב ואל תרבה לעשר אומדות ועל התרומות אינו מזהיר שלא לתרום מאומד דאמר מר חטה אחת פוטרת כל הכרי וכן תרומת מעשר אפי' שניתן בה שיעור ניטלת באומד דגמרינן לה מתרומה גדולה כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' כתרומה גדולה הנטלת דגן מן הגורן מה תרומה גדולה נטלת באומד ומחשבה אף כן תרומת מעשר עכ"ל:

והחסיד הרב רבי יוסף ן' שושן ז"ל כתב ואל תרבה לעשר אומדות תימה בעיני למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה ולימא ואל תעשר אומדות מאי ואל תרבה. ולכו אני אומר שהכוונה שאפי' שתתכוון להרבות במעשר ולתת יותר מן השיעור שמא תטעה באמדן דעתך עכ"ל:

משנה יז

הרשב"ם ז"ל פירש שזהו רבן שמעון מהרוגי מלכות ומה שלא אמר רבן שמעון אומר שמא קודם שנסמך נשיא אמר דברים אלו וקבעום על שמו בילדותו שאמרם באותו זמן וכתב ז"ל שקצת קשה לזה שאמר כל ימי ואין אומר כן אלא מי שהוא זקן ושמא לא נתמנה נשיא אלא בסוף ימיו כי אביו רבן גמליאל הזקן האריך ימים וכוונת כל ימי גדלתי בין החכמים לומר לך ראוי לסמוך עלי בזה כי הרבה בדקתיו ונסיתיו ומצאתיו אמת. ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ואפי' שיבזוהו ויחרפוהו ישתוק כמאמר שלמה אל תען כסיל כאולתו ואמר אחד מהחכמים בצותו לבנו מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים רבים. ואמר אחר לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש לו ובזה תכניעו ותשיב צור חרבו ואמרו חז"ל כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודימו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרגה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו וכוונת בגבורתו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלשה פעמים יותר מעכשיו וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל ובהיות השתיקה יפה עד מאד בא להזהיר לתלמידים שהם גדילים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו. אבל הרב מצוה עליו שלא לשתוק רק ללמד לתלמידיו. אמנם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך וכמו שאמרו רז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה אמנם בשתיקה לא הזהיר אלא לתלמידים אשר הם גדילים בין החכמים רבותם, ע"כ תורף דבריו ז"ל:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל דרך גם כן דרך זה במה שאמר כל ימי גדלתי בין החכמים ואמר כי החכמים הם החכמים המישרים אל המעשה ואמר שלא מצא לתיקון הגוף טוב מהשתיקה והוא רמז על השמיעה מההקדמות הצריכות להישרת המעשה וזה נרמז במלת שתיקה כי שתיקה לא תאמר רק כאשר יהיה האדם בחברת אחרים שהם מדברים והוא שותק שאם הוא יושב לבדו ואין איש עמו מדבר לא שייך שם שתיקה כלל וביאר כתנא שהשומע ההישרה אל הפעולות הטובות ראוי שישמע מאיש חכם ירא וסר מרע נאה דורש ונאה מקיים ולא זו בלבד אלא שיאמר וידרוש מעט ויעשה הרבה יותר על מה שדורש וזהו אומרו לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ירצה הדורש והמדבר בעניני תיקוני הגוף שהשתיקה טובה לפניו הנה הוא כשיהיה עיקרו המעשה וע"כ המרבה דברים יותר מהמעשה מביא חטא שכשיראו שהוא נאה דורש ואינו מקיים יגרום חטא אל השומעים דבריו שלא יאמינו לשום דבר מדבריו כשיראו שהוא מרבה בדבריו יותר ממה שעושה ובזה יתיישב אומרו המרבה דברים כי הרבוי יהיה יתר על הגבול הידוע ובכאן לא הודיענו גבול כדי לידע מה הוא הרבוי ובכן ע"פ דרך זה יהיה הדבור הרב כאשר יהיה יתר על המעשה ע"כ תורף דבריו. גם פירש לא מצאתי לגוף טוב משתיקה על הסבלנות ששומעים חרפתם ואינם משיבים ואמר שלא המדרש בזה הוא העיקר כשידע שהסבלנות הוא טוב רק הרגל המעשה בסבלנות הנזכר הוא הוא העיקר כי רבים ידעו ויבינו גדולת מעלת תועלת הסבלנות אך לא יפעלו כאשר ידעו והבינו ע"כ מה שיעשה קנין בנפש הוא מעשה ע"כ:

ואפשר לי לפרש בשנדקדק תחלה מה הוא זה שאמר ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי הלא הלימוד וההגד' בתורה והעבודה שהיא התפלה לא יעשה בשתיקה כ"א בדבור ומותר האדם מן הבהמה אין כ"א הבדל הדבור והשותק נמשל כבהמה גם מה שאמר ולא המדרש הוא העיקר חלא המעשה מי לא ידע בכל אלה שהמעשה הוא העיקר ואדרבה מי שדורש ואינו מקיים גדול עונו מנשוא, ועוד כי ממה שאמר שלא המדרש הוא העיקר נראה שאף שהמדרש בלא מעשה אינו הוא העיקר על הפחות הטפל אליו הוא ואין הפרש ביניהם אלא שזה עיקר וזה טפלה לו וזה אינו כי המדרש בלא מעשה גדול עונו מנשוא האיש העושה זאת. ועוד דמאי דקאמר וכל המרבה דברים מביא חטא היה יותר צודק אחר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי שם ביתו. ועוד מה בא ללמדנו כי זיל קרי בי רב הוא ברוב דברים לא יחדל פשע. ולכן אני אומר כי במה שאמר כל ימי גדלתי בין החכמים הודיענו מוסר אחר שהיה בו כדי שאחריו כל אדם ימשוך וזה כי הוא היה נשיא על כל ישראל ועם כל זה היה מקטין עצמו בפני החכמים כאלו הוא הקטן שבכולם וז"ש כל ימי לכלול אפי' אחר שנתמנה נשיא ואמר גדלתי בין החכמים כקטן המתגדל בין ברכיהם כי ידוע כי מי שמגדלין אותו המגדל הוא הגדול והנגדל עמו הוא קטן ממנו וכענין המגדל יתום קטן בתוך ביתו ואמר כי היה שפל בעיניו ומראה לחכמים כאלו הוא טפל אליהם והרי זה לבדו מוסר א'. ואמר עוד מוסר שני ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה לא דבר בכבוד הנוגע אל הנפש כגון לימוד התורה והתפלה וכיוצא כי באלו הדבור טוב מאד אלא בדברים הנוגעים לצרכי הגוף אמר כי בהם טובה השתיקה וזה דקדק במלת לגוף דקאמר דלא קאמר ולא מצאתי טוב משתיקה אלא לא מצאתי לגוף לצרכי הגוף. ודבר ג"כ בנוגע אל הנפש ואמר כי גם בזה לא המדרש והדבור בהם הוא העיקר אלא המעשה והכוונה לפי שלפעמים מתקבצים חכמי העיר לעמוד בפרץ כי ראו שהעם פרצו גדר באיזה איסור ורוצים להוכיח את העם שישובו איש מדרכו הרעה ולתקן להם תיקונים וסייגים כדי שלא יעברו על האיסור ההוא ואח"כ מוציאים כל הזמן בדרשות בהראותם גדולת תהלת חכמתם שישמע העם את דבריהם כי נעמו ועושים מזה העיקר והתיקון אשר היתה אליו הכוונה לא יצא לפועל כי הוציאו זמנם בדרשות ולכן אמר כי לא המדרש הוא העיקר אלא תיקון המעשה אשר אליו היתה הכוונה ואדרבא החכם הזה שהאריך בדרשה והרבה דברים מביא חטא לשתי סבות האחת כי מעתה יכבד ויגדל עונש העוברים על האיסור ההוא כי הם מותרים ועומדים ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ועוד שמזכירין עונותיהם של ישראל לפניו ית' וז"ש מביא חטא כי מביא ומכניס החטא שיקטרג עליהם לפני ית' ולכן העיקר הוא שיעשו התיקון שרצו לעשות ולא יוציאו זמנם בדרשה כי לא המדרש הוא העיקר:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כ' שמעון בנו אומר וכו'. לפי שאמר אביו עשה לך רב אמר כנגדו אני למדתי מאבי וכל ימי גדלתי בין החכמים. וכנגד מה שכתוב והסתלק מן הספק אמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה והוא שאם היה אדם שואל לי הוראה לא הייתי מורה לפני מי שגדול ממני בחכמה, וכנגד ואל תרבה לעשר אומדות והוא כמ"ש שבשביל שיאמרו עליו שהוא חכם קופץ ומורה כפי מה שיזדמן בפיו אמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה והוא שאין שבח שיקראו לך חכם ואין בך מעשה. ויש מי שפירש ע"ד הלכה לא מצאתי לגוף שיגיע טוב לתלמידים מהשתיקה אמנם הדבור לפני החכם הוא היותר טוב מהשתיקה שאם יסכל ילמדהו ואם ישכיל ישבחוהו:

ויש מי שפירש לא מצאתי וכו' בענין קץ המשיח ומה שתאר קץ המשיח בשם גוף לפי שאז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ואמר לא המדרש הוא העיקר שלא תאמר איני נזהר בענין השתיקה רק בביה"מ וכמ"ש גם אויל מחריש וגו' אמנם כשאהיה טרוד בעסקי לדבר דברים בדבור המותר אין לי חשש ע"כ אמר לא תחשוב כזה שלא המדרש הוא העיקר כלומר אין עיקר אזהרתי לך בשתיקה בענין כשמצאת בבית המדרש כ"א בענין הדרך ארץ והוא המעשה וע"כ סמך לזה וכל המרבה דברים מביא חטא ובודאי שהוא מדבר ומזהיר בחלק המותר ולא בחלק הנאסר והנמאס כי שם אפי' המיעוט אסור ואיך לא הזהיר כ"א על הרבוי. וגם כי אפשר שמדבר עם החכם שכל מה שיוכל לשתוק ולקצר בדבורו יקצר ויהיו דבריו מעט הכמות ורב האיכות ולכן אמר ולא המדרש הוא העיקר וכו' כלומר התועלת הנמשך מן הדרשה של חכמים הוא המעשה אשר ילמדו ב"א וזה הוא בדברים הפשוטים אבל באלהיים כל המרבה דברים מביא חטא ותקלה לאנשים אשר לא יבינו דבריו וכנגד זה אמר ברוב דברים לא יחדל פשע וגו' ואמר כבוד אלהים הסתר דבר וגו' עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי וכו' בתחלת למודו אמר זה שהיה גדל בין החכמים ושבח השתיקה כדי להטות אזנו ולבו לשמוע הדברים מפי החכמים וחכמי המוסר אמרו טובה עצלות השתיקה מעצלות הדבור ורבים נתבלבלו בביאור המאמר כי עצלות הדבור אצלם שיהיה עצל מלדבר וזו היא השתיקה ולכן פירשוהו שהוא נגזר מלשון ערבי עצלה לשון שתיקות. ואצלי יש עצלה שנמשכת ממנה השתיקה ומיירי בענין הלמוד והחכמות כי מי שיש לו עצלה שלא ללמוד כלל ועיקר מזה נמשך לו להיות שותק כשמדברים בדברי חכמה וגם אויל מחריש חכם יחשב ויש עצלה אחרת שרוצה ללמוד אבל לא לטרוח ולהיות עמל לבא עד תכונת הדברים ולירד לעומקן ומזאת העצלה נמשכת הדבור כשהוא בין החכמים המדברים בדברי חכמה כי הוא חכם בעיניו ומזיק לו ולאחרים הפתאים השומעים את דבריו עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב כל ימי גדלתי בין החכמים ובחנתי כל מוסריהם ולא מצאתי בכולם מוסר יותר מועיל מן השתיקה וכ"ת שצריך לאדם לדבר עם בני אדם כדי שיאהבוהו האנשים מצד ידיעתו ויקרבוהו ויועילוהו לזה השיב כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ומעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו עכ"ל:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף לעמי הארץ הנמשלים לגופים טוב לחכם השתיקה בפניהם שלא יגלה להם סתרי תורה. א"נ לגוף ר"ל האיש החומרי אשר כלו גוף טוב לו השתיקה כי בדבריו יגלה חסרונו הפך האיש המשכיל. א"נ אמר לגוף כדי להודיע שבדברים הגופיים הוא מדבר אבל בדברי תורה מצוה לדבר שנא' ודברת בם וכמו שאמרו ז"ל אלם צדק תדברון לעולם יעשה אדם עצמו כאלם יכול בדברי תורה ת"ל צדק תדברון. וכל המרבה דברים מביא חטא הוא סמוך למה שלפניו ולא המדרש הוא העיקר וכו' לומר שכל המרבה דברים אפי' בדברי תורה מביא חטא על דרך שאמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה דברים מעטים מכללים ענינים מרובים עכ"ל:

והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן ז"ל כתב ולא המדרש עיקר אלא המעשה דכתיב לא ימוש ספר התורה וגו' למען תשמור לעשות ככל הכתוב שלא תוסיף ולא תגרע ממנו ואמר ככל הכתוב ולא אמר כל הכתוב אלא בכ"ף הדמיון ללמוד ולכלול כל הטעמים הנכללים בו ודומים אליו אע"פ שאינם כתובים בו והוא תורה שבעל פה עכ"ל:

משנה יח

ראוי לדעת אם השלשה אלה הם הג' שזכר שמעון הצדיק התורה והעבודה וגמילות חסדים או זולתם ואם הם עצמם למה הצריכו פעם שנית בכאן ואיך יסכימו אלה עם אלה. ורבינו יונה חלק ביניהם כי שם אמר עומד וכאן אמר קיים ופירש כי עומד ר"ל שבשבילה נברא העולם כלומר על שבריותיו עתידין להיות לרצון לפניו ע"י עשיית אלו הדברים וכו' ופירש קיים אחר שנברא העולם קיים בקיום אלו. אלו דבריו ז"ל. ויש סעד לזה ממה שמצא ה"ר יהודה לירמא גרסא בספר אשכנזים במשנת שמעון הצדיק דגרסי העולם נברא:

והחסיד ז"ל כתב שדברי רבינו יונה צריכין פירוש שאם בשביל אותם השלשה הנזכרים בראש הפרק נברא והיו סבה להתהוות מכ"ש שיהיו סבה שיתקיים ולא יפסד וא"כ במאי פליגי או מה חדש. ופי' הוא ז"ל דבריו והענין הוא ששמעון הצדיק דבר כפי זמנו שהיה בה"מ קיים ורשב"ג דיבר אחר החרבן שהוא היה נכדו של ר"ג ואמר כי אע"פ שאין אנו יכולים לקיים השלשה דברים שהזכיר שמעון הצדיק על מתכונתם והיה ראוי שיחרב אמר לנו שהוא קיים על אלו השלשה שזכר וזה כי יש הפרש בין שמירת הנמצא להתהוות הנעדר כי המים שקבלו חום חזק באש גדול ישמרו חומם באש שאינו כ"כ חזק ואלו היו קרים לא יקבלו אותו החום החזק באותו האש וכן בכאן אלו היה העולם עתיד להיות על מה שהוא עומד עליו אחר החרבן לא היה נברא אבל למה שצפה השם ית' הזמן שהיה ב"ה קיים כי אז היה לרצון לפניו על המצאם הג' דברים הנזכרים בראש הפרק על מתכונתם וכן הזמן שאנו מקוים בעוה"ב ע"ז ברא עולמו ועכשיו הוא מתקיים אחר שנברא על אלו השלשה דברים אף אם אינם במדרגת השלשה הראשונים ע"כ ופשוט הוא שזו היתה כונתו אלא שקצר במובן:

ומדברי רש"י ז"ל נראה שגם מאמר שמעון הצדיק מדבר על ענין קיום העולם אחר הבריאה שכתב ז"ל ועל העבודה של ב"ה כמו ששנינו בתענית אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ לכך היו קורין במעשה בראשית כל השבוע. ועל ג"ח מלוה מעותיו לעני וכו' וכן הוא אומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים עכ"ל. נראה מדבריו שאין הפרש בין עומד לקיים וכן הוא ז"ל במאמר שמעון הצדיק דנקט עומד נקט הוא בדבריו לשון מתקיים ועם זה הדרא קושיין לדוכתא, ולכן אני אומר כי על אלו השלשה דברים אשר זכר שמעון הצדיק העולם מתקיים אפילו אחר שנברא וצריך שאחד מהנה לא נעדרה והנה רשב"ג שהיה אחר החרבן ראה שהעבודה שהיא עבודת הקרבנות חסרה כי התורה וג"ח בכל זמן ישנה בעולם וע"כ כדי להשלים מה שחסר הוצרכו שלשה דברים הללו שהזכיר רשב"ג וכל שלשתן הם למלאות חסרון העבודה משום שהקרבנות יתחלקו בג' חלקים הלא הם. א' חטאות ואשמות הבאים לכפרת עון. והשני נדרים ונדבות. והשלישי זבחי שלמים. והנה כנגד חלק זבחי שלמים אשר היו כדי ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים הזהיר רשב"ג על השלום שבין אדם לחבירו כי בהיות האדם אוהב שלום ורודף שלום בינו לחבירו גם הוא יתברך יעשה שלום לו ויהיה עמו בשלום. וכנגד הנדרים והנדבות אמר שצריך האדם להיות זהיר על האמת שיהיה נודר ומקיים מבטיח ועושה ואם ידור נדר לעניים לא יהיה ממחוסרי אמנה ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב קרבן כי הנותן לעני כאלו נותן אליו יתברך כענין מלוה ה' חונן דל. וכנגד החטאות ואשמות שהיו על כפרת עון ואם לא היה הקרבן שמכפר על עונו היה האדם נענש על עונו והקרבן היה מציל אותו מן הדין וע"כ הזהיר על הדין כי כשיש דין למטה אין דין עונש מלמעלה ומתכפרים עונותיהם של ישראל ובזה הוה ליה כאלו כל השלשה דברים שהזהיר שמעון הצדיק קיימים ונעשים אף אחר החרבן ואמר שנאמר אמת ומשפט כי פסוק זה נאמר לזכריה הנביא שהיה בחרבן בית ראשון שאז נתבטלו הקרבנות ובטלה עבודה ולכן צוה על אלו השלשה שיהיו צריכים לקיום העולם והוראה לזה שקיום העולם תלוי על הדין שכאשר בירושלים יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם אז נחרבה וזש"ה כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות וגו' כלומר כאשר שמה ישבו כסאות למשפט כל אותו הזמן ג"כ ישבו כסאות לבית דוד ועמדה ירושלים על תלה:

ואפשר עוד שיש הפרש בין עומד לקיים כי עומד יאמר על עמידת הארץ עצמה שלא תתמוטט וכענין והארץ לעולם עומדת וקיים אמר על הדרים בארץ שיהיה להם קיום והארץ לא תשאה שממה ושאו ערים מאין יושב כי הנה העדר אלו השלשה דברים גורם רעה לבני העולם ועל אלו נחרב בית המקדש וגלו ישראל מעל אדמתם. על הדין כמש"ה יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם. על האמת דכתיב ותהי האמת נעדרת וגו' וכל אחד מהם שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו. ומצאתי בהרשב"ץ שכתב שאמרו בפרק הבונה כי יש רמז כי העולם קיים על האמת וחרב על השקר כצורת האותיות שצורת אותיות אמת יש להם למטה מקום עמידה ומושב ואותיות שקר הם תלויות כי השי"ן יורדת באלכסון בזוית מחודדת והקו"ף רגלה תלויה והרי"ש אין לה אלא רגל אחד וזהו סימן דקושטא קאי שקרא לא קאי ואם תהפך שקר ויהיה העליון תחתון יתקיים כי לשי"ן שלשה כרעים וקו"ף ורי"ש מושבם למעלה רחב סימן כי השקר בהתהפכו יתקיים שהוא האמת שהוא הפך השקר נמצא שאין קיום לישוב העולם כי אם על האמת וגם בהעדר השלום נאמר חלק לבם עתה יאשמו לכן לקיום ישוב העולם צריך האדם להיות זהיר בשלשה דברים הללו:

ואפשר עוד שכל השלשה דברים מענין הדין הם ויובן עם מה שאחז"ל כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כי יש לדקדק בדבריהם שאם הוא דין אמת פשיטא שהוא לאמתו ומאי לאמתו דקאמר אלא לפי שאף אם ידין הדיין דין אמת הוא רוצה וחפץ שיארע הדין כן לזכות לראובן שהוא אוהבו ושמח הוא במה שיצא דין האמת בזכותו של ראובן לא ינתן לדיין הזה שכר דן דין אמת אפילו שהוא אמת לפי שהוא לא דן אותו לתכלית האמת עצמה כי אם לאהבת ראובן ולכן אמרו כל הדן דין אמת לאמתו כי אינו חפץ בדין ההוא ולא דן אותו לשום כונה אחרת ולא לשום תכלית אחר כי אם לתכלית אמתתו על דין כזה נעשה שותף להקב"ה. וז"ש בכאן על הדין דהיינו לעשות הדין כדין התורה ומלבד זה שיהיה הדיין דן אותו על האמת במה שהוא אמת לא לאהבתו של ראובן וגם על השלום הנמשך מן הדין כי הדיין משים שלום בין אדם לחבירו במה שהוא דן דיניהם ואף כי לפי דרך זה כלם חשובות אחת אמר כי הוא יתברך מעלה עליו כאלו עשה השלשה נפרדים ונותן לו שכר השלשה ולא שכר דבר אחד לבד ומביא ראיה מן הכתוב שיש לדקדק בו כי היה לו לומר אמת ושלום ומשפט שפטו והיה המשפט דבק למלת שפטו אלא הכונה להורות על מה שאמרנו כדי שמלת משפט יהיה נדרש לפניו ולאחריו טם מלת אמת ועם מלת שלום להודיענו כי שניהם מענין המשפט הם ועל שלשתן קאי מלת שפטו דקאמר כי שלשתם מענין המשפט הם:

ואפשר עוד ששלשתם הם מענין הדין באופן זה כי על הדין הוא אזהרה אל הדיין שיהיה דן דין אמת ולא יטה משפט ועל האמת הוא אזהרה לעדים שלא יעידו עדות שקר ועל השלום הוא אזהרה לבעלי דינים שאחר שנגמר ונפסק הדין כדין התורה יקבלו עליהם את הדין בשמחה ובטוב לבב ויעשו שלום ביניהם:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב על שלשה דברים וכו' על האמת שכשנכנסו ישראל לארץ אמר שלמה ע"ה אתו מלבנון כל האמת בראשי תיבות וכשהפכו הקערה והפכו האמת אמר תשורי מראש אמנה אמת מהופך מה כתיב בתריה מראש שניר וחרמון רמז שיגלו בין האומות עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב על הדין ועל האמת לפעמים צריך המנהיג להנהיג על פי הדין הגמור ואף שלא יהיה האמת כההיא דפרק אחד דיני ממונות אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי חרב בידו מטפטף דם והרוג מפרכס אמרתי לו רשע מי הרג לזה אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי וכו' ולפעמים צריך לימשך אחר האמת ואפילו שיהיה כנגד הדין כההיא דשמעון בן שטח עצמו שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד ואין אשה נתלית ורבי אלעזר ברבי שמעון היה הורג בלא עדים ולפעמים צריך להעלים עין משניהם לרדוף אחר השלום כפי מה שיבחון בשכלו שבזה יתקיים הדת והאמונה יותר ועל זה אמרו רז"ל מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותו ולא מעידין עליו שגדול השלום שהוא כלי המחזיק כל הברכות שנאמר ה' יברך את עמו בשלום עד כאן לשונו:

ורש"י ז"ל כתב שפטו בשעריכם וכתיב בתריה אולי יחנן ה' צבאות עכ"ל:

והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן ז"ל כתב על דין ועל האמת הפרש גדול יש בין הדין ובין האמת כי יש דין מרומה ואין אמת מרומה ועל כן אמרו חכמי האמת ז"ל הדן דין אמת לאמתו כלומר לאמתו של אותו הדין המאורע שבעלי הדין מדיינין עליו ולא על פי הדין שכתוב בתורה ועל כן חייב כל אדם לשום אל לבו לדעת אמתת הדבר ושלא תפתה אותו ערמימות הטוענים ושישתדל לדעת את אשר בלבבם ולא את אשר בפיהם והדיין שדן בהם שורת הדין הוא עובר על לא תטה משפט והוא מחריב את העולם ועל כזה אמרו לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה וכתוב בתורה צדק צדק תרדוף כלומר תרדוף צדק הצדק לא צדק הטענות ולא אפילו צדק העדויות ואמרו חכמי האמת כי הדיין שהוא מרגיש שיש מרמה בדבר ואומר קולר תלוי בצואר העדים שהוא עובר על מדבר שקר תרחק ואמר ישעיה ע"ה והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח הכונה כי מי שיש בלבו יראת ה' לא ישפוט למראה עיניו כי העינים לפעמים יראו זכות ולא יוכיח למשמע אזניו מן הטוענים ולא מן העדים כי כל כך יבא קול השקר באזנים כמו קול הצדק ולכן לא ידין כי אם בדעת זכה ובלב שלם ירא וחרד על דבר ה' ומי שאינו נוהג כן העיד על עצמו שאין בו רוח יראת ה'. עד כאן לשונו: