דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה ו
פרק ג משנה ו
[עריכה]עשרה שיושבין וכו'. יש לשאול בזה למה עשרה דווקא וכן למה חמשה דווקא ולמה שלשה דווקא, ועוד כיון שאפילו אחד, שנים ושלשה וחמשה ועשרה למה לי, ועוד למה לא הביא ראיתו של רבי חנינא בן תרדיון שהביא ראיה לאחד מן ישב בדד וידום כמו שהביא ראיתו של רבי חנינא לענין שנים, ועוד שהביא ראי' מן ואגודתו על ארץ יסדה ולא נזכר שם מנין כלל ואם כן מה ראיה הביא. פירוש המשנה הזאת שאמר עשרה שיושבים ועוסקים בתורה, מספר זה ידוע ומפורסם בכל מקום שנקרא מספר עשרה עדה, ושם עדה נאמר על הכלל שאין כלל ועדה פחותה מעשרה. והדבר נראה מן המספר שהרי כל מספר לא יעלה רק עד עשרה, וכאשר יגיע עד עשרה מתחיל כבראשונה למנות אחד, וכן לעולם אין המספר מגיע יותר מן עשרה כי אחר עשרה חוזר לספור אחד עשרה, ודבר זה יתבאר בפרק בעשרה ובשאר מקומות ואין להאריך בזה, ומכל מקום כיון שעשרה אין עליו תוספות אבל יש תוספות עד עשרה, ולפיכך כל המספרים שעד עשרה הם חסרים. והשם יתברך שהוא השלם, אין שכינתו עם הדבר החסר ומפני כך אין השכינה שורה בפחות מעשרה, ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה. וזהו שהביא ראיה מן אלקים נצב בעדת אל, כלומר שתמצא שהשם הוא נמצא עם העדה, ועדה היא עשרה כי שם עדה בא על הכלל ואין הוספה על הכלל כי אף אם אתה מוסיף על הכלל אינו יוצא מן הכלל הראשון. ודבר זה נמצא במספר עשרה כי אחר שנים יש להוסיף עליהם למנות שלשה ארבע וכן עד עשרה, אבל בעשרה יש משפט הכלל שאין כאן תוספות וכאשר אתה מוסיף עליו במספר צריך למנות אחד עשר שנים עשר ואין זה תוספות כיון שאתה חוזר למנות אחד ולפיכך אין עדה פחותה מעשרה. ובגמרא (מגילה דף כג:) יליף ליה מקרא דכתיב במרגלים עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב שלא היו בכלל עדה הרעה ונשארו עשרה, ומורה על זה מספר עשרה שראוי להיות עשרה עדה כמו שהתבאר, ומה שהמספר של עשרה הוא כלל אין כאן מקום להאריך כי יתבאר בסמוך ויתבאר עוד בפרק בעשרה. ואמר שהשכינה הוא עם העדה וזה כמו שהתבאר למעלה, מאחר שאין תוספות על עשרה, מספר זה הוא שלם שאם היה חסר היה לו השלמה, ואין תוספות והשלמה על מספר זה אם כן הוא שלם, והוא יתברך שהוא שלם הוא נמצא עם השלם:
ואמר אחר כך ומנין אפילו חמשה שיושבים ועוסקים בתורה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, ויש לפרש כי חמשה אף על גב שאינו מספר של כלל ושייך עליו תוספות, מ"מ יש במספר חמשה שלימות מה שאין במספר שלשה, ויש במספר שלשה מה שאין במספר שנים, ויש במספר שנים מה שאין במספר אחד ולפיכך בחר באלו המספרים. וזה כי לא שייך מספר באחד אבל שנים הם התחלת המספר, ולפיכך יש בשנים מה שלא תמצא באחד. אמנם אין השנים רק מספר זוג ואין כאן מספר נפרד כלל אבל שלשה יש בו מספר נפרד, וכן אמרו כי השנים הם התחלת מספר הזוגות, ושלשה התחלת מספר הנפרדים ולכך תמצא במספר השלשה מה שלא תמצא במספר השנים ובמספר חמשה תמצא מה שלא תמצא במספר השלשה, כי במספר חמשה יש בו מספר זוג ויש בו מספר נפרד כי יש בו שנים ושלשה, לפיכך מביא ראיה מן הכתוב שאומר ואגודתו על ארץ יסדה, כי יקרא זה אגודה שלימה כאשר יש במספר זה שנים שהוא מספר זוג, ושלשה שהוא מספר נפרד, וחמשה כולל שניהם ולכך נקרא מספר זה אגודה. ומספר שלשה הוא יותר ממספר שנים שהרי הוא התחלת מספר נפרד ולא כן מספר שנים שהוא מספר זוג, ויש במספר שנים מה שלא תמצא באחד שאינו מספר כולל, ולכך לא זכר מספר ארבעה כי אין למספר זה יותר משלשה. ומה שאמר אפילו חמשה וכו'. ולא אמר אפילו אחד ומכל שכן האחרים שהם יותר, ודבר זה כדי לומר לך שיותר יש לאדם לעסוק בתורה בעשרה מבחמשה, ויותר יש לעסוק בתורה בחמשה מן שלשה, ויותר יש לעסוק בתורה בשלשה מן שנים ויותר יש לעסוק בתורה בשנים מן אחד. כי אע"ג כי השכינה עם אחד אין דביקות השכינה עם אחד כמו עם שנים ויותר יש עם שלשה מבשנים ויותר בחמשה מן בשלשה ויותר בעשרה מן חמשה:
אמנם הפירוש שהוא עיקר, כי יתרון יש לחמשה על שלשה ושלשה על שנים, כבר התבאר כי ראוי שתהיה השכינה עם בני אדם מצד ההתדמות במה, ומפני כי הוא יתברך הכל, הוא נמצא במספר שהוא מתיחס דומה לזה, ומפני כי עשרה הוא מספר כללי כאשר אין תוספות עליו ולכך הוא יתברך עם עשרה כי הוא מספר שהוא הכל, ומפני כי מספר ד' הוא מספר מחולק לפי שהוא כנגד ד' צדדין אשר ד' צדדין הם מחולקים כל אחד הוא צד לעצמו, ולכך יאמר הכתוב על הפירוד והחלוק כי כארבע רוחות פרשתי אתכם (זכרי' ב'), וזה מפני כי ד' רוחות הם מחולקים ומופרדים. ולכן החמישי שהוא בין הארבע הוא מחבר ומקשר מספר ארבע שהוא מספר מחולק ומופרד, כי כל אמצעי בשביל שהוא אמצעי מקשר ומחבר הכל ולכך נקראו חמשה אגודה, וקרא דכתיב ואגודתו על ארץ יסדה מדבר בחמשה שהחמש' הוא האגוד המקשר והמחבר הארבעה המחולקים. ומפני זה השכינה עם חמשה ביותר, כי מאחר שמספר חמשה הוא מספר מחובר ומקושר ואיננו דומה אל הארבעה שהם מחולקים והוא יתברך כולל הכל והאגודה היא כוללת הכל ומקשר הכל. ולכך אמר מנין שחמשה שיושבים ועוסקים בתורה שהשכינה עמהם שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, ודבר זה ביארנו בכמה מקומות בספר גבורות השם על ענין חמשה, איך הם בפרט הם מספר של אגודה. ומזה הטעם אמר גם כן ומנין ששלשה שיושבין ועוסקים בתורה ששכינה עמהם וכו', כי בשלשה ג"כ יש דבר זה כמו שביארנו למעלה שלשה שאכלו על שלחן אחד כי שלשה גם כן מספר מחובר ואינו מחולק, כי שנים בפרט הם מחולקים והם כנגד שני הפכים והאמצעי מחבר ומקשר שני דברים מחולקים וכמו שהתבאר שם. והפרש יש בין החמשה ובין השלשה, כי החמשה הוא חבור וקשור לגמרי שהוא מאחד ארבעה צדדין המחולקים, ושלשה אינו כך רק כי המספר הזה חבור וקשור שני צדדין ואין זה אגוד שלם:
ובזה יתורץ קושיות התוספות שהקשו בפרק קמא דסוכה (דף יג.) דבשמעתא דהתם משמע כי שלשה נקראו אגוד לענין אגודת אזוב, ואלו במסכת אבות אמרו כי חמשה נקראו אגודה שהרי מוקמינן קרא ואגודתו על ארץ יסדה בחמשה, וכתבו התוספות שיש גורסין ומנין לחמשה שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט ומנין ששלשה שיושבין ועוסקים בתורה ששכינה עמהם שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, וכתבו התוספות שאין גירסא זאת נכונה כדמוכח בפ' קמא דברכות, וכונתם שהרי בפרק קמא דברכות (דף ו.) אמרינן ומנין ששלשה שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט מוכח דקרא דבקרב אלקים ישפוט אתא לשלשה ולא לחמשה ותרצו שם בדוחק. ולפי זה מה שאמרנו הכל נכון ואין קשיא, דאף על גב ששלשה הם נקראים אגודה אין זה אגוד גמור כמו שהוא חמשה שהוא מקשר ואוגד את הארבע שהם כל ארבע הצדדים מחולקים וזה יותר אגוד שלם, ולא כן שלשה שאין השלשה אגוד שלם כמו שהתבאר. ולפיכך חמשה יותר משלשה. ושנים יותר מאחד, דסוף סוף שנים הם זוג אשר שייך בהם חבור וטובים שנים מן האחד כי שנים הם התחלת המספר אשר כל מספר יש בו חבור אחדים, ומפני זה הם שנים יותר מן האחד ויש לך להבין דברים אלו כי הם דברים ברורים אין ספק בהם:
ובפרק קמא דברכות (שם) אמרו שם אמר רבין בר אדא אמר רבי יצחק מנין שעשרה שמתפללין ששכינה שרויה ביניהם שנאמר אלקים נצב בעדת קל ומנין לג' שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט ומנין לשנים שיושבין ועוסקים בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומאחר דאפילו אחד תרי מבעיא תרי מכתב מיליהו בספר זכרונות חד לא מכתב מיליה ומאחר דאפי' תרי תלתא מבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ"ל דדין נמי היינו תורה וכי מאחר דאפילו שלשה עשרה מבעיא עשרה קדמה ואתיא שכינה ג' עד דיתבי ע"כ. ולפי זה יש להקשות למה בגמרא לא נזכרו חמשה וכאן במשנה זכרו חמשה, ועוד אמרו שלשה שיושבין בדין ואלו במשנה לא זכרו רק שלשה שיושבים ועוסקים בתורה ששכינה עמהם וכן לשנים וכן לאחד הרי משנה פשוטה היא. אבל פירוש דבר זה, כי ממתניתין לא אשמעינן רק כמו שאמרנו, שיותר הדביקות אל השכינה כאשר הם עשרה שאין כל הדביקות שוים, ולפיכך הוצרך מתניתין למתני הכל לאשמעינן שכל מספר ומספר בפני עצמו יש לו דביקות מיוחד לו יתברך לפי המספר ודבר זה (לא) אשמעי' מתני', אבל רב אידי אשמועינן הך מלתא שיש בכל אחד מן המספרים שזכר מלתא בפני עצמו, ולכן לא זכר חמשה שאין לחמשה דבר בפני עצמו, וכן לא זכר שלשה שיושבין ועוסקים בתורה ג"כ אין (לשנים) לג' שיושבים ועוסקים בתורה מלתא בפני עצמו. ולכך מקשה וכי מאחר דאפילו אחד תרי מבעיא ומתרץ דתרי מכתבה מילי. ומה ששנים מילייהו נכתבים יש לפרש כמו שאמרנו למעלה אצל שנים שיש ביניהם דברי תורה, כי שנים נקראו שעשו עצמם קביעות כאשר יושבים יחד שנים ואי אפשר מבלתי קביעות, ומפני שעשו עצמם קביעות ולכך מכתב מלייהו בספר והכתיבה היא קביעות, ופירוש הכתיבה הזאת כבר אמרנו שהאדם ומעשה האדם הוא מכלל ציור העולם ואין האדם דומה לשאר בעלי חיים שאינם נחשבים, אבל האדם מפני מעלתו הוא עצם העולם, ואם האדם ומעשיו טובים יש כאן ציור משובח וטוב, וכן להיפך אם האדם רע שיש כאן ציור בעולם לפי ענין האדם נרשם בעולם וזהו הספר שנכתב בו הכל כמו שהתבאר בפרק רבי אומר. וזה שאמר כאן שהתורה שמתחייב מן שנים נרשם ג"כ בעולם והוא ג"כ מכלל ציור המציאות והוא ספר זכרון שנכתב בו הכל. ודווקא כאשר הם שנים שעשו עצמם קביעות ביותר לקבוע ביחד, ומפני כך יש בעולם ציור תורתו כי העולם הוא דבר קבוע:
ועוד יש לך לדעת כי מה שאמרו שנים מכתב מלייהו, דע כי החומר הוא מדריגה הראשונה של הנמצא ואין לחומר מציאות בפועל רק בכח, והצורה היא המדריגה השניה, ובצורה הדבר נמצא ונרשם בפועל לגמרי והצורה היה בו הנמצא מה שהוא ובו יבחן בינו לבין אחר, ומצד הצורה גם כן לא ימצא השנוי ואדרבה מצד הצורה יש לו קיום ודבר זה ברור, והשנוי הוא מצד החומר. וזה אמרם חד לא מכתב מיליה כי האחד הוא כנגד מדריגת החומר ולפיכך אין הדברים של אחד בתורה יש להם מדריגת הצורה, ומפני כך לא מכתב מיליה כי הכתיבה מורה על שני דברים כי הוא מורה על הבירור כי הכתב הוא שמברר הדבר עד שנמצא מבורר ומפורש, וכן הכתיבה מקויימת ונתנה להתקיים, וכאשר הם שנים ושנים הם כנגד המדריגה השניה שהוא מדריגת הצורה ומדריגת הצורה על ידה נמצא הדבר בפועל מבורר, גם הצורה היא קיום הדבר, וזה שאמר דמכתבו מלייהו בספר הזכרון שהוא דבר מקוים. וכל זה שכאשר הם שנים הגיעו למדריגת הצורה שע"י הצורה נמצא בפועל והוא מקוים, מה שאין הדבר הזה אצל אחד כי האחד רק כנגד מדריגת החומר שאין בחומר ענין מבורר כי הצורה נותנת היכר ורשימה לנמצא, ואין בחומר קיום כלל ולכך אמר שאחד לא מכתב מיליה שאין לו מדריגה זאת כי החומר הוא מדריגה ראשונה והצורה היא מדריגה שניה. ופירוש זה אמת ברור מאד למי שמבין דברי חכמה שכל דברי חכמים נאמרו בחכמה עליונה. ולפיכך אמר למעלה שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה שהוא מושב לצים, כי ראוי שיהיו אצל שנים דברי תורה כאשר הם שנים כי הם כנגד מדריגת הצורה שהיא מדריגה שניה ששייך במדריגה זאת התורה ביותר, לא כאשר הוא אחד כי האחד הוא כנגד המדריגה חמרית היא מדריגה ראשונה אשר לא שייך שם כל כך דברי תורה, וכאשר אין ביניהם דברי תורה נקרא זה מושב לצים אחר שראוי שיהיה אצלם דברי תורה. ולכן אמרו גם כן בשנים דברי, כי בשנים שייך דברי תורה לגמרי, ואצל אחד אמר ועוסק בתורה, כי הדבור שהוא דבר שכלי שייך אל הצורה והעסק מתיחס אל הגוף ביותר ולפיכך אמר אצל אחד ועוסק. וכבר בארנו הכתיבה הזאת שרצה לומר כי התורה שמתחייבת בשנים הוא מכלל ציור המציאות שמציאו' העולם יש לו ציור, ור"ל שהתורה שמתחייבת מאתם הוא ג"כ מכלל ציור המציאות, ואין הכונה ציור גשמי אבל דבר זה ציור שכלי כמו שראוי אל התורה השכלית. וכל ענין זה מורה כי התורה בשנים שהוא שכל גמור אשר השכל יש לו ציור שכלי, וכל אלו הדברים הם דברים ברורים למי שמבין דברי חכמה אין ספק בהם:
ואמר כי עשרה מקדמא שכינה ואתאי תלתא עד דיתבי, וביאור ענין זה כי עשרה הם מוכנים אל השכינה לגמרי עד שאין חילוק בין עשרה ובין מאה ובין אלף, ולפיכך קדמה שכינה ואתאי כי מלכם לפניהם והשם יתברך בראשם מאחר שעשרה עם השכינה. ולא שתאמר שצריך כאן מקבל כי אין הדבר כך כי מקבל היה שייך, אלו היה המספר פחות מעשרה שהיה המספר שייך בעולם התחתון כי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ושייך לומר בעולם התחתון שהם מקבלים כבוד השכינה, אבל מספר עשרה הוא מיוחד בכל מקום למדריגת הקדושה עד שהמספר הזה מגיע אל מדריגת עולם הנבדל והקדוש ולפיכך אין צריך קבלה לכבוד השכינה, ולפיכך השכינה קודמת כראוי דכתיב ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, אבל כאשר הם שלשה נחשב האדם מקבל לשכינה שהרי השכינה באה לאדם כי אין מגיע מספר זה אל עולם הנבדל, ומכיון שנחשב האדם מקבל ולפיכך צריכין שיהיו שלשה קודם כי הם נחשבים מקבלים לכבוד השכינה אשר עמהם, אבל כאשר הם עשרה שכבר אמרנו כי הם הגיעו למדריגה נבדלת לגמרי ואין כאן קבלה ואין צריך שיהיה המקבל קודם אבל השכינה קדמה ואתאי, רק אצל שלשה אין במספר הזה שהגיע למדריגה הנבדלת ובזה צריך מקבל והמקבל הוא קודם בודאי ולפיכך אמר עד דיתבי. ועוד יש להבין בחכמה, דע כי הוא יתברך רוצה להיות עם הנבראים מצד כי אין עלה בלא העלול, לכך הש"י חפץ להיות עם אשר הוא עלה להם, ומפני כי העלה הוא קודם אל אשר הוא עלה להם לכך השכינה מקדמת לפני עשרה כי בודאי הש"י אשר הוא העלה קודמת אל מי אשר הוא עלול ממנו, ודוקא כאשר הם עשרה כשהוא כלל שלם שאין תוספות עליו, כי מצד אשר הוא יתברך עלה אל הנבראים הם שלימים ולכך בעשרה שהוא כלל מספר שלם השכינה מקדמת לפניהם, וכן השם יתברך עם הנבראים מצד הנבראים שהם עלולים ממנו ואין העלול בלא עלה ומצד הזה העלול קודם ואז השכינה באה, ולפיכך בשלשה השכינה באה מצד האדם שהוא העלול ולכך עד דיתבי והתבאר לך דברי חכמים באמתתן: