משנה אבות ג ח

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה ח | >>

[עריכה]

רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר, כל^כה השוכח דבר אחד^כו ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים ד), רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך.

יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר (שם) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם^כז מלבו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבִּי דּוֹסְתַאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ,

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ט):

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד,

פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ".

יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ?

תַּלְמוּד לוֹמַר (שם):

"וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ";

הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ,

עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

רבי דוסתאי ברבי ינאי אומר, משום רבי מאיר:

כל השוכח דבר אחד ממשנתו -

מעלין עליו - כאילו הוא מתחייב בנפשו,

שנאמר: "רק הישמר לך, ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים" (דברים ד ט).

יכול, אפילו תקפה עליו משנתו?

תלמוד לומר: "ופן יסורו מלבבך" (שם),

הא אינו מתחייב בנפשו - עד שיישב לו, ויסירם מלבו.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

*הערה 1:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כל השוכח דבר אחד ממשנתו - בשביל שלא חזר עליה, מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו. שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו, ושגגתו עולה זדון. אי נמי כאילו מתחייב בנפשו, לפי שאותה משנה היתה משמרתו ועכשיו ששכחה אינה משמרתו:

תקפה עליו משנתו - שהיתה קשה עליו ומתוך הקושי שבה שכחה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

כל השוכח. לאתויי אפי' מחמת עצלות. וכמו שאפרש בס"ד. ובמד"ש כתב אפילו מחמת שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפ"ה מתחייב בנפשו. כי מקרא מלא הוא (תהלים נ"ה) השלך על ה' יהבך וגו' ואין נפטר רק מי שתקפה וכו':

דבר אחד. שאין לך דבר אחד שאין תלויים בו דברים רבים ולפיכך בדבר אחד ששכח נתקיים פן תשכח את הדברים. מד"ש. ול"נ דכתיב השמר לך ושמור כפל דהיינו לתת שמירה לכל דבור:

עד שישב ויסירם מלבו. כלומר שישב ויפנה לבו לבטלה ובזה יסירם מלבו ואע"פ שאינו מתכוין שע"י כך יסורו מלבו. דהא לא כתיב פן תסירם אלא פן יסורו. ומאליהם משמע. והכי דייק לישנא דמתני' מדלא קתני יכול אפי' לא הסירם לפי שלא נתמעט אלא תקפה בלבד. אבל הסרה דממילא נמי באזהרה דפן יסורו. כך פי' בדרך חיים. ומ"מ צריך לחלק בין הסרה דהכא ע"י שיושב בטל לבין המפנה לבו לבטלה דלעיל [משנה ד'] לאותה גרסא דגרסי' והמפנה דהוה מלתא באפי נפשה וקתני עלה דמחייב בנפשו. ואילו הכא לא קתני אלא מעלה עליו הכתוב כאילו וכו' ולפיכך אני אומר דג' חלוקות בדבר חדא שמתכוין להסיר ד"ת מלבו. ובחלוקה זו לא מיירי תנא דידן ולא ר' חנינא בן חכינאי. אבל זה בכלל כל הפורק עול תורה דר' חנינא בן דוסא. חלוקה שנייה שאינו מתכוין ומבקש שיסור ד"ת מלבו ושישכחם אבל אילו לא ישכחם הוה ניחא ליה רק שרוצה יותר בבטלה מבעסק התורה ומבקש וחוזר על הבטלה וזהו המפנה לבו דר' חנינא בן חכינאי וקאמר דמתחייב בנפשו. והחלוקה השלישית היא שאינו רוצה יותר בבטלה מבד"ת. אבל כשבא דבר בטלה לידו יושב בטל ומתרשל בזה מלחזור על למודו וחלוקה זו היא דמתני' דידן שישב ויסירם מלבו דהיינו שע"י שיושב בטל הנה הדברים מוסרים ע"י כן מלבו. כנ"ל:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כה) (על המשנה) כל. לאתויי אפילו מחמת עצלות. והמד"ש כתב אפילו מחמת שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפ"ה מתחייב בנפשו. כי מקרא מלא הוא השלך על ה' יהבך. ואין נפטר רק מי שתקפו כו':

(כו) (על המשנה) דבר אחד. שאין לך דבר אחד שאין תלוים בו דברים רבים. ולפיכך בדבר האחד ששכח נתקיים פן תשכח את הדברים. מד"ש. ונ"ל דכתיב השמר לך ושמור. כפל, דהיינו לתת שמירה לכל דיבור:

(כז) (על המשנה) ויסירם. כלומר שישב ויפנה לבטלה ובזה יסירם מלבו, ואע"פ שאינו מתכוין שע"י כך יסורו מלבו, דהא לא כתיב פן תסירם, אלא פן יסורו, ומאליהם משמע. והכי דייק לישנא דמתניתין מדלא קתני יכול אפילו לא הסירם, לפי שלא נתמעט אלא תקפה בלבד. אבל הסרה דממילא נמי באזהרת דפן יסורו. ד"ח. וכל זה באינו רוצה יותר בבטלה מבדברי תורה, אלא כשבא דבר בטלה לידו יושב בטל ומתרשל מלחזור על למודו. ולכך לא אמר אלא מעלה כו' כאלו. ומתניתין [ד] דמתחייב בנפשו, היינו בהמפנה כו' שרוצה יותר בבטלה מבעסק התורה ומבקש וחוזר על הבטלה, אבל עכ"פ אלו לא ישכחם הוה ניחא ליה. ור' נחוניא בן הקנה דמתניתין ה' הפורק עול, מיירי במי שנתכוין להסיר ד"ת מלבו. נ"ל:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

ר' דוסתאי בר' ינאי משום וכו':    מנחות פ' שתי הלחם (מנחות דף צ"ט) בשנוי לשון קצת ונראה שהרגמ"ה ז"ל גורס שם יכול אפילו שכפה שפירש שם בפי' כתיבת יד שכפה לשון תקפה אבל בערוך הביאו בערך תקף:

הא אינו מתחייב עד שישב לו:    כך הגיה הרי"א ז"ל ומחק מלת בנפשו:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו:    ע"י שיתעצל מלחזור עליה תמיד:

מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו:    אף דבאמת אינו מתחייב בנפשו, דהרי לומד הוא, רק שאינו חוזר לימודו. עכ"פ מדהתעצל מלחזור לימודו, גלי אדעתיה שאינו חושש כשישכחם:

רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך:    דליכא למימר דאראיית עין ממש קאי, דר"ל שראו נסים גדולים במדבר, ליתא, דהרי התורה לכל ישראל נאמרה, והדורות אחרונים לא ראו נסים. אע"כ דאראיית עין השכל קאי, ור"ל דברים שהשקפת בעין שכלך, הזהר שלא תשכחם:

יכול אפילו תקפה עליו משנתו:    שהיה עניין שלמד חזק ועמוק יותר מכח השגתו. ולכן מדלא הבין מתחלה יפה, לכן שכחה ג"כ מהר. וסד"א שהזהירה תורה שלא יזיז מעניין עד שיבינו היטב [והרי באמת אין הדבר כן, רק בריש לגמור, [ר"ל יגמור כל העניין] והדר לסבור [כשבת דס"ג א'], ר"ל שילמוד תחלה כל העניין אף שלא יבינו ברור, ואח"כ יחזור עליו, דע"י השקפתו אז סביב העניין כולו, לפעמים ילמוד עליון מתחתון. וכך דרך תה"ק, בת מלך היא, ולא תתן אהבתה לכל רואי פניה מיד בפעם ראשונה, ולא תגלה סודותיה רק למי שדברה עמו פעם ופעם]:

ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך:    דמשמע דוקא כשהיו הדברים שלמד תקועים מתחלה בלבו היטב [ובפירושינו הארוך לאבות הארכנו כאן להבין מימרא דר"ל [במנחות צ"ט א'] לכוונה עם מתניתן דידן]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מגן אבות (רשב"ץ)

מגן אבות לרשב"ץ

[עריכה]

הפירוש האיש הזה ראוי הוא שיתחייב בנפשו כי שתים רעות עשה האחת שמפסיק משנתו והוא בדרך ואפי' לא הפסיק מפני שיחה בטילה אלא שהפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו כמו שאמר ר' חנניה בן חכינאי למעלה בפר' זה והשני' שהפסיק משנתו מפני שיחה בטילה וזהו חילול כבוד תורה שהיתה חשובה לו אותה שיחה יותר ממה שהיה שונה משנתו וכבר דרשו בראשון מע"ז בפסוק הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמי' לחמם שהפוסק מדברי תורה מפני שיחה בטילה שנופל בגיהנם ולא התנא התנא בכאן שיהיה יחיד אלא אפילו היה אחר עמו כדאי היא שיתחייב בנפשו ועל זה לא נאמר בכאן הרי זה מתחייב בנפשו כמו שאמר למעלה אלא מעלין עליו כאלו נתחייב בנפשו כיון שהוא בדרך והשטן מקטרג בשעת הסכנה כמי שתלה קמיע בצוארו וכשמגיע במקום ליסטים משליכו כי התורה היה חיים ללומדיה והמפסיק מלימודה פורש מחיים וכן אמרו בראשון מע"ז אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים מה דגים שבים כיון שעלו ליבשה מיד מתים אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה מיד מתים. ומה שאמר התנא מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה הוא הדין שיחה אחרת אלא שדיבר בהווה שדרך הולכי ארחות להתעסק בשיחה במה שהם רואים בדרך מה שאינו בעיר מושב והם האילנות והחרישות וזהו ניר זה מלשון נירו לכם ניר וגם זו המשנה אינה כתובה בסדורי תפלו' ולשון המשנה מה נאוה אילן זה:

הפירוש לפי שיש דמיון לדברים אלו אל דברי רבי יעקב סמכם זה לזה אע"פי שזה התנא תלמידו של רבי מאיר והוא מהתנאים האחרונים כי ר' ינאי אביו היה תלמיד רבינו הקדוש החותם המשנה. ולא מצאנוהו במשנה אלא במסכתא זו ובמס' עירובין והוא נזכר בגמרא בראשון מגיטין ובפרק המפלת. ודע כי כל מקום שנמצא רבי פלוני ברבי פלוני בספרים הישנים כתוב בי ר' פלוני כלומר בן רבי פלוני וכן תמצא בפיוטי הקליר בראשי הבתים אלעזר בי ר' קליר וכן רבן גמליאל ברבי כן היא קריאתם בי רבי כלומר בן רבי הוא רבינו הקדוש כמו שפירשנו. ובראשון מחולין יש ברבי אומר ושם פירש רבינו שלמה ז"ל שהוא שם חכם. וכן בפרק ואלו טרפות ובפרק קמא דמכות אבל במקומו מהתלמוד יש על ר' יוסי ברבי בפרק הישן אמר רבן גמליאל לי התיר ברבי ובפרק מצות חליצה מדבריו של ברבי על רבי יוסי וכן בפרק ראשית הגז והיו קורין אותו על שם כבודו שהיה אדם גדול או על שם כבוד אביו שהיה ר' חלפתא. ובפרק הקומץ רבה אמר רבי יוסי יהודה ברבי על כבוד אביו שהיה רבי אלעאי. ורש"י ז"ל פירש שם יהודה החכם ובמסכת סוטה פרק כשם פירש רבי יוסי ברבי גדול בדורו ובתורת כהנים פרשת נגעים אמר רבי יוסי רואה אני את דברי ברבי על ר' יהודה. וכן במדרש קהלת חזקיה ברבי ויהודה ברבי שהיו בני רבי חייא הגדול. וכן בפ' אל טרפות אמרו מדברי ברבי נכר וכו' על חזקיה. וכן בראשון מקדושין יודן ברבי ושם כתב רש"י ז"ל כל היכא דקרי ליה ברבי מלשון חכמה וחריפות ובפרק כיצד מעברין כתב גדול בדורו. וכן בילמדנו רבי אבין הלוי ברבי רבי תנחומא ברבי. ובפרק בן זומא יש במשנ' רבי אליעזר הקפר ברבי. ובפרק כיצד מעברין הושעיה ברבי וכן בפרק ראשון מחגיגה וכן בפרק שלישי מבכורות בעי אחי ברבי וכן בפרק האשה שלום בפרק אם אינן מכירין אמר רבי יהושע על רבן גמליאל ואל יגזור עלי ברבי. ואמר כי השוכח דבר ממשנתו בפשיעתו מפני שלא חזר עליה מעלין עליו כאלו הוא מתחייב בנפשו וכבר משלו משל בפ' שתי הלחם וכן באבות דרבי נתן ובספרי פרשת עקב לאדם שמסר לעבדו צפור דרור ואמר לו כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה נשמתך אני נוטל ממך וזהו שאמר הכתוב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. וכתב רבינו יונה ז"ל כי הוא מתחייב בנפשו לפי שעל ידי שכחתו יבא לאסור את המותר ולהתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו ונקרא פושע לפי ששגגת תלמוד עולה זדון וזה אמת הוא שהרי אמרו בשני ממציעא והגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נחשבות להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נחשבות להם כשגגות ואינו נראה לי שיהיה החיוב מפני שגגת הוראה שאם מפני זה הוא מתחייב בנפשו אם תקפה עליו משנתו למה הוא פטור הרי באה תקלה על ידו והיה לו למנוע עצמו מלהורות. אבל נראה שהוא מתחייב בנפשו מפני השכחה עצמה שהיתה עמו תורה משמרתו מהמות ושכחה בפשיעתו וכדאי הוא שיתחייב בנפשו וכמו המשל שהזכירו בגמרא כמו שכתבתי וכן אמרו שם בגמרא תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה לארבעים יום כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת. וכן אמרו גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית זה תלמיד חכם המתרשל בתלמודו ואם תקפה עליו משנתו שהיתה קשה עליו ומתוך קשיה שכחה וזה הוא תקפה עליו כמו הרועה שהוא שומר שכר והבהמ' עלתה בראשי צוקין אשר בפ' הפועלים אינו מתחייב בנפשו כיון שלא פשע בה שאפי' השומר הוא נפטר מתשלומין שהרי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ולשון תקפה עליו משנתו דומה ללשון תקפתו ועלתה לראשי צוקין בפרק המפקיד לשון אונס וזהו שקורין חכמים שכח תלמודו מפני אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון וראוי לכבוד ובירושלמי פרק ואלו מגלחין אמרו זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו כקדושת הארון. וכן הדין שהרי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שנא' הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון כמו שנזכר בראשון מברכות ובפרק השותפין שרצו ובפ' שתי הלחם ושם הביאו משנה זו וכך היא כתובה שם אמר ריש לקיש כל המשכח דבר מתלמודו עובר בלאו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו' וכדרבי אבין אמר אלעאי כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו חלא לא תעשה רבינא אמר השמר פן בשני לאוין הן רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין הם שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפי' מחמת אנסו ת"ל ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך במסירם מלבו הכתוב מדבר רבי דוסתאי בר ינאי אומר יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת"ל רק. ומצאתי נוסחאות משניות קדומות עד שישכיל וידיחנה מלבו. ויש שוכח תלמודו מפני אונס חולי כמו רב יוסף כמו שנזכר במסכת נדרים בפרק אין בין המודר וכן אירע לרבינו הקדוש בקצת הלכות כמו שנזכר שם והתלמוד אומר שאין אלו נכנסי' בכלל זה החיוב ומשנה זו גם כן אינה כתובה בסדורי התפלות:

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

וכל השוכח דבר וכו'. כבר התבאר לך ענין זה, כי הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא הפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים מפני שהאש הפך המים. ומפני כי התורה היא שכלית ויש אל השכל מציאות שהוא קיים ביותר, ולא כמו החומר שאין לו מציאות גמור ודבק בחומר ההעדר אשר פירשנו הרבה מאד, ומפני שהפורש מדבר הוא הפכי לו, ולכך הפורש מן התורה הוא הפך המציאות שאין מציאות יותר רק אל התורה, ולפיכך השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו. ויש להקשות שאמר מתחלה יכול אפילו תקפה עליו משנתו, ומשמע דלא בא למעט רק תקפה עליו משנתו, אבל אם לא תקפה עליו משנתו ואינו נזהר לחזור על משנתו זה פשיטא דהוי בכלל השוכח דבר אחד ממשנתו, ואלו בסוף קאמר שאינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו, וכך הוה ליה למימר יכול אפילו לא הסירם מלבו. ומ"מ אין זה קשיא דהכי פירושו יכול אפילו תקפה עליו משנתו כלומר שיש לנו לומר דקרא בכל ענין איירי שכל השוכח דבר אחד ממשנתו כאלו מתחייב בנפשו, ולפיכך אמר יכול אפילו תקפה עליו משנתו דקרא בכל ענין איירי, דלא שייך לומר דקרא איירי כשהוא מסיר הדברים דודאי בלא מעוט קרא איירי בכל אפילו תקפה עליו משנתו דהסרה לא כתיב, ולבסוף אמר הא אינו חייב עד שיסירם מלבו כלומר כיון שכתיב ופן יסורו לא הוה ליה למימר רק פן תשכח, אלא הכתוב בא ללמוד שאינו חייב רק שיסירם מלבו, ואע"ג שלשון יסורו לא משמע שיסירם האדם רק שיסורו מעצמם שהרי לא כתיב פן תסירם, מ"מ כך פירושו פן יסורו ע"י מסיר דהיינו האדם. והא דלא כתיב פן תסירם דהוי משמע שהוא מסיר אותם בכונה וזה אינו, דהא אם יושב ומפנה לבו לבטלה חייב מיתה אף שלא כיון להסירם, ולכך אמרו עד שישב ויסירם מלבו ולא אמר עד שיסירם מלבו דהיינו שפונה לבו אל הבטלה בלבד ולא שצריך לכוין אל ההסרה:

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

רבינו עובדיה ז"ל פי' כל השוכח דבר אחד ממשנתו בשביל שלא חזר עליו מעלין עליו כאלו מתחייב בנפשו שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו ושגגתו עולה זדון. א"נ כאלו מתחייב בנפשו לפי שאותה משנה היתה משמרתו ועכשיו ששכחה אינה משמרתו. תקפה עליו משנתו שהיתה קשה עליו ומתוך הקושי שבה שכחה, עכ"ל:

והר"ר משה אלשקאר ז"ל פי' יכול אפי' תקפה עליו משנתו כלומר שנתקשה עליו הבנת המשנה או הלימוד ולכך שכחה תלמוד לומר ופן יסורו. וי"מ יכול אפי' תקפה עליו משנתו פי' נתגברה עליו ואנסתו כמו אם יתקפו האחד וגו' ששכח מחמת חליו או אונס כגון רב יוסף ששכח למודו מחמת אונסו עכ"ל:

ורשב"ם פירש אפילו תקפה עליו כגון חמרא דתקיף שהחמיץ והכבידה עליו משנתו ונשתכחה ממנו:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב בשם רבו ז"ל ושננתם לבניך מלשון לחם משנה שהחזרה היא עיקר הלמוד והיא הנקראת למוד לשמה שהרי כשלומד האדם פעם ראשונה הוא להבין אבל פעם שניה לומד תורה לשמה:

ואפשר לומר שרבינו יעקב כשאמר לעיל מעלה עליו הכתוב הוא זה הכתוב בעצמו שמביא ר' דוסתאי והוא רק השמר לך ושמור נפשך וגו' אלא דפליגי בפירוש הפסוק כי רבי יעקב סבר כי מה שאמר הכתוב ופן יסורו מלבבך וגו' שהוא מיותר הכוונה הוא להוסיף עוד על מ"ש השמר לך פן תשכח כלו' לא זה בלבד אלא אפי' הסרה מועטת שתסיר אותם מלבבך ומחשבתך השמר לך שלא יסורו לעולם מלבבך נפקא מינה שאם הפסיק מחשבתו ודבר בדברים בטלים הרי הוא מתחייב בנפשו כי כן אמר השמר לך ושמור נפשך פן יסורו שאם יסורו מלבבך נמצא שלא שמרת את נפשך והקדים השמר לך פן תשכח להשמיענו שמה שמוסיף להעניש גם על הסרה מועטת הוא בשביל שיודע הוא ית' שממנה יבא אל השכחה כי הא בהא תליא ועבירה גוררת עבירה. ורבי דוסתאי אמר שמ"ש הכתוב ופן יסורו מלבבך וגו' אין הכוונה להוסיף ולענוש על ענין יותר פרטי מהשכחה רק הכתוב בא להקל ולא להחמיר כי הייתי אומר אפי' תקפה עליו משנתו הוא מתחייב בנפשו על זה בא להקל ואמר ופן יסורו מלבבך דוקא הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו ואמר עד שישב שהיא מלה מיותרת שהיה די בשיאמר עד שיסירם מלבו לדחות דברי רבי יעקב שלא בא לחייב את המהלך דרך עראי אלא עד שישב דרך קבע ויסירם מלבו:

ואפשר עוד לומר כשנדייק כל דנקט לאתויי מאי ואין לומר שבא לרבות שאפי' דבר א' לבד ששכח מתחייב בנפשו כיון שהוא אמר בפירוש בדבריו דבר א' והול"ל השוכח דבר א' וגו'. ועוד אעיקרא דדינא פירכא דמנא ליה לר"מ שאפי' בשביל דבר אחד מתחייב בנפשו שאם היה אומר הכתוב השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך היה המ"ם מ"ם מקצתית להודיע שאפי' מקצת שישכח מתחייב בנפשו, אמנם אמר את הדברים ומיעוט רבים שנים ומהיכן יצא לו שאפי' בשביל דבר א' ששכח מתחייב בנפשו, ואפשר שבא לרבות דבין שוכח מחמת עצלות או מחמת אונס שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפ"ה הוא מתחייב בנפשו כי מקרא מלא הוא השלך על ה' יהבך וגו' ואף גם זאת כי פת במלח יאכל ויהיה שקוד על למודו ואין נפטר מזה העונש רק מי שתקפה עליו משנתו ולפי שכששוכח דבר אחד ה"ל כאלו שכח דברים רבים לפי שבכל דבר ודבר אין סוף וקץ לדברים התלויים בו וע"כ אמר כל השוכח ד"א לפי שבדבר א' לבד נתקיים מ"ש הכתוב פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ואמר אשר ראו לפי שד"ת נעשה בהם הפלא הזה כי רואים את הנשמע כמאמרם ז"ל בפסוק וכל העם רואים את הקולות ובודאי שהוא מרוב קדושתם ורוחניותם וע"כ ראוי הוא שלא תשכח אותם, ומ"ש אפי' תקפה עליו משנתו הכוונה שנתחזקה משנתו עליו ואין שכלו יכול לסבול כי כשזה נכנס זה יוצא:

ואפשר שרמז במ"ש ממשנתו לומר אפי' אם שכח מהדברים אשר יקראו משנתו והם הדברים אשר עיין בשכלו הוא מתחייב בנפשו וזש"ה השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כלומר כי לך נגלו ועיניך ראו אותם: