משנה אבות ג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה ב | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכותז, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו.

רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לציםח, שנאמר (תהלים א), ובמושב לצים לא ישב.

אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהםט, שנאמר (מלאכי ג), אז נדברו יראי יי איש אל רעהו ויקשב יי וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יי ולחושבי שמו.

אין לי אלא שנים.

מנין שאפלו אחד שיושב ועוסק בתורהי, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, שנאמר (איכה ג), ישב בדד וידם כי נטל עליו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:

הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת;
שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ,
אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר:

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תּוֹרָה,
הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א, א):
וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.
אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה,
שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, טז):
אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ,
וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע,
וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.
אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם.
מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה,
שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר?
שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, כח):
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.

נוסח הרמב"ם

רבי חנניה סגן הכהנים אומר:

הוי מתפלל בשלומה של מלכות -
שאלמלא מוראה - איש את רעהו, חיים בלעו.


רבי חנניה בן תרדיון אומר:

שנים שהיו יושבין,
ואין ביניהן דברי תורה - הרי זה מושב לצים,
שנאמר: "ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א א).
אבל, שנים שהיו יושבין,
ועוסקין בדברי תורה - שכינה עמהם,
שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע" (מלאכי ג טז) וכו'.
ומנין לאחד שיושב ודורש,
כאילו קיים את כל התורה? -
שנאמר: "ישב בדד ויידום" (איכה ג כח) וכו'.

פירוש הרמב"ם

ראייתו על שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו דברי תורה, מסוף הפסוק אשר אמר "כי אם בתורת ה'"(תהלים א, ב) וגו', כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה', לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה'.

(מנין שאפילו אחד שיושב וכו' בפרקא קמא דברכות אומר בזה הלשון "מנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך"(שמות כ, כ), וכי מאחר דאפילו אחד תרי מיבעיא, תרי מכתבי מלייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבי מיליה, וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא, מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קא משמע לן דדינא נמי היינו תורה, וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מבעיא, עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי.)

ופירוש וידום - מן הדבור הנסתר מקול דממה דקה, וממנו פירש התרגום "וידום אהרן"(ויקרא י, ג) "ושתיק אהרן". וראייתו שהוא כמי שקיים כל התורה כולה, מאמרו "כי נטל עליו", כאלו נתינת התורה כולה היתה בעבורו לבד:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בשלומה של מלכות - ואפילו של אומות העולם:

חיים בלעו - דכתיב (חבקוק א) ותעשה אדם כדגי הים, מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חבירו [עבדדה זרה דף נד ע"ב]:

יראי ה' איש אל רעהו - הרי כאן שנים:

וידום - לשון קול דממה דקה, כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש:

כי נטל עליו - כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד יא:

פירוש תוספות יום טוב

בשלומה של מלכות. הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ ולפיכך לא אמר בשלום המלך. כך פירשו המפרשים:

הרי זה מושב לצים. דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת. וכל שתמנה יהיה שלך. והוא בטל. הוא ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם. כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו כי אם לץ. וכן אמר החכם אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. הרי קרא המבטל מדברי תורה עולב. כך פי' במד"ש בשם החסיד ז"ל. עוד פי' ומדקדק לשון ואין ביניהם וכו' שהכונה כשיושבים אע"פ שעוסקים בתורה כל אחד ואחד לבדו. אבל אין ביניהם שאין מתחברים יחד ללמוד בחברה. ואין זה כ"א שכל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולמוד חברו וחושב שאין לו תועלת בחברותו עמו ולפיכך אין ביניהם ד"ת ר"ל שאין לומדים ביחד הרי בודאי לצים יקרא אע"פ שאין פוצה פה ומצפצף. והרמב"ם כתב ראייתו על שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו ד"ת מסוף הפסוק אשר אמר כי אם בתורת ה' וגו' כאילו אמר שמפני שהיה חפנו בתורת ה' לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה'.

שכינה ביניהם. הפך הליצנים כי הם הכת שאינם רואים פני שכינה [כדאמר בסוטה ס"פ אלו נאמרין [דף מ"ב] אמנם אלו הן להפך כי הליצנים אפי' במותם השכינה מתרחקת מהם. כ"ש בחייהם. ואלו אפי' בחייהם שכינה שרויה ביניהם. כ"ש במיתתם. מד"ש:

ועוסק בתורה. שהיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בדברי תורה כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה.

שהקדוש ב"ה קובע לו שכר. שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. פירש הר"ב כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד וכן פי' הרמב"ם. אבל גרסתו כגרסת הספרים שכתוב במד"ש בשם הרמ"ה וכ"כ בדרך חיים די"ס גורסים מנין שאפי' אחד שיושב ושונה שמעלה עליו הכתוב כאילו קיים את התורה כולה שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. ע"כ. ולגירסת הספר נראה מ"ש מד"ש בשם הרמב"ם שמפרש כי נטל עליו שהושלך עליו שבר משלם או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא. ע"כ. ועיין בפירש"י שאעתיק בסמוך שמפרש פי' אחר. וראיתי במד"ש שכתב ל' הר"ב כמו שהוא לפנינו ושפירש עוד כי נטל עליו ל' סכך. תרגום וסכות ותטל כלומר שהשכינה סוככת עליו להנילו מכל צרה וצוקה להיות צל על ראשו. ע"כ. ובספרים שלנו כתוב זה הפירוש בדברי הר"ב בסוף משנה ז' ועוד ראיתי שם בספר מדרש שמואל בפירש"י ז"ל שהעתיק במשנה זו וכתב בה שנמצא כתוב במשנה ו' בפירש"י ז"ל וידום וכו' כי נטל עליו שכר על אותו עסק. ואמרי לה ל' סכך. כמו וסכות וכו' גם בפירש"י הנדפס בדרך חיים כתוב זה הפירוש. ואי לא מסתפינא אנא אמינא דלקמן מקומו ולא כאן. כי שם באותה משנה קאמרינן דשכינה שרויה ואפילו אאחד. ודרש"י גרס התם שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. ול"ג כל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ועוד נ"ל דרש"י גריס ליה לכל מקום וגו' בכאן. ולפיכך לא פירש בו כלום. כי אין צריך לשום פירוש. דבהדיא כתיב וברכתיך. ואין לך קביעות שכר גדול מזה. כך נראה בעיני. ובדרך חיים כתב דבספרים שלנו הגרסא ומנין שאפי' אחד שעוסק בתורה שהשכינה עמו והקב"ה קובע לו שכר. שנאמר ישב בדד וגו'. ע"כ. ולגרסא זו נוכל לומר שמפרש רש"י בכאן כי נטל עליו כמו וסכות וכו' ובגמ' פ"ק דברכות דף ו' וכי מאחר דאפי' אחד. תרי מיבעיא. תרי מכתבי מולייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבי מיליה. ע"כ. והא דמוסיף באחד והקב"ה קובע לו שכר לאו למעוטי שנים משכר אלא משום דבאחד פריש ליה קרא בהדיא. כדכתיב כי נטל עליו. ודרשינן לתרווייהו כמו וסכות. וכן נמי נטילת שכר ולהכי פירש ליה קרא באחד משום דמיניה תילף במכל שכן לשנים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) מלכות. הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ [ולפיכך לא אמר בשלום] המלך. כך פירשו המפרשים:

(ח) (על המשנה) לצים. דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת, וכל שתמנה יהיה שלך, והוא בטל, ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם. כן הבטל מד"ת אחר שיודע השכר הגדול הזה, אינו כי אם לץ. ואמר ואין ביניהם ר"ל שאע"פ שכל אחד עוסק לבדו אבל אין ביניהם שכל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולימוד חברו וחושב שאין לו תועלת בחבותו עמו כו' בודאי לצים יקראו אע"פ שאין פוצה פה. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) שכינה שרויה ביניהם. היפך הלצנים כי הם הכת שאינם רואים פני השכינה. אמנם אלו להיפך כי הלצנים אפילו במותם השכינה מתרחקת מהם כ"ש בחייהם ואלו אפילו בחייהם שכינה שרויה ביניהם כ"ש במיתתם. מד"ש:

(י) (על המשנה) ועוסק כו'. שיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו, ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בד"ת כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה:

(יא) (על הברטנורא) וכן פירש הר"מ. אבל גירסתו, מנין שאפילו אחד יושב ושונה שמעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה שנאמר ישב וגו'. ולגירסא שלנו נראה כמ"ש מד"ש בשם הרשב"ם, שמפרש כי נטל עליו, שהושלך עליו שכר משלם, או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא. עוד פירש כאן כמש"כ הר"ב סוף מ"ו. וגירסת רש"י נ"ל דגרס כאן כל מקום וגו' ולקמן מ"ו גרס כי נטל וגו' כו'. ובגמרא, ומאחר דאפילו חד, תרי מבעיא, תרי מכתבי מילייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבי מיליה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ר' חנינה סגן הכהנים:    מצאתי שהגיה החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל חנניה כאן גם בר' חנניה בן תרדיון גם חנניה בן חכינאי גם ר' חנניה בן דוסא:

בשלומה של מלכות:    ואיתה בפ"ק דע"ז דף ד': ועיין בחשן המשפט ריש סימן א':

אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה:    עיין מ"ש התוס' יו"ט אבל הר"ר יהוסף ז"ל הגיה אבל שנים שהיו יושבין ועוסקין בדברי תורה השכינה ביניהם שנאמר אז נדברו וגומר ומחק כל שאר המשנה ואח"כ כתב ס"א אחד שיושב ודורש מעלה עליו הכתוב כאלו קיים את כל התורה שנאמר ישב וכו' ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל:    ר"ל הוה מתפלל כן תמיד, עד שיתארו שמך בשם התואר מתפלל:

בשלומה של מלכות:    אפילו של אומות העולם [כירמיה כ"ט פ"ז]. אולם לא קאמר בשלום המלך. מדיש מדינות שהמנהיגים רבים, כהזקנים שברומי בימים הקדמונים, וכמדינת [שווייץ] בזמנינו. או משום שר' חנינא חי סמוך לזמן החורבן, ואז הושיב הקיסר נצב מלך [פיצעקעניג] בא"י, והוא השליט בארץ. והשם מלכות כולל גם זאת ההנהגה ולכן הזהיר על זה, משום שבשלום המנהיג תלוי הצלחת כל אדם, כמו שיעץ ריב"ז בזמן החורבן [כגיטין נ"ו א']. ולא לבד מלכות, אלא גם כל מנהיג בעירו ועדתו נקרא בשם מלך והוה מתפלל בשלומם כדי שיהיה להם מנוח לפקח על טובת הכלל, ומה"ט עושין מי שברך בכל שבת לפו"מ ונאמר יה"ר בכל יום קריאת התורה בעד לומדי התורה לבעבור כי הם נושאי הנרות לפני בני דורם להנהיגם בדרך ישרה:

איש:    ד' דברים יש שבעבורן יכול האדם לבטוח שלא ירע לו החזק ממנו. (א) משום שהחזק ההוא, הוא גדול ונכבד ביראת שמים ונדיבות, שלא יזלזל כבודו להרע לשום אדם. (ב) משום שהוא אוהבו וריעו. (ג) כשהרעה ההוא שירא שיעשה לו, תהיה רעה גדולה עד מאד, עד שאפילו יהיה לב של החזק ההוא קשה כאבן, ירך לבבו מלהרע בה כן לחבירו. (ד) כשידע שהאדם המריע לא ישיג ע"י הרעה שיעשה, ה:

אה של כלום. ועל כולן, אמר התנא, שלא יועילו, כשלא יסייע ג"כ מוראה של מלכות. ולהכי קאמר, אפילו איש, דהיינו גדול ונכבד [כמו אישי כה"ג, דר"ל אדוני]:

את רעהו:    היינו אוהבו:

חיים:    דשחת רחמיו לבלעו בעודו חי מרגיש כאב הבליעה ולא יחוש:

בלעו:    היינו שלם בלי הרגשת טעם הלעיסה, ולא חש שעושה התועבה הזאת לרעהו בעבור הנאה מועטת. אולם רק היראה שיענשהו המלכות עבור זה, היא תמנעהו מלהרע לך. ולכן לא די שתתפלל שלא יהא מרידה במלכות, ותהיה אימתה מוטלת על הבריות, רק תתפלל ג"כ שיהיה שלום והשקט למנהיג בבריאות גופא. ובביתו, ועם שכניו ובארצו, כדי שיהיה לו מנוחה ופנאי להשגיח על טובת הכלל תמיד:

רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין:    במנוחה ושלוה, שאין להם מניעה מלדבר בענייני התורה:

ואין ביניהן דברי תורה:    ר"ל עניין מענייני התורה [אנגעלענענהייט] בל"א, כמו ועל דבר אשר לא קדמו [דברים כ"ג פ"ה] דאפילו באינן לומדים מיירי:

הרי זה מושב לצים:    שאין זוכין לראות פני השכינה [כסוטה דמ"ב א'] דמדיושבים בטלים מעבודת ה' בלי הכרח מהתעסקות אחר, הי"ל כבוזים ומתלוצצים עליה. [וה"ה א' שיושב ועוסק בענייני סיפורי מעשיות וכדומה, הו"ל מה"ט כלץ. רק נקט ב', מדשכחתם אינה מצוייה, ויזכירו זל"ז. דמה"ט מותר לקרות בשבת לאור הנר כשאחר קורא עמו משמרו [כא"ח ער"ה ס"ב]:

ובמושב לצים לא ישב:    מדלא קאמר ולא לץ, ש"מ דאפילו באמת לא לץ, אלא שישיבתו דומה ללץ, דהיינו שמספר מדברים אחרים שא"צ:

אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם:    ר"ל יש השגחה פרטית מהקב"ה עליהן. דהקב"ה מאיר עיניהם טפי:

אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע:    דברישא דקרא מזכיר דברי מכחישי ההשגחה, שאומרים שוא עבוד אלהים וגו'. ומסתמא מתעסקין במחשבה מטונפת ההיא בשעות פנויות, שאין להם עסק אחר. ומסיים הכתוב, אז, ר"ל בשעות הפנויות שמדברים אלה להכחיש ההשגחה, נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה', ר"ל אומרים שהקב"ה סמוך להם ומקשיב כל דבריהם, ולכן מתבוששים מלדבר אז דברי הבאי [כעניין שויתי ה' לנגדי תמיד, שהוא עיקר גדול בתורה] [כריש א"ח]. ולכן וישמע ה' רצונם ויפיק שאלתם [כמו צעקו וה' שומע, דר"ל [ערהערען בל"א], ויכתב וגו':

ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו:    ר"ל אף לאותן שאפילו כשאין עוסקים בעבודתו ית', מהרהרים תמיד משמו הויה, שמורה השגחה בכל הזמנים:

שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר:    חוטף לו שכר [כר"ה כ"ו ב'], שתשרה שכינה עמו. אף דמן הראוי היה דוקא לב' דנפיש זכותם [כברכות ד"ג ב' ותענית ד"כ ע"ב]:

ישב בדד וידום כי נטל עליו:    דברישא דקרא כתיב טוב ה' לקויו וגו' טוב ויחיל ודומם וגו'. ועלה קאי קרא דבתר הכי, ישב בדד וידום, ר"ל אפילו מי שעוסק בהתקוה לה', דהיינו שיאיר עיניו בלימודו, כשישב בדד, גם זה יכול להדמים ולהשקיט נפשו, כי נוטל שכר על עסק זה, מדעכ"פ מאמין שהקב"ה משגיח עליו אפילו כשיושב יחידי:

בועז

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)

[עריכה]


הפירוש כתב רבי' שלמה ז"ל כי הגירסא היא בלענו על משקל שמרנו בריתו כלומר כל אחד ממנו בלע את חבירו בעודו חי ולשון הכתוב הוא אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו וזהו דרך גוזמא לרוב החריצות להמיתו וליהנות במיתתו ולא ימתינו להרגו אלא כמו חי כמו חרון ישערנו ואע"פי שהפסוק הוא חיים בלעונו לשון המשנה הוא חיים בלענו וכן נראה ממה שאמרו בפרק ראשון מע"ז מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע חבירו אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע חבירו והיינו דתנן רבי חנניה סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלמה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלענו. ובמשניות שלנו גרסינן שאלולי מוראה שהיה קשה ענינו. ורבינו יונה ז"ל כתב כי זאת האזהרה היא שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים וכך דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע"ה ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשותיו לצרכיו לבד אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום ובשלומה של מלכות יש שלום בעולם וזה אמת הוא וכבר אמרו חכמים ז"ל בראשון מתעני' שלא יאמר אדם שלום עליך נפשי אבל האזהרה בכאן היה גם כן על שלום האדם עצמו כי זה המתפלל גם עליו תעבור כוס הצרה אם אין שלום במלכות וכן אמר ירמיה ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום:

הפירוש רבי חנניה בן תרדיון היה בלי ספק אחר שני התנאי' הנזכרים בפרק הזה והם עקביא ורבי חנניה סגן הכהנים שהיו בזמן הבית שהיתה עבודה כי עקביא היה בזמן שעושין פסח כמו שכתבנו וכן רבי חנניה היה סגן הכהנים בזמן שהיה כהן גדול עובד ביום הכפורים שהרי שנינו בפרק טבול יום בזבחים ובפרק שני מעדיות אמר רבי חנניה סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה ובמשנת שקלים של בית ר' חנינה סגן הכהנים היו משתחוים ארבע עשר השתחואות במקדש. ובילמדנו פרשת ואתה תצוה אמר רבי חנניה סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש. ובא' מיומא אני ראיתי אש שלמעלה ונראה שראה החורבן שהרי בפרק ראשון מתענית ובפרק אחרון מיומא יש אמר רבי חנניה סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת ואמר זה לאסור טבילה בתשעה באב מפני החורבן ור' חנניה בן תרדיון היה חמיו של רבי מאיר והיה בזמן רבי עקיבא סמוך לחורבן והוא היה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר בע"ז בפרק ראשון והיה אומר ששנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה שנקרא אותו מושב מושב לצים והוכיח כן מהכתוב שאמר ובמושב לצים לא ישב וכתי' אחריו כי אם בתורת ה' חפצו אם כן מי שאין חפצו בתורת ה' מושבו הוא מושב לצים וכן כתוב בקש לץ חכמה ואין וכל זה להרחיק האדם מלשבת באותו מושב להתבטל מדברי תורה ואע"פי שאין עושה דבר אחר אלא שהוא מתבטל מדברי תורה כדאי הוא להקרא לץ ואף על פי שהלץ הנזכר בכתובים שאמרו עליו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין שהוא מהכתות שאינן מקבילות פני שכינה אינו אלא המדבר דופי בבריות ומתלוצץ עליהם ועל זה אמרו בראשון מע"ז כל המתלוצץ מביא כלייה לעולם שנאמ' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכ' כי כלה מכל מקום הבטל מדברי תורה דבר קשה הוא ואם הם שנים ראוי ליקרא מושבם מושב לצים שהיה להם להוכיח כל אחד חבירו ולהעיר לו אוזן לשמוע בלימודים ורוב זה הפ' הוא להזהיר על דברי תורה:

אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם. כלומר שהשם יתברך מסכים על ידם ומחבב אותם כאלו שכן בתוכם ואע"פי שאמרו בפ' הבא על יבמתו דאין השכינה שורה בישראל בפחות משני אלפים ושתי רבבות כמחנה לויה שנא' שובה ה' רבבות אלפי ישראל וכן במתן תורה נאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן כמו שאמרו בילמדנו פרשת יתרו זה הוא לענין גלוי שכינה כמו שהיה בהר סיני לענין מתן תורה אבל שכינה נסתרת היא שורה אפי' על פחות משני אלפים ושתי רבבות כמו שנזכר במשנה זו וענין השכינה הזו שהיא שורה אפי על יחידי הוא כי בהתקרב האדם אל האלהים ית' הוא דבק בו ובהתפרדו ממנו יתפרד אותו דיבוק וזהו הדיבוק שהזהירה עליו התורה ואמרה ובו תדבק שלא תפרד מחשבתו מהאל כלל וזה שאמר בעל ספר הכוזר שהאנשים האלה הם מעון למכינה והוא מה שאמרו רז"ל האבות הן הן המרכבה וכבר הארכנו בענין השכינה בחלק שני מזה הספר. והראיה מהפסוק שכתוב כי כשנדברו יראי ה' בדברי תורה איש אל רעהו הרי כאן שנים הקב"ה הוא שומע אותם ומקשיב לקולם וכותב דבריהם ועושה אותן ספר זכרון כי הדברים עצמם הם ספר לא שיכתבם בספר אחר ואמרו בראשון מברכו' וכן בפרק ראשון מקדושין ובירושלמי דמסכת פאה מאי ולחושבי שמו אפי' חשב לעשות מצוה ולא עשאה כגון שנטרפה לו שעה ולא יכול לעשותה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכן אמרו בפרק במה אשה ושם אמרו שני תלמידים שנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב לקול' שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו עשו לשון נדברו מלשון הנהגה בנחת וסמכו לזה ידבר עמים תחתנו:

אין לי אלא שנים מנין אפי' אחד יושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמ' ישב בדד וידום כי נטל עליו. פירש רבינו משה ז"ל וידום הוא הדיבור השפל מקול דממה דקה ומכל מקום דיבור יש לא שתיקה ומחשבה בלבד שהרי אמרו בפרק כיצד מעברין ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח איברים שבאדם שמורה בלב ואמרו שם אמר שמואל לרב יהודה שננא פתח פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתאריך חיי ותתקיים בידך שנא' כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוצאיהם בפה ויהיה לפי זה פירוש כי נטל עליו לשון סכך דמתרגמינן וסכות על הארון ותטיל לשון צל. וגירסת רבי' שלמה ז"ל היא כאלו קיים כל התורה כולה וראייתו היא ממה שאמר כי נטל עליו כאלו נתינת התורה כולה היתה בעבורו בלבד וכן פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל אבל רבינו יונה ז"ל גרסתו היא שהקב"ה קובע לו שכר כמו שכתבתי אע"פי שאינו אלא שותק ומחשב יש לו שכר אע"פי שאינו מוציא בפה ואע"פי שההוצאה בפה היא גורמת שיתקיימו בידו דברי תורה ולא ישכחם כמו שנזכר מכל מקום הקב"ה קובע לו שכר על מחשבתו וזהו שהביא ראיה מהכתוב ישב בדד וידום כי נטל עליו כאלו נטל עליו עול התורה ויש לו שכר מחשבתו ויהיה נטל מלשון שלש אני נוטל עליך ואין במשניות שלנו אין לי אלא שנים וכו':

דרך חיים (מהר"ל)

מדרש שמואל (אוזידא)