משנה אבות ג טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה טו | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון.

והכל לפי רוב המעשה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

  • הַכֹּל צָפוּי,
  • וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה,
  • וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן;
  • וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה.

נוסח הרמב"ם

הכל - צפוי,

והרשות - נתונה,
ובטוב - העולם נידון,
והכל - לפי רוב המעשה,
אבל, לא על פי המעשה.

פירוש הרמב"ם

זה המאמר כולל דברים גדולים מאד, וראוי היה זה המאמר שיהא לרבי עקיבא, וזהו פירושו בקצרה, ועל תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים.

אמר, כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך והוא משיג אותו, והוא אמרו הכל צפוי.

ואחר כך אמר, לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח, כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים. אין העניין כן, אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה, והוא אמרו הרשות נתונה, רוצה לומר כל אדם רשות נתונה לו כמו שבארנו בפרק השמיני.

ואמר שדין השם יתברך עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי עליהם, כמו שבאר יתברך מדרכיו ואמר "ארך אפים, ורב חסד ואמת"(במדבר יח, ל), ואמרו רז"ל "ארך אפים לצדיקים ולרשעים". ואמר הנביא (המספר) "טוב ה' לכל"(תהלים קמה, ט).

ואחר כך אמר, שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים. והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יגיע קניין חזק, לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קניין חזק. והמשל בו כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת, ולאיש אחר לא נתן כלום, לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שהגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות, מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קניין חזק, וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפועל טוב ואחר כך פסקה ממנו. וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסירים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה ההיקש אמרו לפי רוב המעשה, אבל לא לפי גודל המעשה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הכל צפוי - כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו:

והרשות נתונה - בידו של אדם לעשות טוב ורע, כדכתיב (שם ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו':

ובטוב העולם נדון - במדת רחמים. ואעפ"כ אין הכל שוין במדה זו, לפי שהכל לפי רוב המעשה. המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים, והממעיט במעשים טובים ממעטים לו ברחמים. פירוש אחר, והכל לפי רוב המעשה, לפי רוב מעשיי של אדם הוא נדון, אם רוב זכיות זכאי, אם רוב עונות חייב. ורמב"ם פירש, הכל צפוי, כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו, ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע, כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע ואין שם דבר שיכריחהו כלל מו, וכיון שכן הוא, בטוב העולם נדון, להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שהחוטא חטא ברצונו, ראוי שיענש. והצדיק היה צדיק ברצונו, וראוי שיקבל שכר מז:

והכל לפי רוב המעשה - לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה. שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים, לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת רמב"ם היא, והכל לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה מח:

פירוש תוספות יום טוב

הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון. על כלל העולם הוא אומר בין ישראל בין שאר האומות. וז"ש העולם והיינו נמי הכל. ומש"ה לא נשנה במשנה זו בתחלתה הוא היה אומר לפי שהיא נמשכת למאמר משנה הקודמת שאמר בה חביב אדם וכו' על אומות העולם כולם בכלל להמשיכם ולהישירם אל המצות אשר נצטוו בהם כאשר פירשתי שם בס"ד. ועכשיו הוסיף תת כח התוכחה. ולכולם בשם יקרא הכל צפוי וכו' ובטוב העולם וכו' כישראל כאומות העולם:

הכל צפוי והרשות נתונה. כתב הר"ב בשם הרמב"ם שפירש הכל צפוי כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות. הכל גלוי לפניו. ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע כי הרשות נתונה בידו וכו'. שאין ידיעת הש"י כידיעתינו. ואע"פ שאנו אומרים בו ידיעה כמו שאנו אומרים ידיעה בנו. אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמתת מציאתו יתברך כמו שנאמר החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. (איוב י"א ז'). כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו כי הוא ודעתו אחד. לא כדעת האדם שהוא ודעתו שנים. הוא שהנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. אלו דברי הרמב"ם בסוף הח' פרקים שהקדים למס' זו. ושנוי בחבורו פ"ה מהלכות תשובה. ומשולש בספרו המורה פרק עשרים מחלק השלישי ושם האריך. [והראב"ד השיג עליו בספ"ה מהלכות תשובה וז"ל. לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו. והוא החל בשאלות וקושיות והנית הדבר בקושיא והחזירו [לאמונה וטוב היה] לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק. ואולי שעה אחת. יבא הרהור בלבם על זה. עכ"ל. ואני אומר שנהג מנהג החכמים. והם חכמים ז"ל. (כי זה שאמר) [אמרו מאמר כיו"ב] שלא השלים שאמר עליו הראב"ד. הרי משנה שלימה שנינו בריש פרק ב' דחגיגה כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם. מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ואין אני רואה שום חילוק בין דברי החכם התנא לדברי הרמב"ם שבמה שאמר התנא ראוי לו כאילו לא בא לעולם. שנמצא שאוסר עליו להסתכל ולעיין ולחקור אחר אלו הדברים ולמה לו לעשות כן. ובזה העיר לבות [בני] האדם טוב היה לו לתנא לשתוק. כי שמא יבא הרהור בלבם. וא"ת שזהו כונת התנא שלא יבא הרהור בלבם. א"כ אף דברי הרמב"ם כן שהודיע לנו שאין להשיג לכן לא יהרהרו כי לא ישיגו. ואני אומר דתנא דידן נמי כשאמר הכל צפוי והרשות נתונה כונתו להודיע ששניהם אמתיים. וכדברי הרמב"ם בפירושו. ולכאורה ה"ל להתנא לומר הרשות נתונה והכל צפוי לומר (חשוש) [צ"ל הרשות] בחירה ביד האדם ואין דבר נעלם אבל צפוי ונודע לו יתברך להעניש ולהשכיר שזהו העיקר אשר עליו יסוד כל התורה. והיא הבחירה. ואחריה נמשך הידיעה להעניש ולהשכיר אבל להודיע תחלה שהכל צפוי אין טעם בדבר. כי מה לנו לדעת שיודע כל דבר אם לא שכבר נודע שהרשות נתונה. אלא ודאי דעת התנא להעיר ולומר שאף שהכל צפוי אינו סותר את הבחירה. שעם כל זה הבחירה ביד האדם. כי הרשות נתונה. וכשאמר כך הרי העיר על השאלה. ולא השיב דבר והיינו טעמא דממילא משמע שאין כאן תשובה מדלא ביאר התשובה אבל על כל פנים כאשר מוכח מדבריו שנאמרו בלשון אע"פ כבר העיר על ענין סתירת דבר הכמוס בו. עוד ראה זה ראיתי מצאתי במדרש רבה בפרשת בראשית בפרשת כ"ב בענין הריגת קין והבל וז"ל אמר רבי שמעון בן יוחאי קשה הדבר לאמרו וא"א לפה לפרשו. לשני אתליטין שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך אילו רצה המלך פירשן לא רצה לפרשן נתחזק אחד על חברו והרגו. והיה מצווח ואומר מאן יבעי דינא קדם מלכא כך קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה עכ"ל. הרי ממש כדברי הרמב"ם שהעיר על המלך שיכול לפרשן כי ידע וראה שמתגוששין. ולא תירץ לומר למה לא פירשן אלא שקשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו ואפ"ה לא נמנע האלהי החכם רשב"י מלהעיר על זה. ומה שלא אמר הרשב"י כן על חטא אדם המוקדם שהיה יכול הקב"ה להפרישו. נ"ל שי"ל כי בקין והבל רמוזה הבחירה. שהם רומזים על היצרים השנים שבהם הבחירה תלויה יצר טוב ויצר הרע. כמבואר במורה חלק שני פרק ל'. סוף דבר הרמב"ם הטיב אשר דבר ונהג מנהג החכמים והשלמים התנאים האלהיים זלה"ה] ובמדרש שמואל כתב דמעיקרא לאו קושיא לפי שידיעת הש"י היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם והרי אין ראיית האדם למעשה זולתו. מכרחת העשייה ההיא. כך צפיית הש"י מעשה האדם. אינו מכרחתו. ואין שייך לומר שיודע מה שעתיד יעשה האדם. וא"כ מוכרח שיעשה. כי לפניו יתברך אין קדימה ואיחור שאינו בחוק הזמן. וכתב שהר"ם אלמושנינו כתב שזהו דעת הרמב"ם עצמו בהבדילו ידיעתו מידיעתנו שהוא בזה הצד בעצמו שידיעתו היא תמיד בהווה ואין עתיד לפניו יתברך. אבל הכל הווה וכמו שבערכינו ידיעת ההווה אינה מכרחת. כן ידיעתו תמידי בהווה ואינה מכרחת. אבל הספק שביד הבריות בזה לפי שאין אנו יכולים לצייר איך תהיה ידיעתו תמיד בהווה אף מה שהוא עתיד בערכינו. ולכן השריש הרמב"ם שאין ידיעתו כידיעתנו. ושלא נשתבש בזה. והיינו נמי דתנן הכל צפוי בלשון עבר כי הכל גלוי לפניו. לא מביט בעתיד עכ"ד [ודע שזה שאמר המד"ש שידיעת הש"י היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם וכו' הן הנה מסקנת דברי הראב"ד [שם] שאומר שידיעת הש"י כידיעת האצטגנינים וכו'. אך מסיים וכל זה איננו שוה. עוד דע שאף להראב"ד הקדימו בסברא זו הגאון רב סעדיה בספר האמונות במאמר הרביעי ממנו. כי שם כתב קרוב לזה הענין. ואין להאריך עוד]. ובדרך חיים כתב דלהכי תנן צפוי ולא צופה לפי שידיעת הרעות שאינו רוצה בהם ג"כ צפוי. וצופה היה משמע שמבקש לראות וברעות הרי כתיב והבט אל עמל לא תוכל [חבקוק א י"ג] ע"כ:

ובטוב העולם נדון. מפרש הר"ב בשם הרמב"ם דהכי פירושו שכיון שכן הוא שהרשות נתונה בטוב העולם נדון וכו'. אע"פ שפירוש זה פירוש טוב הוא לא נמצא כדבריו בפירוש הרמב"ם שבידינו שזה לשונו ואמר שדין הש"י עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי אליהם כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים ואמר הנביא [המשורר] טוב ה' לכל [תהלים קמ"ה ט']. ע"כ:

והכל לפי רוב המעשה. בפירוש אחר שכתב הר"ב לפי רוב מעשיו של אדם נדון וכו' עיין בזה [ע"ש] סוף פ"ק דקדושין. ומ"ש שהרמב"ם מפרש לפי מה שאדם כופל ומתמיד וכו'. ושגרסתו והכל לפי רוב המעשה. אבל לא ע"פ המעשה. לא ידעתי זו מנין לו שאינו מוכרח. ולשון הרמב"ם כך הוא. אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה. אבל לפי רוב מספר המעשים כו' וכן בתורה אין שכר וכו'. ואל זה ההקש יאמר לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה. ע"כ. נראה שמדקדק מלת רוב שלא אמר גודל. ובמד"ש שכתב גם כן שכך גירסת הרמב"ם לא עדות עצמו הוא אלא עד מפי עד שדבריו שם לקוחים מדברי הר"ב אע"פ שלא כתבם בשמו. וראיתי במד"ש שכתב שם בשם הר"ם אלשקר דיש גורסין ובטוב העולם נדון אבל לא ע"פ רוב המעשה ומפרש שהכונה כי העולם נדון בטוב בחן בחסד וברחמים. אבל לא ע"פ רוב מעשה בני אדם. שאם היה רואה רוב המעשים היה העולם אבד ונפסד. ע"כ. והוי יודע דמכל מקום נפרעין מן האדם לכי מעשיו [ב"ק נ'. ] שהאומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעוהי אלא מאריך אפיה. ודן העולם בטוב שלא יהא אבד ונפסד. וגכי דיליה לעתים ידועים אצלו יתברך זכרו נצח. ועיין בסוף פ"ק דקדושין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(מו) (על הברטנורא) שאין ידיעתו יתברך כידיעתינו. ואע"פ שאנו אומרים בו ג"כ ידיעה, אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמיתת מציאותו ית' כו', כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו, כי הוא ודעתו אחד לא כהאדם שהוא ודעתו שנים כו'. וכתב הר"מ אלמושנינו שדעת הר"מ כמו שכתב המדרש שמואל, וזה לשונו, ומעיקרא לא קשיא מידי לפי שידיעתו יתברך הוא כצופה ומביט העשיה שעושה האדם והרי אין ראיית האדם מברחת למעשה זולתו, כך צפיית הש"י מעשה האדם אינו מכרחתו, וידיעתו יתברך העתיד. הוא אצלו הווה, שאין לפניו קדימה ואיתור שאינו בחוק הזמן. ע"כ. וזהו ההבדל ידיעתו מידיעתנו, שידיעתו תמיד בהווה אף מה שהוא עתיד בערכנו אלא שאין בנו כח להשיגו ולהבינו כו'. ועתוי"ט שהאריך בזה:

(מז) (על הברטנורא) לא נמצא כן בפירוש הר"מ. אלא זה לשונו. ואמר שדין השי"ת עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי אליהם. כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ואמר המשורר טוב ה' לכל:

(מח) (על הברטנורא) עתוי"ט שהאריך בזה וסיים ח"ל, והוי יודע דמכל מקום נפרעין מן האדם לפי מעשיו, שהאומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי, אלא מאריך אפיה ודן העולם בטוב שלא יהא נאבד ונפסד, וגבי דיליה לעתים ידועים אצלו יתברך זכרו נצח:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

וכו' הכל צפוי והרשות נתונה:    אית דאמרי הכל צפון אבל לא מצאתיה בתוס' י"ט:

תפארת ישראל

יכין

והרשות נתונה:    ר"ל הקב"ה יודע הכל מה שיעשה בעולם. ואפ"ה הרשות והבחירה נתונה לכל א' להיות צדיק או רשע. שלא תאמר כיון שהקב"ה ידע אתמול שיעשה האדם היום מצוה פלונית או עבירה פלונית, א"כ מוכרח האדם לעשותה וכיון שכן אינו ראוי לשכר או לעונש. דליתא. דזה היה שפיר אם היתה ידיעת הקב"ה כידיעת בשר ודם שנופלת תחת הזמן עבר הוה עתיד. אבל הרי הקב"ה ברא הזמן, ונמצא אינו נופל תחתיה לומר בו עבר ועתיד, דכל ידיעתו הוא בהווה. וכיון שכן, אין ידיעתו מכריח את האדם במעשהו. ולפיכך מה שלא נבין איך אפשר שיהיה ידיעה ובחירה יחד, זהו משום שלא נוכל להשיג איך יהיה אפשר ידיעה שאינה נופלת תחת הזמן, דהרי כך היא ידיעת הבורא ב"ה, שוודאי אינה נופלת תחת הזמן, מדהוא היה קודם התהוות הזמן. ווהו שאמר התנא, הכל צפוי. ולא אמר הכל ידוע, דבכל ידיעה שייך עבר ועתיד, אבל מלת צפוי, היינו שרואה הדבר כהווה לפניו [וזהו כוונת הרמב"ם פ"ו מתשובה (פ"ו מהל' תשובה) בקרא כי לא מחשבותי [שאינם נופלים תחת הזמן] מחשבותיכם [ששייך בהם עבר ועתיד]. ונסתלק בזה קו' הראב"ד]:

ובטוב העולם נדון:    ר"ל גם עונשן של רשעים בעה"ז או בעה"ב, לא בדרך נקימה ועונש ח"ו, כ"א לטובתן היא, כאש מצרף וכבורית מכבסים לנקות כתמי נשמתן שהביאו עמם, כדי להביאן בסוף כל סוף לאור בחור החיים:

והכל לפי רוב המעשה:    נ"ל דר"ל לפי גודל המעשה בעצמה דהיינו האופן שנעשת בו [כמו וענוותך תרבני, שר"ל תגדלני], ולא לפי ריבוי המעשים. וגודל המעשה נשקל לפי טבע הפועל העושה, דהיינו כפי מה שהיה צריך לכבוש יצרו טפי, דקמצן שנתן צדקה מקבל שכר יותר מפזרן. ובזו פירשתי ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ר"ל כפי מעשה עצמו וטבעו, או כפי עסקו. כמו ואיש במעון ומעשהו בכרמל. ולפי מחשבת הפועל, דלמשל א' עשה צדקה להתפאר. והשני עשה וכוונתו לשם שמים. ולפי מקרה שלו, דלמשל עשיר שנתן הרבה צדקה ולא לפי עשרו, נענש [ככתובות ס"ז ב'], והשני נתן פרוטה לעני בשעת דוחק עצמו, מקבל שכר [כחגיגה ד"ה א']. ולפי הפעול, דא' נתן צדקה לעני הגון, מקבל שכר טפי מאילו נתנה לעני שאינו הגון [ב"ק דט"ז ע"ב]. וכדומה הרבה בעניינים אלו, הן בצדקות הן בחטא. ודבר זה אפשר להיות נשקל רק ע"י הקב"ה, וכמ"ש כי אל דעות ד' שהוא יודע מחשבות של כ"א. ולו נתכנו תוכן מדת העלילות בעצמן האיך הם:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)

[עריכה]


הפירוש כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים הקב"ה צופה ומביט וכמו שאמר רבי דע מה למעלה ממך עין רואה והרשות נתונה בידו של אדם לעשו' שנא ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים כן פירש רבינו שלמה ז"ל ורבינו משה ז"ל פירש הכל צפוי כל מה שבעולם ידוע אצל הקב"ה ואח"כ אמר אל תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב שיהיה האדם מוכרח במעשיו אין הענין כן אבל האדם נתונה רשות בידו לעשות מה שיעשה וידיעת השם המעשים לא תכריחנו לעשות דבר. ולפי פירוש זה נפל הספק הגדול שנסתפקו בו העכו"ם והוא אם האל יודע מה שיעשו' בני אדם איך תהיה הרשות נתונה בידם והידיעה כבר נפלה על סוף המעשה על כן נחלקו בזה לשתי דעות. אחת שאין לאל ידיעה במה שיעשה האדם והרשות נתונה לו לעשות כרצונו וזה דעת חכמי יון ואין זה דעת רז"ל. שהם אמרו באחרון מסנהדרין ובילמדנו מנין שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות שנא' וקם העם הזה וזנה. והשנית שאין ביד האדם רשות לעשות כלום אלא הכל בגזירת הבורא ית' וזה דעת חכמי ישמעאל וזה כנגד התורה שאמרה ובחרת בחיים. ורבינו משה ז"ל פסק בזה שהאל יודע העתיד וידיעתו זאת לא תכריח האד' בכלו' ואומר כי אע"פי שזה נמנע בידיעתינו ידיעת הבורא ית' אינה כידיעתינו ואין לנו להשוות ידיעתו לידיעתינו כי הוא וידיעתו אחד וכמו שהוא נעלם ממנו ולא ידענו אותו כן נעלמה ממנו ידיעתו איך לא תכריח האדם לעשות בזולת רצונו והחולקים עליו אומרים שאין לחלק בין ידיעתו לידיעתינו כל כך אלא שהוא יודע הדברים קודם היותם ואנחנו לא נדע אלא אחר היותם אבל כמו שידיעתינו במה שנדע מהעבר אי אפשר להשתנות כך ידיעתו בעתיד אי אפשר להשתנות וכן שאם היתה הבחירה ביד האדם לעשות ושלא לעשות אין האל יודע ידיעה שלימ' והתחזקו בזה לומר שאנחנו כל מה שהוא שלימו' לנו מיחסי' אותו לאל והידיעה היא שלימות לנו על כן אנו אומרים שהוא יודע והידיעה כזאת היא חסרון לנו וכשנדע הדבר בספק אם יהיה כן אם לא יהיה אין זה אצלינו ידיעה אלא מחשבה ומבוכה ואיך נאמר שידיעת האל היא כן ולפי זה נשארה הקושיא במקומה בתחילה היאך איפשר לומר שידע האל העתיד ותהיה הרשות נתונה ביד האדם וכבר כתבנו זה בספר אוהב משפט ובספר זה בחלק השלישי ממנו תירצנו קושיא זו בזה שהדברים יש להם פנים לטוב ולרע וזה גילוהו רז"ל בפרק חלק ראוייה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה והנה האל היה יודע סוף המעשה שיקחנה ולזה היתה ראוייה לו ואלו המתין לה כמי שממתין התאנה עד שתתבשל ולא יאכלנה בעודה פגה היה נושאה בהיתר והוא היה אץ ברגליו ונשאה קודם מיתת אוריה והחשב לו לעון וחטא ורז"ל למדונו דבר זה מענין האיצטגנינות שאמרו בפרק מי שהחשיך האי מאן דבמאדים יהא גברא שיד דמא או גנבא או אומנא או טבחא או מהולא והקשה רבא על עצמו שהיה במאדים ולא היה בו כן והשיבו לו מר נמי עניש וקטיל הרי שהרשות נתונה ביד האדם להטות הדבר הידוע בסוף המעשה אם מפני גזירת האל אם מפני גזירת הכוכבים למצוה או לעבירה ובזה יתקיים מאמר רבי עקיבא שאמר הכל צפוי והרשות נתונה ולפי זה אמרו בפרק כל היד שהקב"ה גוזר על הטיפה שיהיה עשיר או עני גבור או חלש חכם או טפש שכל זה לפי כח הטיפה אבל שיהיה צדיק או רשע אינו גוזר עליה לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק אין עומדין ובאחרון ממגילה. ויש מהגאונים ז"ל שהם גורסין הכל צפון מלמד שכל מעשיו של אדם צפונים אצל הקב"ה שנאמ' הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי:

ובטוב העולם נידון. הקב"ה דן את העולם במדת רחמים וכשהאדם הוא בינוני הקב"ה דן אותו במדת רחמיו דין צדיק וזהו שנאמ' ורב חסד ודרשו בראשון מראש השנה כשהאדם חוטא הקב"ה מלמד עליו זכות כי הוא ברא אותו עם יצר הרע שנא' לפתח חטאת רובץ כמו שנזכר בראשון ממסכת יומא וזהו שאמר הכתוב כי הוא ידע יצרינו זכור כי עפר אנחנו ואמרו בפסחים בפרק האשה אמר רבי אלעזר אפי' בשעת כעסו של הקב"ה זוכר רחמים ופסוק מלא הוא ברוגז רחם תזכור. ואמרו במדרש רבה שהקב"ה דן אדם הראשון במדת רחמיו שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות והוא נתן לו אלף שנים שהוא יומו של הקב"ה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול ועל כן חיה תשע מאות ושלשים שנה ונתן שבעים שנה לדוד לתשלום אלף שנים שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וזהו וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום שהרויח לו היום שלא יהיה יומו של אדם אלא יומו של הקב"ה וזהו שאמר דוד ע"ה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה. ביקש רחמים שלא ידין אותו כפי מעשיו אלא כפי מדת רחמיו וזהו שאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו אפי' הרשעים ונאמר במדות הקב"ה ארך אפים. ופירשו במס' סנהדרין בפרק חלק ובפרק עושין פסין לצדיקים ולרשעים ודבר זה למדוהו מברייתו של עולם עד שלא ניתנה תורה שלא היה להם מעשים וזן אותם בחסד וכמו שכתבנו למעלה:

והכל לפי רוב המעשה. פירש רבינו שלמה ז"ל האדם נידון לפי רוב מעשיו אם רובו זכיות זכאי רובו עונות חייב. ולפי המדה הראשונה להיות העולם נידון בטוב אינה אלא על הבינונים. ורבינו יונה ז"ל תיקן זה שאע"פי שהעולם נידון בטוב אין הכל שוין בו כי המרבה הטוב ירבו לו מדת החסד ואם אינו מרבה הטוב תהיה מדת החסד מעוטה וכן אמרו במדרש טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו אינו דומה המקוה ומתעסק למקוה ואינו מתעסק וכן במשניות שלנו לא גרסי' אלא והכל לפי רוב המעשה לא יותר. וגירסא אחרת מצאתי במשניות קדומות אבל לא על פי רוב המעשה וכן היא הנוסחא שם ובטוב העולם נידון אבל לא על פי רוב המעשה. אבל רבינו משה ז"ל נוסחתו היתה והכל לפי רוב המעשה ולא על פי המעשה. הרכיב שתי הגרסאות וחסר מהסיפא רוב והוא מפרש הכל לפי רוב המעשה כמו ענין הצדקה כי מי שנותן אלף זוז לצדקה באלף פעמים זהו לפי רוב המעשה שנותן אותם בהרבה פעמים ובכל פעם ופעם יש לו התעוררות לעשות מצוה וזה שנותן בפעם אחת אע"פי שנותן באותו פעם כל מה שנותן חבירו בפעמים רבות לא התעורר במצוה אלא פעם אחת על כן אין שכרו כי אם שכר פעם אחת והאחר יש לו שכר הרבה פעמים כי הקב"ה אינו מקבל מהאדם אלא רצונו הטוב בין שיתן הרבה בין שיתן מעט וכמו שאמרו בראשון מברכות ובסוף מנחות במשנה ומייתו לה בפרק היה קורא ובפרק ידיעות הטומאה אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. והנוסחא המדוקדקת במשנות מנחות היא ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים ואמרו בפ' ערבי פסחים א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו ועני בשיו יתום בניצתו אלמנה בתרנגולתא ולפי רוב המעשה אדם נידון לא על פי המעשה אם האחד יהיה רוב המעשה ומעט בדמי' והמעשה האחר מרובה בדמים השכר הוא לפי רוב הפעמים:

דרך חיים (מהר"ל)

מדרש שמואל (אוזידא)