משנה אבות ג טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה טו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון.

והכל לפי רוב המעשה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן.
וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה.

נוסח הרמב"ם

הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה.


פירוש הרמב"ם

זה המאמר כולל דברים גדולים מאד וראוי היה זה המאמר שיהא לר' עקיבא וזהו פירושו בקצרה ועל תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים אמר כל מה שבעולם ידוע אצלו ית' והוא משיג אותו והוא אמרו הכל צפוי ואח"כ אמר לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים אין הענין כן אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה והוא אמרו הרשות נתונה ר"ל כל אדם רשות נתונה לו כמו שבארנו בפרק השמיני ואמר שדין השם יתברך עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי עליהם כמו שבאר ית' מדרכיו ואמר ארך אפים ורב חסד ואמת ואמרו רז"ל ארך אפים לצדיקי' ולרשעים. ואמר הנביא (המספר) טוב ה' לכל: ואחר כך אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה אבל לפי רוב מספר המעשים והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות ועם זה יגיע קנין חזק לא כשיעשה אדם פעל אחד גדול מפעולות הטובות כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק והמשל בו כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש א' ולאיש אחר לא נתן כלום לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קנין חזק וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעל טוב ואח"כ פסקה ממנו וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו כמו שפדה עשרה איסרים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים ואל זה ההקש וזה ענין אמרו לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הכל צפוי - כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו:

והרשות נתונה - בידו של אדם לעשות טוב ורע, כדכתיב (שם ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו':

ובטוב העולם נדון - במדת רחמים. ואעפ"כ אין הכל שוין במדה זו, לפי שהכל לפי רוב המעשה. המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים, והממעיט במעשים טובים ממעטים לו ברחמים. פירוש אחר, והכל לפי רוב המעשה, לפי רוב מעשיי של אדם הוא נדון, אם רוב זכיות זכאי, אם רוב עונות חייב. ורמב"ם פירש, הכל צפוי, כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו, ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע, כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע ואין שם דבר שיכריחהו כלל מו, וכיון שכן הוא, בטוב העולם נדון, להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שהחוטא חטא ברצונו, ראוי שיענש. והצדיק היה צדיק ברצונו, וראוי שיקבל שכר מז:

והכל לפי רוב המעשה - לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה. שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים, לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת רמב"ם היא, והכל לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה מח:

פירוש תוספות יום טוב

הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון. על כלל העולם הוא אומר בין ישראל בין שאר האומות. וז"ש העולם והיינו נמי הכל. ומש"ה לא נשנה במשנה זו בתחלתה הוא היה אומר לפי שהיא נמשכת למאמר משנה הקודמת שאמר בה חביב אדם וכו' על אומות העולם כולם בכלל להמשיכם ולהישירם אל המצות אשר נצטוו בהם כאשר פירשתי שם בס"ד. ועכשיו הוסיף תת כח התוכחה. ולכולם בשם יקרא הכל צפוי וכו' ובטוב העולם וכו' כישראל כאומות העולם:

הכל צפוי והרשות נתונה. כתב הר"ב בשם הרמב"ם שפירש הכל צפוי כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות. הכל גלוי לפניו. ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע כי הרשות נתונה בידו וכו'. שאין ידיעת הש"י כידיעתינו. ואע"פ שאנו אומרים בו ידיעה כמו שאנו אומרים ידיעה בנו. אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמתת מציאתו יתברך כמו שנאמר החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. (איוב י"א ז'). כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו כי הוא ודעתו אחד. לא כדעת האדם שהוא ודעתו שנים. הוא שהנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. אלו דברי הרמב"ם בסוף הח' פרקים שהקדים למס' זו. ושנוי בחבורו פ"ה מהלכות תשובה. ומשולש בספרו המורה פרק עשרים מחלק השלישי ושם האריך. [והראב"ד השיג עליו בספ"ה מהלכות תשובה וז"ל. לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו. והוא החל בשאלות וקושיות והנית הדבר בקושיא והחזירו [לאמונה וטוב היה] לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק. ואולי שעה אחת. יבא הרהור בלבם על זה. עכ"ל. ואני אומר שנהג מנהג החכמים. והם חכמים ז"ל. (כי זה שאמר) [אמרו מאמר כיו"ב] שלא השלים שאמר עליו הראב"ד. הרי משנה שלימה שנינו בריש פרק ב' דחגיגה כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם. מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ואין אני רואה שום חילוק בין דברי החכם התנא לדברי הרמב"ם שבמה שאמר התנא ראוי לו כאילו לא בא לעולם. שנמצא שאוסר עליו להסתכל ולעיין ולחקור אחר אלו הדברים ולמה לו לעשות כן. ובזה העיר לבות [בני] האדם טוב היה לו לתנא לשתוק. כי שמא יבא הרהור בלבם. וא"ת שזהו כונת התנא שלא יבא הרהור בלבם. א"כ אף דברי הרמב"ם כן שהודיע לנו שאין להשיג לכן לא יהרהרו כי לא ישיגו. ואני אומר דתנא דידן נמי כשאמר הכל צפוי והרשות נתונה כונתו להודיע ששניהם אמתיים. וכדברי הרמב"ם בפירושו. ולכאורה ה"ל להתנא לומר הרשות נתונה והכל צפוי לומר (חשוש) [צ"ל הרשות] בחירה ביד האדם ואין דבר נעלם אבל צפוי ונודע לו יתברך להעניש ולהשכיר שזהו העיקר אשר עליו יסוד כל התורה. והיא הבחירה. ואחריה נמשך הידיעה להעניש ולהשכיר אבל להודיע תחלה שהכל צפוי אין טעם בדבר. כי מה לנו לדעת שיודע כל דבר אם לא שכבר נודע שהרשות נתונה. אלא ודאי דעת התנא להעיר ולומר שאף שהכל צפוי אינו סותר את הבחירה. שעם כל זה הבחירה ביד האדם. כי הרשות נתונה. וכשאמר כך הרי העיר על השאלה. ולא השיב דבר והיינו טעמא דממילא משמע שאין כאן תשובה מדלא ביאר התשובה אבל על כל פנים כאשר מוכח מדבריו שנאמרו בלשון אע"פ כבר העיר על ענין סתירת דבר הכמוס בו. עוד ראה זה ראיתי מצאתי במדרש רבה בפרשת בראשית בפרשת כ"ב בענין הריגת קין והבל וז"ל אמר רבי שמעון בן יוחאי קשה הדבר לאמרו וא"א לפה לפרשו. לשני אתליטין שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך אילו רצה המלך פירשן לא רצה לפרשן נתחזק אחד על חברו והרגו. והיה מצווח ואומר מאן יבעי דינא קדם מלכא כך קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה עכ"ל. הרי ממש כדברי הרמב"ם שהעיר על המלך שיכול לפרשן כי ידע וראה שמתגוששין. ולא תירץ לומר למה לא פירשן אלא שקשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו ואפ"ה לא נמנע האלהי החכם רשב"י מלהעיר על זה. ומה שלא אמר הרשב"י כן על חטא אדם המוקדם שהיה יכול הקב"ה להפרישו. נ"ל שי"ל כי בקין והבל רמוזה הבחירה. שהם רומזים על היצרים השנים שבהם הבחירה תלויה יצר טוב ויצר הרע. כמבואר במורה חלק שני פרק ל'. סוף דבר הרמב"ם הטיב אשר דבר ונהג מנהג החכמים והשלמים התנאים האלהיים זלה"ה] ובמדרש שמואל כתב דמעיקרא לאו קושיא לפי שידיעת הש"י היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם והרי אין ראיית האדם למעשה זולתו. מכרחת העשייה ההיא. כך צפיית הש"י מעשה האדם. אינו מכרחתו. ואין שייך לומר שיודע מה שעתיד יעשה האדם. וא"כ מוכרח שיעשה. כי לפניו יתברך אין קדימה ואיחור שאינו בחוק הזמן. וכתב שהר"ם אלמושנינו כתב שזהו דעת הרמב"ם עצמו בהבדילו ידיעתו מידיעתנו שהוא בזה הצד בעצמו שידיעתו היא תמיד בהווה ואין עתיד לפניו יתברך. אבל הכל הווה וכמו שבערכינו ידיעת ההווה אינה מכרחת. כן ידיעתו תמידי בהווה ואינה מכרחת. אבל הספק שביד הבריות בזה לפי שאין אנו יכולים לצייר איך תהיה ידיעתו תמיד בהווה אף מה שהוא עתיד בערכינו. ולכן השריש הרמב"ם שאין ידיעתו כידיעתנו. ושלא נשתבש בזה. והיינו נמי דתנן הכל צפוי בלשון עבר כי הכל גלוי לפניו. לא מביט בעתיד עכ"ד [ודע שזה שאמר המד"ש שידיעת הש"י היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם וכו' הן הנה מסקנת דברי הראב"ד [שם] שאומר שידיעת הש"י כידיעת האצטגנינים וכו'. אך מסיים וכל זה איננו שוה. עוד דע שאף להראב"ד הקדימו בסברא זו הגאון רב סעדיה בספר האמונות במאמר הרביעי ממנו. כי שם כתב קרוב לזה הענין. ואין להאריך עוד]. ובדרך חיים כתב דלהכי תנן צפוי ולא צופה לפי שידיעת הרעות שאינו רוצה בהם ג"כ צפוי. וצופה היה משמע שמבקש לראות וברעות הרי כתיב והבט אל עמל לא תוכל [חבקוק א י"ג] ע"כ:

ובטוב העולם נדון. מפרש הר"ב בשם הרמב"ם דהכי פירושו שכיון שכן הוא שהרשות נתונה בטוב העולם נדון וכו'. אע"פ שפירוש זה פירוש טוב הוא לא נמצא כדבריו בפירוש הרמב"ם שבידינו שזה לשונו ואמר שדין הש"י עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי אליהם כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים ואמר הנביא [המשורר] טוב ה' לכל [תהלים קמ"ה ט']. ע"כ:

והכל לפי רוב המעשה. בפירוש אחר שכתב הר"ב לפי רוב מעשיו של אדם נדון וכו' עיין בזה [ע"ש] סוף פ"ק דקדושין. ומ"ש שהרמב"ם מפרש לפי מה שאדם כופל ומתמיד וכו'. ושגרסתו והכל לפי רוב המעשה. אבל לא ע"פ המעשה. לא ידעתי זו מנין לו שאינו מוכרח. ולשון הרמב"ם כך הוא. אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה. אבל לפי רוב מספר המעשים כו' וכן בתורה אין שכר וכו'. ואל זה ההקש יאמר לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה. ע"כ. נראה שמדקדק מלת רוב שלא אמר גודל. ובמד"ש שכתב גם כן שכך גירסת הרמב"ם לא עדות עצמו הוא אלא עד מפי עד שדבריו שם לקוחים מדברי הר"ב אע"פ שלא כתבם בשמו. וראיתי במד"ש שכתב שם בשם הר"ם אלשקר דיש גורסין ובטוב העולם נדון אבל לא ע"פ רוב המעשה ומפרש שהכונה כי העולם נדון בטוב בחן בחסד וברחמים. אבל לא ע"פ רוב מעשה בני אדם. שאם היה רואה רוב המעשים היה העולם אבד ונפסד. ע"כ. והוי יודע דמכל מקום נפרעין מן האדם לכי מעשיו [ב"ק נ'. ] שהאומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעוהי אלא מאריך אפיה. ודן העולם בטוב שלא יהא אבד ונפסד. וגכי דיליה לעתים ידועים אצלו יתברך זכרו נצח. ועיין בסוף פ"ק דקדושין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(מו) (על הברטנורא) שאין ידיעתו יתברך כידיעתינו. ואע"פ שאנו אומרים בו ג"כ ידיעה, אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמיתת מציאותו ית' כו', כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו, כי הוא ודעתו אחד לא כהאדם שהוא ודעתו שנים כו'. וכתב הר"מ אלמושנינו שדעת הר"מ כמו שכתב המדרש שמואל, וזה לשונו, ומעיקרא לא קשיא מידי לפי שידיעתו יתברך הוא כצופה ומביט העשיה שעושה האדם והרי אין ראיית האדם מברחת למעשה זולתו, כך צפיית הש"י מעשה האדם אינו מכרחתו, וידיעתו יתברך העתיד. הוא אצלו הווה, שאין לפניו קדימה ואיתור שאינו בחוק הזמן. ע"כ. וזהו ההבדל ידיעתו מידיעתנו, שידיעתו תמיד בהווה אף מה שהוא עתיד בערכנו אלא שאין בנו כח להשיגו ולהבינו כו'. ועתוי"ט שהאריך בזה:

(מז) (על הברטנורא) לא נמצא כן בפירוש הר"מ. אלא זה לשונו. ואמר שדין השי"ת עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי אליהם. כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ואמר המשורר טוב ה' לכל:

(מח) (על הברטנורא) עתוי"ט שהאריך בזה וסיים ח"ל, והוי יודע דמכל מקום נפרעין מן האדם לפי מעשיו, שהאומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי, אלא מאריך אפיה ודן העולם בטוב שלא יהא נאבד ונפסד, וגבי דיליה לעתים ידועים אצלו יתברך זכרו נצח:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

וכו' הכל צפוי והרשות נתונה:    אית דאמרי הכל צפון אבל לא מצאתיה בתוס' י"ט:


פירושים נוספים