ברטנורא על אבות ג

משנה אבות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

עקביא - מטפה סרוחה. טפת שכבת זרע. ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה, שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע, מכל מקום קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה. והמסתכל שבא מטפה סרוחה, ניצול מן הגאוה. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה:

(ב)

בשלומה של מלכות - ואפילו של אומות העולם:

חיים בלעו - דכתיב (חבקוק א) ותעשה אדם כדגי הים, מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חבירו (עבודה זרה ד, א):

יראי ה' איש אל רעהו - הרי כאן שנים:

וידום - לשון קול דממה דקה, כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש:

כי נטל עליו - כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד :

(ג)

ולא אמרו עליו דברי תורה - ובברכת המזון שמברכים על השלחן, יוצאין ידי חובתן, וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי :

מזבחי מתים - תקרובת עבודה זרה. דכתיב (תהלים קו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:

מלאו קיא צואה - ועבודה זרה קרויה צואה, דכתיב (ישעיהו ל) צא תאמר לו:

בלי מקום - בשביל שלא הזכירו שמו של מקום ברוך הוא על השלחן:

שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' - מיד כשדיבר בדברי תורה נקרא שלחן אשר לפני ה'. ויש אומרים מראשו של מקרא הוא יוצא, דכתיב והמזבח עץ שלש אמות, אל תקרי אמות אלא אמות, כמו יש אם למקרא. שלש כנגד תורה נביאים וכתובים, ואמרי לה מקרא משנה ותלמוד. שצריך אדם לדבר בהן על השלחן, ואז קרוי שלחן אשר לפני ה'. כך פירש רש"י:

(ד)

הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי - ומחשב בלבו דברי הבאי:

הרי זה מתחייב בנפשו - לפי שלילה הוא זמן למזיקים, והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הליסטים וכמה פגעים רעים, ואם היה מחשב בדברי תורה היתה משמרתו:

(ה)

עול מלכות - משא מלך ושרים:

דרך ארץ - עמל וטורח הפרנסה, לפי שמלאכתו מתברכת:

הפורק ממנו עול תורה - האומר קשה עולה של תורה ואיני יכול לסובלה :

(ו)

עשרה שהיו יושבים בדין - גרסינן :

בעדת אל - ואין עדה פחותה מעשרה, שנאמר במרגלים (במדבר יד) עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב, הרי עשרה:

ומנין אפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט - שלשה דיינים ושני בעלי דינים:

ומנין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה - האש והאויר והמים שהם שלשה, על ארץ יסדה, על יסוד הארץ הם מקיפים. הרי לך ששלשה קרויין אגודה. אי נמי, מצינו שלשה קרוין אגודה, אגודת אזוב שהם שלשה קלחים. ויש ספרים שכתוב בהן ומנין אפילו חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, שאדם אוגד בידו אחת שיש בה חמש אצבעות, וכלל אצבעות שביד קרויין אגודה. ובראש המקרא הוא אומר, הבונה בשמים מעלותיו, כלומר השכינה שהיא בשמים יורדת למטה לארץ כשיש שם אגודה עוסקים בתורה . ומנין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט, שהדיינים הם שלשה:

כי נטל עליו - לשון סכך. תרגום וסכות, ותטל, כלומר שהשכינה סוככת עליו:

(ז)

תן לו משלו - לא תמנע מלהתעסק בחפצי שמים בין בגופך בין בממונך, [שאינך נותן משלך, לא מגופך ולא מממונך], שאתה וממונך שלו:

מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה - הוא הדין לכל שיחה בטלה, אלא שדבר בהווה שדרך הולכי דרכים לדבר במה שרואים בעיניהם. ויש אומרים, דאשמועינן רבותא דאע"ג דעל ידי כן הוא מברך ברוך שככה לו בעולמו, אעפ"כ מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק ממשנתו:

ניר - תלם המחרישה, כמו נירו לכם ניר (ירמיהו ד):

(ח)

כל השוכח דבר אחד ממשנתו - בשביל שלא חזר עליה, מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו. שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו, ושגגתו עולה זדון. אי נמי כאילו מתחייב בנפשו, לפי שאותה משנה היתה משמרתו ועכשיו ששכחה אינה משמרתו:

תקפה עליו משנתו - שהיתה קשה עליו ומתוך הקושי שבה שכחה:

(ט)

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - אני שמעתי, שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו, שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה ירא חטא . וזה על דרך שאמרו תחלת המחשבה [היא] סוף המעשה:

חכמתו מתקיימת - שהחכמה מביאתו למה שלבו חפץ והוא נהנה בה:

וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - שאינו לומד על מנת לעשות, הואיל ואין לבבו פונה להיות ירא חטא:

אין חכמתו מתקיימת - שמתוך שהיא מונעת אותו מללכת אחרי שרירות לבו הוא קץ בה ומואסה ומניחה:

כל שמעשיו מרובים מחכמתו - הכא מיירי שזריז במצות עשה , ולעיל בכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו איירי שנזהר במצות לא תעשה:

(י)

כל שרוח הבריות נוחה הימנו - כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה :

שינה של שחרית - שהולך וישן עד שעונת קריאת שמע עוברת:

ויין של צהרים - מושך לבו של אדם, דכתיב [קהלת ב'] למשוך ביין את בשרי, ומביא אותו לידי שכרות :

ושיחת הילדים - מבטלת את אבותיהם מלעסוק בתורה:

וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים:

(יא)

המחלל את הקדשים - המביא קדשי המזבח לידי פגול ונותו. וטמא, או המועל ונהנה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית:

והמבזה את המועדות - ימים של חול המועד, עושה בהן מלאכה או נוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה:

והמלבין פני חבירו ברבים - המתבייש פניו מאדימות תחלה ואח"כ מתלבנות, שהנפש יש לה שתי תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים, וכשמביישין את האדם, בתחלה הרוח מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ופניו מאדימות, וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושת ההוא מעל פניו, הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער. ופניו מתכרכמים ומתלבנים. וזהו שאמרו [בבא מציעא ג"ח ע"ב] בענין ההלבנה, דאזיל סומקא ואתי חיורא:

והמפר בריתו - שלא מל, או שמל ומושך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול:

והמגלה פנים בתורה - שמראה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה. כגון המתרגם ומזרעך לא תתן להעביר למולך, ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא. ואין זה פשוטו של מקרא. ובכלל זה הדורש דרשות של דופי . פירוש אחר, מגלה פנים, שמעיז פניו לעבור על דברי תורה בפרהסיא ביד רמה ואין לו בושת פנים:

אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים - ולא חזר בתשובה מאחת מעבירות הללו שבידו, אע"פ שבאו עליו יסורים ומת ביסורים , אין לו חלק לעולם הבא. אבל אם חזר בתשובה קודם מותו, אין לך דבר שעומד בפני התשובה:

(יב)

הוי קל לראש - לפני אדם גדול זקן ויושב בראש בישיבה, הוי קל לעבוד עבודתו ולשמש לפניו:

ונוח - לתשחורת. לאדם בחור ששערותיו שחורות אינך צריך להקל עצמך כל כך, אלא תעמוד לפניו בנחת ובישוב:

והוי מקבל וכו' - נגד כל אדם בין ראש בין תשחורת תעמוד בשמחה. מקבל, כמו מקביל. מתורגם נגד, קבל. פירוש אחר, הוי קל לראש, בראשיתך כשאתה בחור הוי קל לעשות רצון בוראך, ובזקנותך כשהושחרו פניך מפני הזקנה תהא נוח לו:

(יג)

מסורת סייג לתורה - המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה, הם גדר וחיזוק לתורה שבכתב, שעל ידיהם אנו מבינים כמה מצות איך יעשו אותם. כמו בסכות בסכת בסכת, שנים חסרים ואחד מלא, שממנו אנו לומדים להכשיר סוכה בשלש דפנות. וכגין מועדי ה' אשר תקראו אתם, שנכתב חסר בשלשה מקומות, ללמד, אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים, אתם אפילו מוטעים :

מעשרות סייג לעושר - דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר [תענית ט']:

נדרים סייג לפרישות - בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתיירא שלא יעבור, מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך, ועל ידי כן הוא כובש את יצרו:

סייג לחכמה שתיקה - במה אנן קיימין, אי בשתיקה מדברי תורה, הרי כבר כתיב והגית בו וגו"אי בשתיקה מרכילות ולשון הרע וקללה, דאורייתא נינהו. הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחברו, שיש לו לאדם למעט הדבור בהם כל מה שאפשר. ועליהם אמר שלמה (משלי יז) גם אויל מחריש חכם יחשב :

(יד)

חבה יתירה נודעת לו – רמב"ם פירש: חבה יתירה הראה הקב"ה לאדם, שהודיעו ואמר לו: ראה שבראתיך בצלם. שהמטיב לחברו ומודיעו הטובה שעשה עמו – מראה חבה יתירה, יותר משאילו הטיב עמו ואינו חשוב בעיניו להודיעו הטובה שעשה עמו.

ויש לפרש חבה יתירה נודעת להם – חבה גלויה ומפורסמת, שלא בלבד אהבה מסותרת היה לו למקום [ברוך הוא] עם האדם, אלא אף חבה גלויה וידועה לכל.

שנאמר כי לקח טוב – כל מעשה בראשית, שנאמר (בראשית א י ועוד): "וירא אלהים כי טוב", לא נברא אלא בשביל התורה שנקראת "לקח", כמה דאת אמר (דברים לב ב): "יערוף כמטר לקחי".

(טו)

הכל צפוי - כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו:

והרשות נתונה - בידו של אדם לעשות טוב ורע, כדכתיב (שם ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו':

ובטוב העולם נדון - במדת רחמים. ואעפ"כ אין הכל שוין במדה זו, לפי שהכל לפי רוב המעשה. המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים, והממעיט במעשים טובים ממעטים לו ברחמים. פירוש אחר, והכל לפי רוב המעשה, לפי רוב מעשיי של אדם הוא נדון, אם רוב זכיות זכאי, אם רוב עונות חייב. ורמב"ם פירש, הכל צפוי, כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו, ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע, כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע ואין שם דבר שיכריחהו כלל , וכיון שכן הוא, בטוב העולם נדון, להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שהחוטא חטא ברצונו, ראוי שיענש. והצדיק היה צדיק ברצונו, וראוי שיקבל שכר :

והכל לפי רוב המעשה - לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה. שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים, לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת רמב"ם היא, והכל לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה :

(טז)

הכל נתון בערבון - רגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה [סוכה נ"ג ע"א.] לאתר דמתבעי תמן מובילין יתיה:

ומצודה פרוסה - יסורין ומיתה:

החנות פתוחה - ובני אדם נכנסים שם ולוקחים בהקפה:

והחנוני מקיף - ומאמין לכל הבא ליטול. כך בני אדם חוטאים בכל יום והקב"ה ממתין להם עד בא עתם:

והפנקס פתוח - לכתוב בה ההקפות כדי שלא ישכח:

והיד כותבת - שלא תאמר אף על פי שהפנקס פתוח פעמים שהחנוני טרוד ואינו כותב הכל, לכך אמר והיד כותבת:

וכל הרוצה ללוות וכו' - היינו והרשות נתונה דלעיל, שאין שום אדם מוכרח ללוות שלא ברצונו:

והגבאים - יסורים ופגעים רעים :

לדעתו - פעמים שזוכר את חובו ואומר יפה דנתני:

ושלא לדעתו - פעמים ששכח וקורא תגר כנגד דינו של מקום ברוך הוא:

ויש להם על מה שיסמוכו - על הפנקס, ועל החנוני שהוא נאמן על פנקסו. כך היסורים הללו הן נסמכים על מעשיו של אדם הנזכרים לפני המקום ברוך הוא, אף על פי שהם נשכחים מן האדם:

והדין דין אמת - שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו [ע"ז ג' ע"א]:

והכל מתוקן לסעודה - אחד צדיקים ואחד רשעים יש להם חלק לעולם הבא לאחר שגבו מהן את חובן:

(יז)

אם אין תורה וכו' - אין משאו ומתנו יפה עם הבריות:

אם אין דרך ארץ וכו' - סוף שתורתו משתכחת ממנו :

אם אין דעת וכו' - דעת, הוא שמוצא טעם לדבר . ובינה, הוא שמבין דבר מתוך דבר אבל אינו מראה לו טעם. ואם אין דעת לתת טעם לדבר אין בינה, אחר שלא ידע טעמו של דבר באילו לא ידעו. ומכל מקום הבינה היא קודמת, לפיכך אם אין בינה אין דעת:

אם אין קמח אין תורה - מי שאין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה:

אם אין תורה אין קמח - מה יועיל לו הקמח שבידו, הואיל ואין בו תורה, נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב:

(יח)

קינין - קרבנות העוף קרויין קינין, לשון קן צפור. ויש בהן הלכות חמורות, כגון אם נתערבו חובה בנדבה, או עולה שמעשיה למעלה בחטאת שמעשיה למטה:

ופתחי נדה - הלכות נדה שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזור לפתחה. ופעמים שהיא צריכה לטבול צ"ה טבילות לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה:

הן הן גופי הלכות - עיקר תורה שבעל פה, שמקבלים עליה שכר:

תקופות - ענין מהלך המזלות :

וגמטריאות - חשבון האותיות :

פרפראות לחכמה - כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעודה לקנוח דרך תענוג, כך החכמות הללו מכבדות את בעליהם בעיני הבריות: