עיקר תוי"ט על אבות ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה אבות ג: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) עקביא. בזמן הבית היה. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) דע. חזר ואמר מלת דע לפי שלפני מי אתה עתיד כו' אינן בהסתכלות וראיה מוחשת כי אם שיאמין זה בדרך ידיעה. מד"ש:

(ג) (על המשנה) מאין כו'. שאלת המקום שבא משום בל' אין כמו מאין באו האנשים ושאלת המקום שישוב לשם בלשון אנה כמו אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח:

(ד) (על המשנה) אתה הולך. כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו הוא. שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע"כ נקט לשון הווה ולא לשון עתיד. מד"ש:

(ה) (על המשנה) למקום כו'. ולא אמר שיהיה רמה ותולעה שכך אמר הכתוב כי עפר אתה, ואל עפר תשוב. ד"ח:

(ו) (על המשנה) דין וחשבון. תחלת דין קאמר, ולפיכך הקדים דין לחשבון ואמר לתת דין שאם יעשה חטא מתחייב מזה דין לכך שייך לומר שהוא נותן הדין כו'. ד"ח:

(ב)

(ז) (על המשנה) מלכות. הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ [ולפיכך לא אמר בשלום] המלך. כך פירשו המפרשים:

(ח) (על המשנה) לצים. דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת, וכל שתמנה יהיה שלך, והוא בטל, ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם. כן הבטל מד"ת אחר שיודע השכר הגדול הזה, אינו כי אם לץ. ואמר ואין ביניהם ר"ל שאע"פ שכל אחד עוסק לבדו אבל אין ביניהם שכל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולימוד חברו וחושב שאין לו תועלת בחבותו עמו כו' בודאי לצים יקראו אע"פ שאין פוצה פה. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) שכינה שרויה ביניהם. היפך הלצנים כי הם הכת שאינם רואים פני השכינה. אמנם אלו להיפך כי הלצנים אפילו במותם השכינה מתרחקת מהם כ"ש בחייהם ואלו אפילו בחייהם שכינה שרויה ביניהם כ"ש במיתתם. מד"ש:

(י) (על המשנה) ועוסק כו'. שיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו, ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בד"ת כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה:

(יא) (על הברטנורא) וכן פירש הר"מ. אבל גירסתו, מנין שאפילו אחד יושב ושונה שמעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה שנאמר ישב וגו'. ולגירסא שלנו נראה כמ"ש מד"ש בשם הרשב"ם, שמפרש כי נטל עליו, שהושלך עליו שכר משלם, או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא. עוד פירש כאן כמש"כ הר"ב סוף מ"ו. וגירסת רש"י נ"ל דגרס כאן כל מקום וגו' ולקמן מ"ו גרס כי נטל וגו' כו'. ובגמרא, ומאחר דאפילו חד, תרי מבעיא, תרי מכתבי מילייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבי מיליה. ועתוי"ט:

(ג)

(יב) (על המשנה) שלשה. נקט שלשה, דבפסוק שהביא לראיה שם מדבר ג"כ בשלשה, החכם והכהן והנביא. לב אבות:

(יג) (על הברטנורא) והברכות הן ג'. כי הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. ונמצא שהן כנגד ג' אמות דלקמן. ועתוי"ט שהאריך לרמז בג' ברכות אלו שהם נגד אנ"ך. א"נ נגד מקרא משנה גמרא. וסיים וזה לשונו, ואע"פ שהצגתי ציונים להדמות ברכת המזון לאנ"ך א"נ כו' כדאיתא בסוטה סוף פרק ז', מ"מ לא נתישבה דעתי בפסק הזה לצאת ידי חובה בכך, דודאי דד"ש לאו בהכי מיירי דאטו ברשיעי עסקינן שאין מברכין ברכת המזון שהוא מצות עשה. ומילי דאבות מילי דחסידות נינהו. ולשון רש"י, ורגילין בני אדם לפטור עצמן בבהמ"ז:

(יד) (על המשנה) כאלו כו'. שמעלה עליהם באלו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז"ל כהנים משולחן גבוה קא זכו. מר"ש:

(ד)

(טו) (על המשנה) ומפנה. והוא גירסת הר"ב. וגירסת והמפנה טעות הוא, דא"כ הנעור אינו מפנה ולמה יתחייב. והרשב"ם מפרש הנעור בלילה ואפ' בבית. והמהלך בדרך ואפילו ביום. ובשניהם ביחידי עסקינן. ולדבריו יש לקיים גירסת והמפנה. וע. תוי"ט:

(ה)

(טז) (על המשנה) עול תורה. התמדת הקריאה. הר"מ:

(יז) (על הברטנורא) ולאו דמתחייב בנפשו דלעיל במפנה, חמור מנותנין עליו עול דהכא בפורק. דודאי ליתא. אלא דמתחייב דאמרן היינו אם יפגעו בו לסטים או מזיקים מתחייב בנפשו, ודמו היה נדרש מעצמו, אבל אפשר שלא יארעו כל רע. אבל הכא נותנין כו' ולא יוכל מלט. נ"ל:

(ו)

(יח) (על הברטנורא) וכן מצינו עשרה שדנין, בדיני ערכין, ושנים ואחד כשקבלו עליהם. א"נ יחיד מומחה:

(יט) (על הברטנורא) אע"ג דגרסתו בדין, עסק התורה במכ"ש הוא:

(כ) (על המשנה) אפילו שנים. ומאחר דאפילו תרי, תלתא מבעיא. מהו דתימא דינא שלמא בעלמא ולא אתיא שכינה, קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. ומאחר דאפילו תלתא, עשרה מבעיא. עשרה קדמא שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי. גמרא. ואדאתמר התם קאמר לה, ולא אתמר התם חמשה. ובמד"ש כתב דבעשרה נצב, ר"ל עומד כביכול, והם יושבים. משא"כ בחמשה דלא כתיב נצב. ועיין מה שכתבתי לעיל אות י"א:

(ז)

(כא) (על המשנה) וכן בדוד. על אותו מעשה שקבץ כסף וזהב לבית המקדש אמר דוד פסוק זה. רש"י. ומשום דאיכא למדחי, דדלמא דוד שאני שהתנדב לבהמ"ק שהש"י צוה עליו בפרטות והיה בהניח וגו', א"נ רבים שאני, לכך לא אמר שנאמר כי ממך הכל וגו', לפי שאינה ראיה גמורה. ד"ח:

(כב) (על המשנה) בדרך. שהוא מקום סכנה. וי"מ דלאו דוקא, אלא הוא הדין בבית, אלא דבדרך שכיחי אילן. וניר ואפשר שיפסיק:

(כג) (על המשנה) ניר. דלא תימא דוקא אילן שהוא רואהו מרחוק ואומר מה נאה שזה ודאי שמפסיק, אלא אפילו ניר שנמצא בצדו כשהוא מהלך אפ"ה הוי הפסק. ד"ח:

(כד) (על המשנה) מעלה עליו הכתוב. סמיך ליה על פסוק הקוטפים מלוח עלי שיח. דדרשוהו על הפוסקים מדברי תורה. ובן מתורגם דשבקין פתגמי אורייתא מן לוח לבהון מטול מילי דעלמא. וכיון שכן הוא מתורגם מלתא דפשיטא הוא וא"צ להזכירו בהדיא, וסמך על המבין כו'. מד"ש. ואמר כאלו כו'. צ"ל דהכא לא הוי אלא הפסק דרך עראי ומיד הוא חוזר אל משנתו, אבל לעיל מ"ד קאמר דמפנה לבו לבטלה. ולפירוש השני שכתב הר"ב דהכא במברך כו', מעיקרא לא קשיא. ועתוי"ט:

(ח)

(כה) (על המשנה) כל. לאתויי אפילו מחמת עצלות. והמד"ש כתב אפילו מחמת שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפ"ה מתחייב בנפשו. כי מקרא מלא הוא השלך על ה' יהבך. ואין נפטר רק מי שתקפו כו':

(כו) (על המשנה) דבר אחד. שאין לך דבר אחד שאין תלוים בו דברים רבים. ולפיכך בדבר האחד ששכח נתקיים פן תשכח את הדברים. מד"ש. ונ"ל דכתיב השמר לך ושמור. כפל, דהיינו לתת שמירה לכל דיבור:

(כז) (על המשנה) ויסירם. כלומר שישב ויפנה לבטלה ובזה יסירם מלבו, ואע"פ שאינו מתכוין שע"י כך יסורו מלבו, דהא לא כתיב פן תסירם, אלא פן יסורו, ומאליהם משמע. והכי דייק לישנא דמתניתין מדלא קתני יכול אפילו לא הסירם, לפי שלא נתמעט אלא תקפה בלבד. אבל הסרה דממילא נמי באזהרת דפן יסורו. ד"ח. וכל זה באינו רוצה יותר בבטלה מבדברי תורה, אלא כשבא דבר בטלה לידו יושב בטל ומתרשל מלחזור על למודו. ולכך לא אמר אלא מעלה כו' כאלו. ומתניתין [ד] דמתחייב בנפשו, היינו בהמפנה כו' שרוצה יותר בבטלה מבעסק התורה ומבקש וחוזר על הבטלה, אבל עכ"פ אלו לא ישכחם הוה ניחא ליה. ור' נחוניא בן הקנה דמתניתין ה' הפורק עול, מיירי במי שנתכוין להסיר ד"ת מלבו. נ"ל:

(ט)

(כח) (על הברטנורא) ובהכי מתורץ דלא פליג אדהלל שאמר בפרק דלעיל משנה ה' אין בור ירא חטא, דהכא במחשבה קאמר ולא בפועל, שאין בור יודע איזהו חטא שיירא ממנו, אבל במחשבה יכול לחשוב ולירא מכל דבר שיהא חטא. ועתוי"ט:

(כט) (על המשנה) חטאו. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולהכי קאמר שיראת חטאו, שירא מן החטא שהוא מוכן. ולא קשיא דהוה ליה למתני כל שיראתו מהחטא קודמת כו'. ד"ח:

(ל) (על המשנה) וכל כו'. היינו שזכותו בזה או עונשו גוברת על הגזרה שגזרו עליו אם יהיה חכם או טפש [ותתקיים הגזרה בשאר עניניו ולא בלימוד התורה] אבל אם באו שניהם כאחד מניחים אותו כפי הגזרה שאם היא שיהיה חכם מתקיימת, ואם שיהיה טפש אינה מתקיימת. וכן פירוש בבבא שניה. מד"ש:

(לא) (על הברטנורא) וא"ת איך אפשר שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, שמה שאינו יודע איך יעשה. אלא, במה שמקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור ימין ושמאל, ה"ז מעשיו מרובין מחכמתו. מד"ש. ובהבי ניחא דלא קתני קודמין. ועתוי"ט:

(י)

(לב) (על הברטנורא) שנאמר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו'. ואומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. שכל מי שמשוך עליו חוט של חסד בידוע שהוא ירא שמים:

(לג) (על המשנה) וכל שאין כו'. צריכא. דאי מרישא, ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו לפי שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות ואפ"ה רוח המקום נוחה הימנו, קמ"ל. ואי תנא סיפא ליכא למשמע הרישא לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו לפי שמראה בעצמו סימני טהרה ובקרבו ישים ארבו, קמ"ל דסימן מובהק הוא בשני הפנים. וטעמא דכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם, הרי רוח הבריות רוח המקום. ולא קתני שרוח כל הבריות כו' דלא חיישינן למיעוטא, כדאשכחן במרדכי. מר"ש:

(לד) (על הברטנורא) כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה, ובערב כבר הוא יגע ומבקש לנוח, ובצהרים האדם בכח ביותר עד שהוא שמח לגמרי. ד"ח:

(יא)

(לה) (על המשנה) המחלל כו'. והמלבין. בגמרא מוכח להו מקראי. ועתוי"ט:

(לו) (על הברטנורא) כמנשה שהיה דורש למה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פלגש. רש"י:

(לז) (על הברטנורא) דאלו שאר עבירות, יסורין עם המיתה ממרקין:

(יב)

(לח) (על המשנה) בשמחה. וזה יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות. הר"מ:

(יג)

(לט) (על המשנה) שחוק וקלות ראש כו'. כלומר אבל כובד ראש והיראה הוא סייג לעריות. שכל זאת המשנה מדברת בסייגים. הר"ר יונה. ולא תני הסייג, משום דלא הוה משתמע דמרגילין אלא דמביאין לידי ערוה. מד"ש. ועתוי"ט:

(מ) (על הברטנורא) שוגגים מאליהם, כסבורים שהוא ראוי להתעבר. מוטעים ע"י ערי שקר. רש"י:

(מא) (על המשנה) מעשרות כו'. במשנה ירושלמי גרס מעשרות סייג לתורה ופירש שעי"כ יובלו מקבליה לחהזיק בתורה וללמדה. כמאמרם ז"ל לא נתנה התורה אלא לאוכלי תרומה. [ומעשרות שם לכלל המתנות] והר"ר " ישראל פירש דכתיב ואכלת וגו' מעשר דגנך וגו' למען תלמד ליראה וגו'. מד"ש:

(מב) (על המשנה) סייג לחכמה שתיקה. ולא אמר שתיקה סייג לחכמה, דשאני הא לפי שאין שום סייג לחכמה כי אם השתיקה בלבד, להכי תני סייג קודם. משא"כ אינך דאע"ג שכל אחד סייג לאותו דבר, מ"מ יש לאותו דבר סייג אחר מלבד זה. מד"ש:

(מג) (על הברטנורא) ומכיון שהאויל כשמחריש יחשב לחכם שמעינן מינה דכל השותק הרי הוא חכם. ועוד דלעיל מיניה כתיב חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה:

(יד)

(מד) (על המשנה) חביב אדם כו'. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו. רש"י. ובכל אדם אמר ר"ע וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח ולא לבני ישראל לבדם. ועתוי"ט שהאריך:

(מה) (על המשנה) כלי חמדה. היא התורה שנקראת חמדה. שנאמר תורת ה' תמימה, וכתיב בתריה הנחמדים מזהב וגו'. מד"ש. ועתוי"ט:

(טו)

(מו) (על הברטנורא) שאין ידיעתו יתברך כידיעתינו. ואע"פ שאנו אומרים בו ג"כ ידיעה, אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמיתת מציאותו ית' כו', כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו, כי הוא ודעתו אחד לא כהאדם שהוא ודעתו שנים כו'. וכתב הר"מ אלמושנינו שדעת הר"מ כמו שכתב המדרש שמואל, וזה לשונו, ומעיקרא לא קשיא מידי לפי שידיעתו יתברך הוא כצופה ומביט העשיה שעושה האדם והרי אין ראיית האדם מברחת למעשה זולתו, כך צפיית הש"י מעשה האדם אינו מכרחתו, וידיעתו יתברך העתיד. הוא אצלו הווה, שאין לפניו קדימה ואיתור שאינו בחוק הזמן. ע"כ. וזהו ההבדל ידיעתו מידיעתנו, שידיעתו תמיד בהווה אף מה שהוא עתיד בערכנו אלא שאין בנו כח להשיגו ולהבינו כו'. ועתוי"ט שהאריך בזה:

(מז) (על הברטנורא) לא נמצא כן בפירוש הר"מ. אלא זה לשונו. ואמר שדין השי"ת עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי אליהם. כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ואמר המשורר טוב ה' לכל:

(מח) (על הברטנורא) עתוי"ט שהאריך בזה וסיים ח"ל, והוי יודע דמכל מקום נפרעין מן האדם לפי מעשיו, שהאומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי, אלא מאריך אפיה ודן העולם בטוב שלא יהא נאבד ונפסד, וגבי דיליה לעתים ידועים אצלו יתברך זכרו נצח:

(טז)

(מט) (על הברטנורא) ולשון הר"מ, משל על המות ושאר עונשים, כלשון הר"ב במצודה פרוסה:

(נ) (על המשנה) מדעתו כו'. אית דגרסי מדעתן ושלא מדעתן. והוא עיקר. ושב אל הגבאים. וכגון ההיא דחגיגה דף ד', היכי יכלת לה כו', א"כ להוי במנינא. היינו מדעתן ושלא מדעתן אלא במצות הקב"ה. הרשב"ם:

(נא) (על הברטנורא) בכח ובעלילה. ערוך. ונוסחא אחרינא, והדן דיין אמת. וי"ג והדן דין אמת. וי"ג והדיין דיין אמת:

(נב) (על הברטנורא) מלבד השנויין לעיין משנה י"א, ובריש פרק חלק:

(יז)

(נג) (על הברטנורא) ולא בא התנא לומר על קדימה ואיחור שצריך שיקדים האחד לחברו. שאם אתה אומר בן אין גם אחד מהם יהיה במציאותו. שאם אין האחד אא"כ יקדים לו האחר וכל אחד יש לו דין קדימה על חברו, נמצא שא"א שימצא המאוחר בלא הקודם כו' נמצא ששניהם אינם נמצאים כו' אלא שכוונת התנא שאם אינו לומד אע"פ שנושא ונותן לא יהיה יפה עם הבריות כי לא ידע כדת מה לעשות כדאיתא בב"ק [דף ל] מאן דבעי למהוי חסידא לעיין במילי דנזקין. וכן אם אין דרך ארץ כלומר שאין משאו ומתנו יפה כו' סוף שתורתו משתכחת ממנו על העון אשר חטא שהוא מחלל ש"ש שאומרים זה שלמד תורה כמה מקולקלין מעשיו כו':

(נד) (על המשנה) אין חכמה כו'. עיין לעיל מ"ט בהר"ב. וי"ל דהכי קאמר אם אין חכמה, אז אע"פ שמחשבתו תוא להיות ירא חטא, אין יראתו יראה, כי לא ידע להזהר עוד. וכן אם אין יראה היינו במחשבתו אין חכמה, כלומר אין חכמתו מתקיימת. והשתא כל הבבות שוות שהקדום בחלוקה הראשונה הוא סבה על הוויית השני. והקדום בחלוקה השניה הוא סבה על קיום השני. דוק בהם. ועתוי"ט לפי הנוסחא אחרינא:

(נה) (על הברטנורא) וא"כ זה שאמר הכתוב. טוב טעם ודעת למדני, הן מלות נרדפות:

(נו) (על המשנה) קמח. לא אמר חטים או לחם, לפי שלא הצריכו להיות לו חטים שדרך להכניסם לימים הרבה וגם לא ימתפק בלהם שהוא ליום או לשבוע. שעליו נאמר והיו חייך תלואים לך מנגד זה הסומך על הפלטר. אלא באמצעם שיהיה לו קמח לקצת ימים מוכן לעשות ממנו לחם. גם שאר תבשילין נעשים מקמח. מר"ש:

(נז) (על המשנה) כל כו'. כבר נשנה כיוצא בזה במשנה ט'. ולא בא התבא הזה אלא להודיע הענין במשל נאה הזה. וכ"כ הר"מ. ולכך לא פירש בו הר"ב כלום:

(נח) (על המשנה) ושרשיו. המעשה דומה לשרשים לפי שהם עיקר כדאמרינן לעיל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. הרשב"ם:

(נט) (על המשנה) והיה. לעיל מיניה כתיכ ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזלות ובוטח בבני אדם המחזיקים ידו:

(ס) (על המשנה) כעץ. לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר וגו'. רש"י. ורוח ועקירה מפורש נמי בקרא, דכיון דכתיב ערער לשון יחידי, וערבה לשון מישור, להורות דאית ביה תרתי לרעותא, שכיון שאין אילנות סביביו וגם תוא במישור שאין סביבו הרים וגבעות אין מונע לרוח שבא בו ויכהו עד שיזיזנו ממקומו. ובפסוק והיה כעץ שתול מבואר מדאמר ועל יובל ישלח שרשיו שזה ודאי להודיע שהוא מושרש יפה בארץ לא יזיזוהו כל הרוחות שבעולם. מד"ש. והיינו טעמא שלא הביא הפסוק מתהלים אע"פ שדהע"ה מוקדם לירמיה, מפני שכאן יותר מבואר ועל יובל וגו'. ועתוי"ט:

(יח)

(סא) (על הברטנורא) הן דברי ב"ש. ולב"ה אינן רק ל"ה. ולהלכה ליתא כלל אלא טבילה אחת באחרונה. והר"ב לא בא כאן אלא להפליג הענין:

(סב) (על המשנה) הן כו' לא בא למעט שאר הלכות שבתורה. דהא לא ממעט אלא תקופות בו'. אלא נקט הני לפי שהם דומים לתקופות כ. ו' שהם חשבונות. ואע"פ שאלו הם חשבונות הבאים מחמת ספק שאירע בהן, ואילו תקופות כו' אין בחשבונותן ספק, אפ"ה אינהו עדיפי. ד"ח. ועתוי"ט:

(סג) (על המשנה) הן הן כו'. הן והן קאמר. וכמו שפירש בגמרא דסוף פרק קמא דחגיגה על הן הן גופי תורה [ע"ש בהר"ב]. ומשום דר"א חסמא היה אחר החורבן כו', ואין לקינין שייכות כו'. הלכך אצטריך לאשמעינן דאף הן גופי הלכות אפילו בזמן שאין בהמ"ק קיים לפי שהתלמוד בהן במקום עבודה הוא. והא דלא תני הכא גופי תורה, דהבא על הספקות הוא אומר, ואין מזה בתורה שבכתב כלום, אלא בהלכה שבע"פ:

(סד) (על הברטנורא) וע"ש שמקיפים העולם בהיקף, נקרא מהלכם תקופה כו'. ודבריו הם על הידיעה מן המהלכים בלבד. ולא מה שנמשך מהם שהוא קידוש החודש ועבור השנה שלענין זה ודאי שהן והן גופי הלכות הן כו':

(סה) (על הברטנורא) כמו רדו שמה שאמר יעקב, רמז לרר"ו שנים שעבדו ישראל במצרים. וכן בזא"ת יבא אהרן, רמז לבית ראשון שיעמוד ת"י שנים. ובערוך פירש שבמקום אחד כותבין א' ובמקום מאה כותבין ק'. ובר"ח פירש, חכמת המדידה והתשבורת. וקרוב לשמוע פירוש. זה, משום שר"א חסמא היה יודע לשער כמה טיפות בים [כדאיתא בהוריות דף י'] כו', ולפיכך ראוי הוא שיאמר כן. ואילו אחר שלא היה שלם בחכמות אין מן הראוי שיאמר כך. דוגמת מאמרם ז"ל ברבה ריש קהלת:

(סו) (על הברטנורא) ולי נראה לפרש הפרפראות שקודם הסעודה להמשיך האכילה. והיינו שמי שבקי בתקופות, ר"ל בתכונה עצמה שהוא מהלך המזלות כו' וכן בגמטריאות שהיא חכמת השעור [כ"פ המגיד] הקודם אליה. הם פרפראות הממשיכים לב האדם לחכמה האלהית. שמידיעת גלגלי השמים ידע ויכיר הבורא יתברך כי הוא רוכב שמים שמהנרכב יוודע הרוכב. וכן לפירש"י והר"ב שגמטריאות הוא חשבון האותיות הוא פרפראות לחכמה האלהית שבספר יצירה ודומיו שמשתמשים מאוד בחשבון האותיות ונוטריקון וצירופיהם. וי"ל שכיון התנא לשניהם היינו לחכמה המושגת בעיון ובמחקר והיינו ע"י התקופות, ולחכמה האלהית המקובלת. ועתוי"ט: