תפארת ישראל על אבות ג

משנה אבות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על אבות · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה:    ר"ל לסיבה המביאה לעבירה, שהיא כמו היד להכלי לאחזה בה:

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון:    אורחא דתנא דתני והדר מפרש, כמו יש נוחלין וכו' [ב"ב פ"ח מ"א] וכדומה לרוב:

מטפה סרוחה:    דג' סבות הן שיחטא האדם, (א) משום גאותו ולהיטתו לכבוד המדומה, שמתבושש כשלא יתנהג כקלי הדעת המלעיגים על עבודת הבורא. (ב) משום להיטתו אחר תאוות הארציות, באכילה ושתייה ומשגל. או שאהבת הבצע עוור עיניו. (ג) בעבור כי הוכה בסנוורי האפיקורסת, וחושב כי אין חשבון ודעת בשאול. אולם כל הג' סבות מקור משחת א' להם, שיחשוב ויפעול פעולותיו כאילו הוא בעולם נצחי, שלא יחליפנו ולא ימיר אותו. וישכח כי כל חייו הוא כחלום יעוף בהזמן שמתחלקת, לעבר. הווה, עתיד. לכן אם אוד הגאות דולקת בלבבו, מזכירו התנא העבר, מאין באת. מטפה סרוחה, ואם כל הווייתך מיוסד על צואה רותחת, איך תוכל להתגאות. ואת"ל בזה שוים כל אדם, כולה מרקק כזה נבראו, עכ"פ כדי בזיון וקצף, שהמלך והלך כולם שוין. מתוך הטינופת הוציאו הוייתם להעולם, ואיך יתגאו תולעים כאלה:

ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה:    ואם אש התאוות הגופניות בערה בך, אז התבוננות ההווה ישקיע בך הלהב הזר הזה. ולכן ראה לאן אתה בעצמך הולך ומוריד א"ע מטה מטה לצלול כעופרת למקום רמה ותולעה, דרדיפתך אחר התאוות ההם, הוא הוא שיקצר חייך, ולא תרוויח רק למלא ביותר חור קברך עם חמת זוחלי עפר קטנים עם גדולים [רמה, הם הקטנים, [מאדען]. ותולעים, הם הגדולים]:

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:    ואם מימי ארס האפיקורסת רתחה בך, הבט לתוך העתיד, שתתן די וכו', ואולי תטעה בחשבונך, ואבדת במזיד כל ההצלחה הגדולה ההיא. ואמר לפני ממה"מ, ולא לפני הקב"ה. אלא ר"ל מי שיצא חייב לפני השופט עדיין רשות בידו להעתיק משפטו לפני המלך או לבקש חסדו. ואם אבד משפטו גם לפני המלך יעתיק משפטו לפני הקיסר שהוא מלך מלכים. ואם גם לפני הקיסר אבד משפטו, ימסור דין לשמים, דבאין דין בארץ מותר לומר ירא וישפוט. אולם כל זה במשפט הארצי, אבל אז במשפט השמיימי הממה"מ כ"י יושב למשפט עליך והוא קדוש שאין אנחנו יכולים לפרש המלה כמו שנרגישו בפנימיותינו. הוא האמיתית הגמור בהרוחנית, שאין דרך לך להנצל בשום עניין בעולם:

משנה ב

רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל:    ר"ל הוה מתפלל כן תמיד, עד שיתארו שמך בשם התואר מתפלל:

בשלומה של מלכות:    אפילו של אומות העולם [כירמיה כ"ט פ"ז]. אולם לא קאמר בשלום המלך. מדיש מדינות שהמנהיגים רבים, כהזקנים שברומי בימים הקדמונים, וכמדינת [שווייץ] בזמנינו. או משום שר' חנינא חי סמוך לזמן החורבן, ואז הושיב הקיסר נצב מלך [פיצעקעניג] בא"י, והוא השליט בארץ. והשם מלכות כולל גם זאת ההנהגה ולכן הזהיר על זה, משום שבשלום המנהיג תלוי הצלחת כל אדם, כמו שיעץ ריב"ז בזמן החורבן [כגיטין נ"ו א']. ולא לבד מלכות, אלא גם כל מנהיג בעירו ועדתו נקרא בשם מלך והוה מתפלל בשלומם כדי שיהיה להם מנוח לפקח על טובת הכלל, ומה"ט עושין מי שברך בכל שבת לפו"מ ונאמר יה"ר בכל יום קריאת התורה בעד לומדי התורה לבעבור כי הם נושאי הנרות לפני בני דורם להנהיגם בדרך ישרה:

איש:    ד' דברים יש שבעבורן יכול האדם לבטוח שלא ירע לו החזק ממנו. (א) משום שהחזק ההוא, הוא גדול ונכבד ביראת שמים ונדיבות, שלא יזלזל כבודו להרע לשום אדם. (ב) משום שהוא אוהבו וריעו. (ג) כשהרעה ההוא שירא שיעשה לו, תהיה רעה גדולה עד מאד, עד שאפילו יהיה לב של החזק ההוא קשה כאבן, ירך לבבו מלהרע בה כן לחבירו. (ד) כשידע שהאדם המריע לא ישיג ע"י הרעה שיעשה, ה:

אה של כלום. ועל כולן, אמר התנא, שלא יועילו, כשלא יסייע ג"כ מוראה של מלכות. ולהכי קאמר, אפילו איש, דהיינו גדול ונכבד [כמו אישי כה"ג, דר"ל אדוני]:

את רעהו:    היינו אוהבו:

חיים:    דשחת רחמיו לבלעו בעודו חי מרגיש כאב הבליעה ולא יחוש:

בלעו:    היינו שלם בלי הרגשת טעם הלעיסה, ולא חש שעושה התועבה הזאת לרעהו בעבור הנאה מועטת. אולם רק היראה שיענשהו המלכות עבור זה, היא תמנעהו מלהרע לך. ולכן לא די שתתפלל שלא יהא מרידה במלכות, ותהיה אימתה מוטלת על הבריות, רק תתפלל ג"כ שיהיה שלום והשקט למנהיג בבריאות גופא. ובביתו, ועם שכניו ובארצו, כדי שיהיה לו מנוחה ופנאי להשגיח על טובת הכלל תמיד:

רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין:    במנוחה ושלוה, שאין להם מניעה מלדבר בענייני התורה:

ואין ביניהן דברי תורה:    ר"ל עניין מענייני התורה [אנגעלענענהייט] בל"א, כמו ועל דבר אשר לא קדמו [דברים כ"ג פ"ה] דאפילו באינן לומדים מיירי:

הרי זה מושב לצים:    שאין זוכין לראות פני השכינה [כסוטה דמ"ב א'] דמדיושבים בטלים מעבודת ה' בלי הכרח מהתעסקות אחר, הי"ל כבוזים ומתלוצצים עליה. [וה"ה א' שיושב ועוסק בענייני סיפורי מעשיות וכדומה, הו"ל מה"ט כלץ. רק נקט ב', מדשכחתם אינה מצוייה, ויזכירו זל"ז. דמה"ט מותר לקרות בשבת לאור הנר כשאחר קורא עמו משמרו [כא"ח ער"ה ס"ב]:

ובמושב לצים לא ישב:    מדלא קאמר ולא לץ, ש"מ דאפילו באמת לא לץ, אלא שישיבתו דומה ללץ, דהיינו שמספר מדברים אחרים שא"צ:

אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם:    ר"ל יש השגחה פרטית מהקב"ה עליהן. דהקב"ה מאיר עיניהם טפי:

אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע:    דברישא דקרא מזכיר דברי מכחישי ההשגחה, שאומרים שוא עבוד אלהים וגו'. ומסתמא מתעסקין במחשבה מטונפת ההיא בשעות פנויות, שאין להם עסק אחר. ומסיים הכתוב, אז, ר"ל בשעות הפנויות שמדברים אלה להכחיש ההשגחה, נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה', ר"ל אומרים שהקב"ה סמוך להם ומקשיב כל דבריהם, ולכן מתבוששים מלדבר אז דברי הבאי [כעניין שויתי ה' לנגדי תמיד, שהוא עיקר גדול בתורה] [כריש א"ח]. ולכן וישמע ה' רצונם ויפיק שאלתם [כמו צעקו וה' שומע, דר"ל [ערהערען בל"א], ויכתב וגו':

ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו:    ר"ל אף לאותן שאפילו כשאין עוסקים בעבודתו ית', מהרהרים תמיד משמו הויה, שמורה השגחה בכל הזמנים:

שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר:    חוטף לו שכר [כר"ה כ"ו ב'], שתשרה שכינה עמו. אף דמן הראוי היה דוקא לב' דנפיש זכותם [כברכות ד"ג ב' ותענית ד"כ ע"ב]:

ישב בדד וידום כי נטל עליו:    דברישא דקרא כתיב טוב ה' לקויו וגו' טוב ויחיל ודומם וגו'. ועלה קאי קרא דבתר הכי, ישב בדד וידום, ר"ל אפילו מי שעוסק בהתקוה לה', דהיינו שיאיר עיניו בלימודו, כשישב בדד, גם זה יכול להדמים ולהשקיט נפשו, כי נוטל שכר על עסק זה, מדעכ"פ מאמין שהקב"ה משגיח עליו אפילו כשיושב יחידי:

משנה ג

רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד:    לא נקט שאוכלים. דבשעת הסעודה אסור לדבר, שמא יקדים קנה לושט [כתענית ד"ה ב']. רק כשיושבים אחר שאכלו חייב בדברי תורה. ובשעת הדחק יוצא בבהמ"ז [מג"א ק"ע]:

ולא אמרו עליו דברי תורה:    כל א' לפי כחו. דמחוייב כל אדם כן, לגלויי דעתו, שמטחוי האדם שאוכל כדי לחיות, אבל אינו חי כדי לאכול, ועי"ז מעיד על עצמו שאינו כבהמה שיאכילוה כדי לעשות פעולות גופניות, רק שאוכל כדי שיהיה לו כח לעבודת ה'. מיהו נקט ג' שאכלו, דבא' או ב' שאכלו ולא למדו אח"כ, י"ל שמא אין להם פנאי. אבל ג' מסתמא יש להם פנאי, דאל"כ לא הסיבו יחד, שהיה כ"א חושש שמא יקדים לגמור סעודתו קודם לחבירו, ויהיה צריך להמתין עליו לבהמ"ז [כא"ח קצ"ג]:

כאילו אכלו מזבחי מתים:    הם בהמות שנשחטו לע"ז. והטעם מדאכל גם הוא רק כדי לחזק גופו לענייני עה"ז שמתבלים ומתים עם הגוף, ואלה הם אלהי נכר שלו:

כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום:    ברישא דקרא כתיב תוכחה לזוללים שכל תכליתם אכול ושתות, ומסיים כי כל שולחנם מלא קיא צואה, ר"ל כמקום צואה שאין שם דברי תורה, כך שלחנות כאלה הם בלי מקום, ר"ל שאין שם שריית שכינתו ית' שהוא מקומו של עולם:

כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא:    ר"ל ככהנים עבדי ה' דמשולחן גבוה קזכו, שאכילתן מצוה, שכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין [כפסחים נ"ט ב']. כמו כן אלו אכלו לחזק גופם לעבודת ה':

וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':    דהרי גבי מזבח כתיב, ולמה קראו שולחן. אלא ה"ק דשולחן שלפני ה', ר"ל שלומד עליו הוא כמקריב במזבח. וכן אמרינן [סוכה דמ"ט ב'] הרוצה לנסך יין ע"ג מזבח, ימלא גרון ת"ח יין, דגופם קדוש כמזבח אדמה לעבודת ה':

משנה ד

והמהלך בדרך יחידי:    מלת יחידי אנעור בלילה נמי קאי, דנעור בלילה אפילו בעיר, והוא יושב שם יחידי, או מהלך בדרך אפילו ביום והוא יחידי ומפנה וכו':

והמפנה לבו לבטלה:    שאינו חושב בעבודת ה' ותורתו:

הרי זה מתחייב בנפשו:    אבל בב' לטיבותא דנער ביום בעיר, אפילו הוא יחידי, אולי טרוד בעסקיו הוא, מדהוא ביום בעיר. וכ"כ בהולך בדרך בחברת מרעים, אפילו בלילה, אולי חביריו טרדוהו. [ויש גורסים והמפנה וכו'. וא"כ ג' מילי תני, דהנעור בלילה יותר מדאי, מסתכן בגופו ושכלו. והמהלך בדרך יחידי מסתכן רק בגופו. והמפנה לבו לישב תמיד בטל, מסתכן רק בשכלו, דבטלה מביאה לידי שעמום [ככתובות נ"ט ב']. בכולן מתחייב בנפשו. וה"ה לכל המסתכן. כנפשו, אף שניצל, מקרי חוטא [כתענית ד"כ ע"ב]:

משנה ה

רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה:    מיירי אף כשפטור מדינא, מדאנוס בעול מלכות לעבוד אדונו, או בעול ד"א לפרנס בני ביתו:

מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ:    מדעביד שלא כדרך הטבע ומסר נפשיה אמצוה, מתעביד ליה ניסא שלא כדרך הטבע [כתענית ד"כ א']:

וכל הפורק ממנו עול תורה:    שאינו טרוד בכל הנ"ל וא"כ מוטל עליו עול תורה, והוא פורקו:

נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:    עד שאפילו שכשירצה ללמוד לא יהיה לו פנאי, כעבד ששופך לו רבו קיתון על פניו ואומר אי אפשי בשמושך [כסוכה כ"ח ב']. מיהו כשאינו נותן על עצמו עול תורה ואינו פורקו, רק שכשיש לו פנאי ללמוד, אז לומד, משלמין לו מדה כנגד מדה שלא בטלה [כסוטה ד"ח ב'], ואין פורקין ואין נותנין עליו שאר מיני עול, רק כדרך הטבע:

משנה ו

רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם:    הוא השפעה אלהית להאיר עיניהם בחכמה, וכלעיל סי' ט"ז:

אלהים נצב בעדת אל:    ואין עדה פחותה מי' [כמגילה דכ"ג ב']. וכשעוסקין בתורה נקראו עדת אל . ואע"ג דבה' ג' וב' נמי כן, וכדמסיים בסיפא. עכ"פ לפי רבויים, תתרבה ההשפעה. [מיהו בברכות [ד"ו א]. מייתינן ברייתא דדמיא קצת למתניתין, ומני שם י' לתפלה, וג' לדין, וב' לעסק תורה. אבל הכא כולהו בעסק תורה מיירי, ודרק].

ומנין אפילו חמשה:    כדאשכחן ב"ד של ה' לסמיכת זקנים ולעגלה ערופה [כסנהדרין פ"א מ"ג].

ואגודתו על ארץ יסדה:    הרבה נדחקו רבותינו בפי' ראיה זו, ע"ש. ולפעד"נ ע"פ מ"ד [במנחות דכ"ט ב'] דעה"ז נברא בה'. דמלבד פי' הנעלם, נ"ל דר"ל בד' היסודות, אש, רוח, מים, עפר, והצורה של הרכבתן [וכן יש קצת זה בפי' רד"ק בקרא של ואגודתו על ארץ יסדה, יע"ש. והטבעיים החדשים אמרו שיש לכל דבר שבעולם ה' יסודות, גפרית, מלח, כסף חי. מים. אדמה. ועי' בספר הברית ח"א ד"מ ע"א. וכ"כ יש בחיות הבהמיות שבאדם ה' חושים, טעם, ריח, משוש, ראייה, שמיעה. וכ"כ יש בנשמת אדם ה' מדריגות. נפש, רוח. נשמה, חיה, יחידה. וכ"כ יש בב' הלוחות הברית בכל אחד ה' ציווים. וכ"כ יש בכל התורה ה' חומשי תורה, וה' ספרי תהלות ד'. נמצא שה מספר קדוש שבו נאגד הכל. ואפילו כתיבת שם הקדוש, אין כותבין י' או ו'. אבל מסתפקין לכתוב ה', והיינו דאמרינן בהבראם. כה' בראם ודו"ק]. א"כ י"ל דה"ק ואגודתו על ארץ, ר"ל הקב"ה כ"י נאגד לארץ, אם יש שם כמו אז כאשר יסדה, שנאגדה השגחתו בהארץ ע"י שנתיסדה בה', כמו כן בכל מנין ה', כ"י נאגד השגחת הקב"ה ביניהן ביותר:

ומנין אפילו שלשה:    כדאשכחן דיני ממונות ומלקות בג':

שנאמר בקרב אלהים ישפוט:    ואלהים היינו דיינים, שהן ב"ד של ג':

ומנין אפילו שנים:    דב' ג"כ נקראו ב"ד [כתובות כ"ב א']:

בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:    ומדקאמר אבוא אליך, ש"מ דאפילו ליחיד בא:

משנה ז

שאתה ושלך שלו:    נ"ל דלאו דוקא בצדקה מיירי. אלא ה"ק אם חננך ה' שום מעלה או כח, כעושר, גבורה, חכמה, זכרון, קול נעים, וכדומה, הקריבהו לה', להשתמש בו בקודש:

כי ממך הכל ומידך נתנו לך:    אף דרק בממון כתיב, ה"ה בשאר עניינים שקבלנו מידו ית':

רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה:    אע"ג דלעיונא בתורה אסור בדרך. עכ"פ מחויב ללמוד דברים פשוטים, שלא יטרידוהו כל כך [כתענית ד"י ע"ב, וכלעיל מ"ד] וכמפורש בתורה, ובלכתך בדרך. ונקט בדרך, מדרצה לסיים מתחייב בנפשו, דכל הדרכים בחזקת סכנה. מיהו ה"ה בביתו כשפוסק באמצע למודו איסורא מיהו איכא. או י"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בדרך שמצויים אילן וניר לא מחשב כאנוס:

ומה נאה ניר זה:    וה"ה שאר דברים בטלים, רק קמ"ל הני, אף שהן שבחו של מקום ב"ה:

מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו:    אף דבאמת אינו מתחייב בנפשו, דהרי משבח להקב"ה. עכ"פ גלי אדעתיה שאין עינו ולבו קשורים בדברי אלהים חיים:

משנה ח

רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו:    ע"י שיתעצל מלחזור עליה תמיד:

מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו:    אף דבאמת אינו מתחייב בנפשו, דהרי לומד הוא, רק שאינו חוזר לימודו. עכ"פ מדהתעצל מלחזור לימודו, גלי אדעתיה שאינו חושש כשישכחם:

רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך:    דליכא למימר דאראיית עין ממש קאי, דר"ל שראו נסים גדולים במדבר, ליתא, דהרי התורה לכל ישראל נאמרה, והדורות אחרונים לא ראו נסים. אע"כ דאראיית עין השכל קאי, ור"ל דברים שהשקפת בעין שכלך, הזהר שלא תשכחם:

יכול אפילו תקפה עליו משנתו:    שהיה עניין שלמד חזק ועמוק יותר מכח השגתו. ולכן מדלא הבין מתחלה יפה, לכן שכחה ג"כ מהר. וסד"א שהזהירה תורה שלא יזיז מעניין עד שיבינו היטב [והרי באמת אין הדבר כן, רק בריש לגמור, [ר"ל יגמור כל העניין] והדר לסבור [כשבת דס"ג א'], ר"ל שילמוד תחלה כל העניין אף שלא יבינו ברור, ואח"כ יחזור עליו, דע"י השקפתו אז סביב העניין כולו, לפעמים ילמוד עליון מתחתון. וכך דרך תה"ק, בת מלך היא, ולא תתן אהבתה לכל רואי פניה מיד בפעם ראשונה, ולא תגלה סודותיה רק למי שדברה עמו פעם ופעם]:

ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך:    דמשמע דוקא כשהיו הדברים שלמד תקועים מתחלה בלבו היטב [ובפירושינו הארוך לאבות הארכנו כאן להבין מימרא דר"ל [במנחות צ"ט א'] לכוונה עם מתניתן דידן]:

משנה ט

חטאו קודמת לחכמתו:    שמחשיב ומקדים לירא מחטא ומחשיבהו יותר מהתחכמות האנושי, שירא להתחכם בדבר שאפשר שיבוא עי"ז לחטא:

חכמתו מתקיימת:    שישמר מלחטוא, והרי כל החוטא נכנס בו רוח שטות [כסוטה ד"ג א']:

וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו:    שאומר בלבו אקרא ספרי אפיקורסים שהוא התחכמת אנושי ולא אחטא, נמצא שמחשיב יותר ההתחכמות מהיראה שמא יחטא:

אין חכמתו מתקיימת:    שמגלגלין הדבר שיבוא לטעות, מדלא חשש שמא יאבד עולמו וקרא צווח הרחק מעליה דרכיך [כע"ז דט"ז]. מיהו, לאחר שנשתרש היטב בקדושת התורה ויראה, מותר ומצוה לעיין בספריהם, וכמו שהזהרונו חז"ל. דע מה שתשיב לאפיקורוס. ואפשר שזה נכלל נמי במתניתין. ודו"ק:

הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו:    שהוא צדיק ישר ואפילו אינו למדן כל כך:

חכמתו מתקיימת:    אל תבזהו על מיעוט חכמתו. דמדלומד ע"מ לעשות, הבא לטהר מסייעין לו, ויפתחו לו שערי אור החכמה:

וכל שחכמתו מרובה ממעשיו:    שאינו עושה כפי שלמד:

אין חכמתו מתקיימת:    דכל למודו רק להתיהר היה, ומשום שתאות הגופנית גברה בו כבבהמה, לבסוף תתגשם ותתעכר חכמתו, כי נרקב שרש חכמתו מלמטה. [ואפשר עוד דכוונת מתניתין מדיש ב' מיני מצות שכליות, ושמעיות [רעליגיעזע ומאראלישע פפליכטען]. ועליהן קאמר תנא, כל שמעשיו מרוביו מחכמתו. ר"ל שעושה מצות התורה אף שחכמת האנושי לא תשיגם. אז תדע שחכמתו מתקיימת, שגם [הטוגענדען], הם מצות השכליות שישיג טעמן, מצד חכמתו יקיימן ולא מצד חונף וצביעות. אבל כל שחכמתו מרובה לו ממעשיו דהיינו שיבטח רק על חכמתו, ויאמר שמה שלא יבין לא יעשה, דע כי גם המעשים שחכמתו מסכמת עמהן לא יעשה רק בחונף ובמסוה שעל פניו, וכשיראה נזק לעצמו יעבור גם על [הטוגענדען]:

משנה י

הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו:    ששומר גם חיוביו לבני אדם להיטיב להם, וכ"ש שלא להרע להם ועי"ז דעתם נוחה הימנו ויאהבוהו:

רוח המקום נוחה הימנו:    ר"ל הקב"ה אוהבו:

וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו:    מדאינו שומר חיוביו להם. אף ששומר מצות שבין אדם למקום, ולומד תורתו:

אין רוח המקום נוחה הימנו:    כדאמרינן [יומא דפ"ו א'], ואהבת את ד"א שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שבזמן שאדם קורא ושונה וכו' ומשאו ומתנו באמונה, ודבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו. אשרי פלוני שלמד תורה וכו', ראו כמה נאין מעשיו כמה מתוקנים דרכיו, ועליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר. אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה וכו', ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו. אוי לו לפלוני שלמד תורה וכו', אשרי לאדם שלא למד תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מכוערין מעשיו, וכמה מקולקלין דרכו, ועליו הכתוב אומר, עם ה' אלה ומארצו יצאו.

רבי דוסא בן הרכינס אומר:    זכר ד' דברים שצריכים מאוד לבריאות הגוף ולהשלמת האדם, ואפ"ה כשלא יזהר בהן יאבד על ידן עולמו:

שינה של שחרית:    משל לכל כובד ועצלות, והרי מיעוטו יפה וצריך מאוד לבריאות הגוף שינוח אחר יגיעתו. אבל מי שישן כל הלילה, אין לו שום התנצלות, דהרי כבר נח כל הלילה:

ויין של צהרים:    משל לרדיפת התענוגים, כשהוא בלי צורך לחזק הגוף. דהנה היין הוא מבחר התענוגים, מדנותן כח חיות לגוף, וכמ"ש חז"ל [ב"ב נ"ח ב'] בריש כל אסוון אנא חמר. אבל רק מיעוטו יפה, לשמח הנפש, אבל רובו קשה, דמבלבל השכל. כמ"ש חז"ל [סנהדרין ד"ע ע"א], זכה משמחו. לא זכה משממו. וגם רק בבוקר ראוי לשתותו מעט כדי לזרז האדם למלאכת שמים, או בערב, שבלא זה ילך לישן. והכל לפי האדם וטבעו. אבל יין של צהרים, לאחר שמילא כרסו והתחזק גופו דיהו, בא זה ואיבד את זה, שאז היין יבלבל שכלו ויכביד גופו ויקטע רגליו, ויסבב שיהיה האדם בכל שארית היום ככלי אין חפץ בו לתורה ולחכמה:

ושיחת ילדים:    הוא משל לשחוק והתלות, שג"כ מיעוטו יפה, להבליג ולשמח הנפש [פסחים קי"ז א']. אבל רק עם אנשים גדולים, שיש במילי דבדיחותא עמהם דברי השכל, וכמ"ש ועלהו לא יבול [וכסוכה כ"א ב']. אמנם שיחת ילדים, הן מסתמא דברי צחוק והתול בלי לחלוחית תבונה ודעת, לא ישמחו הנפש, רק יבלבלו תהלוכות השכל:

וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ:    משל לשיחה בטילה. הוא ג"כ מיעוטו יפה, אחר שהתעמל האדם בחכמה, ראוי לו להשתעשע קצת בין רעיו בדברים של מה בכך, דמדא"צ לזה התחזקת השכל, תנוח הנפש על ידן כמו שינוח הגוף ע"י השינה. אבל זה רק בין אנשים נכבדים שגם שיחת חולין שלהן צריך לימוד [כסוכה כ"א כ']. משא"כ בבית שמתכנסין שם ע"ה, וידברו שם לה"ר ונבול פה, וכדומה מהדברים שאין בהן שכל ויראת שמים או שום תועלת אחר, מוסר או חכמה, שם לא תנוח הנפש, אבל יבערו בה אש זרה. ועל אלה הד' דברים יפה אמר התנא, שמוציאין את האדם מעולמו ונצחיותו, ר"ל אע"פ שהוא כבר שם:

משנה יא

רבי אלעזר המודעי אומר:    זכר כאן ה' מיני אפיקורסות:

המחלל את הקדשים:    (א) הם הכת האפקורסים היותר גרועים שבעולם, שמכחישים במציאות אלוה ית'. ולכן מחלל הקדשים, שלדעתו הנפסדת אין שום קדושה בעולם, והכל כחולין גמורים וכאפס ותהו נחשב לו אפילו היותר קדוש שבעולם. ואין דברי התנא יוצאים מידי פשוטם, כי לדעתו המושחתת אין אלהים ואין עבודה, אין קרבנות ואין תודה, כי אין מנהיג לבירה, וכל הקדשים כחולין גמורים הם.

והמבזה את המועדות:    (ב) זהו כת ב', המודים שיש אלוה נמצא. אבל יכחישו שהעולם מחודש. רק יאמינו בקדמות העולם כקדמות הבורא ית'. ולכן מבזה המועדות, שכולן נתנו רק לעדות שחידש הקב"ה עולמו. דבשבת, הדבר מפורש, כי ששת ימים עשה ה'. ושאר מועדות, נמי הן זכר ליציאת מצרים, ולאותות ומופתים שעשה הקב"ה לישראל במדבר. והרי זה תלוי בזה, שהמאמין שהקב"ה הוציא העולם מאין ליש, יצטרך להאמין ג"כ שיש כח בידו לשנותו כחפצו, והמכחיש זה, מכחיש זה, ומבזה המועדות, שחושב שזהו לבזיון לסיבה העליונה ית', שישגיח על עולם השפל הזה [ולהכי לעיל נקט לשון חולין, שאינו בזיון, והכא נקט לשון בזיון]:

והמלבין פני חברו ברבים:    (ג) זהו כת ג' המאמינים שהעולם מחודש מאתו ית'. אבל יכחישו שהאדם נברא בצלם אלהים, ושנשמתו בעלת קיום, רק יחשוב שמהרכבת בניין הגוף נתהוות הנשמה, וכן תפסד בהפסדו. ולכן אינו חושש לכבודו, ומלבין פני חבירו גם ברבים כי לדעתו הנפסדת האדם והבהמה מקרה א' להם. [ובעל יין לבנון כתב דלהכי קאמר ח ב י ר ו, דאילו המבייש שונאו בכעסו, אינו בכלל אפיקורוס, דיצרו השיאו, ככל עוברי עבירה. אבל המבזה חבירו. ר"ל שלא עשה לו שום רעה ואפ"ה מבזהו, הוא הוא האפיקורוס. שעושה כן ביד רמה ומבזה וכופר בצלם אלהים שבאדם, ודפח"ח]:

והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום:    (ד) זהו כת ד', שמאמין ג"כ שהאדם נברא בצלם אלהים, בעל שכר ועונש בעה"ב. אבל מכחיש ומפר בריתו של אאע"ה, שמכחיש שכרת הקב"ה ברית את אאע"ה להיות לאלהים לזרעו, להשגיח עליהן יותר מעל כל אדם, ולתת להם בפומבי התורה שיש בה חוקים ומשפטים ותירות, כפי שהתחיל כבר נתינתה בימי אברהם, ונגמרה ע"י משרע"ה [כ(רמב"ם פ"ט מהל' מלכים). ורכ"מ כ' שם דאינו יודע מנ"ל לרבינו הא. ולפע"ד הוציא כן מפסיקתא שהביאה הילקוט על הפסוק בחודש השלישי, יע"ש. אולם צ"ע דבש"ס [חולין דק"א ב'] אמרינן וכי תורה פעמים פעמים נתנה. וצ"ע]. ונבחרו זרע אאע"ה להיות עם קדוש ככהנים בעולם, ללמד לבני עולם כאביהם אברהם, להכיר היוצר ב"ה. ולפי דעתם הנפסדת, מכחיש בתורה משמים, ואומר שרק מצות הטבעיות ישלימו הנפש. ולפיכך אין חילוק בין ישראל לשאר אומות, והיה כעם ככהן, כאיש כאשה, כולן מצותיהן וענשן ושכרן שוה:

והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה:    (ה) זהו כת הה' שמאמינים ג"כ שתורה משמים. אבל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שמכחיש תורה שבעל פה, והיינו הפירוש שנמסר לנו בע"פ ממשרע"ה, ואומר בה פירושים אחרים שלא כהלכה המקובלת לנו:

אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים:    שלמדו ועשו מצות קודם שנתפקרו. או שעשו כן אח"כ כדי להתיהר אין תוכן כברן:

אין לו חלק לעולם הבא:    וכל המנויין כאן, כלולים בהא דתנינן ריש חלק, ואלו שאין להם חלעה"ב, האומר אין תורה משמים, דהיינו אפילו כופר רק במקצת ממנה [כסנהדרין דצ"ט א']. וכל פירש משנה זו בניתי על היסוד של יין הלבנון וכן עשיתי בכמה דברים במסכת זו, שהנחתי דבריו ליסוד לפירושי, מדהם ערבים מאד ואמיתיים. אבל שניתי כאן ובשאר דוכתי כמה דברים כפי אשר הורני אבי שבשמים]:

משנה יב

רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש:    הנה האדם אפשר שיפגש עם אדם אחר שלמעלה ממדריגתו. או עם מי שלמטה ממדריגתו. או עם השוה למדריגתו. ועם כולם צריך שיחזיק שלום אם ירצה להשיג ההצלחה היותר גדולה שבעולם, דהיינו להיות אהוב לכל. לכן הזהירנו התנא, אם נפגשת עם אדם שהוא לך לראש וגדול ממך, אל תחשוב א"ע כגדול נגדו, רק החשיב א"ע כאבק קל נגדו, ותכניע את עצמך לפניו ויאהבך כבן:

ונוח לתשחורת:    ר"ל ואם נפגעת עם מי שלמטה ממך, אפילו הוא כל כך תחתוך שצריך ליתן לך תשחורת, היינו מס, אפ"ה לא תרגיש לו שאתה אדונו, אלא הוה נוח ועניו נגדו, ויאהבך כאב:

והוי מקבל את כל האדם בשמחה:    ואם עם השוה לך נפגשת, הוה מקבלו בכבוד ובשמחה, למען יאהבך כאח:

משנה יג

רבי עקיבא אומר:    התנא מנה כאן ה' סייגים לבלי לבוא לסבת חטא:

שחוק:    כולל לעג, [שפאטטען] בל"א כמ"ש שחוק לרעהו אהיה [איוב י"ב ד']. וכ"כ היתול, [שפאס] כמו הלא משחק אני [משלי כ"ו י"ט].

וקלות ראש:    [לייכטזין]:

מרגילין לערוה:    (א) ע"י זלזל כבודו אפשר שיחטא האדם. ולכן זנות שהוא המיוחד שבחטאים שא"א בלי השתתפות בו ב' בנ"א, ואפשר שינצל ממנה ע"י שיתבושש מלתבוע אותה לדבר עבירה, או ע"י שיתיישב יפה מה תהא בסופו כשאפשר שיתפרסם קלונו בקהל. וביותר כשיעמוד לעיניו הבושה השמור לו בעולם הנצחי, וחרפתו לא תמחה, אבי דרי חושבנא. אולם ע"י הצחוק והליצנות יחד, יהיו גיסי אהדדי האיש והאשה ויתחברו יחד ולא יתבוששו. וע"י הקלות ראש, לא יחשוב כי אחריתו מרה כלענה. נמצא שאלה ירגילוהו לערוה. מוהו לא קאמר עצבות וכובד ראש סיג לפני ערוה. דעצבות וודאי מדה גרועה היא מאוד, ואין השכינה שורה עם העצב [שבת ד"ל ע"ב]. וכובד ראש נמי רק בשעת התפלה יפה [כברכות ד"ל ע"ב], ושניהן מניעות גדולות בעבודת ה'. אבל אמר התנא שכשלא ישגיח היטב בעין פקיחא שלא תתהפך השמחה לשחוק, וקלות הגוף לקלות הראש, יפול גם ברשת החטא הנורא הזה של זנות:

סייג לתורה:    (ב) ע"י שכלו אפשר שיחטא האדם, שאפשר שיחשוב תהו ח"ו על התורה אולי חלו בה ידי אדם להוסיף או לגרוע בה דבר. לפיכך מזכירו התנא, כי כבר הסייג והגדר בנוי, ע"י המסורת שנמסר לנו בה אפילו כל מלא או חסר, וכל האותיות שבתורה מנויים לנו, ואפילו על כל טפת דיו קטנה שבה, כנקודות בעל איזה מלות, אנחנו יושבים עליה ז' נקיים, וא"כ איך אפשר שהוסיף או גרע בה אדם שום דבר:

סייג לעושר:    (ג) ע"י ממונו ועשרו אפשר שיחטא האדם. שיגאה לבו בעשרו לאמור, לי כסף ולי הזהב, והן כל אלה ידי עשתה לי את החיל הזה. אולם המעשר הוא סייג לעושר, שעל ידו נקל לו לזכור כי לה' הארץ. ורק כשכיר שנה הוא יושב בקנייניו, ונותן שכרו והולך:

נדרים סייג לפרישות:    (ד) ע"י רדפו אחר תאות הגופניות אפשר שיחטא האדם. ואפילו יעשה לפניהן גדר לפרוש גם מההיתר, יש לחוש שאם על האיסיר אינו חושש, מכ"ש שלא יחוש מלעבור על הגדר המותר מהתורה. להכי יעץ התנא, נדרים סייג לפרישות מהתאוה דאז ישתמר מלחטוא בתרתי, בהנדר, ובהאיסור:

סייג לחכמה שתיקה:    (ה) ע"י לשונו אפשר שיחטא האדם, דע"י רוב דברים, גם בלי דעת ידבר לה"ר רכילות לצנות וכדומה. אמנם סיג לחכמה שתעמוד לו שלא יבוא לחטוא בלשונו, היא השתיקה. [ידידי הרב מהו' זעליג חר"פ נ"י מחאדזעשען עוררני לומר דה"פ, משום דכל חכמה שאדם לומד, אם רצה לעשות לה סיג שלא יאבדה כל כך מהר, לא יחטוף מהר מעניין לעניין דהו"ל כזורע חטה שעורה וחרצן במפולת יד, שלא יקווה לעשות ענבים טובים, כי כאשר זרע כן יגדל כלאים., וכמשחז"ל [עירובין נ"ד ב'] העושה תורתו חבילות. חבילות, מתמעט, וכמ"ש כבר לעיל בפ"א מט"ו. אבל צריך להמתין מעט בין עניין לעניין, להתישב יפה על מה שלמד, למען ישתרש העניין במחשבותיו היטב, ויך שרשיו כלבנון. וכן אמרו חז"ל [בריש תורת כהנים] שההפסקות היו משמשות ליתן רווח למשה להתבונן יפה בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין]:

משנה יד

הוא היה אומר חביב אדם:    נ"ל דהאדם גרסינן דהיינו אפילו עכו"ם [כתוס' יבמות, דס"א א']. דהרי מדסיים בסיפא חביבין ישראל ש"מ רישא בכל מין האדם מיירי, ור"ל אפילו בעכו"ם. וכן הראיה דמייתי תנא מקרא דעשה את האדם, הרי בעכו"ם נמי מיירי, דלבני נח נאמר [וכמ"ש רתוי"ט], וגם מלך עי והחמשה מלכים שתלה יהושע, הורידם קודם הערב, ש"מ שגם לעכו"ם יש צלם אלהים:

שנברא בצלם:    היינו כח שכלי חפשי בעל בחירה, וזהו צלם אלהים, שכח בידו ית' לעשות כפי רצונו. משא"כ שאר הברואים שלמעלה ושלמטה ממדריגת האדם, כמלאכים ובהמות כולם מוכרחים במעשיהם:

חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם:    שהקב"ה הודיעו החבה שבראו בצלם אלהים:

בצלם אלהים עשה את האדם:    שאמר הקב"ה כן לנח, וגלה לו יקרת האדם, וזה מעיד על גודל החבה, עד שמודיעו שמחבבו כל כך, [משא"כ הנך קראי דבראשית שנאמר נעשה אדם בצלמינו וכו', כי בצלם אלדים עשה וכו'. אמר הקב"ה כו' שלא בפני שום אדם]. וכוונת התנא, דמשום כך יראה האדם להיטיב לכל, אפילו למי שאינו בן ברית, וכ"ש שלא יגרום לו נזק לגופו ממונו וכבודו, ולא יבזהו להלבין צלם אלהים המציץ מפניו:

חביבין ישראל:    שוב יותר מכל אדם:

שנקראו בנים למקום:    שכל האומות חביבין שיש בהן צלם אלהים ואעפ"כ כשירשיעו מאד אפשר שיסתלק מהן הצלם, וכמ"ש חז"ל [מגילה דכ"ח ע"א] דאסור להסתכל בפני אדם רשע, ש"מ דרוח הטומאה שורה עליו, כ"ש עכו"ם רשע. אבל ישראל מדנקראים בנים, אף כי פלחו לע'"ז [כקידושין ל"ו ע"א], ש"מ דאף שחטאו אכתי בחביבותא קיימי [כחגיגה ד"ה ב']. משום שדומין כ"י לאביהן, וא"א שיתטמא אצלם הצלם מכל וכל:

חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום:    שהודיעם שמחבבם כבנים:

בנים אתם לה' אלהיכם:    אבל מה שנאמר בני בכורי ישראל, רק לפרעה נאמר, ולא זכו לשמוע כן אז מאביהם:

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה:    נ"ל דר"ל חביבין אותן ישראל שניתן להם וכו'. ור"ל הת"ח שניתן להם במתנה התה"ק להתעסק בה. ונקט כאן ג' מיני חיבות שכל א' יתירה מחברתה, אומות, ישראל, ות"ח. ולפי גודל חביבות של כל א', כן יגדל יותר העונש של הנוגע בם. ונקראת התורה כל. חמדה, מדהיא כלי אומנות להשיג על ידה הצלחת הארצי והשמיימי, כמ"ש כי היא חייך ואורך ימיך. והיא כל כך חמודה, שכל דבריה אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם. עד שכל האומות נוצרים וישמעאלים, אף שאינן מוצאין א"ע מחוייבים לשמור מצותיה, אפ"ה יחמדוה ויכבדוה ויקדשוה ויכירו אלהותה, ומי שמכחיש דבריה יכנוהו אפיקורוס בזוי ונמאס:

חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמרה שבו נברא העולם:    דבר זה סומך א"ע על המדרש רבה על הפסוק, ואהיה אצלו אמון דדרשוהו לשון אומנות. משל למלך שרוצה לבנות פלטין ורואה בדפטראות [אברים בל"א] שלו, ולפיהו בונה החדרים והפשפשין בהפלטין. כך כ"י הקב"ה נסתכל בתורה וראה איך יבנה העולם.

כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:    ר"ל כל טוב שיוקח בעולם, רק על ידה יושג, כמ"ש כי היא חייך ואורך ימיך. אם רק תורתי אל תעזובו, ר"ל, אם רק יקיימו כל חיוביה כפי רצונו ית' בלי שום חסרון:

משנה טו

והרשות נתונה:    ר"ל הקב"ה יודע הכל מה שיעשה בעולם. ואפ"ה הרשות והבחירה נתונה לכל א' להיות צדיק או רשע. שלא תאמר כיון שהקב"ה ידע אתמול שיעשה האדם היום מצוה פלונית או עבירה פלונית, א"כ מוכרח האדם לעשותה וכיון שכן אינו ראוי לשכר או לעונש. דליתא. דזה היה שפיר אם היתה ידיעת הקב"ה כידיעת בשר ודם שנופלת תחת הזמן עבר הוה עתיד. אבל הרי הקב"ה ברא הזמן, ונמצא אינו נופל תחתיה לומר בו עבר ועתיד, דכל ידיעתו הוא בהווה. וכיון שכן, אין ידיעתו מכריח את האדם במעשהו. ולפיכך מה שלא נבין איך אפשר שיהיה ידיעה ובחירה יחד, זהו משום שלא נוכל להשיג איך יהיה אפשר ידיעה שאינה נופלת תחת הזמן, דהרי כך היא ידיעת הבורא ב"ה, שוודאי אינה נופלת תחת הזמן, מדהוא היה קודם התהוות הזמן. ווהו שאמר התנא, הכל צפוי. ולא אמר הכל ידוע, דבכל ידיעה שייך עבר ועתיד, אבל מלת צפוי, היינו שרואה הדבר כהווה לפניו [וזהו כוונת הרמב"ם פ"ו מתשובה (פ"ו מהל' תשובה) בקרא כי לא מחשבותי [שאינם נופלים תחת הזמן] מחשבותיכם [ששייך בהם עבר ועתיד]. ונסתלק בזה קו' הראב"ד]:

ובטוב העולם נדון:    ר"ל גם עונשן של רשעים בעה"ז או בעה"ב, לא בדרך נקימה ועונש ח"ו, כ"א לטובתן היא, כאש מצרף וכבורית מכבסים לנקות כתמי נשמתן שהביאו עמם, כדי להביאן בסוף כל סוף לאור בחור החיים:

והכל לפי רוב המעשה:    נ"ל דר"ל לפי גודל המעשה בעצמה דהיינו האופן שנעשת בו [כמו וענוותך תרבני, שר"ל תגדלני], ולא לפי ריבוי המעשים. וגודל המעשה נשקל לפי טבע הפועל העושה, דהיינו כפי מה שהיה צריך לכבוש יצרו טפי, דקמצן שנתן צדקה מקבל שכר יותר מפזרן. ובזו פירשתי ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ר"ל כפי מעשה עצמו וטבעו, או כפי עסקו. כמו ואיש במעון ומעשהו בכרמל. ולפי מחשבת הפועל, דלמשל א' עשה צדקה להתפאר. והשני עשה וכוונתו לשם שמים. ולפי מקרה שלו, דלמשל עשיר שנתן הרבה צדקה ולא לפי עשרו, נענש [ככתובות ס"ז ב'], והשני נתן פרוטה לעני בשעת דוחק עצמו, מקבל שכר [כחגיגה ד"ה א']. ולפי הפעול, דא' נתן צדקה לעני הגון, מקבל שכר טפי מאילו נתנה לעני שאינו הגון [ב"ק דט"ז ע"ב]. וכדומה הרבה בעניינים אלו, הן בצדקות הן בחטא. ודבר זה אפשר להיות נשקל רק ע"י הקב"ה, וכמ"ש כי אל דעות ד' שהוא יודע מחשבות של כ"א. ולו נתכנו תוכן מדת העלילות בעצמן האיך הם:

משנה טז

הוא היה אומר הכל נתון בערבון:    כל מה שיש לו לאדם בעולמו, אינו בטוח בקיומו, דהרי נתנום לו במתנה רק כדי שימצאו דבר למשכנו בהן, דהכל ממושכן להקב"ה המאריך אפו ומלוה לו לאדם טובות שאינן ראויין לו, על הבטחון שאולי שבאורך הזמן ישוב מחטאיו, ויפרע ע"י הטובות ההם בזה חובתו למקום. וכוונת התנא להודיע, שהאדם מסוגל בעולמו למרעין בישין יותר מלהצלחה, אפשר לו בנקל יותר להתהוות עני מלהתהוות עשיר, להתהווה חולה מלשוב להבריא, נקל לו להמית א"ע יותר מלהחיות, להשאר סכל מלהתחכם, וכן כל צרה נקל לו יותר ליפל לתוכה מלהנצל ממנה. ורק להצליח א"ע ברוחניות בעשותו רצון שמים נקל לו, מדמונח רק בבחירתו. וזה משום שזהו תכליתו. וזהו לפע"ד פי' מ"ש חז"ל [מגילה כ"ה א'] דלגבי משה יראה מלתא זוטרתא היא, דתמוה דעכ"פ האיך קאמר לישראל מה ד' שואל מעמך כ"א ליראה. אבל לפי דברינו באמת היראה מצ"ע מלתא זוטרתא היא ונקל לו לאדם להשיגה יותר מכל טובות הזמניות. ואפ"ה ירבו החוטאים משום דלפתח חטאת רובץ, ועל שאין נעשה פתגם מעשה הרע מהרה לכן מלא לב בנ"א לעשות רע. אמנם לגבי משה, ר"ל אותו הדור שהיה אצל משרע"ה, אשר עין בעין נראה אתה ד', וכל פעם שחטאו, והנה כבוד ד' נראה בענן, וראו עד כמה החטא גורם, אז באמת הוה מלתא זוטרתא לירא את ד' ולקיים מצותיו:

ומצודה פרוסה על כל החיים:    דלא זו בלבד שעלול בעצמו לנזק יותר מלהשתכר, כי גם עולמו לפניו כמצודה שמפזרין עליה גרעינין, והעוף עומד ומשתוקק לעוף לתוכו. כן יש ג"כ באדם עצמו נטייה להכריע א"ע לרעתו יותר מלטובתו, ומתוקים לפניו הסבות שיוכל בהן להתרושש, ולהחליא א"ע, ולהמית א"ע, ולהשאר סכל, עד שבתשוקה נמרצה ימהר אל פחו:

החנות פתוחה:    ר"ל לא בלבד עלול נזק גופו, אלא גם הפסד נשמתו עלולה לו יותר מהשלמתה, דאע"ג שיש לו בחירה חפשית, עכ"פ יש לו נטייה יותר להתהוות רשע מלהיות צדיק, כל חטא מזומן לפניו בחנות פתוח ובה יין מתוק, כי העבירה גופה תפתהו כאשר יראה מתיקותה החצונית:

והחנוני מקיף:    היצה"ר הוא התאוה שבאדם הוא החנווני המקיף ומקרב האנשים אל סחורתו [כמו מקיפין בבני מעים חולין ד"נ]. דגם אם לא יראה האדם הדבר שמחטיאו, יצרו יפתהו לילך לשם, וכמ"ש חז"ל [תנחומא ס"פ שלח]. עינא ולבא סרסורי דעבירה:

הוא ספר הבריאה [כמ"ש לעיל פ"ב סי' י"א], אשר שם כל מעשיו לטוב או לרע יעשו רושם, והוא מונח תמיד פתוח, שבנקל מאד יהיה נכתב שם כל מעשיהו. וכפי הרשום שם בכתב יושר דברי אמת, כן לפיהו ישוב להשתלם ממנו, עבור כתובת קעקע שכתב בספר אלהים זה:

והיד כותבת:    שאין שכחה לפניו ית':

יבא וילוה:    אפילו לזמן מרובה הקב"ה מאריך לו אפו. ואפילו עשה עבירה החמורה ביותר, אפ"ה אינו נענש עליה מיד, ולא נעשה פתגם מעשה הרע מהרה, כאילו אין משגיחין במעשיו:

והגבאים מחזירים תדיר בכל יום:    ר"ל הפרענות ממקריים שלוחי הקב"ה, שמשתלמין מהאדם כפי שנהנה מן חנות החטא, הם כל עת ורגע מצויין ועפים בחוצות, לתפוס פעם בע"ח זה ופעם בע"ח אחר:

ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו:    ר"ל בין שסיבב הסבה בדעתו וברצונו בעצמו לבוא להצרה. כגון שהלך לים והסתכן, נסע לשוק ונגנב סחורתו, הלוה לאדם ולא פרע לו, אכל דבר והוחלה. ולפעמים גם שלא מדעתו, רק מעצמה באה הצרה, כגון שאש שרף ביתו, או גנבים חתרו אוצרו, או תל נפל עליו, וכדומה. א"נ מדעתו ושלא מדעתו אע"ג שכבר שכח לגמרי חטאו ושואל למה נענש. ואת"ל א"כ מה הועיל העונש. להכי השיב יש להן על מה שיסמוכו דבידעו שלא לחנם נענש יגמר בלבו מעכשיו לדקדק טפי במעשיו וישוב אל ד' וירחמהו וגו':

ויש להם על מה שיסמוכו:    שגם אם תראה שח"ו צדיק סובל צרות, לא תהרהר ח"ו, רק דע כי יש סבות ליסוריו שעליו יסמכו, והכל בצדק. דאו שהוא הרע לעצמו בעצמו, ולא נשתמר יפה, ולא היה צדיק כל כך שיעשה לו נס. או שבעבור מיעוט צדקתו היה צרוך עדיין לנסיון. או שבאמת נשתלם על חטא שלא ידעת. והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה [כב"ק ד"נ ע"א]. או שאבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה [כברכות ד"ז א']:

והדין דין אמת:    שמשתלם רק כחיובו ולא יותר:

והכל מתוקן לסעודה:    ר"ל לא לבד בצדיקים יסוריהן בעה"ז הוא כדי להתקינן לסעודות לויתן בג"ע [ר"ל ממה שהכינו בני אדם לעצמן בעת שנתלוו גופן ונשמתן יחד], דלפום צערא אגרא. וכמו כן טובת רשעים שיתנו להן משמים בעה"ז, הוא כדי להתקינן לג"ע, שהקב"ה מאריך אפו להם אולי ישובו ביני ביני. אבל גם עונשי עה"ב שלהן אינן נקמה ח"ו, רק כדי שאחר שהלבינו יפה יפה כתמי הנשמה שהביאה עמה מעולם לעולם ע"י חטאיה, תשוב לחזות בנועם ה' בחסד. ואם לא עלתה, עכ"פ לא תרד:

משנה יז

רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ:    לאו תורה ממש קאמר, דהרי כמה ע"ה שלא למדו, וכמה חסידי אה"ע שלא שמרו התורה, ואפ"ה הן בעלי מוסר וד"א. אלא נ"ל משום דלכל אומה יש דת אלהי שכוללת ג' עקרים, דהיינו, (א) שיש תורה משמים, (ב) שיש שכר ועונש, (ג) שיש השארת הנפש. [ולא נחלקו האומות זמ"ז רק בפירושן]. ואלו שלשה העקרים הראשיות נקראין כאן תורה, ולכן מי שאינו מאמין בהן, הרי האדם כבהמה לפניו ואין הנפש חשובה בעיניו לנהוג בה יקר במוסר וד"א כנימוסי עם ועם, וכל מה שיעשה בזה, הוא מצד הכרח:

אם אין דרך ארץ אין תורה:    דאם אין הנפש חשובה בעיניו לנהוג בה יקר, איך אפשר שיאמין בג' שרשי הדת שהן רק משום שהנפש יקרה. זה הכלל [דרעליגיאן וטוגענד] אחוזים יחד, במי שאין זה אין זה. או נ"ל דתורה היינו חיוביו למקום ב"ה, דלא היינו יודעים במה נקדם לפניו אם לא תה"ק תורה לנו החוקים הקדושים ההם. דרך ארץ, היינו חיובנו לאדם חבירנו, וקאמר הכא דמי שהוא אפיקורוס כופר בתורה משמים גם שמירתו וחיוביו לבני אדם, אינו בלב שלם, וכ"כ מי שהוא צבוע בי"ש ואינו נזהר בחיוביו לחבירו גם זה אין תוכו כברו, ושניהן כשיתנסו בזה או בזה יתגלה מצפוני לבם הנשחת:

אם אין חכמה אין יראה:    דכשאין בו חכמה להשכיל גדולת הבורא ב"ה להתבושש לפניו, איך אפשר שתהיה בו יראה מאהבה. אבל אפשר שתהיה יראתו כמי שירא מחזק ממנו, ואין זו היראה המתבקשת:

אם אין יראה אין חכמה:    כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' [תהלים קי"א], דכשאין יראת ה' על פניו לא יתבושש להחליט בהתחכמתו משאת שוא ומדוחים אף שיהיה נגד כבודו ורצונו ית', וחושב תועה מה' ותורתו. ומכ"ש שלא יהיה בו חכמת תה"ק, דמלבד כי נקלתה בעיניו העכורות מלהעמיק בה כראוי, גם התושיה היא בעצמה תתרחק ממקום טנופת כזה שבמוחו:

אם אין בינה אין דעת:    דעת הוא מושכל ראשון שמשיגו האדם בה' חושיו. ותבונה, הוא היקש השכל שיולד לו ע"י ב' הקדמות שהשיגם בחושיו. והן על ג' תמונות [וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהגיון]. למשל כל אדם חי, וכל חי מרגיש, אלו הן ב' הקדמות שהשיג ע"י א' מה' חושיו, ונקראו דעת, אמנם אלו הב', יולידו בכח הבינה את תמונה הג' שכל אדם מרגיש. וכמו כן כשתאמר כל אדם חי, ואין אבן חי. הן ב' הקדמות שע"י הדעת. ותולדתן בבינה, שכל אדם אינו אבן. או שתאמר כל חי מרגיש, וקצת החי לבן ותולדתו שקצת לבן מרגיש [וכל א' מאלו הג' כולל שוב ל"ו חבורים, יע"ש]. ולכן אמר התנא שכל שלא השכיל האדם יפה המושכל הראשון, א"א שיבנה עליו בחדוד השכל דבר אחר. ואם אעפ"כ יבנה, יסוד נופל הוא, ורוח קטן יכה בניינו לרסיסים:

אם אין דעת אין בינה:    ר"ל ואם לא יבנה על מה ששמע, להוליד ממנו בחדוד גם מה שלא שמע, אז נראה בעליל שכל מה ששמע, לא ידע והשיג בלבו יפה. דלולי כן, אין להשכל קץ לבנות עליו בנקלות דבר אחר. וכמו שהשתבח רב נחמן בר יצחק [פסחים ק"ה ב'], גמרנאה וסברנאה אנא. ואל"כ אף ששמע הרבה נקרא צני מלא ספרא [מגילה כ"ח ב'], רק דהתנא נקט בהנך ג' התכלית קודם הסיבה דהרי ד"א קודם לתורה כ"ו דורות וכ"כ יראה קודמת לחכמה שנאמר ראשית חכמה יראת ד', וה"נ דעת קודם לבינה, משום שהאדם בחולשתו מקדים המאוחר בהם, ודו"ק:

אם אין קמח אין תורה:    דכשאין קמח בביתו לפרנסתו, אין דעתו מיושבת עליו ללמוד תורה [כמנחות ק"ג ב']:

אם אין תורה אין קמח:    שהמבטל תורה מעושר, סופה לבטלה מעוני [אם לא שזכות תולה לו [כסוטה ד"כ ע"א]. או שהוא בכלל ומשלם אל שונאיו על פניו להאבידו [יומא פ"ז א'. ודו"ק]:

הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה:    כבר נשנה לעיל [מ"ט], רק דהכא נקטיה בשביל משל נאה שמביא על זה. ואפשר עוד דממעשיו דקאמר הכא, ר"ל שמתחכם על מעשיו המיוחדים לו בתורה, להתבונן במופלא ממנו, אם יסכים שכל אנושי בעשייתן:

והרוח באה ועוקרתו:    האדם נמשל בתנ"ך לאילן. וחכמתו היא תפארתי, כתפארת הענפים להאילן. ושמירת מצות התורה, הוא השורש להאילן עץ הדעת הזה. אמנם כשיתחכם יותר מדאי, הו"ל כאילן שבזבז כל כחותיו לענפיו, ועי"ז נתרושש כחו בשרשיו, כידוע בטבע כל אילן שכשיתפשט כחו למעלה ביותר, כן תם לריק כחו למטה. ושניהן יהיה סבה שיתעקר בנקלות, ע"י מיעוט השרשים, וע"י הכרעת כובד הענפים. וכן איש כזה, ע"י רבוי הסתעפות התחכמותו בחוקי ה' הנעלמים, כן יתמעטו ויתרופפו שרשי יראת ה' בלבבו, ושניהן יהיו סבת נפילתו כשיאחזנו רוח אפיקורסת לבסוף, לעקרו לגמרי משדה הצלחתו הנצחית:

והופכתו על פניו:    ר"ל לא מבעייא שלא יעשה עוד פרי תבואה במצות, משום שהאפיקורסת עקרתהו, אלא אפילו הפירות באיביהן ופרחי המצות היפים שכבר עשה והיו להוד על פניו אשר שם פירותיו, נמי אבדו מידו, כמ"ש וצדקת הצדיק לא תצילנו [יחזקאל ל"ג פי"ב], דהרי תוהה על הראשונות [ר"ה תוס' ד"ד א']:

והיה כערער בערבה:    רישא דקרא הוא [ירמיה י"ז פ"ה], ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, ומה' יסור לבו. דקשיא ליה מדכתיב אשר יבטח באדם, ל"ל תו למכתב ושם בשר זרועו. ותו באיזה אופן הבוטח באדם, מה' יסור לבו. אע"כ דה"ק, ארור הגבר הגבור בתורה ובחכמה, אשר יבטח בכח אדם ובשכלו האנושי. או ששם בשר זרועו, לילך בכח בשרירות תאות הבשריי, ובסבות ב' אלה מה' יסור לבו לבלי לשמור מצותיו ותורותיו. איש כזה יהיה כערער בערבה, ר"ל כעץ יחידי העומד בארץ מישור ושוה, שבהרגל אין שם מעין מים חיים, ולכן קרקעיתו יבש, ולהכי אין שרשיו מרובין ולא מחוזקין בקרקע היבישה, ומדעומד ערער ויחיד בלי אילנות סביבו למחסה, נקל לרוחות לעקרו מהר:

ולא יראה כי יבא טוב:    ר"ל לא יראה שכר הטוב למצות שכבר עשה, כלעיל סי' קכ"ד:

ושכן חררים במדבר:    ר"ל יונח כעצים יבשים במדבר, מדנעקרו שרשיו:

ארץ מלחה ולא תשב:    זהו נ"ט, דלהכי נעקר, משום שעמד בארץ מליחה, ואין שם מושב וחיות לשרשיו. וזהו הפסד הב' שלו, שמכח האפיקורסת, יהיה כאילן שנעקר ולא יעשה עוד פירות המצות:

אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו:    שיעשה המצות אף שלא יבין טעמם:

אין מזיזין אותו ממקומו:    ההתחכמות, והתאוה, והגאוה, וחמדת הממון, הם סערות נוראות שיעקרו האדם מארץ החיים. אבל למי שלבו תמים באלהיו, לא יזיזוהו כמלא נימא לעבור מצות אלהיו:

שנאמר:    רישא דקרא [שם] ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והוא כפול. אע"כ דה"ק ברוך הגבר הגבור הכובש את יצרו, אשר בענייני המצות יבטח בה', שוודאי לטובת האדם צוה אותם. ולפיכך יקיימם אף שלא יבין טעם. והיה גם ה' מבטחו ר"ל מבצר עוז שלו [כמו ויורד עוז מבטחו, משלי כ"ה] לנוס שמה למחסה מסערות היצר הנ"ל. ומסיים בתר הכי, והיה וגו':

והיה כעץ שתול על מים:    מימי התורה:

ועל יובל:    מעין:

ישלח שרשיו:    כל שילוח בפועל, הוא שליחות שאינו חוזר [כמו בשלח פרעה את העם]. ה"נ ר"ל שרשיו ששלח, לנצח לא ישובו להנתק:

ולא יראה כי יבא חום:    חום היצר לתאוות הארציות הנ"ל לא ישגיח עליו כלל, כי באהבתו לאלדיו לא יכווה בו:

והיה עלהו רענן:    הוא משל להתחכמות האנושי שהם כעלים בא לן, לשמור פירות המצות. ולהכי נקט לשון יחיד, עליהו, דהמעט התחכמות שלו, מלא חן וחסד כעלה א' ירוק ורטוב, כך יעשה זה הירא שמים שמתחכם רק עד מקום שרשאי:

ובשנת בצורת:    ר"ל כשירע לו בעולמו:

לא ידאג:    ר"ל א"צ לדאוג שלא יוכרע עי"ז לחטוא:

ולא ימיש מעשות פרי:    דגם אם ע"י דוחק ועוני ימנע מלעשות פרי המצות, רחמנא לבא בעי, ונחשב כאילו עשאן [כקידושין ד"מ ע"א]:

משנה יח

קינין:    קרבנות העוף קרויין קנין, מלשון קן צפור. ויש בהן הלכות חמורות שצריכים התעמקות מאד, כשנתערב מהן קרבן חובה בנדבה, או עולה בחטאת [כפ"ג דקנין]:

ופתחי נדה:    כל ימי אשה נחלקין לז' וי"א ימים, שחוזרין תמיד חלילה, דהיינו תחלה משעה שרואה דם פעם ראשונה, מונה ז' ימי נדה, ואח"כ י"א ימי זיבה, וחוזרת חלילה תמיד בחשבון זה. ויש חילוק גדול בין ראתה דם באלו או באלו [ועי' בהקדמתי לסדר טהרות ביבקש דעת סי' ע']. ובשכחה באיזה יום עומדת, יש בלבול גדול בעניינה, וצריך עיון רב לתקנה שלא תבוא לאיסור כרת [כערכין ד"ח א']:

הן הן גופי הלכות:    אף שקינין נראה ערכו מועט, ונוהגין רק בזמן שביהמ"ק קיים. ופתחי נדה נמי עכ"פ נראין מאוס ומגונה, ושניהן רק חשבונא בעלמא הן [דוגמת זה מצינו חולין צ"ה ב']. אפ"ה הן הן גופי הלכות התורה, שרשאי לעשות עיקר לימודו בהן:

תקופות:    הוא חשבון הקפת החמה והלבנה [כראנאלאגיע] בל"א:

וגמטריאות:    הוא חכמת המדידה והתשבורת, שנקראת בלשון יון [געאמעטריע], ר"ל מדידת הארץ. ור"א בעל המאמר זה היה בקי בכל אלה [כהוריות ד"י ע"א]:

פרפראות לחכמה:    ר"ל הן כקינוח סעודה לחכמת התורה. דהתורה היא דוגמת הלחם לנשמה, שנזונת ממנה, וכמ"ש לכו לחמו בלחמי [משלי ט' פ"ה]. וכאשר יערב לאדם הלחם יותר, כשיטפל לו פרפרות, למרוח על הלחם חמאה וכדומה, כן תמתק לו התורה ביותר אם יטפיל לה שאר החכמות לרקחות וטבחות [רמב"ם סוף פ"ד מיסודי התורה (פ"ד מהל' יסודי התורה)]. אמנם כמו שהאוכל חמאה או פרפרות בלי לחם נפשו קצה בו ולא ישבע, כמו כן העושה משאר החכמות האלה עיקר בהתעסקות, לא תשבע נשמתו מהן ולא ישתדלו לה קיום. דאף דחשבון התקופות צריך ללמדם לעניין קידוש החודש, וגם כדי לידע חכמתו וגדלותו של יוצר בראשית, ומה"ט היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב נקרא חוטא [כשבת דע"ה א']. וכ"כ חכמת המדידה, עמוקה וחמודה ונצרכת לדיני סיכה וכלאים וכדומה. אפ"ה דוקא קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, מדיש בהן עשה ולא תעשה אסיר ומותר. משא"כ תקופות וגמטריאות הן רק טפלים להתורה כפרפרות לפת וקמ"ל דאע"ג שיש דמיון להנך דרישא עם הנך דסיפא אפ"ה לא ראי זה כראי זה הנך עיקר ואינך טפל: