רמב"ם על אבות א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רמב"ם · על אבות · א · >>

אבות פרק א[עריכה]

  • ראו גם:

משנה א[עריכה]

כבר בארנו בפתיחת מאמרינו בזה החיבור תואר הקבלה איך היתה. ואין הכוונה הנה אלא לפרש דברי החסידים והמוסרים לבד, לזרז לקנות קצת המידות מהם אותם שתועלתם גדולה. וכאן נאריך להזהיר מקצת פחיתיות שניזקן גדול, והשאר אפרש המילות לבד, ומקצת העניינים, מפני שענייניהם מבואר מלבד המעט מהם.

הוו מתונים בדין - שיאחרו לחתוך הדין, ולא יפסקוהו מהרה עד שיבינוהו, שאפשר שיתגלו להם עניינים שלא היו נגלים בתחילת המחשבה.

ועשו סייג לתורה - רוצה לומר הגזירות והתקנות אשר ירחיקו האדם מן העבירות, כמו שאמר יתברך "ושמרתם משמרתי"(ויקרא יח, ל) ונאמר בפירושו "עשו משמרת למשמרתי":

משנה ב[עריכה]

יאמר שבחכמה והיא התורה, ובמעלות המידות והם גמילות חסדים, ובשמירת מצוות התורה הם הקרבנות, תהיה התמדת תיקון העולם וסידור מציאותו על הדרך השלם:

משנה ג[עריכה]

פרס - יקרא הגמול אשר יגמול האדם מי שאין לו טובה עליו, אבל יעשה זה על דרך החסד והחנינה, כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו הקטן או לאשתו עשה לי כך וכך ואתן לך דינר או שנים, זהו ההפרש אשר בין פרס לשכר, כי השכר הוא שינתן בדין.

ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו השם יתברך על מנת שייטיב לכם ויגמלכם חסד, ותקוו לגמול ותעבדוהו בעבורו, ואמנם עיבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא לגמילות חסד. רצה בזה שיהו עובדין מאהבה כמו שאמרנו בפרק עשירי מסנהדרין.

ועם כל זה לא פטרן מן היראה, ואמר עם היותכם עובדים מאהבה לא תניחו היראה לגמרי, ויהי מורא שמים עליכם, כי כבר בא בתורה המצווה ביראה והוא אמרו "את ה' אלהיך תירא"(דברים ו, יג), ואמרו החכמים "עבוד מאהבה, עבוד מיראה", ואמרו "האוהב לא ישכח דבר ממה שצווה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו", כי ליראה מבוא גדול במצוות לא תעשה וכל שכן במצוות השימעיות.

והיו לזה החכם שני תלמידים שם האחד צדוק ושם השני ביתוס, וכאשר שמעו שאמר זה המאמר, יצאו מלפניו, ואמר האחד לחברו הנה הרב אמר בפירוש שאין לאדם לא גמול ולא עונש ואין תקוה כלל, כי לא הבינו כוונתו, וסמך האחד מהן ידי חברו ויצאו מן הכלל והניחו התורה. התחברה לאחד כת אחת, ולחברו כת אחרת, וקראום החכמים צדוקים וביתוסים. וכאשר לא היו יכולים לקבץ הקהילות לפי מה שהגיע להם מן האמונה, שזאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים כל שכן שלא תקבץ הנפרדים, נטו להאמין הדבר שלא יכלו לכזבו אצל ההמון, שאילו היו מוציאין אותו מפיהם היו הורגים אותם, רוצה לומר דברי תורה. ואמר כל אחד לסיעתו שהוא מאמין בתורה וחולק על הקבלה שאינה אמיתית, וזה לפטור עצמם מן המצוות המקובלות והגזרות והתקנות אחר שלא יכלו לדחות הכל הכתוב והמקובל. ועוד שהתרחב להם הדרך לפירוש, כי לאחר ששב הפירוש בבחירתם היה יכול להקל במה שירצה ולהכביד במה שירצה כפי כוונתו, אחר שאינו מאמין כלל בעיקר, ואמנם ביקשו דברים המקובלים אל קצת בני אדם לבד.

ומאז יצאו אלו הכתות הארורות של מינים, ויקראו באלו הארצות רוצה לומר מצרים קראים, ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים. והם אשר התחילו להשיב על הקבלה, ולפרש כל הפסוקים כפי מה שיראה להם מבלתי שישמעו לחכם כלל, הפך אמרו יתברך "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"(דברים יז, יא):

משנה ד[עריכה]

בית ועד - בית מועד. רוצה לומר שתשים ביתך מוכן להתקבץ החכמים תמיד, כבתי כנסיות וכבתי מדרשות, עד שכשיאמר אדם לחבירו אנה אתחבר עמך אנה אועד עמך, יאמר לו בבית פלוני:

משנה ה[עריכה]

פתוח לרווחה - שיהא לך שער פתוח לדרך הולכי דרכים, שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר או ירעב או יצמא יכנס לבית מיד.

ויהיו עניים בני ביתך - יאמר שצריך שיהיו שמשיך העניים והדלים, והוא יותר ראוי מקנות העבדים. וכן היו החכמים מגנים קנות העבדים, ומשבחים מי שהעניים שמשיו ובני ביתו.

באשתו אמרו - ידוע שהשיחה עם הנשים על הרוב הוא בענייני המשגל, מפני זה אמר שהרבות השיחה עמהן אסור כי הוא גורם רעה לעצמו, רוצה לומר שיקנה פחיתות מידות לנפשו והוא רוב התאוה.

ובטל מדברי תורה - מבואר הוא, שמאבד הזמן בעסקים אחרים.

וסופו יורש גיהנם - בעבור שתביא אליו זאת השיחה מן המרי, ויתחייב עליו העונש:

משנה ו[עריכה]

עשה לך רב - רוצה לומר אפילו לא יהיה ראוי להיות לך לרב, אבל שים אותו לך לרב עד שתדמה בו שהוא מלמד, ויעלה בידך בעבור זה לימוד החכמה. כי אין לימוד האדם מעצמו כלימודו מזולתו, שהלימוד מעצמו טוב הוא, אבל לימודו מזולתו יתקיים בידו יותר והוא יותר מבואר, אפילו היה כמוהו בחכמה או למטה הימנו. וכן בארו בפירוש זאת המצוה.

ואמר וקנה לך חבר - זכר אותו בלשון קנייה, ולא אמר "עשה לך חבר" או "התחבר לאחרים". הכוונה בזה שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתקנו בו מעשיו וכל ענייניו, כמו שאמרו "או חברותא או מיתותא". ואם לא ימצאהו צריך להשתדל בו בכל לבו, ואפילו אם יצטרך שימשכנו לאהבתו עד שישוב אוהב ולא יסור מהמשך תמיד אחר רצונו עד שתתחזק אהבתו, כמו שיאמרו בעלי המוסר "כשתאהב לא תאהב על מידותיך", ואמנם תאהב על מידת אוהביך. וכשיכווין כל אחד משני האהובים אל זאת הצוואה, יהיה כוונת כל אחד משניהם להפיק רצון חבירו, ויהיה כוונת שניהם יחד דבר אחד בלא ספק. ומה טוב מאמר אריסטוטלו "האוהב אחד הוא, והאוהבים שלושה מינים, אוהב תועלת אוהב מנוחה ואוהב מעלה". ואמנם אוהב תועלת כאהבת השותפים, ואהבת המלך ומחנהו. ואמנם אוהב מנוחה הוא שני מינים, אוהב הנאה ואוהב בטחון. אמנם אוהב הנאה, כאהבת הזכרים לנקבות וכיוצא בהם. ואמנם אוהב בטחון הוא שיהיה לאדם אוהב תבטח נפשו בו לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור, ויודיעהו כל ענייניו הטוב מהם והמגונה מבלתי שירא ממנו שישיגהו בכל זה חסרון לא אצלו ולא זולתו, כי כשיגיע לאדם בטחון באיש זה השיעור ימצא מנוחה גדולה בדבריו ובאהבתו הרבה. ואוהב מעלה הוא שיהיה תאוות שניהם וכוונתם לדבר אחד והוא הטוב, וירצה כל אחד להעזר בחבירו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד, וזה האוהב אשר צווה לקנותו והוא כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב.

והוי דן את כל האדם לכף זכות' - עניינו כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע, ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע, קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע. אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות, ונראה לו פועל שכל ענייניו מורים שהוא פועל רע, ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ובאפשר רחוק, הוא ראוי שתקח אותו שהוא טוב אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לך לחשדו, ועל זה אמרו "כל החושד בכשרים לוקה בגופו". וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו, ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב, ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להשמר ממנו ושלא תאמין בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע, ועל זה נאמר "כי יחנן קולו, אל תאמן בו"(משלי כה, כו) וגו'. וכשיהיה בלתי ידוע, והמעשה בלתי מכריע לאחד משני הקצוות, צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות איזה קצה שיהיה משני הקצוות:

משנה ז[עריכה]

אל תתחבר לרשע - במין אחד ממיני האהבה והחברה כדי שלא תלמד ממעשיו. וכבר בארנו בפרקים הקודמים כי ילמד אדם מהפחיתיות בחברת הרשעים.

ואמר כשתחטא או תראה חוטא, לא תבטח ותאמר שהשם יתברך לא יענישהו אלא בעולם הבא, ולא תתיאש מהנקמה ממנו מהרה על החטא ההוא:

משנה ח[עריכה]

עורכי הדיינין - הם אנשים שלומדים הטענות והדינין, עד שיהיו בקיאים בני אדם בדיניהם שהם מחברים שאלות ותשובות, כשיאמר הדיין כך ענה כך וכשיטעון בעל הדין כך תהיה תשובתך כך, כאילו הם עורכים הדין ובעלי הדין לפניהם, ולזה קראום "עורכי הדיינין" כאלו ערכו הדינין לפניהם.

והזהירם מהידמות להם, רצה לומר ללמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו, ויאמר לו אמור כך או תכחש על דרך כך וכך. ואף על פי שידע בו שהוא העשוק ושחברו טוען עליו שקר לפי מה שהוא חושב באמת, עם כל זה אין מותר לו שילמדהו טענה שתצילהו ותועילהו כלל:

משנה ט[עריכה]

*הערה 1:

משנה י[עריכה]

רשות - זה הוא השלטונות.

ואלו שלש מידות יש בהן תיקון האמונה והעולם. כי בהעדר המלאכה, יצר לו ויגזול ויונה. ובבקשת השררה והרבנות, יארעו לו נסיונות בעולם ורעות, כי מפני שיקנאו בו בני אדם ויחלקו עליו יפסיד אמונתו, כמו שאמרו "כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מלמטה, נעשה רשע מלמעלה". וכן ידיעת השלטון בימים הקדמונים וקרבתו, רחוק היה מאד להנצל ממנה בעולם הזה והיא מפסדת אמונתו, כי לא ישגיח בדבר רק במה שיקרבהו אליו. ואתה יודע עניין דואג, ואף על פי שהמלך אשר קרב אליו היה משיח השם, ונביא ובחור מהשם יתברך:

משנה יא[עריכה]

מים הרעים - כנוי למינות.

ואמר השמרו בדבריכם בתוך ההמון, ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר. מפני שאם יהיו שם אנשים כופרים יפרשו אותם כפי אמונתם, והתלמידים כבר שמעו אותם מהם ויחזרו למינות ויחשבו שזאת היתה אמונתכם, ויהיה בזה חלול השם, כאשר אירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס:

משנה יב[עריכה]

מתלמידיו של אהרן - אמרו שאהרן עליו השלום כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע, או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה, היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מרבה לספר עמו. והיה האיש ההוא מבייש נפשו ואומר "אוי לי אילו היה יודע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן שידבר עמי, ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר, לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו". והיה חוזר למוטב, שב ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו. ואמר השם יתברך כשתארו בזאת המידה הנכבדת "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון"(מלאכי ב, ו).

ועל זה העניין המפורסם עליו כוון הלל:

משנה יג[עריכה]

ואמר גם כן, כשימשך שם האדם לגודל, התבשר בהפסקו.

והיה אומר גם כן, מי שאינו מרבה בקריאה, ימיתהו השם יתברך.

אבל מי שלא למד כלל, ראוי ליהרג.

ומי שמשתמש בתגא ימות, רצה לומר מי שמתפרנס בתורה ומקבל ממנה תועלת. וזאת היתה כוונתו בזה המאמר כמו שיתבאר בזאת המסכתא.

ונאמר בו על דרך הסימן תלמיד גברא אחרינא, רצה לומר שאין מותר לו לתלמיד חכם שיקבל שימוש משום אדם אלא מתלמידיו:

משנה יד[עריכה]

אמר אם לא אהיה אני בעצמי המעורר נפשי למעלה מי יעירה, שאין לי מעורר מחוץ כמו שבארנו בפרק השמיני.

ואחר שברשותי להטות נפשי לאיזה צד שארצה, איזה מעשה עשיתי מן המעשים הטובים, כאילו היה מחסר עצמו ואומר מה אני, כלומר מה בא ממני ואינני שלם, ואף על פי שעשיתי זה העניין.

ואחר כך שב ואמר, אם לא אקנה עתה המעלות בימי הבחרות מתי אקנה אותן. בימי הזקנה לא, כי קשה הוא לסור מהתכונות בעת ההיא מפני שהקניינים והמידות נתחזקו ונתישבו, אם מעלות אם פחיתיות. ואמר החכם "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"(משלי כב, ו):

משנה טו[עריכה]

אמר עשה תלמוד תורה השורש והעיקר וכל שאר עסקיך נמשכים אחריו, אם נזדמן נזדמן ואם לא הזדמן לא הזדמן, ואין נזק בהבצרו.

ואמר צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, כאברהם אבינו שיער בפת לחם אחת והביא חמאה וחלב ובן הבקר ושלוש סאין קמח סלת. ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, כעפרון שנתן הכל בדברו, ובמעשה לא הניח אפילו פרוטה אחת מן הדמים.

סבר פנים יפות - הוא שישא ויתן עם הבריות בנחת, ובדברים ערבים ורצוים:

משנה טז[עריכה]

זה אשר צווה הנה לעשות רב אינו לעניין הלימוד אבל להוראה. שים לך רב שתסמוך עליו באיסור והיתר, והסתלק אתה מן הספק. כאמרם בירושלמי "זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך".

וכן צווה שיברח מהוציא המעשרות באומד, מפני שהוא מן הספקות:

משנה יז[עריכה]

כבר אמר החכם "ברוב דברים לא יחדל פשע"(משלי י, יט), וסיבת זה שרוב הדברים תוספת ומותר וחטא כמו שאבאר עתה.

י כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים, שאי אפשר שלא יהיה בדבריו דיבור אחד שאין ראוי לאמרו. וממופתי החכמים מעוט הדברים, וממופתי הסכלים רוב הדברים, שנאמר "וקול כסיל ברוב דברים"(קהלת ה, ב). וכבר אמרו החכמים שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות אדם מיוחס, אמרו "מיוחסתא דבבל שתיקותא". ואמר בספר המידות שאחד מהחכמים נראה שותק הרבה, עד שלא היה מדבר דבור שאין ראוי לאמרו, ולא היה מדבר אלא מעט מזער. ונאמר לו מה סיבת רב שתיקותך, ואמר בחנתי כל הדברים ומצאתים נחלקים לארבעה חלקים:

  • החלק הראשון - הוא כולו נזק מבלתי תועלת, כקללת בני אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם, שהדברים בהם שטות גמורה.
  • והחלק השני - יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר, כשבח אדם אחד לקבל בו תועלת ויהיה בשבח ההוא מה שיכעוס שונאו ויזיק למי ששיבחו. וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסיבה הזאת, שלא ידברו בזה החלק גם כן.
  • והחלק השלישי - דברים שאין תועלת בהם ולא נזק, כרוב דברי ההמון, איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני, ובסיפור יופי בית פלוני ורוב מגדנות מדינה פלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותר. אמר הדברים בזה גם כן מותר, אין תועלת בהם.
  • והחלק הרביעי - דברים שכולם תועלת, כדברים בחכמות ובמעלות, ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלוים בהם ובהם ימשך מציאותו, ובזה צריך לדבר.

אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם, ואמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם, ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם.

ואמרו בעלי המידות, בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רביעי הדברים, וזאת החכמה שצריך ללמדה.

ואני אומר שהדיבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים: מצוה בו, ונזהר בו, ונמאס, ואהוב, ומותר.

  • החלק הראשון
הוא המצוה בו, והוא קריאת התורה ולימודה וקריאת תלמוד. וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר "ודברת בם"(דברים ו, ז), והיא שקולה כנגד כל המצות. וכבר נאמר מן האזהרה בלימוד, מה שלא יכיל זה החבור קצתו.
  • החלק השני
הוא הדבור הנאסר. ונזהר ממנו, כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה, ודברי התורה מורים על זה החלק, וכן נבלות הפה ולשון הרע.
  • החלק השלישי
הוא הדבור הנמאס, אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי, כרוב סיפור ההמון במה שאירע ומה שהיה, ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני. ואלו קוראים אותם החכמים "שיחה בטלה". והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור, ונאמר על רב תלמידו של רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן, שיגנה אדם מעלה, או ישבח פחיתות, יהיו מידות או שכליות.
  • החלק הרביעי
הוא הנאהב, והוא הדיבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המידות, ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד. להעיר הנפש למעלות בסיפורים ובשירים, ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם. וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם, ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגיהם. וזה החלק, רצה לומר לימוד המידות המעלות והתרחק מן המידות הפחותות, יקרא "דרך ארץ".
  • החלק החמישי
הוא המותר, והוא הדיבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו, ושאר מה שצריך לו. והוא מותר, אין אהבה בו ולא מאוס, אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר, ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו, והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים.
אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנו לגמרי. אבל המצוה בו והאהוב, אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב. אבל צריך להזהר משני דברים:
  • האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו, כמו שאמרו "נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם". ועל זה העניין כוון באמרו ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (באמרו). וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות "דרוש, ולך נאה לדרוש". ואמר הנביא "רננו צדיקים בה', לישרים נאוה תהלה"(תהלים לג, א).
  • והעניין האחר הוא הקצור, ושישתדל להרבות העניינים במעט דברים, לא שיהיה העניין בהיפך. והוא אמרם "לעולם ישנה אדם לתלמידיו, דרך קצרה".

ודע, שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו, צריך שיבחנו בענייניהם אם הם הולכים על דרך הדיבור אשר חלקנוהו. ואמנם בארתי זה אף על פי שהוא מבואר, מפני שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במסיבת יין כחופה או כזולתה, וירצה אדם לשיר שיר ערבי, ואפילו היה עניין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב, או בשבחי היין, ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו. וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים, ולא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס. וזה סיכלות גמורה. שהדיבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצווה באמירתו מצד הלשון שנעשה בו, אבל מצד עניינו, שאם יהיה עניין השיר ההוא מעלה יתחייב לאומרו באיזה לשון שיהיה, ואם היה בו כוונת השיר ההוא פחיתות (באיזה לשון שיהיה) אסור לאומרו באיזה לשון שיהיה.

גם יש לי בזה תוספת, כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם עניין אחד, מהעיר כוח התאוה ושבח אותה ושמח הנפש בה, והוא פחיתות והוא מחלק הדיבור הנמאס, מפני שהוא מזרז ומעורר על מידה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפרק הרביעי. ויהיה אחד משני הפיוטים עברי והאחד ערבי או לעז, יהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר נמאס אצל התורה, למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות. כל שכן אם יצורף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בעניין ההוא, שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים.

ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדיבור האסור, ראיתי לבארו ולזכור בו קצת מה שנזכר, שבני אדם בו בעוורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד, וכל שכן במה שאמרו חכמים שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום, ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו.

ולשון הרע הוא סיפור רעות האדם ומומיו, ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות, ואפילו היה המגונה חסר כמו שנזכר, שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה יקרא מוציא שם רע על חבירו. ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולות אשר יעשה באמת, שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא. אמרו "שלושה לשון הרע הורגתן, האומרו והשומעו ושאומרים עליו", ואמרו "המקבלו, יותר מן האומרו".

ואבק לשון הרע הוא זכרון מומי האדם בלתי באור. אמר שלמה בזה העניין, כי פעמים יהיה הזוכר מומי האדם בלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שהובן מדבריו, ושהוא לא כוון זה ואמנם כוון עניין אחר, כמו שאמר "כמתלהלה היורה זקים חצים ומות, כן איש רמה את רעהו, ואמר הלא משחק אני"(משלי כו, יח).

וכבר שבח חכם (מן המתחכמים) כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול, וגנה הרב מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר לו "כלך מלשון הרע", כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון, שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שישנאהו, ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו. וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע.

ולשון המשנה "לא נחתם גזר דין על אבותינו, אלא על לשון הרע", רצה לומר עניין המרגלים אשר נאמר בהם "ויוציאו דיבת הארץ"(במדבר יג, לב), ואמרו עליהם השלום "ומה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן העונש מה שנתחייבו, מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה". ולשון התוספתא "על שלושה דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם". ואמרו בתלמוד כי בעבודה זרה בא לשון הגדולה, והוא אמרו "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה"(שמות לב, לא), ובחטא גלוי עריות בא גם כן לשון הגדולה, והוא אמרו "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת"(בראשית לט, ט), ובחטא שפיכות דמים בא גם כן לשון הגדולה, והוא אמרו "גדול עוני מנשוא"(בראשית ד, יג), אבל בלשון הרע בא לשון גדולות רוצה לומר שהיא שקולה כנגד שלשתם, והוא אמרו "לשון מדברת גדולות"(תהלים יב, ד). ודיברו בחטא הזה המאורר הרבה מאד, וסוף מה שנאמר "כל המספר לשון הרע כפר בעיקר, שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו, אתנו, מי אדון לנו"(תהלים יב, ה)".

אמנם סיפרתי קצת מה שסיפרו בזה החטא, אף על פי שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכולתו, וישים כוונתו לשתוק רצה לומר מזה החלק מן הדיבור:

משנה יח[עריכה]

הדין - הוא הנהגת המדינה ביושר.

וכבר בארנו בפרק הרביעי שהאמת הוא המעלות השכליות, והשלום הוא מעלות המידות.

וכשימצא אלו השלשה, יהיה המציאות בשלמות שאפשר לו בלא ספק:

הערות[עריכה]

  • הערה 1: לא פירש הרמבם משנה זו

משנה אבות, פרק א':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב