משנה אבות ג יז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה יז | >>
רבי אלעזר בן עזריה אומר:
אם אין תורה, אין דרך ארץ.
אם אין דרך ארץ, אין תורה.
אם אין חכמהנד, אין יראה.
אם אין יראה, אין חכמה.
אם אין בינה, אין דעת.
אם אין דעת, אין בינה.
אם אין קמחנו, אין תורה.
אם אין תורה, אין קמח.
הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיונז, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיונח מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיהו יז), והיהנט כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב.
אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (שם), והיה כעץ שתולס על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
- אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ;
- אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.
- אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה;
- אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה.
- אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת;
- אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה.
- אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה;
- אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
- כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו,
- לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
- לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין,
- וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו יז, ו):
- "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה,
- וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב,
- וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר,
- אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב".
- אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ,
- לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
- לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין,
- שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ –
- אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ,
- שֶׁנֶּאֱמַר (שם):
- "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם,
- וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו,
- וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם,
- וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן,
- וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג,
- וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".
- שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ –
רבי אלעזר בן עזריה אומר:
- אם אין תורה - אין דרך ארץ,
- אם אין דרך ארץ - אין תורה.
- אם אין חכמה - אין יראה,
- אם אין יראה - אין חכמה.
- אם אין דעת - אין בינה,
- אם אין בינה - אין דעת.
- אם אין קמח - אין תורה,
- אם אין תורה - אין קמח.
- אם אין תורה - אין דרך ארץ,
[כא] הוא היה אומר:
- כל שחכמתו מרובה ממעשיו - למה הוא דומה?
- לאילן שענפיו מרובין - ושורשיו מועטין,
- והרוח באה - ועוקרתו, והופכתו על פניו.
- וכל שמעשיו מרובין מחכמתו - למה הוא דומה?
- לאילן שענפיו מועטין - ושורשיו מרובין,
- אפילו כל הרוחות שבעולם, באות ונושבות בו - אין מזיזות אותו ממקומו.
- כל שחכמתו מרובה ממעשיו - למה הוא דומה?
רוצה לומר בזה, שכל שנים מאלו, כל אחד משניהם מועיל במציאות האחר ומשלים אותו.
ואמנם דבריו בדעת ובבינה הוא עניין פילוסופי דק מאד, ואני אזכרהו, נשען על תבונת מי שעיין בזה העניין. וזה, שהדעת אשר יגיע לנו ונקנה אותו, אמנם השיגנו המושכלות אשר נשיגם אם נפריד הצורה ונשכיל אותה, או שנשיג הצורות הנפרדות במציאותם מבלתי שנשימם אנחנו דעת, אבל הם במציאותם דעת, וזאת ההשגה היא אשר תקרא "בינה", והוא הדעת, ובדעת גם כן נבין ואפשר לנו שנשיג, וכאילו יאמר שאם לא נשכיל מושכל אין דעת לנו, ואם לא יהיה דעת לנו לא נשכיל מושכל, כי בדעת נשיגהו. והבנת זה הדבר קשה מאד ואפילו מן הספרים המחוברים בו, כל שכן מכאן, ואמנם אנחנו מישרים אליו הדרך הישרה לבד.
משנה כא [נוסח הרמבם]
כל שמעשיו - כבר פירשנו וביארנו אלה הדברים בזה הפרק מדברי רבי חנינא בן דוסא:
אם אין תורה וכו' - אין משאו ומתנו יפה עם הבריות:
אם אין דרך ארץ וכו' - סוף שתורתו משתכחת ממנו נג:
אם אין דעת וכו' - דעת, הוא שמוצא טעם לדבר נה. ובינה, הוא שמבין דבר מתוך דבר אבל אינו מראה לו טעם. ואם אין דעת לתת טעם לדבר אין בינה, אחר שלא ידע טעמו של דבר באילו לא ידעו. ומכל מקום הבינה היא קודמת, לפיכך אם אין בינה אין דעת:
אם אין קמח אין תורה - מי שאין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה:
אם אין תורה אין קמח - מה יועיל לו הקמח שבידו, הואיל ואין בו תורה, נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב:
אם אין תורה אין דרך ארץ וכו'. פי' הר"ב דרך ארץ משאו ומתנו יפה וכו' ואם אין דרך ארץ סוף שתורתו משתכחת ממנו. ולא בא התנא לומר על קדימה ואיחור שצריך שיקדם האחד לחברו שאם אתה אומר כן אין גם אחד מהם (לא) יהיה במציאות. שאם אין האחד אלא א"כ שיקדם לו האחר. וכל אחד יש לו דין קדימה על חבירו נמצא שאי אפשר שימצא המאוחר בלא הקודם ושניהם מאוחרים נמצא ששניהם אינם נמצאים. ועוד שודאי שיש לדרך ארץ קדימה זמנית על התורה. וכמ"ש במ"ב פ"ב. אלא שכוונת התנא שאם אינו לומד אע"פ שנושא ונותן לא יהיה יפה עם הבריות. כי לא ידע כדת מה לעשות כענין חז"ל בפרק המניח [דף ל'] האי מאן דבעי למיהוי חסידא לעיין במילי דנזקין וכן אם אין דרך ארץ כלומר שאינו נושא ונותן יפה וכו' סוף שתורתו משתכחת ממנו על העון אשר חטא שהוא מחלל שם שמים שאומרים אדם זה שלמד תורה כמה מקולקלין מעשיו [יומא דף פ"ו] וכו':
אם אין חכמה אין יראה וכו'. כבר פי' הר"ב לעיל במשנה ט'. במשנת כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו שצריך שתקדום לו המחשבה שילמד בשביל שיהיה ירא חטא. ויש לפרש בכאן דה"ק אם אין חכמה. אז אע"פ שמחשבתו הוא להיות ירא חטא אין יראתו יראה כי לא ידע להזהר עוד וכדתנן במשנה ה' פ"ב אין בור ירא חטא. וכן אם אין יראה היינו במחשבתו. אין חכמה. כלומר אין חכמתו מתקיימת כדלעיל משנה ט' והשתא בבא זו דומה לקודמת. שבחלוקה הראשונה שבקודמת מה שהקדים בה והוא התורה. הוא סבה על הויית השני והוא דרך ארץ. ובחלוקה שניה מה שהקדים והוא דרך ארץ הוא סבה לקיום השני והוא התורה. כן בבא זו ג"כ בחלוקה ראשונה הקדים החכמה והיא סבה להויית השני והוא יראה. ובחלוקה שניה מה שהקדים והוא היראה הוא סבה לקיום השני והוא החכמה. וכן בינה סבה להויית הדעת שאם לא יבין על מה יתן טעם ודעת והדעת סבה לקיום הבינה שאם לא ידע טעמו של דבר הנה מה שהבין היה כלא היה. וכן הקמח סבה אל הוויית התורה שודאי שיש קדימה זמנית לקיום הגוף על השכלת הנפש. והתורה סבה לקיום הקמח שאם אין תורה ענוש יענש ולא יהיה קמח וירעב וימות כך נ"ל. ושזו הגירסא היא עיקרית. ויש ספרים גורסין בבבא זו בחלוקה הראשונה אם אין יראה וכו' ויש לפרש לפי שיש ליראה מעלה. והיא חשובה יותר מהחכמה. שודאי שתכלית החכמה היא היראה. אבל קשה בבא הרביעית דתנן בחלוקה הראשונה אם אין קמח וכו' והיה ראוי להקדים אם אין תורה וכו'. ובד"ח מיישב לפי שכבר הזכיר בבא ראשונה בחלוקה ראשונה אם אין תורה לא רצו לסדר עוד כן. והיינו נמי טעמא שלא הסמיך בבא האחרונה הזאת לבבא הראשונה. והואיל והיא אחרונה יש עוד טעם שלא התחיל בה אם אין תורה וכו'. שא"כ יסיים בתורה וזה גנאי להזכירה אחרונה עכ"ד. ולפי דרכו אני אומר דלכך לא רצה להתחיל אם אין תורה וכו'. שא"כ היה הסיום אין תורה. וזה אין ראוי לסיים משום אל תעמוד בדבר רע. כדפי' הר"ב בסוף מסכת מועד קטן. וסוף מסכת ידים:
דעת. פי' הר"ב הוא המראה טעם וכו' וא"כ זש"ה (תהלים קי"ט) טוב טעם ודעת למדני הן מלות נרדפות:
קמח. לא אמר חטים או לחם לפי שלא הצריכו שיהיו לו חטים. שדרך להכניסם לימים הרבה. וגם לא יסתפק בלחם שהוא ליום [אחד] או לשבוע [אחד] שעליו נאמר (דברים כ"ח) והיו חייך תלואים זה הסומך על הפלטר [מנחות ק"ג ע"ב] אלא באמצעם שיהיה לו קמח לקצת ומים מוכן לעשות ממנו לחם. גם שאר תבשילים נעשים מקמח. מד"ש בשם לב אבות:
כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו'. לא פירש בה הר"ב כלום לפי שכבר נשנה כיוצא בזה במשנה ט' ולא בא התנא הזה אלא להודיע הענין במשל נאה הזה וכן כתב הרמב"ם בפירושו כל שמעשיו מרובין כבר פירשנו וביארנו וכו':
ושרשיו מועטין. המעשה דומה לשרשים לפי שהם עיקר כדאמרי' לעיל [סוף פרק קמא] לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. מד"ש בשם הרשב"ם.
שנאמר והיה כערער בערבה וגו'. לעיל מיניה כתיב ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזילות ובוטח בבני אדם המחזיקים ידו. והיה כעץ שתול לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר וגו'. רש"י. וכתב במד"ש דרוח ועקירה מפורש נמי בקרא דכיון דכתיב ערער לשון יחידי. וערבה לשון מישור להורות דאית ביה תרתי לריעותא שכיון שאין אילנות סביביו וגם הוא במישור שאין סביבו הרים וגבעות. אין מונע לרוח הבא בו ויכהו עד שיזיזנו ממקומו. ובפסוק והיה כעץ שתול מבואר מדאמר ועל יובל ישלח שרשיו שזה ודאי להודיע שהוא מושרש יפה בארץ ולא יזיזוהו כל הרוחות שבעולם ע"כ. ובפירוש רש"י דנ"א שאין כתוב במשנה לא והיה כערער ולא והיה כעץ שתול. ויתכן בעיני שכך היא נוסחת הר"ב והרמב"ם. דאל"כ. היה להם לפרש הראיות. אבל בדרך חיים כתב שלא בא להביא ראיה מן הכתובים אלא שאדם ההגון או הבלתי הגון כל אחד נמשל באילן ולא ביקש לו ראיה על שאר המשל אלא ממילא אתיא ליה וכו':
[על מים. כך הגהתי ושאין לגרוס על פלגי מים כי הפסוק שמביא תנא דידן הוא מספר ירמיה סי' י"ז [ח'] . ונשתבשה הגרסא לגרוס פלגי מתהלים א' [ג'] המורגל יותר בפי כל מהפסוק שבירמיה שהוא מה שמביא התנא ושם לא נכתב תיבת פלגי. והטעם שלא הביא הפסוק שבתהלים אע"פ שדוד המלך ע"ה מוקדם לירמיה היינו טעמא שר"ל שאפילו כל הרוחות וכו' אין מזיזין אותי ממקומו. וזה יותר מבואר בפסוק שבירמיה שבו נאמר ועל יובל ישלח שרשיו].
(נג) (על הברטנורא) ולא בא התנא לומר על קדימה ואיחור שצריך שיקדים האחד לחברו. שאם אתה אומר בן אין גם אחד מהם יהיה במציאותו. שאם אין האחד אא"כ יקדים לו האחר וכל אחד יש לו דין קדימה על חברו, נמצא שא"א שימצא המאוחר בלא הקודם כו' נמצא ששניהם אינם נמצאים כו' אלא שכוונת התנא שאם אינו לומד אע"פ שנושא ונותן לא יהיה יפה עם הבריות כי לא ידע כדת מה לעשות כדאיתא בב"ק [דף ל] מאן דבעי למהוי חסידא לעיין במילי דנזקין. וכן אם אין דרך ארץ כלומר שאין משאו ומתנו יפה כו' סוף שתורתו משתכחת ממנו על העון אשר חטא שהוא מחלל ש"ש שאומרים זה שלמד תורה כמה מקולקלין מעשיו כו':
(נד) (על המשנה) אין חכמה כו'. עיין לעיל מ"ט בהר"ב. וי"ל דהכי קאמר אם אין חכמה, אז אע"פ שמחשבתו תוא להיות ירא חטא, אין יראתו יראה, כי לא ידע להזהר עוד. וכן אם אין יראה היינו במחשבתו אין חכמה, כלומר אין חכמתו מתקיימת. והשתא כל הבבות שוות שהקדום בחלוקה הראשונה הוא סבה על הוויית השני. והקדום בחלוקה השניה הוא סבה על קיום השני. דוק בהם. ועתוי"ט לפי הנוסחא אחרינא:
(נה) (על הברטנורא) וא"כ זה שאמר הכתוב. טוב טעם ודעת למדני, הן מלות נרדפות:
(נו) (על המשנה) קמח. לא אמר חטים או לחם, לפי שלא הצריכו להיות לו חטים שדרך להכניסם לימים הרבה וגם לא ימתפק בלהם שהוא ליום או לשבוע. שעליו נאמר והיו חייך תלואים לך מנגד זה הסומך על הפלטר. אלא באמצעם שיהיה לו קמח לקצת ימים מוכן לעשות ממנו לחם. גם שאר תבשילין נעשים מקמח. מר"ש:
(נז) (על המשנה) כל כו'. כבר נשנה כיוצא בזה במשנה ט'. ולא בא התבא הזה אלא להודיע הענין במשל נאה הזה. וכ"כ הר"מ. ולכך לא פירש בו הר"ב כלום:
(נח) (על המשנה) ושרשיו. המעשה דומה לשרשים לפי שהם עיקר כדאמרינן לעיל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. הרשב"ם:
(נט) (על המשנה) והיה. לעיל מיניה כתיכ ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזלות ובוטח בבני אדם המחזיקים ידו:
(ס) (על המשנה) כעץ. לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר וגו'. רש"י. ורוח ועקירה מפורש נמי בקרא, דכיון דכתיב ערער לשון יחידי, וערבה לשון מישור, להורות דאית ביה תרתי לרעותא, שכיון שאין אילנות סביביו וגם תוא במישור שאין סביבו הרים וגבעות אין מונע לרוח שבא בו ויכהו עד שיזיזנו ממקומו. ובפסוק והיה כעץ שתול מבואר מדאמר ועל יובל ישלח שרשיו שזה ודאי להודיע שהוא מושרש יפה בארץ לא יזיזוהו כל הרוחות שבעולם. מד"ש. והיינו טעמא שלא הביא הפסוק מתהלים אע"פ שדהע"ה מוקדם לירמיה, מפני שכאן יותר מבואר ועל יובל וגו'. ועתוי"ט:
אם אין תורה: עי' בתוי"ט. ועי' בפרק דלעיל ריש סי' ט':
אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה כו': וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת וכתב ובס"א אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה:
הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו וכו': כצ"ל וכתב הר"א יהוסף ז"ל ס"א לאילן שְׁנָפְיוֹ וכתב עוד שנאמר והיה כערער בערבה וגו' שנאמר והיה כעץ שתול על מים וכו'. הני תרי שנא' וכו' יש ספרים דל"ג להו:
יכין
רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ: לאו תורה ממש קאמר, דהרי כמה ע"ה שלא למדו, וכמה חסידי אה"ע שלא שמרו התורה, ואפ"ה הן בעלי מוסר וד"א. אלא נ"ל משום דלכל אומה יש דת אלהי שכוללת ג' עקרים, דהיינו, (א) שיש תורה משמים, (ב) שיש שכר ועונש, (ג) שיש השארת הנפש. [ולא נחלקו האומות זמ"ז רק בפירושן]. ואלו שלשה העקרים הראשיות נקראין כאן תורה, ולכן מי שאינו מאמין בהן, הרי האדם כבהמה לפניו ואין הנפש חשובה בעיניו לנהוג בה יקר במוסר וד"א כנימוסי עם ועם, וכל מה שיעשה בזה, הוא מצד הכרח:
אם אין דרך ארץ אין תורה: דאם אין הנפש חשובה בעיניו לנהוג בה יקר, איך אפשר שיאמין בג' שרשי הדת שהן רק משום שהנפש יקרה. זה הכלל [דרעליגיאן וטוגענד] אחוזים יחד, במי שאין זה אין זה. או נ"ל דתורה היינו חיוביו למקום ב"ה, דלא היינו יודעים במה נקדם לפניו אם לא תה"ק תורה לנו החוקים הקדושים ההם. דרך ארץ, היינו חיובנו לאדם חבירנו, וקאמר הכא דמי שהוא אפיקורוס כופר בתורה משמים גם שמירתו וחיוביו לבני אדם, אינו בלב שלם, וכ"כ מי שהוא צבוע בי"ש ואינו נזהר בחיוביו לחבירו גם זה אין תוכו כברו, ושניהן כשיתנסו בזה או בזה יתגלה מצפוני לבם הנשחת:
אם אין חכמה אין יראה: דכשאין בו חכמה להשכיל גדולת הבורא ב"ה להתבושש לפניו, איך אפשר שתהיה בו יראה מאהבה. אבל אפשר שתהיה יראתו כמי שירא מחזק ממנו, ואין זו היראה המתבקשת:
אם אין יראה אין חכמה: כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' [תהלים קי"א], דכשאין יראת ה' על פניו לא יתבושש להחליט בהתחכמתו משאת שוא ומדוחים אף שיהיה נגד כבודו ורצונו ית', וחושב תועה מה' ותורתו. ומכ"ש שלא יהיה בו חכמת תה"ק, דמלבד כי נקלתה בעיניו העכורות מלהעמיק בה כראוי, גם התושיה היא בעצמה תתרחק ממקום טנופת כזה שבמוחו:
אם אין בינה אין דעת: דעת הוא מושכל ראשון שמשיגו האדם בה' חושיו. ותבונה, הוא היקש השכל שיולד לו ע"י ב' הקדמות שהשיגם בחושיו. והן על ג' תמונות [וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהגיון]. למשל כל אדם חי, וכל חי מרגיש, אלו הן ב' הקדמות שהשיג ע"י א' מה' חושיו, ונקראו דעת, אמנם אלו הב', יולידו בכח הבינה את תמונה הג' שכל אדם מרגיש. וכמו כן כשתאמר כל אדם חי, ואין אבן חי. הן ב' הקדמות שע"י הדעת. ותולדתן בבינה, שכל אדם אינו אבן. או שתאמר כל חי מרגיש, וקצת החי לבן ותולדתו שקצת לבן מרגיש [וכל א' מאלו הג' כולל שוב ל"ו חבורים, יע"ש]. ולכן אמר התנא שכל שלא השכיל האדם יפה המושכל הראשון, א"א שיבנה עליו בחדוד השכל דבר אחר. ואם אעפ"כ יבנה, יסוד נופל הוא, ורוח קטן יכה בניינו לרסיסים:
אם אין דעת אין בינה: ר"ל ואם לא יבנה על מה ששמע, להוליד ממנו בחדוד גם מה שלא שמע, אז נראה בעליל שכל מה ששמע, לא ידע והשיג בלבו יפה. דלולי כן, אין להשכל קץ לבנות עליו בנקלות דבר אחר. וכמו שהשתבח רב נחמן בר יצחק [פסחים ק"ה ב'], גמרנאה וסברנאה אנא. ואל"כ אף ששמע הרבה נקרא צני מלא ספרא [מגילה כ"ח ב'], רק דהתנא נקט בהנך ג' התכלית קודם הסיבה דהרי ד"א קודם לתורה כ"ו דורות וכ"כ יראה קודמת לחכמה שנאמר ראשית חכמה יראת ד', וה"נ דעת קודם לבינה, משום שהאדם בחולשתו מקדים המאוחר בהם, ודו"ק:
אם אין קמח אין תורה: דכשאין קמח בביתו לפרנסתו, אין דעתו מיושבת עליו ללמוד תורה [כמנחות ק"ג ב']:
אם אין תורה אין קמח: שהמבטל תורה מעושר, סופה לבטלה מעוני [אם לא שזכות תולה לו [כסוטה ד"כ ע"א]. או שהוא בכלל ומשלם אל שונאיו על פניו להאבידו [יומא פ"ז א'. ודו"ק]:
הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה: כבר נשנה לעיל [מ"ט], רק דהכא נקטיה בשביל משל נאה שמביא על זה. ואפשר עוד דממעשיו דקאמר הכא, ר"ל שמתחכם על מעשיו המיוחדים לו בתורה, להתבונן במופלא ממנו, אם יסכים שכל אנושי בעשייתן:
והרוח באה ועוקרתו: האדם נמשל בתנ"ך לאילן. וחכמתו היא תפארתי, כתפארת הענפים להאילן. ושמירת מצות התורה, הוא השורש להאילן עץ הדעת הזה. אמנם כשיתחכם יותר מדאי, הו"ל כאילן שבזבז כל כחותיו לענפיו, ועי"ז נתרושש כחו בשרשיו, כידוע בטבע כל אילן שכשיתפשט כחו למעלה ביותר, כן תם לריק כחו למטה. ושניהן יהיה סבה שיתעקר בנקלות, ע"י מיעוט השרשים, וע"י הכרעת כובד הענפים. וכן איש כזה, ע"י רבוי הסתעפות התחכמותו בחוקי ה' הנעלמים, כן יתמעטו ויתרופפו שרשי יראת ה' בלבבו, ושניהן יהיו סבת נפילתו כשיאחזנו רוח אפיקורסת לבסוף, לעקרו לגמרי משדה הצלחתו הנצחית:
והופכתו על פניו: ר"ל לא מבעייא שלא יעשה עוד פרי תבואה במצות, משום שהאפיקורסת עקרתהו, אלא אפילו הפירות באיביהן ופרחי המצות היפים שכבר עשה והיו להוד על פניו אשר שם פירותיו, נמי אבדו מידו, כמ"ש וצדקת הצדיק לא תצילנו [יחזקאל ל"ג פי"ב], דהרי תוהה על הראשונות [ר"ה תוס' ד"ד א']:
והיה כערער בערבה: רישא דקרא הוא [ירמיה י"ז פ"ה], ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, ומה' יסור לבו. דקשיא ליה מדכתיב אשר יבטח באדם, ל"ל תו למכתב ושם בשר זרועו. ותו באיזה אופן הבוטח באדם, מה' יסור לבו. אע"כ דה"ק, ארור הגבר הגבור בתורה ובחכמה, אשר יבטח בכח אדם ובשכלו האנושי. או ששם בשר זרועו, לילך בכח בשרירות תאות הבשריי, ובסבות ב' אלה מה' יסור לבו לבלי לשמור מצותיו ותורותיו. איש כזה יהיה כערער בערבה, ר"ל כעץ יחידי העומד בארץ מישור ושוה, שבהרגל אין שם מעין מים חיים, ולכן קרקעיתו יבש, ולהכי אין שרשיו מרובין ולא מחוזקין בקרקע היבישה, ומדעומד ערער ויחיד בלי אילנות סביבו למחסה, נקל לרוחות לעקרו מהר:
ולא יראה כי יבא טוב: ר"ל לא יראה שכר הטוב למצות שכבר עשה, כלעיל סי' קכ"ד:
ושכן חררים במדבר: ר"ל יונח כעצים יבשים במדבר, מדנעקרו שרשיו:
ארץ מלחה ולא תשב: זהו נ"ט, דלהכי נעקר, משום שעמד בארץ מליחה, ואין שם מושב וחיות לשרשיו. וזהו הפסד הב' שלו, שמכח האפיקורסת, יהיה כאילן שנעקר ולא יעשה עוד פירות המצות:
אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו: שיעשה המצות אף שלא יבין טעמם:
אין מזיזין אותו ממקומו: ההתחכמות, והתאוה, והגאוה, וחמדת הממון, הם סערות נוראות שיעקרו האדם מארץ החיים. אבל למי שלבו תמים באלהיו, לא יזיזוהו כמלא נימא לעבור מצות אלהיו:
שנאמר: רישא דקרא [שם] ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והוא כפול. אע"כ דה"ק ברוך הגבר הגבור הכובש את יצרו, אשר בענייני המצות יבטח בה', שוודאי לטובת האדם צוה אותם. ולפיכך יקיימם אף שלא יבין טעם. והיה גם ה' מבטחו ר"ל מבצר עוז שלו [כמו ויורד עוז מבטחו, משלי כ"ה] לנוס שמה למחסה מסערות היצר הנ"ל. ומסיים בתר הכי, והיה וגו':
והיה כעץ שתול על מים: מימי התורה:
ועל יובל: מעין:
ישלח שרשיו: כל שילוח בפועל, הוא שליחות שאינו חוזר [כמו בשלח פרעה את העם]. ה"נ ר"ל שרשיו ששלח, לנצח לא ישובו להנתק:
ולא יראה כי יבא חום: חום היצר לתאוות הארציות הנ"ל לא ישגיח עליו כלל, כי באהבתו לאלדיו לא יכווה בו:
והיה עלהו רענן: הוא משל להתחכמות האנושי שהם כעלים בא לן, לשמור פירות המצות. ולהכי נקט לשון יחיד, עליהו, דהמעט התחכמות שלו, מלא חן וחסד כעלה א' ירוק ורטוב, כך יעשה זה הירא שמים שמתחכם רק עד מקום שרשאי:
ובשנת בצורת: ר"ל כשירע לו בעולמו:
לא ידאג: ר"ל א"צ לדאוג שלא יוכרע עי"ז לחטוא:
ולא ימיש מעשות פרי: דגם אם ע"י דוחק ועוני ימנע מלעשות פרי המצות, רחמנא לבא בעי, ונחשב כאילו עשאן [כקידושין ד"מ ע"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש רבי אלעזר בן עזריה היה חבירו של רבי עקיבא כמו נזכר בפ' האשה רבה ביבמות שאמר רבי עקיבא בתרמילו ואנא חי. וכן בפרק אחד דיני ממונות אמר לו עקיבא מה לך אצל הגדה וכן כשמנו אותו לנשיא כשהעבירו לרבן גמליאל רצו למנות לרבי עקיבא אלמלא היה לו זכות אבות שהיה ממשפחת גרים ומנו את רבי אלעזר בן עזריה שהיה עשירי לעזרא כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ובפ' כל המנחות באות ובראשון מברכות אמר לרבי ישמעאל אחי ישמעאל והיה עשיר גדול שהיה מעשר בכל שנה תריסר אלפי עגלי כמו שנזכר בפרק במה בהמה ובפרק שני מיום טוב ולזה הוא מחייב את העשירים ביום הדין שאין עוסקין בתורה מפני עשרם כמו שנזכר ביומא פרק אמר להם הממונה. וכן אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לגדולה וכל אחד מאלו שהזכיר צריך לחבירו שאם אין תורה אי אפשר לו לאדם שיהיה לו דרך ארץ במשאו ומתנו שכל התורה כולה אינה אלא להדריך האדם ללכת בדרכי הקב"ה מה הוא צדיק אף אתה היה צדיק וכן שאר מדותיו של הקב"ה כמו שנזכר בסוטה בפר' א' בפירוש פסוק והלכת בדרכיו:
אם אין דרך ארץ אין תורה. שאם האדם לא יתנהג בדרך ארץ כפי מה שתלמדהו התורה לא תתקיים בו התורה לפי שהיא כנגד מעשיו ולא ישגיח בה ויניחנה ותשתכח ממנו וכבר אמרו בפרק שני יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ:
אם אין חכמה אין יראה. שהיראה אינה אלא פרי החכמה כי מי שלא ידע חכמה לא ידע איך ירא מהבורא ואם אין יראה אין חכמה כי מי שיצרו מתגבר עליו ואיננו ירא את האלהים לא תתקיים בו החכמה המונעת אותו מלהשלים רצון יצרו כי למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכן הזכירו זה המקרא על זה במסכ' יומא פרק בא לו:
אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת. מה שנקצר בזה הוא שנא' כי הדעת הוא הדבר שהוא מדע בעצמו בין ישיגיהו האדם בין לא ישיגהו כמו ידיעת הדברי' האלהי' כי הם מדע בעצמם והבינ' הוא מה שתשיג האדם מאלו המדעי' ואומר זה החכם שאלו לא היה שם דעת לא היתה לאדם בינה כי אלו המדעי' הם קודמי' למה שמבין האדם מהם ואם האדם לא יבין מהם כלום לא יהיה לו דעת כי אחר שהבין האדם מהם מה שאפשר לו יהיה הוא עצמו דעת כמוהו כמוהם ואם לא יבין מהם כלום לא יהיה לו דעת וכבר הארכנו בזה בחלק שלישי מזה הספר על דעת חכמי העכו"ם ולפי הפשט יאמרש אם אין לאדם דעת להשכיל הדברים ולהבינם לא יהיה לו בינה להבין דבר מתוך דבר ואם אין לו בינה להבין דבר מתוך דבר אין לו דעת כי הדעת ההוא אשר השכיל אינו דעת שלימה אחר שלא הבין הדברי' ההם דבר מתוך דבר. ורבינו שלמה ז"ל פירש בהפך שהדעת גדול מהבינה שמראה טעם הדבר והבינה אינה אלא שאומר הדבר ואינו נותן טעם ואם אין דעת לתת טעם לדבר אין בינה אחר שלא ידע טעמו של דבר כאלו לא ידעו ומכל מקום הבינה היא קודמת לפיכך אם אין בינה אין דעת זה פירוש לפירושו והוא נכון:
אם אין קמח אין תורה. שאם אין לו מה שיאכל היאך יעסוק בתורה וכבר אמרו במדרש תנחומא ובמכילתא לא ניתנה תורה אלא לדור המדבר שהיו אוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה. אם אין תורה אין קמח. כן היא נוסחת רבינו משה ז"ל וכן היא בקצת משניות וזה הדבר נראה שאינו אמת שהרי כל קמח שבעולם אינו אלא לעמי הארץ על כן הוצרך רבינו יונה ז"ל לפרשו בדוחק לומר אחר שאין בו תורה מה יועיל לו קמח שבידו וכאלו אמר אין לו תועלת קמח. ויש גורסין יש תורה יש קמח כי מי שיש בידו תורה הקב"ה מספיק לו פרנסתו כמו שאמר הכתוב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ופסוק זה שר העולם אמרו כמו שנזכר בראשון מיבמות ויש לסמוך עליו וכן אמר רב יוסף בפרק שואל צורבא מרבנן לא מעני ואע"ג דחזינן דמעני כבר אמרו שם שלא אמר דבר זה רב יוסף אלא לאהדורי אפתחי וכבר אמרו על זה בפרק השוכר את הפועלי' היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה וכן אמרו העוסק בתורה נכסיו מוצלחין מן התורה שנאמר למען תשכילו את כל אשר תעשון. מן הנביאים כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. ומן הכתובים וכל אשר יעשה יצליח. בא' מע"ז:
אם אין תורה אין דרך ארץ וכו'. יש להקשות מאחר שאם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין דרך ארץ אין תורה א"כ אי אפשר שיהיה נמצא אחד, שהרי התורה אי אפשר שתמצא שצריך דרך ארץ קודם וד"א אי אפשר שיהיה נמצא שהרי התורה קודמת א"כ אין אחד נמצא, וכן יש לשאול באחרים, ועוד מה ענין תורה לדרך ארץ שיתלה התורה בדרך ארץ, ועוד אם אין חכמה אין יראה והרי מצינו דואג ואחיתופל שהיו חכמים ולא היה בהם יראת שמים, אם אין קמח אין תורה יותר הוי ליה לומר אם אין לחם אין תורה ומה ענין לחם לכאן. ויש לפרש מפני שאמר למעלה ר"ע שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, ורצה לומר שמן הרע נמשך הרע, ולפיכך סמך אחריו דברי ר"א בן עזריה שההפך הוא ג"כ כי אם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין דרך ארץ אין תורה וכן אם אין חכמה וכו'. וכל זה כי מן הטוב נמשך הטוב אשר מתדמה ומתיחס לו כמו שמן הרע נמשך יותר רע, כי השחוק וקלות ראש שהוא רע מרגילין ומוליכין את האדם לערוה ודבר זה מצד ההתדמות אשר ביניהם כמו שהתבאר, וכמו שהשחוק וקלות ראש והערוה מתדמים ומתיחסי' במה שהם דברים רעים ולכך נמשך זה אחר זה, וכך בעצמו התורה ודרך ארץ הם דברים טובים מתיחסים ונמשך האחד אחר השני. אבל כבר אמרנו שאין צריך לזה, רק מפני כי ר"א בן עזריה היה בדור אחד עם ר"ע ולכך סדר דבריו אחר ר"ע כמו שאמרנו פעמים הרבה כי כאשר היו בדור אחד סדר דבריהם זה אחר זה. ולכך סדר דברי ר' ישמעאל ור"ע ור' אלעזר בן עזריה דבריהם זה אחר זה שאלו שלשתן בזמן אחן היו כדאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (דף כח:) כשמתו בניו של ר"י נכנסו ד' זקינים לנחמו ר' טרפון ור' יוסי הגלילי ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא וכן בכמה מקומות:
ופירוש אם אין תורה אין דרך ארץ, ר"ל דרך ארץ היינו המלאכה שהאדם עושה כדי שימצא פרנסתו וכל דבר שהוא צורך העולם הן משא ומתן וכל סדר הנהגת העולם שיש לאדם לנהוג בעולם הכל נכלל בכלל דרך ארץ, ואמר שאם אין תורה אין דרך ארץ, כי דרך ארץ שהוא לפי הנהגת עולם אין לזה קיום אם לא נמצא בו התורה. וכמו שתמצא בכלל העולם שאם לא היתה התורה לא היה קיום לעולם כמו שדרשו ז"ל בפרק ר"ע (שבת דף פח.) שלכך הוסיף ה"א בששי לומר שכל מעשה בראשית תלוים ועומדים עד ששי בסיון שאם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזרו לתוהו ובהו. וכן הוא באדם הפרטי שאין לדרך ארץ שהוא הנהגת העולם קיום באדם אם לא על ידי התורה כי התורה היא השלמת הנהגת עולם הטבעי ואין דבר עומד בלא הדבר שמשלים אותו, ולפיכך אמר אם אין תורה שהוא השלמת דרך ארץ, כי דרך ארץ הנהגת סדר עולם והתורה הוא הנהג' אלקית שהיא למעלה מהנהגת העולם הזה והנהגת התורה היא משלמת הנהגת העולם הזה הטבעי עד שעל ידי שניהם תושלם ההנהגה לגמרי אשר ראויה לאדם, ולפיכך אמר אם אין תורה אין דרך ארץ כי לדבר החסר אין קיום. ואם אין דרך ארץ אין תורה כי לא נתנה תורה לעולם הזה רק כאשר המקבל בשלימות, ולפיכך אם אין דרך ארץ שזהו כאשר יש בו הנהגת העולם בשלימות אין תורה, כי צריך שיהיה קודם המקבל בשלימות. ולא יקשה אם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין דרך ארץ אין תורה איך אפשר שיהיה נמצא אחד מהם, כי דבר זה אין קשיא, כי פירוש אם אין תורה ר"ל שאם הוא אדם שאינו מוכן לתורה כלל בודאי אדם שהוא כזה אין בו דרך ארץ בודאי, אבל אם הוא ראוי לתורה ואפשר שיהיה בו תורה לא יאמר על זה אם אין תורה, כי צריך בודאי שימצא קודם דרך ארץ שהוא המדריגה התחתונה ואחר כך העליונה, ולפיכך אפשר שימצא באדם כמו זה דרך ארץ אף כי אין בו תורה. וכן מה שאמר אם אין דרך ארץ אין תורה, פירושו אם הוא אדם שאינו ראוי כלל לדרך ארץ אז לא ימצא בו תורה. ואפשר לפרש מה שאמר אם אין דרך ארץ אין תורה כמשמעו שצריך שיהיה בו דרך ארץ קודם, כי דרך ארץ שהוא הנהגת סדר עולם הוא קודם לחכמה אלקית, ואם לא ימצא הקודם לא ימצא אשר הוא יותר עליון במעלה שהרי דרך ארץ קודם לגמרי אל התורה, וכמו שמצינו בבריאת עולם שהרי כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה. ודבר זה בודאי כי הנהגת סדר עולם קודם התורה שהיא הנהגה אלקית, ולפיכך אם אין דרך ארץ אין תורה. אבל מה שאמר אם אין תורה אין דרך ארץ, ר"ל כמו שאמרנו כיון שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד שקבלו ישראל את התורה, הנה אם אין תורה אין דרך ארץ ר"ל שאין קיום לדרך ארץ שכבר קנה, כי הכל בטל לגמרי אף דרך ארץ שקנה, כמו שהיה בבריאת העולם שאם לא היה התורה לא היה קיום אל העולם:
ומ"ש אם אין חכמה אין יראה וכו', כבר פי' דבר זה אצל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כי קיום החכמה הוא ע"י יראת שמים וכבר הארכנו בזה למעלה. גם י"ל דבר זה כמו אם אין תורה אין דרך ארץ, שר"ל כי אם אין יראת שמים שהוא התכלית, כי תכלית חכמה יראת השם כי אין החכמה רק שיגיע ליראת שמים והוא העיקר כמ"ש בפ"ב דברכות (דף יז.) תכלית חכמה יראת השם שלא יהא האדם קורא ושונה ובועט באביו או במי שגדול ממנו, והנה יראת שמים השלמת החכמה כי ע"י יראת שמים אז יושלם מה שראוי שיושלם, והחכמה היא מדריגה ליראת שמים שע"י החכמה יבא לידי יראת שמים כמ"ש אצל אין בור ירא חטא, כי מורא מלכות הוא מצד הקירוב אל המלך שכאשר האדם עם המלך אז מקבל יראתו אבל הרחוקים מן המלך אין יראה להם מן המלך, וכך האדם שהוא בעל חכמה נחשב קרוב אל הש"י עד שהוא מקבל היראה מן הש"י, אבל הבור מצד שהוא רחוק מן הש"י שהוא בעל חומר בלבד והוא רחוק מן המלך א"א שיהיה ירא חטא ולפיכך ע"י החכמה מגיע אל יראת שמים. וא"א שיהיה זה בלא זה כי לא נמצא הנמשך אם לא ימצא הקודם ויראת שמים נמשך אחר החכמה, וגם אם לא ימצא דבר שהוא התכלית וההשלמה לא ימצא הקודם כי אין קיום לו בלא השלמתו וכמ"ש למעלה ג"כ:
אם אין דעת אין בינה וכו', פי' אלו ג' דברים החכמה והבינה והדעת. החכמה כמשמעו אשר הוא חכם ומשכיל בדברים אשר הם בעולם, והבינה הוא מעלה יתירה מזאת שהוא מבין דבר מתוך דבר וכדאיתא בספרי (ריש דברים) זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי מה בין חכמים לנבונים חכם דומה לשולחני עשיר כאשר מביאין לו דינרין לראות אז הוא רואה וכשאין מביאין לו לראות יושב ותוהה נבון דומה לשולחני תגר כשמביאין לו לראות רואה כשאין מביאין לו הוא מחזיר ומביא משלו ע"כ, הרי לך כי יש הפרש בין חכם והנבון, כי החכם הוא בעל סברא שעומד על הדבר שהוא לפניו, והנבון הוא כמו המפולפל שמוציא דבר מתוך דבר, ולפיכך הוא מדמה אותו לתגר אע"ג שאין לו מביא ממקום אחר וכך הוא הנבון מוציא הדברים ממקום אחר. אבל הדעת הוא שידע אמתת הדברים כפי מה שהם בהבדל הדברים. וידוע כי האדם גדרו שהוא חי מדבר, כי במה שהוא מדבר נבדל האדם מן שאר ב"ח, ודבר זה נקרא דעת דהיינו השגת הדברים בהבדל שלהם, אבל החכמה אינו רק השגה מה שמשיג נקרא חכמה אף כי אינו משיג הדבר מצד אמתתו ובהבדל שלו. והכתוב נותן החכמה לארץ דכתיב (משלי, ג) ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, ודבר זה מפני כי השמים יותר רחוקים מן הגשמי מן הארץ, ולפיכך ראוי לתת התבונה שהוא יותר עמוק בחכמה אל השמים וכדכתיב גם כן (שם כ') מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, הרי לך מבואר כי הבינה יותר שכלי ולפיכך ראוי לתת החכמה אל הארץ והתבונה אל השמים. ונותן הדעת אל התהומות, כי לפי מה שאמרנו כי הדעת הוא שמבדיל בין דבר לדבר שיודע אמתת הדברים בהבדל שלהם, וכמו שאמרו ז"ל (ברכות דף לג.) שקבעו הבדלה בחונן הדעת שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר שתדע מזה כי הדעת על ידו מבדיל בין דבר לדבר, ולפיכך אמר בדעתו תהומות נבקעו כי הבקיעה הוא הבדלה ויאמר כי בכח הדעת שלו היה מבדיל התהום. ומפני כי הדעת בו יודע אמתת הדבר כאשר הוא אמרו בפ"ה דברכות (שם) גדולה דעת שנתנה בין שתי אותיות השם שנאמר כי אל דעות ד', כלומר שראוי הדעת שיהיה נתן בין שתי השמות כי הדעת בו יודע אמתת הדבר והשם בא בכל מקום על אמתת הדבר מה שהוא בעצמו, ולפיכך נתן הדעת בין שתי השמות אל דעות ד':
ואמר אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה, כלומר כאשר אין כאן הבינה שהוא המדריגה העליונה אין כאן דעת, כי אלו שתי מעלות קשורות זה בזה עד שאם אין המדריגה העליונה שהוא מדריגת הבינה אין לו המדריגה שלפניו. ומה שהבינה הוא יותר מן הדעת דבר זה תוכל ללמוד מן הברכה שהרי אמרו אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה הקדימו הדעת שהוא קודם במדריגה, אל הבינה שהוא יותר במדריגה, ואמרו אצל הדעת אתה חונן שאין צריך רק החנינה בלבד כמו שנותנין לאדם מתנה דרך חנינה, אבל הבינה אתה מלמד את האדם, ואצל הדעת אמר אדם ואצל הבינה אמר אנוש שהוא יותר במעלה כמו שכתוב (תלים נ"ה) ואתה אנוש כערכי, ואח"כ אמר וחננו מאתך בינה דעה והשכל, ר"ל הבינה תחונן לנו ע"י שתלמד אותנו כמו שאמר לפני זה, ולפיכך אמר שאם אין בינה אין דעת שאלו שניהם הם קשורים זה בזה שהרי אמר ג"כ אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, ואם לא נמצא אצל האדם המדריגה שהיא יותר במעלה לא נמצא ג"כ המדריגה שלפני זה הוא הדעת, כי הדבר כאשר חסר המשלים אותו אין קיום וכן אם אין הדעת שהוא מעלה למטה במדריגת הבינה אין הבינה נמצא, כי הדעת הוא כמו יסוד אל הבינה ואי אפשר להיות הדבר בלא יסוד שהרי הדעת הוא ידיעת הדברים כמו שהם בעצמם ודבר זה נקרא ידיעה, וכאשר אין כאן דעת לא יבא אל הבינה לעולם שיבין דבר מתוך דבר והיסוד בלא הבנין עצמו אינו דבר גם כן. והרב רבינו יצחק בר ששת זכרונו לברכה כתב בתשובותיו כי פירוש דעת, המושכלות הראשונות, כמו שהכל גדול מן החלק, ודבר זה נקרא דעת לפי שיודע אותם, והבינה הם המושכלות שניות שמוציא האדם מן המושכלות הראשונות. ואמר אם אין דעת דהיינו המושכלות הראשונות אין בינה מהיכן יוציא המושכלות השניות, ואם אין המושכלות השניות דהיינו הבינה שעל ידי הבינה מוציא דבר מתוך דבר אין כאן דעת, כלומר כי המושכלות הראשונות הם לבטלה דאין המושכלות הראשונות נחשבים רק להוציא המושכלות השניות כך פירש הוא, והנה גם לפי פירושו הבינה יותר במעלה מן הדעת. אבל לפרש הדעת מושכלות הראשונות דבר זה אין נראה בשום אופן, שהכתוב אומר (שמות, לא) ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ובדעת ומה מעלה יש במושכלות הראשונות שנמצאים אצל כל אדם ואדם, ועוד מאי אתה חונן לאדם דעת וחננו מאתך בינה דעה, ועוד בפ"ק דברכות (דף לג.) כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו. אם לא שיפרש כי כאן פירוש דעת על המושכלות השניות, אבל אין נראה כלל דבר זה, אבל עיקר הפירוש כמו שאמרנו כי הדעת יקרא כאשר יודע ומשיג הדברים כפי מה שהם ובזה ישיג הבדל הדברים, ומעלה זאת היא יסוד אל הבינה שכאשר ימצא אצל האדם מעלה זאת שיודע אמתת הדברים במה שהם נבדלים זה מזה יגיע אל הבינה, ואם אין בינה אין דעת כי אם [אין] המדריגה העליונה הזאת והוא השלמת השכל כפי מה שראוי לא ימצא ג"כ הקודם שאין זה רק חצי דבר:
ופירוש אם אין קמח אין תורה וכו', כי התורה היא פרנסת האדם ג"כ והרי הכתוב קורא התורה בכל מקום לחם (משלי, ט) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, וכמו בביתי אין לחם ושמלה שדרז"ל על לחמה של תורה במס' שבת (דף קלח:) ובכמה מקומות, ואין דבר זה צריך ראיה כי התורה היא פרנסת הנפש כמו שהלחם הוא פרנסת הגוף, כי הלחם משלים הגוף עד שאינו חסר והתורה משלמת הנפש וע"י שניהם אלו פרנסת האדם עד שיש לו פרנסה בכל. ולפיכך אמר אם אין תורה שהיא פרנסת הנפש אין קמח, כי הקמח שהוא הפרנסה הגשמית דבר חסר עד שיושלם בפרנסה הנפשית היא התורה, ולפיכך אם אין תורה אין קמח כי כאשר חסר הדבר המשלים בטל הדבר אשר הוא צריך אל ההשלמה, ואם אין קמח אין תורה כי מאחר שהתורה היא פרנסת הנפש וקודם לזה פרנסת הגוף אם אין פרנסת הגוף שהוא קודם אין כאן תורה שהוא פרנסת הנפש, שכאשר אין הקודם אין הדבר שהוא יותר במעלה נמצא ואם נמצא הוא חסר ואינו בשלימות ואין לו קיום כלל. ואמר קמח ולא לחם כי הקמח שהוא דק מאוד מתיחס אל השכלי, אבל הלחם יש בו גסות ועבות ודבר זה אינו מתיחס אל השכל, ומפני שהוא תולה זה בזה שאמר אם אין קמח אין תורה לקח המתיחס יותר אל השכלי. ועוד כי הקמח אין בו שאור שנמשל ליצר הרע, והתורה מסולקת מן היצר הרע שכך אמרו (קידושין דף ל.) אם פגע בך מנולל זה משכהו לבית המדרש וכו'. גם אם היה אומר אם אין הלחם אין התורה, היה פי' שאם לא אכל היום לחם לא יוכל ללמוד תורה מפני הרעב, אבל אמר אם אין קמח אין תורה אע"ג שיש לו לחם לאכול, אם אין לו קמח בכדו צריך הוא לדאוג על פרנסתו ולעשות מה שאפשר לו לעשות עד שיתפרנס. אמנם אין לומר אם אין חטים אין תורה, דמשמע שהיה לו קמח רק שאין לו חטים כי דרך לקנות חטים לשנה או לחצי שנה אבל הקמח קונין לאיזה שבועות שהקמח מתקלקל יותר מן החטים, והיה משמע אם אין לו חטים לזמן מרובה והוא דואג על פרנסתו אין תורה. ודבר זה אינו כאשר יש לו קמח לכמה סעודות למה ידאג, אבל כאשר אין לו קמח בודאי דואג על פרנסתו ואם אין קמח אין תורה. וכך היה נראה הגרסא אם אין תורה אין קמח ואם אין קמח וכו' שלעולם מקדים החשוב. ובספרים שלנו נמצא ביש ספרים אם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה, אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת, אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח. וקשה למה מקדים התורה שהוא החשוב ואחר כך מקדים שאינו חשוב, ויש ליישב הגירסא מפני שרוצה להתחיל המאמר בתורה, אבל בשאר ניחא ליה להקדים שאינו חשוב שהוא יותר קרוב אל האדם והוא יותר קרוב להגיע אליו האדם. וביש ספרים שמקדים החשוב בכלם רק שאמר אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח שמקדים הפחות, ויש לישב הגרסא הזאת כי מפני שהקמח הוא סבה לגמרי אל התורה כי ע"י הקמח יכול לעסוק בתורה, ולפיכך הקמח צריך שיהיה קודם לתורה ולכן מקדים הקמח לומר אם אין קמח אין תורה, כלומר שע"י הקמח הוא מגיע אל התורה, ועוד כי מפני שהתחיל לומר אם אין תורה אין דרך ארץ לא רצה לסדר עוד אם אין תורה אין קמח אחריו וסדר זה באחרונה, ואל"כ קשה למה סדר זה באחרונה ומפני כי סדר זה באחרונה לא רצה להתחיל בתורה שהיה זה ג"כ גנאי להזכיר אותה באחרונה:
כל מי שחכמתו מרובה מעשיו וכו'. יש לשאול למה דומה לאילן שענפיו מרובין משרשיו, ומה ענין המשל אל הנמשל. יש לך לדעת, כי האדם אשר הוא בעל אדמה ועכ"ז הוא בעל שכל ומכל מקום שם האדם הוא בא ע"ש אדמה, שתראה מזה כי שורש האדם הוא הגוף והוא עיקר שלו, והשכל שבאדם הוא מוסיף והולך ומתפשט תמיד עד שהשכל הוא מתפשט למעלה מן השמים. והנה בזה הוא דומה האדם אל האילן שעומד בארץ וענפיו מוסיפים והולכים ומתפשטים למעלה. וזה שאמר הכתוב כי האדם עץ השדה ובפרק קמא דתענית (דף ז.) כי האדם עץ השדה וכי האדם עץ השדה אלא אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות ואם אינו הגון הוא וכרת ע"כ. ופי' הכתוב לפי פשוטו בודאי כמו שתרגם אונקלוס וכן פרש"י ארי לא כאנשא אילן חקלא וכו', רק שקשה ואיך יעלה על דעת האדם שהאילן הוא עץ לבא במצור, אלא הכתוב בא ללמד כי ת"ח כמו עץ השדה ואם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ולא תכרות אותו. וז"ש כאן כל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו'. כי המעשים מתיחסים לגוף האדם אשר הוא נחשב עיקר, כי לא שייך מעשה המצות בשכל רק המצות הם שייכים לגוף האדם כי אכילת מצה הרי המצה הוא דבר גוף וכן לולב וכן כל המצות הכל הם בגוף, וכמ"ש למעלה בהקדמה כי המצות הוא מעשה הגוף שעל זה אמר הכתוב (משלי, ו) כי נר מצוה ותורה אור. ולכך אמר שאם מעשיו מועטין וחכמתו מרובה, דומה לאילן ששורשו מועט וענפיו מרובין, וכן כאשר האדם מצד המעשים אשר שייכים לאדם במה שהוא בעל גוף אשר הגוף הוא שורש האדם ועיקר שלו, אם המעשים הם מועטים וחכמתו מרובה דומה לאילן ששורשו מועט וענפיו מרובים והרוח בא ועוקרתו. וכאשר מעשיו מרובין נחשב לאילן ששרשיו מרובין, כי שורש האדם הוא הגוף והשכל הם הענפים וכאשר המצות שהם מעשה הגוף הם הרבה הרי הוא דומה לאילן שיש לו שרשים הרבה מאד וענפיו הם מעט, שאפילו הרוחות באות אינם מזיזים אותו ממקומו מפני ששרשיו מרובים והיסוד והשורש הוא חזק, לכך כאשר האדם מעשיו מרובים והמעשים מתיחסים אל הגוף מן האדם שהוא שורש האדם והשכל דומה לענפים, וכאשר השכל אין כל כך נחשב האדם מציאות חזק ואפילו כל המתנגדים באים עליו אין מזיזין אותו כאשר השורש חזק:
ויש לך לשאול מאחר שהאדם נמשל כעץ, ובודאי עץ שענפיו מרובין וגם שרשיו מרובין יותר קרוב שיהיה נעקר מן אילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין, ולפי זה כאשר האדם מעשיו מרובים וחכמתו מרובה קרוב להיות נעקר ממי שמעשיו מרובים וחכמתו מועט, ודבר זה לא מסתבר וכי בשביל שחכמתו מרובה גרע, ועוד מאחר שהדבר תלוי במעשים הוה ליה למימר כל שמעשיו מועטים דומה לאילן ששרשו מועט שהרוח עוקרתו וכל שמעשיו מרובין דומה לאילן ששורשו מרובה שאפילו כל הרוחות באות אינם מזיזין אותו ממקומו. ואם בא לומר שהשכל הוא לפי הערך שאם יש לאדם אחד חכמה מרובה ממעשיו, ואדם אחד מעשיו מרובין מחכמתו יש לזה יותר קיום אף על גב כי הראשון שחכמתו מרובה מעשיו יתירים ממי שמעשיו מרובין מחכמתו, רק בשביל שלפי ערך חכמתו אין ראוי שיהו מעשיו יותר ולפיכך יש לו קיום יותר, ולזה אע"ג שמעשיו הם יותר, שלפי ערך חכמתו היה ראוי שיהיו מעשיו יתרים אין לו קיום, קשיא דמה טעם דבר זה כיון שזה מעשיו יותר למה לא יהיה קיום יותר ובשביל שחכמתו יותר לא יהיה לו קיום. ואין זו קשיא כי יש לך לדעת, כי האדם בחכמתו הוא נכנס במדריגה העליונה, וכאשר האדם מצד עצמו דהיינו מצד המעשים אין ראוי לה דהיינו כאשר מעשיו מועטים ואין ראוי לו אותה מדריגה העליונה שנכנס בה, וכל אשר יש לו מדריגה יותר מן הראוי אליו הוא כמו אילן שיש לו שורש קטן וענפיו מרובין:
והנה יש לו דבר שאינו ראוי לו ומפני זה האילן נוטה אל הנפילה, וכאשר יבא אליו רוח מעט הופכתו על פניו. וכך כאשר יש לאדם חכמה יותר מן מעשיו נכנס במדריגה אשר אין ראוי לו, ובשביל כך התורה היתירה אשר יש לו לפי ערך מעשיו היא אליו סם המות, כמו שאמרו (יומא דף עב:) זכה התורה אליו סם חיים לא זכה התורה אליו סם המות, כי צריך שתהיה התורה ראויה אליו. ולפי ערך מעשיו אין התורה ראויה אליו. ולפיכך הוא נוטה אל ההעדר, וכאשר בא אליו דבר מתנגד הוא נעדר לגמרי. כי כבר התבאר כי מעשי האדם הם נחשבים שורש ועיקר אל האדם, ולפי השורש ראוי שתהיה החכמה שהוא נחשבת ענף לאילן הזה. ומעתה יתורץ הקושיא הראשונה שאם יש לו מעשים מרובין וחכמתו מרובה, דודאי דומה הוא אל האילן שיש לו ענפים מרובים ושרשיו מרובים עד שלפי רבוי הענפים היה ראוי לו שרשים יותר מזה, ובודאי דבר זה יותר גרוע משאלו היה לו שרשים מרובים וענפים מועטים והחכמה גריעותא אליו, ואם אין ראוי שיהיה לו מעשים יותר שכל כך גדול הוא במעשים, הנה אף אצל אילן גם כן שאם יש אילן ששרשיו מרובין וענפיו מרובין ואין ראוי שיהיו שרשיו יותר מרובין, א"כ אינו חסר שרשיו וכאשר אינו חסר שרשים יש חוזק וקיום בודאי אף אם ענפיו מרובים כאשר אין לו חסרון שרשים, ויש לך להבין הדברים האלו. ומה שהביא ראיה מן הכתוב והיה כערער בערבה וגומר ומן הכתוב והיה כעץ שתול על מים, לא מצינו שהכתוב מדבר במי שחכמתו מרובה על מעשיו או במי שמעשיו מרובין על חכמתו כי בודאי פשטיה דקרא אינו מדבר מזה כלל, אבל מביא ראיה שהאדם נחשב כמו האילן הן האדם שאינו הגון או האדם שהוא הגון שניהם נקראים בכתוב בשם אילן, האדם שאינו הגון דכתיב והיה כערער בערבה וגומר וזה נאמר על אדם שאינו הגון, ועץ שתול על מים נאמר על אדם הגון. ומאחר שהאדם אשר אינו הגון נקרא בשם עץ, אין ספק שנקרא בשם עץ בשביל שמעשיו מועטים וחכמתו מרובה, לכך הוא דומה לאילן ששרשיו מועטים וענפיו מרובים כי יש לדמות המעשה לשורש האילן כמו שהתבאר למעלה כי המעשים הם שורש הארם וחכמתו הם הענפים וכן מאחר שהאדם שהוא הגון נמשל לאילן בודאי בשביל כך יש לדמותו לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין ואין צריך ראיה יותר מזה כלל, ואין צריך לדחוק בפירוש הכתובים כלל וכלל:
ראוי לעורר שנראים דבריו סותרים זה לזה כי באמרו אם אין תורה אין דרך ארץ נראה שאי אפשרי לקנות הדרך ארץ אם לא שקדמה עליה קניית התורה מקודם. ואחר כך אומר אם אין דרך ארץ אין תורה שאי אפשר לקנות התורה אם לא שקדם אליה מתחלה דרך ארץ וזו הקושיא שייכא בכל החלוקות כלם. גם ראוי לעורר שהרי מצינו כמה חכמים מהאומות אנשי מדות בעלי דרך ארץ ואין להם תורה וגם עם הארץ שבישראל הוא היודע דרך ארץ ולא למד תורה ולכן נקרא עם הארץ כי הוא מדיני במדות ובדרך ארץ:
אמנם כוונת התנא כי כל המדות והד"א אשר יקנה האדם מעצמו ומשכלו בדרך אנושית אינו נערך כלל בערך הדרך ארץ הנלמד מתורתנו הקדושה וכמו שמצינו בדברי רז"ל פעמים רבות למדה תורה ד"א וכו', ולהיות הדרך ארץ הנלמד מד"ת גדול בכמות ובאיכות נוכל לומר שאם אין תורה אין ד"א כי אפילו שקנה אותו הדרך ארץ האנושיי ושכליי אינו נערך לכולם לפני הד"א התורני והוה ליה כמאן דליתיה, ואמר אם אין ד"א אין תורה כלומר אף אם אמרנו שאינו נערך לכלום הד"א השכליי עם כל זה הוא מפתח ומבוא לתורה אשר ממנה יבא הד"א התורניי שאם אין ד"א כלל ועיקר באדם אפי' השכליי לא יוכל להשיג התורה וז"ש אין תורה והוא ע"ד שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו ששמעתי בו שבתחלה יקנה המוסר שהוא הד"א ואח"כ וחכמו, ואל תפרעו כלומר אל תעשו למפרע:
ואפשר עוד שכוון להשמיענו גודל עון ביטול תורה כי על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי, וז"ש אם אין תורה כלומר אם ראית בימיך שאין מי שיעסוקן בתורה דע לך בוודאי שיתבטל מן העולם אפי' מה שהוא ד"א להיות כי ד"א הוא שהשמים יתנו טלם והארץ תוציא צמחה וגנה זרועיה תצמיח ובעון ביטול תורה הקב"ה מבטל הטבע והד"א וכמו שאמר הכתוב והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל וכן טבע ודרך ארץ הוא שהאוכל כדי שביעה הוא שבע וכשמתבטלת התורה אומר ואכלתם ולא תשבעו וזה מפני כי לימוד תורה כנגד כלם. ואמר אם אין דרך ארץ אין תורה כלומר ואם ראית שאפי' הד"א נתבטל מן העולם וימנעו הרביבים ומטר לא היה אל תתמה ותאמר על מה עשה ה' ככה כי ראית היסורין ופשפשת במעשה העיר ולא מצאת בהם עבירות שיהיו ראויים לאותו העונש מדה כנגד מדה יתלה בביטול תורה, וכיוצא בזה אמרו ז"ל אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה כלומר פשפש ולא מצא בו עבירות שיהיו מדה כנגד מדה לאותו העונש החמור יתלה בביטול תורה לפי שכל מין עונש שיבא על עון ביטול תורה הוא מדה כנגד מדה לפי שהיא שקולה כנגד כל המצות, וא"א לפרש פשפש ולא מצא כלל כי אין אדם צדיק בארץ וגו' אלא הכוונה פשפש ולא מצא כמו שאמרנו:
ואפשר עוד לפרשו שהשמיענו שהתורה והד"א א"א להתקיים זה בלא זה וזה שאמר אם אין תורה אין דרך ארץ כלומר אם האדם קנה מדות טובות ודרך ארץ ולא למד תורה כל אותו הד"א יבוטל ויוסר ממנו מפני שאין עמו התורה כי התורה תקיימנו בידו וכמו שאז"ל זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם וכן אם אין ד"א אין תורה שאפי' אם האדם למד תורה ואין בו ד"א עמה אותה התורה שלמד תשתכח ממנו ועשה תעשה לה כנפים, ולכן אמר הכתוב שמעו מוסר וחכמו כלומר לא תפרידו זו מזו ואל תפרעו כלומר אל תבטלו אותם כי אם לא תשמעו רק הא' אפי' היא עצמו תבוטל ממך כי יפה ת"ת עם דרך ארץ. ואפשר עוד לפרש בשנאמר שד"א האמור בכאן הוא על המלאכה וכמו שאמר רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה ת"ת עם ד"א ופשט דבריו נראין שמדבר על המלאכה שכן אמר בסוף דבריו וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לכן נראה דדרך ארץ דקאמר לעיל מניה על המלאכה קאמר, ואפשר שגם ר' אלעזר קרא למלאכה ד"א ואמר אם אין תורה אין ד"א כלומר אם לא יעסוק האדם בתורה כלל רק כל היום יעסוק במלאכתו אין ד"א כלומר שלא יראה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם כאילו לא עשאה כי כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין ומלאכתו מתברכת וכן אם יומם ולילה לא ימוש ספר התורה מפיו ואינו רוצה לעסוק במלאכה גם זו רעה חולה כי אם אין ד"א אין תורה כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לכן צריך לאחוז בזה וגם מזה שהיא המלאכה אל תנח ידך כי שניהם כאחד טובים:
והחסיד ז"ל פי' אם אין תורה אין ד"א וכו', כוונת ר"א בכאן הוא מנהגו של עולם זריעה קצירה שכיבה קימה בנין בתים אכילה שתיה ויתר מנהגו של עולם יאמר כי לא ברא הש"י אלו הדברים כלם על מה שהם עליו זולתי שיהיו נושאי התורה כי היא קדמה לעולם כאמרה ה' קנני ראשית דרכו ואמרו במסכת שבת במרע"ה שאמר למלאכים כתוב בתורה כבד את אביך כלום אב יש לכם תורה מה לכם. והוא מאמר התנא אם אין ד"א אין תורה. אם אין יראה אין חכמה כי אין חכמה אמתית רק מי שחכמתו וציורו נראה מפעולותיו היא החכמה האמתית כי ימצא חכם גדול בתורה ואיננו חכם ויש שאינו יודע אות אחת והוא חכם גדול, ולז"א כיון שראשית חכמה יראת ה' אם אין יראה אין חכמה וראינו אשה שנמסרה להריגה לקדושת הש"י הנה היא החכמה באמת וראינו אדם גדול בתורה היה להפך וזה אינו חכם כי אם אין יראה אין חכמה עכ"ל:
עוד מצאתי שכתב הרב ר' ישראל, אם אין תורה אין ד"א כלומר כשתראה אדם שאין בו תורה לא תשאל אם יש בו ד"א כי בודאי אין בו. ואם אין בו ד"א לא תשאל אם יש בו תורה כי ודאי אין בו כי התורה עם טוב המדות הם נקשרים וכן כתיב קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו ומכלל זה אתה שומע כי המתקרבים לתורה מתרחקים מרודפי זמה עכ"ל. אם אין חכמה אין יראה וכו', בענין היראה כתב הר"ן שיש ממנה יראת המעלה כי בצייר האדם רוממות הש"י ומעלתו יפחד ויירא מלפניו וזו תקרא יראה מאהבה. ויש מין אחר מהיראה והיא יראת העונש כמש"ה מגורת רשע תבואנו עכ"ל. ואפשר שבזה יובנו דברי ר"א שאמר אם אין חכמה אין יראה על היראה הפנימית מאהבה שזו לא תושג כ"א מצד שלמד החכמה האלהית ממנה הכיר וידע גדולתו יתברך ורוממותו, ועל יראת העונש אמר אם אין יראה אין חכמה כלומר אם לא תקדם יראה באדם לפחות יראת העונש א"א שישיג החכמה כי צריך שיראת חטאו תהיה קודמת לחכמתו ובזה ל"ק רישא לסיפא:
ואפשר לפרש דבריו מסכימים עם מה שפירשנו במשנת ר' חנינא בן דוסא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וזה כי יש שני מיני יראה והם יראה בכח ויראה בפועל ועל היראה אשר הוא פועל שמקיים המצות במעשה ובפועל על זאת אמר שאם איו חכמה תחלה אין יראה כי אין בור ירא חטא ועל היראה אשר היא בכח והיא קבלת עול מלכות שמים עליו ללמוד ולעשות על יראה זו אמר אם אין יראה אין חכמה כלומר שאם לא תקדם יראה זו קודם החכמה כי יראה זו אינה צריכה אל החכמה אין חכמה ואין חכמתו מתקיימת. ואפשר ג"כ לפרשו ע"ד מה שפירשנו באם אין תורה אין ד"א וכו' והענין הוא שאמר שהחכמה והיראה אחים הם ולא יתפרדו וכמו שקיום הבשר הוא המלח ובלא מלח תסריח כן קיום היראה היא החכמה ואם אין חכמה אין יראה כלומר אפי' שכבר קנה קנין היראה עם כ"ז תתבטל ממנו לפי שאין עמה חכמה שהיא המקיימה וכן להפך שאם אין יראה אין חכמה כלומר שאפי' שקנה החכמה הו"ל כמאן דליתא כי בהכרח תשתכח ממנו כיון שאין עמה היראה שהיא המלח שלה:
ואפשר עוד שכוון להשמיע ולהודיע לאדם שאם ראית איש שיגע בתורה ולא מצא דע לך שזה האיש הוא רשע ובקרבו ישים ארבו ולכן לא מצאה החכמה מנוח לכף רגלה כי בקרב כסילים תודע ואם לא למען זה בודאי שהיה משיג החכמה כי יגעת ולא מצאת אל תאמן וז"ש אם אין חכמה אין יראה והביא ראיה לדבריו מהחלוקה האחרת כי ידיעת ההפכים אחת וזה כי לעולם ראית בעיניך שאם אין יראה אין חכמה כלומר כי מי שהוא רשע גמור לא ימצא במציאות שיהיה חכם כי הרשע שבו משיב חכמתו אחור ודעתו יסכל כי פושעים יכשלו בם כמאמרם ז"ל וא"כ כיון שאתה רואה שאם אין יראה והוא רשע אין חכמה כן א"א שיהיה צדיק וע"ה וכיון שהוא יגע וטרח בחכמה ולבסוף העלה חרס בידו בודאי שאין בו יראה. אם אין דעת אין בינה, דעת יקרא ההבחנה בין טוב לרע ולברור אוכל וסולת מתוך פסולת ולהיות מבחין בין מר למתוק ובינה תקרא להיות מבין דבר מתוך דבר ואמר התנא אם אין דעת אין בינה כלומר אם אין דעת לברור הישר איזו היא הסברא הישרה אפי' שיהיה מבין דבר מתוך דבר ונבון אין כאן בינה וכמאן דליתא דמיא כיון דלית ליה ברירה אפשר שיבחר ברע וימאס בטוב ולא תועיל לו הבינה כלל, ואם יש לו דעת להבחין בין טוב לרע וידע למאוס ברע ובחור בטוב אבל אין תבונה בו להבחין דבר מתוך דבר, גם זה איננו שוה כי מה תועיל לו הדעת להבחין בין טוב לרע אחר שהוא אינו יודע לחדש שום חידוש מעצמו ולהבין דבר מתוך דבר ואם לא ישמע מאחרים להבחין בדבריהם הטוב והרע אינו יודע להבין מעצמו וא"כ הו"ל אותו הדעת כמאן דליתיה:
ואפשר עוד לפרש בשנאמר כי דעת יקרא הבקיאות והגרסא בתורה שבע"פ וע"ז תקנו ואמרו אתה חונן לאדם דעת והיא חנינה מאתו ית' כי אוקומי גרסא סייעתא דמן שמיא, ובינה תקרא בשני פנים. א' להבין דבר מתוך דבר. ב' להבין הדבר עצמו שגורס לידע פירוש והבנת הענין ואמר התנא אם אין דעת אין בינה כלומר אם אין לאדם ידיעה ובקיאות גדול בכל התורה אין בינה כלומר לא יוכל להבין דבר מתוך דבר וכמו שאז"ל ליגמר איניש והדר ליסבר והטעם כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ואמר אם אין בינה אין דעת כלומר שאם אינו יודע להבין דבר מתוך דבר אותו הבקיאות שידע כמאן דליתא דמי שאין מועיל לחדש חדושים בתורה. וגם אפשר דאיירי במין הבינה השנית שאמרנו שהיא להבין הבנת הדברים ולזה כוון במ"ש אם אין בינה אין דעת כלומר אם אין בינה ואינו מבין האדם פי' אותו הדעת והבקיאות ששונה ואין בו זולתי קול דברים לבד מה יועיל לו אותה הבקיאות וז"ש אין דעת והו"ל כמאן דליתיה:
ואפשר שדעת יקרא ידיעה עליונה שיש בו השגה כענין ודעת אלהים תמצא כי הוא משיג ידיעת האלהית ומגלין לו רזי תורה ומודיעין לו מלמעלה. אמנם בינה הוא מה שמחדש מתוך פלפולו וחדודו שמבין דבר מתוך דבר ואמר אם אין דעת אין בינה כלומר לא יחשוב האדם כי כל מה שהוא מבין מתוך פלפולו כי בכח ידו עשה והכל מתבונתו כי א"א שלא יהיה שם מעורב קצת מה שגילו לו מן השמים וכן אם אין בינה אין דעת שאין מגלין רזי תורה אלא למי שיש בו בינה כענין יהב חכמתא לחכימין וגם כשהי"ת מודיע לו הדברים אם אין תבונה בו להבין גמר פשר הדברים שהם מודיעים אותו אין דעת כי א"א להודיע לאדם כל הדברים בפרטי פרטים אלא ראשי פרקים לבד ומניחים קצת מה שיבינהו האדם מאליו:
ורבינו יונה ז"ל פי' אם אין דעת אין חכמה הוא מה שלומד מאחרים בינה שמוציא דבר מתוך דבר כדמיון דעת מה שמשיג מדעתו וז"ש אם אין דעת אין בינה כי מאחר שאין לו השגה לדעת עצם הדבר מדעתו איך יוציא ד"א מדמיון שהדעת קודמת לבינה. ואם אין בינה אין דעת אם אין בו דעת להבין הדבר מדמיון ד"א, מחמת שאין לו דעת שלמה להשיג ולדעת עצומו של הדבר ההוא. אם אין קמח אין תורה לפי שצריך לחזר אחר פרנסתו. ואם אין תורה אין קמח כי מאחר שאין בו תורה אין תועלת הקמח עולה בידו שאין אדם מועיל לו העושר אלא כדי שיהיו צרכי גופו מצויים ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה וכיון שאינו עוסק בתורה למה זה מחיר ביד כסיל עכ"ל:
וה"ר אפרים ז"ל כתב אם אין דעת אין בינה וכד"א אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך ואומר אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא ואומר לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה עכ"ל:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פי' אם אין דעת אין בינה הדעת נאמר על הדעת המוטבע בו וההבנה שנתן לו בעת יצירתו ולכן ייחסו בה אנשי כנסת הגדולה ל' חנינה באמרם אתה חונן לאדם דעת לרמוז שהדעת אינו מהשתדלות האדם אלא מחנינתו יתב' בעת היצירה, והבינה היא הבאה לאדם מצד השתדלותו בלמוד ובחקירה וכאז"ל ומלמד לאנוש בינה כי זה בא דרך לימוד ואע"פ שכללו כולם בסוף דבריהם במלת חנינה באמרם וחננו מאתך דעה בינה וכו' אמרו זה דרך כלל להיות לנו עזר אלהי בכולם, ועל זה אמר אם אין דעת שאם אין לו הבנה מעיקרא לא ישיג בלמודו כלל ואע"פ שאפשר שיושג בטורח גדול על רוב בני אדם הוא מדבר. ואם אין בינה אין דעת כלומר לולא שכוונתו יתברך היתה בשעת יצירתו כדי שישתדל להשיג בדרך לימוד מה שאפשר לו להשיג לא היה נותן בו דעת מעיקרא, אם אין קמח וכו' קמח נאמר על דקות המזונות וכמו שאז"ל כשאמר לו הקב"ה לאדם וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה אמר אוי לי אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם נתקררה דעתו. וז"ש אם אין קמח אם לא היו מזונות האדם דקים לפי דקות חומרו אלא כשאר ב"ח לא הי' מגיע ומשיג שלימות התורה, ואם אין תורה אין קמח כלומר לולא שהיתה כוונתו יתב' כדי שיעסוק בתורה לא הזקיקה חכמתו יתב' להיות מזונותיו נבחרים כי היה אז מעלתו לבטלה. וכוון בזה להיות האדם מתעורר על מעלת מציאותו בנבראים השפלים שלא היתה לחנם ויזרז עצמו להשלים כוונת מציאותו עכ"ל:
אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח. נקט אם אין קמח להשמיענו אגב אורחיה כי אין התורה מתקיימת בעדונים ובמאכלים רבים כי כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ולכן לא נקט אם אין מזונות אין תורה להשמיענו כי די לו בקמח לבד ועוד השמיענו שנית כי אין התורה מתקיימת אלא במי שמזונותיו מזומנים לו על דרך שאז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן כי היה המזון מוכן ומזומן להם ולא היו מתבטלים אפי' שעה אחת ולכן לא אמר אם אין חטים אין תורה אלא קמח שקרוב היותר הנאתה. ואמר עוד אם אין תורה אין קמח ואף שאנו רואים כמה הארצות בתיהם מלאים כל טוב אותו הקמח אינו קמח רק חשוב כעפרא דארעא לפי שכל הארץ וכל אשר עליה לא נבראו אלא בשביל התורה שנא' בראשית ברא אלהים וגו' ואז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית ולכן כשהאוכל הוא בן תורה אז מתקיימת כונת בריאת הקמח ואם אין תורה אין לו חשיבות קמח:
ואפשר עוד לפרש שרצה התנא ללמדנו אופן לימוד התורה כדי שירד לעומקה של הלכה וזה צריך שידקדק היטב בכל מה שהוא לומד צריך שיטחון אותו הדק היטב בקושיות והויות טחון היטב עד אשר דק ויעשנו קמח ואחר שעיין ותירץ צריך שידחה הקודם קודם עד שיבא עד תכונת הדברים ויעמוד על האמת וכמו ששמעתי בפירוש פסוק החכם יענה דעת רוח וגו' ר"ל כשישאלו ממנו דבר אף אם כשהוא משיב הוא משיב על נכון ועונה ברוח דעת וז"ש יענה דעת רוח אעפ"כ לא על נקלה מיד השיג האמת הזה כי מעיקרא בתחלת עיונו מלא קדים בטנו ועלו ברשת עיונו האמת והכוזב יחדו אלא שאח"כ הוא מברר הטוב טוב ואז אחר כל אלה הדברים לבבו יבין עומק ההלכה ושב ורפא לו. אמנם אם אין קמח אין תורה כי אפי' עשאה כסולת עדיין לא הגיע לעומקה של הלכה לפי שבתוך הגרעין של סולת שמה כמוס סוד מסודות התורה ואלו טחנו היטב עד אשר דק כקנוח היה מתגלה אותו הסוד לחוץ ולפי שלעשותו קמח צריך שיהיה לו בקיאות בכל התורה כלה כדי להקשות ממקום זה למקום אחר להבין הדבר על מתכונתו לכן חזר ואמר אם אין תורה אין קמח שאם לא למד תורה הרבה לא יוכל להקשות כל הקושיות וא"א לטוחנו היטב ולעשותו קמח:
ואפשר עוד לפרש לפי שידוע שיש שני מיני קמח הא' הוא של זה העולם שהוא גשמי והוא למזון הגוף, ויש אחר לעוה"ב והוא מזון הנפש ועל המזון של העוה"ב מכרזת התורה ואומרת לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. ואצלי ביאור הכתוב הוא כשנדייק כי כפי הראוי וטבע הלשון הול"ל לכו לחמו מלחמי ושתו מיין במ"ם לא בבי"ת אמנם הודיענו ההפרש שיש בין המזון הגשמי לרוחני שהמזון הגשמי החסרון נרגש בו כי כשיזמין האדם אורחים יצדק בו אומרו לכו לחמו מלחמי לפי שאוכלים ממש בפועל מקצת מן הלחם אמנם המזון והלחם הרוחני אפי' שאוכלים ונהנים ממנו לא מפני זה אותו השיעור שאכלו חסר מן הסעודה רק הם אוכלים ונהנים ולא יחסר מן הלחם כלל. ולכן אמר בלחמי בבי"ת שמורה שכל מה שאוכלים אוכלים בלחם ובסעודה והלחם במקומו עומד כבראשונה לא יחסר כל בו. הכלל העולה לנו כמו שיש בעוה"ז קמח למזון הגוף כך יש קמח בעוה"ב למזון הנפש, ואמר התנא הב' חלוקות אם אין קמח אין תורה כלומר אם אין קמח בזה העולם רק רעב בארץ אין תורה כי אם אין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה, וכמו שהוא מוכרח שאם אין קמח אין תורה כך דע לך שאם אין תורה ולא עסקת בתורה בזה העולם אין לך מזון וקמח לנפש לעוה"ב כי מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת ועל אותם שלא עסקו בתורה בזה העולם עליהם נאמר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו:
ורבינו עובדיה ז"ל פירש אם אין תורה אין קמח מה יועיל לו הקמח שבידו הואיל ואין בו תורה נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב עכ"ל:
ורשב"ם ז"ל פי' אם אין תורה כל אדם שאין לו תורה אע"פ שיהיה לו עושר וכבוד אינו נחשב לכלום אלא נמשל כבהמות נדמו וכן אמרו רז"ל וזאת התורה אדם מי שיש בו תורה הוא אדם ואם אין בו תורה אינו אדם. ועוד שאם אין בו תורה אין ראוי לאכול קמח אלא קוץ ודרדר ועשב השדה וכן נגזר על אדם הראשון כשחטא אלא שעשה תשובה וזלגו עיניו דמעות ואמר אני וחמורי נאכל באבוס אחד עד שקבל הקב"ה תשובתו ואמר בזעת אפיך תאכל לחם ועוד דרשו עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף עכ"ל:
וה"ר ישראל פירש אם אין קמח אין תורה כלומר אם כל העולם יסכימו לרדוף אחר עבודת לימוד התורה והחכמות ולא יטו לבם לרדוף אחר עבודת הארץ לזרוע ולנטוע וכיוצא בו מצרכי האדם יאבדו ולא תתקיים התורה כי האדם מדיני בטבע ואי אפשר לו להתקיים גופו אם לא בשתוף העולם כאז"ל ראה בן זומא אוכלוסין בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלו לשמשני כמה יגע אדם ראשון ולא טעם מלוגמא אחת עד שזרע וקצר ועמר ודש וזרה וכבר וטחן ורקד ולש ואפה ואחר כך אכל ואני עומד ומוצא כל אלו לפני, כי לולא סיוע בני האדם קצתם עם קצתם בחילוף מלאכתן לא היתה העמדה לישוב ולא ללמוד התורה ואלו היו כולם חכמים לא היו חורשים וזורעים מצרכי האדמה כ"ש שאר צרכיו כמו התפירה והבנין וכמוהו הרבה א"כ אין קיום לעולם אלא שיהיו קצת בני האדם כבהמות ממזג עבה חזקים שיהיו מוכנים לחרישה ולקצירה ולבנין ולשאת משא על כתפיהם כבהמות ואותם ודומיהם יכינו טרף למתעסקים בתורה ובחכמות. ולז"א אם אין קמח אין תורה וכיוצא בזה אלו יהיו כל העולם זכרים לפי שהם מעולים מן הנקבות אם כן לא היה מתקיים העולם. וכן אם אין תורה אין קמח אלו הסכימו כל העולם לעזוב התורה והחכמה ולהתעסק בצרכי הגוף בלבד יאבד סידור העולם ויפסד כל ענינו כאז"ל התורה נקראת לחם כמש"ה לכו לחמו בלחמי וכשם שאי אפשר לעולם בלא לחם כך אי אפשר בלא תורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' עכ"ל. נראה מדבריו ז"ל שכוונת אומרו אם אין תורה אין קמח כלומר אם חסר התורה מן העולם חשוב כי אין קמח והלחם הוא שחסר שכמו שאי אפשר בלא קמח כן אי אפשר בלא תורה כי היא קיומו של עולם:
ולב אבות כתב ז"ל ושמעתי מדקדקים למה לא אמר אם אין חטים או אם אין לחם אלא אם אין קמח ואמר שירצה שאין צריך שיהיה כל כך עשיר שיהיה לו חטים רבים לימים הרבה, וגם לא יסתפק בכל כך מעט לחם כמו לחם ליום אחד או לשבוע אחד שעליו נאמר והיו חייך תלואים לך מנגד וגו' אלא באמצע שתי אלה שיהיה לו קמח לקצת ימים מוכן לעשות ממנו לחם וגם שאר תבשילין הנעשים מקמח עכ"ל. ומצאתי כתוב אם אין קמח אין תורה כי כל אדם שאין לו אומנות שאין לו לחם ואינו יכול להתפרנס מאומנותו אע"פ שיהיה חכם ונבון וירא שמים אי אפשר שלא יחטא מחמת חסרונו או יקח שוחד או יחמוד של אחרים או יגנוב ויגזול והיה כי יחטא לאחת מהנה שאין בו תורה שלמה. ושמעתי מהחכם השלם הרב רבי משה אלשיך יצ"ו שכוונת התנא להוציא מלבות בני אדם שאומרים טענה למה אינם עוסקים בתורה לפי שהם טרודים בבקשת קמח ומזון וטרף לביתם ואין להם פנאי לעסוק בתורה. וזה שאמר אם אין קמח אין תורה כלומר כל העולם אומרים אם אין קמח אין תורה וחושבין זה להתנצלות ואמר שהאמת הוא להפך כי בטול התורה היא היתה סיבה לביטול הקמח וזה שאמר אם אין תורה אין קמח והביטול תורה היא היתה סבה שאין קמח:
תחלה צריך לידע למה המשיל האדם לאילן ולא לדבר אחר, ואפשר לפי שהאדם הוא כמו אילן וכמו שאמרו ז"ל שדומה לאילן נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה. ויובן נטיעת האדם בשנדע שנטיעתו הפך נטיעת שאר האילנות כי האילן שרשו נטוע בארץ ונופו וראשו בשמים כלפי מעלה והאדם שרשיו נטועים בשמים וכאלו ראש האדם הוא שורשו ושערותיו שרשים נטועים בשמים ושואבים השפע העליון ובא מדרך ראשו ומתפשט ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו אשר הם הענפים וצוה השי"ת רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין כי אלו המצות הם המים המגדלים את הענפים וכשהאדם מעשיו מרובין מחכמתו כאשר נבאר בע"ה אז יש להם יניקה רבה לענפים והוא כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו וגו' ואם מעשיו מועטין אז יהיה כערער בערבה וגו'. עוד צריך להבין כי הנה הפסוקים שהביא כאן לראיות אין ענינם בזה כלל כי למעלה אמר כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו והיה כערער וגו' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים וגו'. הרי לך מבואר שלא בא משל העץ כי אם לבוטח בה' ולאשר איננו בוטח ואיך יוכיח בזה ר"א בן עזריה ענין חכמה עם המעשים, וכבר הקשה הרי"א ז"ל זאת הקושיא, ואפשר כי האדם אשר חכמתו מרובה ממעשיו מורה בזה שאין תורתו לשמה רק להתגדל בעיני בני אדם ושם בשר זרועו כי הוא מפואר בעיניהם וכל אחד מהנה אותו בגופו ובממונו לסבת תפארת חכמתו כי רבה היא, אמנם מי שמעשיו מרובים הכל שונאים אותו אם מפני שמוכיח את העם כשרואה אותם עושים דברים אשר לא כדת והוא מקנא קנאת ה' צבאות וישבר מתלעות עול ואם מפני שבמה שעושה לפנים מן השורה היא הוראה כאלו כל שאר העם שאינם עושים כך הם רשעים ולכן מקנאים בו. ולכן מי שחכמתו מרובה ממעשיו עליו נאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. אמנם מי שמעשיו מרובין מחכמתו שם בטחונו בה' ומסתפק במה שמצא חן בעיני ה' ואינו חושש אל הבריות המלעיגים עליו ועליו נאמר בודאי ברוך הגבר אשר יבטח בה' כי אין לך בוטח בה' גדול מזה. ואמר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין שעשה המעשים שורש והחכמה ענפים ולכאורה הדבר הוא להפך כי החכמה הוא שורש אל המעשים והמעשים היוצאים מאותו שורש ענפים וכן אז"ל אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד וכן אז"ל שהלמוד מביא לידי מעשה נראה שהלימוד שורש והמעשה הוא ענף יוצא מן השורש. ואפשר לתרץ עם מה שכתבתי למעלה כי יש יראה בכח והוא קבלת עול מלכות שמים שהוא מקבל עליו לשמור ולעשות כל דברי התורה לכשידעם ועל יראה זו נאמר ראשית חכמה יראת ה' וגם שיראת חטאו וכו'. אמנם יראה בפועל והיא מעשה המצות ע"ז נאמר אין בור ירא חטא וגם שהלמוד מביא לידי מעשה בפועל ולכן כיון שיראת ה' אשר היא בכח ובמחשבה היא סבה ושורש להוציא החכמה והחכמה היא כמו ענף היוצא ממנה א"כ כל מציאות יראת ה' בין היראה שהיא בכח ובמחשבה בין היראה המאוחרת ובאה אחר החכמה כולם יצדק בהם לקוראם שרשים לחכמה והחכמה ענפים. וזה כי ידוע שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה וכיון שתחלת המחשבה אשר חשב ליראה את ה' ולשמור את מצותיו הוא בעצמו סוף המעשה אשר עשה וקיים אח"כ וכיון שהיראה אשר היתה בכח ובמחשבה היא היתה שורש לחכמה והחכמה ענף יוצא ממנה א"כ גם סוף המעשה יקרא שורש החכמה והחכמה ענף. אמר עוד והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו ובנמשל הוא שהאדם אשר חכמתו מרובה ממעשיו הרוח באה הכונה על מלאך המות כי עושה מלאכיו רוחות ובאה ועוקרתו כלו' שעוקרת אותו מן העולם והופכתו על פניו לפי שיש שני מיני עקירה באילן, אחד הוא שהרוח בא ומפילו לארץ וכל ענפי האילן הם מונחים ע"ג קרקע אמנם השרשים אף אם התנענעו ונתדלדלו עם כל זה עדיין נשארו טמונים תחת הקרקע, ויש מין עקירה אחרת שנעקר לגמרי וענפיו ירדו לארץ והרי זה הפוך על פניו שהשרשים מגולים לעיני השמש והירח, וכן בנמשל שבשעת מיתתו אז מגלה השי"ת חרפתו בקהל והשרשים מועטים שלו מתגלים לעין כל כדי שידעו כל העולם כי בעונו מת על אשר היו שרשיו מועטין ומן ה' סר לבו ואף אם היה מראה סימני טהרה כחזיר בחכמתו אשר התחכם היה נאה דורש ואינו נאה מקיים כי שרשיו מועטין ולזה כדי שלא יתחלל שם שמים בעקירת חכם זה שנעקר מן העולם לזה השם יתברך הופכתו על פניו ומראה חרפות אשפות מורשי לבבו כדי שכולם כאחד יעידון יגידון כי צדיק הוא וצדק דינו. והביא ראיה ואמר שנאמר והיה כערער בערבה וגו' ואין להקשות כי אין בפסוק לא רוח ולא עקירה ולא הפיכה על פניו, כי הכל מפורש בפסוק וזה כי ערער הוא יחידי לשון ערירי, בערבה לשון מישור, והענין הוא זה כי באילן הזה איכא תרתי לריעותא והם סבה להיות בא הרוח ועוקרתו חדא להיותו ערירי ויחידי כי כשיש הרבה אילנות סמוכין זה לזה אין הרוח יכול ליכנס ביניהם ואי אפשר לרוח שיעקור אפי' אחד מהם כי כל אחד סובל מעט מן הרוח וכל אחד מגין על חבירו אמנם כשהוא ערירי ויחידי אז כל ארבע רוחות שבעולם באות ונושבות בו ועוקרין אותו. ועוד שנית שאלו היה נטוע בין הרים וגבעות הם היו מגינים על האילן כי הרוח מכה בהרים ובגבעות וכשאחר כך הוא מגיע לאילן אין בו כח לעקור האילן אמנם עתה שהוא נטוע במקום מישור אין מי שיגן על האילן וכשבא הרוח מארבע פנות העולם מכה בכל כחו באילן ועוקרתו הרי שהעקירה היא רמוזה בפסוק במ"ש והיה כערער בערבה ומרישיה דקרא משתמע סיפיה שמה שהמשיל הבוטח בה' לאילן ששרשיו מרובין כמו שאמר והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו לא כוון להודיענו רבוי שרשיו אלא על ענין מקומו שלא יזיזו אותו ממקומו כי אין תועלת בהודעת ריבוי שרשיו אלא להודיע שהוא מושרש בעצם בארץ בל יסע יתדותיו נצח וכל שרשיו בל ינתקו כי להודיע שמפני ששרשיו מרובין יהיה עלהו רענן ולא ימיש מעשות פרי הרי הוא מפורש בפירוש בפסוק ובודאי שלא באו להודיענו היות שרשיו מרובין רק שהודיענו סיבת קיומו בארץ שאפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. ודמיון היותו כערער בערבה בנמשל שהוא לבדו ישאהו הרוח רעה ותהא מנשבת כדמיון הערער בערבה ואין מי שיגן עליו ולא יראה כי יבא טוב שלא יראה בטוב ירושלים ונשמתו תלך לגיהנם וז"ש ושכן חררים במדבר כי פירוש חררים מענין שרפה כמו ועצמי חרה מני חורב, ארץ מלחה לא תשב שנפשו תשאר אבודה לגמרי. אמנם כל שמעשיו מרובין מחכמתו שמקדש עצמו במותר לו דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו כלומר אפי' שיקטרגו עליו כל המקטריגים שבעולם לא יזיזוהו ממקומו שנאמר והיה כעץ שתול על מים, ההפרש שבין שתול לנטוע הוא שנטיעה היא הנטיעה הראשונה ועוקרים אותו משם ושותלים אותו במקום אחר נמצא שפעם האחרונה היא היא השתילה כן יהיה איש זה הישראלי כעץ שתול שלא יעקר עוד לחזור בעולם הזה אלא ילך לקץ וינוח ויעמוד לקץ הימין. ואמר והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו אף שהמשלנו החכמה לענפים מפני שהיא יוצאה משורש היראה בכח עם כל זה בבחינה אחרת היא נמשלת למים כי אין מים אלא תורה אשר הם מצמיחים ומולידים המעשים אשר הם נקראים שרשים כי הלמוד מביא לידי מעשה והאיש הזה יהיה דומה לעץ שהוא שתול על מים והכונה מקום פלגי מים אשר הם מים מועטים וכשהוא משלח שרשיו לא ישלחם כערך המים המועטים אשר הוא שתול בהם רק כאלו היה נטוע על יובל אשר הוא מקום מים רבים וכן משמע מתרגום יונתן בן עוזיאל כי תרגם שתול על מים שתול על מבוע דמין, ועל יובל תרגם ועל נגדין והם המים הנמשכים אשר מרוב רבויים הם נמשכין למרחוק. וגם כן אפשר כי לשון יובל הוא לשון הולכה כמו ביום ההוא יובל שי לה' צבאות שהם מים כבירים שוטפים ומובילים כל מה שנופל בתוכן וזה אשר מעשיו מרובים מחכמתו והוציא שרשים יותר מן המים אשר בו כי החכמה מעוטה ושרשיו מרובין כאלו היה בו חכמה רבה כדמיון מי הנהר והיובל כמו שפירשנו. ואמר ולא יראה כי יבא חום הכונה כי כשיבא איזה חום או צרה הוא לא יפחד אלא הרשעים שהם נמשלים לחציר גגות וכחציר מהרה ימלו. ואמר עוד והיה עלהו רענן על עושרו ונכסיו אשר הם כדמיון העלה לאילן כי כמו שהעלה לאילן הוא מכסהו אשר עליו מלמעלה ומתכסה בו למחסה ולמסתור מזרם וממטר כן האדם מתכסה בצל הכסף. וז"ש והיה עלהו רענן כלומר שעושרו ונכסיו דשנים ורעננים יהיו ובזה ובשנת בצורת לא ידאג כי לא יחסר לחמו נתן מימיו נאמנים. ואמר ולא ימיש מעשות פרי כל אילן יתן פריו בעתו לבד והאילן הזה לא ימיש מעשות פרי בכל עת ובכל רגע בקיץ ובחורף יהיה עושה פרי ומחדש טובו בכל יום תמיד וכן זה האיש לעולם יהיה פרה ורבה ולא ימיש מעשות פרי בבחרותו ובזקנותו ובן מאה שנה יוליד וגוי וקהל גוים ממנו יצאו:
והר"ם אלשקאר ז"ל פי' הוא היה אומר וכו' וכל שמעשיו וכו'. להבין איך אפשר שישוער שיהיה המעשה יותר מן החכמה ואם לא ידע היאך יעשה מה שלא ידע אמנם הכונה שצריך נאה דורש ונאה מקיים ויזהיר מעט לאדם ויעשה הוא הרבה ויהיה נוטה לצד החסידות ואז יהיו דבריו נשמעים ויהיה דומה לאילן שענפיו מועטין והוא רמז לדיבור היוצא מפיו. ושרשיו מרובין הוא רמז למעשה שאז אין הרשעים יכולים להשיב עליו ודימה הרשעים לרוחות אשר הם השטנים והשדים אשר נקראו רוחות וזה ג"כ המתוכח עם האפיקורוס וע"כ אמר אפי' באות כל רוחות שבעולם וכו' והוא רמז לדעות הנפסדות שאינם יכולים להזיקו לפי שהוא שלם בדעותיו עכ"ל:
ורשב"ם ז"ל כתב כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' המעשה דומה לשרשים לפי שהם עיקר כדאמרינן לעיל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ולא יראה כי יבא חום שהוא יעמוד כנגדו כמי שלא ראהו שלא יתייבש מפניו שהמים שתחתיו תמיד מקררין אותו וכל שעה עלהו לח:
והרי"א ז"ל כתב כי חכמתו נאמר על המחקר השכל אשר באדם מכח עיונו ומעשיו הם המעשים התורניים שכולל מצות עשה ומצות לא תעשה וענין התורה כולה, ואמר התנא שהאיש אשר חכמתו ועיונו כפי שכלו מרובה ממעשיו התורניים והוא הנוטה אל דרך המחקר יותר מדרכי התורה שהוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין כי האדם עץ השדה, והשורש בו היא התורה התקועה בלבו, והענפים הם התכונות וההסתכליות, וכאשר היתה חכמתו מרובה בחקירתו השכלית ומעשיו שהמה שרשיו מועטין שהם העיקרים התוריים הנה יהיה בהכרח כמ"ש רבי חנינא בן דוסא חכמתו בלתי מתקיימת לפי שמאחר שעשה עיקר מהעולה על רוחו כפי הסברא והחקירה יבא רוח מאדם אחר שיסתור דעותיו ועוקרתו והופכתו על פניו ואין חכמתו מתקיימת לפי שהיתה אל אשר יהיה שמה הרוח השכלי, ובבוא טענה אחרת יותר מיושרת מטענותיו תתבטל סברתו, ועינינו ראינו שהפילוסופים זה דרכם כסל למו שהאחד בונה מגדל וראשו בשמים והאחד סותר הרס בעברתו הגיע לארץ והכל לפי שאין לאותה החכמה שרשים אלהיים מושגים בנבואה. וזהו הפלגת המשל הזה ויופי מליצתו באמרו לאילן שענפיו מרובין שהם הסברות המחקריות ושרשיו מועטים שהם העיקרים הנבואיים אשר בתורה שהאילן אשר כזה הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שהוא הרוח השכלי החולק עמו שיעקור דעתו ויהפכנו על פניו, והביא ראיה ממה שאמר ירמיהו בתחלת דבריו ארור הגבר אשר יבטח באדם כלומר שהאדם הבוטח בחקירתו ושכלו מאשר הוא אדם ומה' יסיר לבו מהדרך הנבואיי התוריי שיהיה כערער בערבה וגו' רוצה לומר שלא יהיה לו על מה שיסמוך כי אם מגולה בדעתו, וזהו כערער מלשון ערו ערו, ולא יראה כי יבא טוב שלא יסמוך על האמת הנבואיי שהוא הטוב באמת, ושכן חררים במדבר ומה טוב אמרו חררים שהאיש הנסמך לדעתו הוא כדבר הנשרף והנדלק שאין לו סמיכות לחול כלל, כן הוא משולל מן האמת והחכמה והיא מגזרת ועצמי חרה מני חורב שהוא ענין הדלקה ושרפה. ולפי שאינו שתול על מים רוצה לומר מי הנבואה כ"א בארץ מלחה שהיא החקירה השכלית לכן לא תשב ר"ל לא תתקיים סברתו ודעתו כי הוא שתול בארץ מלחה ואין חכמתו מתקיימת, האמנם כל שמעשיו מרובין מחכמתו ר"ל שעושה עיקר מתורתו והוא החלק הריבוי שבו וחכמתו וחקירתו טפלה לו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין ר"ל שמדעיו כפי החקירה הם מועטים ושרשיו התורניים הם מרובים שאז אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו והוא משל לראיית המתחכמים אין מזיזין אותו ממקומו ר"ל ממדרגת אמונתו לפי שהוא מושרש בתורתו ואינו נסמך על מחשבות דקות ושדופות קדים. והביא ראיה ע"ז מפסוק והיה כעץ וגו' שהנה אמר קודם לזה ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו כלומר שישים אמונתו בדברי השי"ת ותורתו ולא במחשבות אדם כי המה הבל, אמר שאיש כזה יהיה כעץ שתול על מים שהם רמז לנבואה כמאמר הנביא הוי כל צמא לכו למים ועל יובל ישלח שרשיו ששרשי אמונתו יהיו נטועים על התורה ועל הנביאים כי אז לא יראה כי יבא חום, והוא משל לשריפת טענת האפיקורסים. ולכן אפי' העלים שהם המצות הקלות ימצאו תמיד ברעננותם מפני שהם נזונים ממימי הנבואה האלהית וגם בשנת בצורת לא ידאג מתוקף צרות הגלות ולא ימיש מעשות פרי ר"ל לא יסיר עצמו מלקיים המנות בשלימותם שהוא הפרי האמתי לפי ששרשיו והם האמוניות התוריות הם רבות ושתולות על מי הנבואה האלהית, עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' הלומד על מנת להזהר ולעשות הוא הנקרא מעשיו מרובים מחכמתו כי כיון שתכלית למודו בעבור המעשה הוא העיקר, ואשר לא שם לבו אל המעשה זולתי אל הידיעה לבד חכמתו מרובה ממעשיו ואע"פ שעושה כל מה שיודע הכל הולך אחר הכוונה, ולז"א כי הרוח רוח האפיקורסות באה ועוקרתו והופכתו על פניו כי הניחוהו ביד מחשבותיו ולא סייעוהו מן השמים לצאת מתוך ההפכה וזה לאות מופלג על המעשה שהוא העיקר כי שכלנו קצר יד מאד מהבין הדברים על בוריים אם לא ע"י מציאת חן בעיני בוראנו יתברך ונמנע שימצא בלי המעשה הראוי אצלו יתברך, ולזה מי שכוון אל המעשה כדי לעשות רצון בוראו לבד ינחנו האל בצדקתו וירחם עליו ויכנס לחדרי הסודות ואמיתת התורה וכמעשה דאלישע אחר ור"ע כי זה כשרצה להכנס לפרדס נשען על עיונו לבד ולא מצא ידיו ורגליו ונטרד, וזה לסיבה שאמר הוא על עצמו טוב אחרית דבר מראשיתו אימתי אחרית דבר טוב כשהוא מראשיתו ומפני שראשיתו לא היה לשם שמים קרה לו מה שקרה וכמו שסיפר הוא על עצמו שתחלתו לא היה לשם שמים ואין כאן מקומו להאריך דרשהו משם. ורבי עקיבא עליו השלום נשען באלהיו כי תחלת לימודו לא היה כי אם להשיג רצון בוראו לבד והיה לו מעשה הטוב בכח וכמו שאז"ל חזייה דהוה צנוע אמרה לו אתקדש לך על מנת שתלך ללמוד תורה, סמך השי"ת עליו יד ימינו והנחהו בדרך אמת ואז"ל אף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הניחו לזקן זה כדאי הוא שישתמש בכבודי וזה לאות כי מצא חן בעיני השי"ת, ועליו ועל כיוצא בו אמר התנא ואפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו הוא משל לרוח צרעת האפיקורסות הפורחת בין עיני הרשעים ההופכים דברי אלהים חיים ומשתמשים בכח הנכבד שבהם והוא השכל להרע ולהזיק, וכמ"ש ועוקרתו והופכתו על פניו זכר שתי פעולות רעות, האחד עוקרתו והוא קצת אחיזה שהיה לו מצד המעשים הדומים לשרשים. ואחד שמורה לו הרוח הנזכר כי המעשה שוא ודבר כזב חוזר והופכת על פניו כי החכמה שתכליתה יראת ה' נהפכת אצלו ללענה כי מצד חכמתו יזיק לאנשים ואפשר שיחזרו לאמונתו ובועט מכל וכל ומשתמש להנאת גופו, ומזה תבין דקדוק התנא שאמר שחכמתו מרובה ממעשיו והיה ראוי שיאמר כל שמעשיו מעוטין מחכמתו וכמ"ש כל שמעשיו מרובין מחכמתו אבל רמז שהחכמה שהיתה מרובה היתה סיבת מפלתו כמו שריבוי הענפים היא סיבה למהירות נפילת האילן, וכן קרה לאלישע אחר שמרוב חכמתו נטרד וגרם לו היות היסוד אשר בנה עליו רעוע והכל הולך אחר היסוד אם טוב ואם רע, ואמרו חכמי הרפואה הגוף החולה כל שתזינהו תוסיף רעה על רעתו מצד היות היסוד והגוף רעוע, עכ"ל:
