משנה אבות ג ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה ו | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (תהלים פב), אלהים נצב בעדת אל.

ומנין אפלו חמשה, שנאמר (עמוס ט), ואגדתו על ארץ יסדה.

ומנין אפלו שלשה, שנאמר (תהלים פב), בקרב אלהים ישפט.

ומנין אפלו שניםכ, שנאמר (מלאכי ג), אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו'.

ומנין אפלו אחד, שנאמר (שמות כ), בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב,), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט,), וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב,), בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג,), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ,), בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שהיו יושבין ועוסקין בתורה שכינה עמהן שנאמר אלוהים ניצב בעדת אל (תהלים פב א) ומנין שאפילו חמישה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט ו) ומנין שאפילו שלשה שנאמר בקרב אלוהים ישפוט (תהלים פב א) ומנין שאפילו שנים שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו (מלאכי ג טז) ומנין שאפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך (שמות כ כ).


פירוש הרמב"ם

[עריכה]

בעדת אל. הנה בארנו בתחלת סנהדרין שעדה אינה נופלת על פחות מי' ושם בארנו ג"כ שב"ד לא יהיו פחות מג' והם נקראים אלהים לענין המשפט: ופי' אגודה מה שאוגד אדם בידו אחת והיד יש בה ה' אצבעות שבהן יאגוד וכלל החמש אצבעות יקרא גם כן אגודה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

עשרה שהיו יושבים בדין - גרסינן יח:

בעדת אל - ואין עדה פחותה מעשרה, שנאמר במרגלים (במדבר יד) עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב, הרי עשרה:

ומנין אפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט - שלשה דיינים ושני בעלי דינים:

ומנין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה - האש והאויר והמים שהם שלשה, על ארץ יסדה, על יסוד הארץ הם מקיפים. הרי לך ששלשה קרויין אגודה. אי נמי, מצינו שלשה קרוין אגודה, אגודת אזוב שהם שלשה קלחים. ויש ספרים שכתוב בהן ומנין אפילו חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, שאדם אוגד בידו אחת שיש בה חמש אצבעות, וכלל אצבעות שביד קרויין אגודה. ובראש המקרא הוא אומר, הבונה בשמים מעלותיו, כלומר השכינה שהיא בשמים יורדת למטה לארץ כשיש שם אגודה עוסקים בתורה יט. ומנין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט, שהדיינים הם שלשה:

כי נטל עליו - לשון סכך. תרגום וסכות, ותטל, כלומר שהשכינה סוככת עליו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יח) (על הברטנורא) וכן מצינו עשרה שדנין, בדיני ערכין, ושנים ואחד כשקבלו עליהם. א"נ יחיד מומחה:

(יט) (על הברטנורא) אע"ג דגרסתו בדין, עסק התורה במכ"ש הוא:

(כ) (על המשנה) אפילו שנים. ומאחר דאפילו תרי, תלתא מבעיא. מהו דתימא דינא שלמא בעלמא ולא אתיא שכינה, קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. ומאחר דאפילו תלתא, עשרה מבעיא. עשרה קדמא שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי. גמרא. ואדאתמר התם קאמר לה, ולא אתמר התם חמשה. ובמד"ש כתב דבעשרה נצב, ר"ל עומד כביכול, והם יושבים. משא"כ בחמשה דלא כתיב נצב. ועיין מה שכתבתי לעיל אות י"א:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

עשרה שיושבין ועוסקים בתורה. לשון הר"ב עשרה שהיו יושבין בדין גרסינן וכן מצינו עשרה שדנין בדיני ערכין. כדתנן בריש סנהדרין. ושנים ואחד כשקבלו עליהם. אי נמי יחיד מומחה. ע"ש בפי' הר"ב. [ועיין לקמן]:

ומנין אפי' חמשה. ורשב"ם כתב מנין בלא וי"ו. וכן כל מנין הכתובים כאן בלא וי"ו הם כתובים במשנה. מד"ש. ונ"ל משום דלא שייך לקשר הענין ולומר ומנין אלא א"כ היה כבר מונח קיים שכן הוא. ולא ביקש אלא מנין יש לו סמך מן המקרא בלבד. אבל כאן אין כאן מונח קיים כלל והוא מבקש למצוא הדין בעצמו שכך הוא. לכך שייך שפיר טפי למתני מנין בלא וי"ו שאין לו קשור למעלה אלא ענין בפני עצמו הוא.

חמשה שנאמר ואגודתו וכו'. בתוס' פרק קמא דסוכה דף י"ג מקיימים גרסא זו. ועיין לקמן [והא דכתב הר"ב כשיש שם אגודה עוסקים בתורה אע"ג דגרסתו שיושבין בדין. עסק התורה במכ"ש הוא כמ"ש לקמן בס"ד]:

אפילו שנים וכו'. ומאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא. מהו דתימא דינא שלמא בעלמא היא ולא אתיא שכינה. קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. וכי מאחר דאפי' תלתא. עשרה מבעיא. עשרה קדמה שכינה ואתיא. תלתא עד דיתבי. גמרא פ"ק דברכות דף ו' ואדאתמר התם קאמר לה ולא אתמר התם חמשה. ובמד"ש כתב דבעשרה נצב. ר"ל עומד כביכול והם יושבים. משא"כ בחמשה דלא כתיב נצב:

ומנין אפי' אחד. עיין מה שכתבתי במשנה ב'. גמ' דברכות השתא חד תרי מבעיא וכו':

שנאמר בכל המקום וגו'. כבר כתבתי לעיל מה שנ"ל בזה דהכא איכא למגרס שנאמר ישב בדד וגו'. והיינו שנמצא בכאן בפירוש הר"ב כי נטל עליו לשון סכך וכו' וכן בפירש"י כעדותו של בעל מדרש שמואל. ולא כדינו אשר דן לגרסו בפירש"י דלעיל. וכמו שכתבתי שם בס"ד. ואע"ג דהתוספות מקיימין גרסא ואגודתו בחמשה כמו שכתבתי לעיל והוא ממאי דאתמר בגמ' פ"ק דברכות דף ו' מנין לשלשה וכו' שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ובאותה מימרא עצמה איתא נמי ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל מקום וגו'. מהא ליכא למשמע. משום דאיכא למימר דאמתניתין ג' דלעיל אתמר הכי. וזה נראה יותר לפי' הר"ב שהרי מפרש דבמתני' דהכא גרסי' שיושבין בדין. וא"כ אחד נמי שיושב ודן מיירי וכדפירש"י לעיל. והלכך הא דאתמר התם לענין יושב ועוסק בתורה ממתני' דלעיל הוא. וקצת קשה התם בגמ' דהואיל ומתני' היא מאי קמ"ל כיון דתנינא. וא"ת ולגרסא זו דאמרן דגרס הכא ישב בדד וידום היכא שייכא בדיין הדן. לא קשיא דאיהו נמי כששמע הטענות ומעיין בדינם הרי הוא ישב בדד ודומם. כיון שאין עוד עמו שיוכל להיות מדיין עמו בדין ואדרבה בדיין יחיד הדן. קרוב הוא יותר שיהיה דומם ומעיין בלבד מאחד שהוא עוסק בתורה שאע"פ שהוא יחידי אפשר וקרוב הוא שהוא גורס בפה לקיים בנפשיה (משלי ד') כי חיים הם למוצאיהם קרי ביה למוציאיהם [עירובין נ"ד ע"א] משא"כ לדון שצריך עיון ומחשבה.

פירושים נוספים