משנה אבות ג ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה ב | >>

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות^ז, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו.

רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים^ח, שנאמר (תהלים א), ובמושב לצים לא ישב.

אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם^ט, שנאמר (מלאכי ג), אז נדברו יראי יי איש אל רעהו ויקשב יי וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יי ולחושבי שמו.

אין לי אלא שנים.

מנין שאפלו אחד שיושב ועוסק בתורה^י, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, שנאמר (איכה ג), ישב בדד וידם כי נטל עליו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:

הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת;

שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ,

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר:

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תּוֹרָה,

הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים,

שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א, א):

וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.

אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה,

שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם,

שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, טז):

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ,

וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע,

וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.

אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם.

מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה,

שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר?

שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, כח):

יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

רבי חנניה סגן הכהנים אומר:

הוי מתפלל בשלומה של מלכות -

שאלמלא מוראה - איש את רעהו, חיים בלעו.

רבי חנניה בן תרדיון אומר:

שנים שהיו יושבין,

ואין ביניהן דברי תורה - הרי זה מושב לצים,

שנאמר: "ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א א).

אבל, שנים שהיו יושבין,

ועוסקין בדברי תורה - שכינה עמהם,

שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע" (מלאכי ג טז) וכו'.

ומנין לאחד שיושב ודורש,

כאילו קיים את כל התורה? -

שנאמר: "ישב בדד ויידום" (איכה ג כח) וכו'.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

ראייתו על שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו דברי תורה, מסוף הפסוק אשר אמר "כי אם בתורת ה'"(תהלים א, ב) וגו', כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה', לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה'.

(מנין שאפילו אחד שיושב וכו' בפרקא קמא דברכות אומר בזה הלשון "מנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך"(שמות כ, כ), וכי מאחר דאפילו אחד תרי מיבעיא, תרי מכתבי מלייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבי מיליה, וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא, מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קא משמע לן דדינא נמי היינו תורה, וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מבעיא, עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי.)

ופירוש וידום - מן הדבור הנסתר מקול דממה דקה, וממנו פירש התרגום "וידום אהרן"(ויקרא י, ג) "ושתיק אהרן". וראייתו שהוא כמי שקיים כל התורה כולה, מאמרו "כי נטל עליו", כאלו נתינת התורה כולה היתה בעבורו לבד:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

בשלומה של מלכות - ואפילו של אומות העולם:

חיים בלעו - דכתיב (חבקוק א) ותעשה אדם כדגי הים, מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חבירו [עבדדה זרה דף נד ע"ב]:

יראי ה' איש אל רעהו - הרי כאן שנים:

וידום - לשון קול דממה דקה, כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש:

כי נטל עליו - כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד ^יא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

בשלומה של מלכות. הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ ולפיכך לא אמר בשלום המלך. כך פירשו המפרשים:

הרי זה מושב לצים. דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת. וכל שתמנה יהיה שלך. והוא בטל. הוא ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם. כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו כי אם לץ. וכן אמר החכם אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. הרי קרא המבטל מדברי תורה עולב. כך פי' במד"ש בשם החסיד ז"ל. עוד פי' ומדקדק לשון ואין ביניהם וכו' שהכונה כשיושבים אע"פ שעוסקים בתורה כל אחד ואחד לבדו. אבל אין ביניהם שאין מתחברים יחד ללמוד בחברה. ואין זה כ"א שכל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולמוד חברו וחושב שאין לו תועלת בחברותו עמו ולפיכך אין ביניהם ד"ת ר"ל שאין לומדים ביחד הרי בודאי לצים יקרא אע"פ שאין פוצה פה ומצפצף. והרמב"ם כתב ראייתו על שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו ד"ת מסוף הפסוק אשר אמר כי אם בתורת ה' וגו' כאילו אמר שמפני שהיה חפנו בתורת ה' לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה'.

שכינה ביניהם. הפך הליצנים כי הם הכת שאינם רואים פני שכינה [כדאמר בסוטה ס"פ אלו נאמרין [דף מ"ב] אמנם אלו הן להפך כי הליצנים אפי' במותם השכינה מתרחקת מהם. כ"ש בחייהם. ואלו אפי' בחייהם שכינה שרויה ביניהם. כ"ש במיתתם. מד"ש:

ועוסק בתורה. שהיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בדברי תורה כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה.

שהקדוש ב"ה קובע לו שכר. שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. פירש הר"ב כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד וכן פי' הרמב"ם. אבל גרסתו כגרסת הספרים שכתוב במד"ש בשם הרמ"ה וכ"כ בדרך חיים די"ס גורסים מנין שאפי' אחד שיושב ושונה שמעלה עליו הכתוב כאילו קיים את התורה כולה שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. ע"כ. ולגירסת הספר נראה מ"ש מד"ש בשם הרמב"ם שמפרש כי נטל עליו שהושלך עליו שבר משלם או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא. ע"כ. ועיין בפירש"י שאעתיק בסמוך שמפרש פי' אחר. וראיתי במד"ש שכתב ל' הר"ב כמו שהוא לפנינו ושפירש עוד כי נטל עליו ל' סכך. תרגום וסכות ותטל כלומר שהשכינה סוככת עליו להנילו מכל צרה וצוקה להיות צל על ראשו. ע"כ. ובספרים שלנו כתוב זה הפירוש בדברי הר"ב בסוף משנה ז' ועוד ראיתי שם בספר מדרש שמואל בפירש"י ז"ל שהעתיק במשנה זו וכתב בה שנמצא כתוב במשנה ו' בפירש"י ז"ל וידום וכו' כי נטל עליו שכר על אותו עסק. ואמרי לה ל' סכך. כמו וסכות וכו' גם בפירש"י הנדפס בדרך חיים כתוב זה הפירוש. ואי לא מסתפינא אנא אמינא דלקמן מקומו ולא כאן. כי שם באותה משנה קאמרינן דשכינה שרויה ואפילו אאחד. ודרש"י גרס התם שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. ול"ג כל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ועוד נ"ל דרש"י גריס ליה לכל מקום וגו' בכאן. ולפיכך לא פירש בו כלום. כי אין צריך לשום פירוש. דבהדיא כתיב וברכתיך. ואין לך קביעות שכר גדול מזה. כך נראה בעיני. ובדרך חיים כתב דבספרים שלנו הגרסא ומנין שאפי' אחד שעוסק בתורה שהשכינה עמו והקב"ה קובע לו שכר. שנאמר ישב בדד וגו'. ע"כ. ולגרסא זו נוכל לומר שמפרש רש"י בכאן כי נטל עליו כמו וסכות וכו' ובגמ' פ"ק דברכות דף ו' וכי מאחר דאפי' אחד. תרי מיבעיא. תרי מכתבי מולייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבי מיליה. ע"כ. והא דמוסיף באחד והקב"ה קובע לו שכר לאו למעוטי שנים משכר אלא משום דבאחד פריש ליה קרא בהדיא. כדכתיב כי נטל עליו. ודרשינן לתרווייהו כמו וסכות. וכן נמי נטילת שכר ולהכי פירש ליה קרא באחד משום דמיניה תילף במכל שכן לשנים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ז) (על המשנה) מלכות. הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ [ולפיכך לא אמר בשלום] המלך. כך פירשו המפרשים:

(ח) (על המשנה) לצים. דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת, וכל שתמנה יהיה שלך, והוא בטל, ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם. כן הבטל מד"ת אחר שיודע השכר הגדול הזה, אינו כי אם לץ. ואמר ואין ביניהם ר"ל שאע"פ שכל אחד עוסק לבדו אבל אין ביניהם שכל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולימוד חברו וחושב שאין לו תועלת בחבותו עמו כו' בודאי לצים יקראו אע"פ שאין פוצה פה. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) שכינה שרויה ביניהם. היפך הלצנים כי הם הכת שאינם רואים פני השכינה. אמנם אלו להיפך כי הלצנים אפילו במותם השכינה מתרחקת מהם כ"ש בחייהם ואלו אפילו בחייהם שכינה שרויה ביניהם כ"ש במיתתם. מד"ש:

(י) (על המשנה) ועוסק כו'. שיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו, ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בד"ת כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה:

(יא) (על הברטנורא) וכן פירש הר"מ. אבל גירסתו, מנין שאפילו אחד יושב ושונה שמעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה שנאמר ישב וגו'. ולגירסא שלנו נראה כמ"ש מד"ש בשם הרשב"ם, שמפרש כי נטל עליו, שהושלך עליו שכר משלם, או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא. עוד פירש כאן כמש"כ הר"ב סוף מ"ו. וגירסת רש"י נ"ל דגרס כאן כל מקום וגו' ולקמן מ"ו גרס כי נטל וגו' כו'. ובגמרא, ומאחר דאפילו חד, תרי מבעיא, תרי מכתבי מילייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבי מיליה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

ר' חנינה סגן הכהנים:    מצאתי שהגיה החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל חנניה כאן גם בר' חנניה בן תרדיון גם חנניה בן חכינאי גם ר' חנניה בן דוסא:

בשלומה של מלכות:    ואיתה בפ"ק דע"ז דף ד': ועיין בחשן המשפט ריש סימן א':

אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה:    עיין מ"ש התוס' יו"ט אבל הר"ר יהוסף ז"ל הגיה אבל שנים שהיו יושבין ועוסקין בדברי תורה השכינה ביניהם שנאמר אז נדברו וגומר ומחק כל שאר המשנה ואח"כ כתב ס"א אחד שיושב ודורש מעלה עליו הכתוב כאלו קיים את כל התורה שנאמר ישב וכו' ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל:    ר"ל הוה מתפלל כן תמיד, עד שיתארו שמך בשם התואר מתפלל:

בשלומה של מלכות:    אפילו של אומות העולם [כירמיה כ"ט פ"ז]. אולם לא קאמר בשלום המלך. מדיש מדינות שהמנהיגים רבים, כהזקנים שברומי בימים הקדמונים, וכמדינת [שווייץ] בזמנינו. או משום שר' חנינא חי סמוך לזמן החורבן, ואז הושיב הקיסר נצב מלך [פיצעקעניג] בא"י, והוא השליט בארץ. והשם מלכות כולל גם זאת ההנהגה ולכן הזהיר על זה, משום שבשלום המנהיג תלוי הצלחת כל אדם, כמו שיעץ ריב"ז בזמן החורבן [כגיטין נ"ו א']. ולא לבד מלכות, אלא גם כל מנהיג בעירו ועדתו נקרא בשם מלך והוה מתפלל בשלומם כדי שיהיה להם מנוח לפקח על טובת הכלל, ומה"ט עושין מי שברך בכל שבת לפו"מ ונאמר יה"ר בכל יום קריאת התורה בעד לומדי התורה לבעבור כי הם נושאי הנרות לפני בני דורם להנהיגם בדרך ישרה:

איש:    ד' דברים יש שבעבורן יכול האדם לבטוח שלא ירע לו החזק ממנו. (א) משום שהחזק ההוא, הוא גדול ונכבד ביראת שמים ונדיבות, שלא יזלזל כבודו להרע לשום אדם. (ב) משום שהוא אוהבו וריעו. (ג) כשהרעה ההוא שירא שיעשה לו, תהיה רעה גדולה עד מאד, עד שאפילו יהיה לב של החזק ההוא קשה כאבן, ירך לבבו מלהרע בה כן לחבירו. (ד) כשידע שהאדם המריע לא ישיג ע"י הרעה שיעשה, ה:

אה של כלום. ועל כולן, אמר התנא, שלא יועילו, כשלא יסייע ג"כ מוראה של מלכות. ולהכי קאמר, אפילו איש, דהיינו גדול ונכבד [כמו אישי כה"ג, דר"ל אדוני]:

את רעהו:    היינו אוהבו:

חיים:    דשחת רחמיו לבלעו בעודו חי מרגיש כאב הבליעה ולא יחוש:

בלעו:    היינו שלם בלי הרגשת טעם הלעיסה, ולא חש שעושה התועבה הזאת לרעהו בעבור הנאה מועטת. אולם רק היראה שיענשהו המלכות עבור זה, היא תמנעהו מלהרע לך. ולכן לא די שתתפלל שלא יהא מרידה במלכות, ותהיה אימתה מוטלת על הבריות, רק תתפלל ג"כ שיהיה שלום והשקט למנהיג בבריאות גופא. ובביתו, ועם שכניו ובארצו, כדי שיהיה לו מנוחה ופנאי להשגיח על טובת הכלל תמיד:

רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין:    במנוחה ושלוה, שאין להם מניעה מלדבר בענייני התורה:

ואין ביניהן דברי תורה:    ר"ל עניין מענייני התורה [אנגעלענענהייט] בל"א, כמו ועל דבר אשר לא קדמו [דברים כ"ג פ"ה] דאפילו באינן לומדים מיירי:

הרי זה מושב לצים:    שאין זוכין לראות פני השכינה [כסוטה דמ"ב א'] דמדיושבים בטלים מעבודת ה' בלי הכרח מהתעסקות אחר, הי"ל כבוזים ומתלוצצים עליה. [וה"ה א' שיושב ועוסק בענייני סיפורי מעשיות וכדומה, הו"ל מה"ט כלץ. רק נקט ב', מדשכחתם אינה מצוייה, ויזכירו זל"ז. דמה"ט מותר לקרות בשבת לאור הנר כשאחר קורא עמו משמרו [כא"ח ער"ה ס"ב]:

ובמושב לצים לא ישב:    מדלא קאמר ולא לץ, ש"מ דאפילו באמת לא לץ, אלא שישיבתו דומה ללץ, דהיינו שמספר מדברים אחרים שא"צ:

אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם:    ר"ל יש השגחה פרטית מהקב"ה עליהן. דהקב"ה מאיר עיניהם טפי:

אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע:    דברישא דקרא מזכיר דברי מכחישי ההשגחה, שאומרים שוא עבוד אלהים וגו'. ומסתמא מתעסקין במחשבה מטונפת ההיא בשעות פנויות, שאין להם עסק אחר. ומסיים הכתוב, אז, ר"ל בשעות הפנויות שמדברים אלה להכחיש ההשגחה, נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה', ר"ל אומרים שהקב"ה סמוך להם ומקשיב כל דבריהם, ולכן מתבוששים מלדבר אז דברי הבאי [כעניין שויתי ה' לנגדי תמיד, שהוא עיקר גדול בתורה] [כריש א"ח]. ולכן וישמע ה' רצונם ויפיק שאלתם [כמו צעקו וה' שומע, דר"ל [ערהערען בל"א], ויכתב וגו':

ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו:    ר"ל אף לאותן שאפילו כשאין עוסקים בעבודתו ית', מהרהרים תמיד משמו הויה, שמורה השגחה בכל הזמנים:

שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר:    חוטף לו שכר [כר"ה כ"ו ב'], שתשרה שכינה עמו. אף דמן הראוי היה דוקא לב' דנפיש זכותם [כברכות ד"ג ב' ותענית ד"כ ע"ב]:

ישב בדד וידום כי נטל עליו:    דברישא דקרא כתיב טוב ה' לקויו וגו' טוב ויחיל ודומם וגו'. ועלה קאי קרא דבתר הכי, ישב בדד וידום, ר"ל אפילו מי שעוסק בהתקוה לה', דהיינו שיאיר עיניו בלימודו, כשישב בדד, גם זה יכול להדמים ולהשקיט נפשו, כי נוטל שכר על עסק זה, מדעכ"פ מאמין שהקב"ה משגיח עליו אפילו כשיושב יחידי:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)

[עריכה]

הפירוש כתב רבי' שלמה ז"ל כי הגירסא היא בלענו על משקל שמרנו בריתו כלומר כל אחד ממנו בלע את חבירו בעודו חי ולשון הכתוב הוא אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו וזהו דרך גוזמא לרוב החריצות להמיתו וליהנות במיתתו ולא ימתינו להרגו אלא כמו חי כמו חרון ישערנו ואע"פי שהפסוק הוא חיים בלעונו לשון המשנה הוא חיים בלענו וכן נראה ממה שאמרו בפרק ראשון מע"ז מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע חבירו אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע חבירו והיינו דתנן רבי חנניה סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלמה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלענו. ובמשניות שלנו גרסינן שאלולי מוראה שהיה קשה ענינו. ורבינו יונה ז"ל כתב כי זאת האזהרה היא שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים וכך דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע"ה ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשותיו לצרכיו לבד אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום ובשלומה של מלכות יש שלום בעולם וזה אמת הוא וכבר אמרו חכמים ז"ל בראשון מתעני' שלא יאמר אדם שלום עליך נפשי אבל האזהרה בכאן היה גם כן על שלום האדם עצמו כי זה המתפלל גם עליו תעבור כוס הצרה אם אין שלום במלכות וכן אמר ירמיה ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום:

הפירוש רבי חנניה בן תרדיון היה בלי ספק אחר שני התנאי' הנזכרים בפרק הזה והם עקביא ורבי חנניה סגן הכהנים שהיו בזמן הבית שהיתה עבודה כי עקביא היה בזמן שעושין פסח כמו שכתבנו וכן רבי חנניה היה סגן הכהנים בזמן שהיה כהן גדול עובד ביום הכפורים שהרי שנינו בפרק טבול יום בזבחים ובפרק שני מעדיות אמר רבי חנניה סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה ובמשנת שקלים של בית ר' חנינה סגן הכהנים היו משתחוים ארבע עשר השתחואות במקדש. ובילמדנו פרשת ואתה תצוה אמר רבי חנניה סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש. ובא' מיומא אני ראיתי אש שלמעלה ונראה שראה החורבן שהרי בפרק ראשון מתענית ובפרק אחרון מיומא יש אמר רבי חנניה סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת ואמר זה לאסור טבילה בתשעה באב מפני החורבן ור' חנניה בן תרדיון היה חמיו של רבי מאיר והיה בזמן רבי עקיבא סמוך לחורבן והוא היה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר בע"ז בפרק ראשון והיה אומר ששנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה שנקרא אותו מושב מושב לצים והוכיח כן מהכתוב שאמר ובמושב לצים לא ישב וכתי' אחריו כי אם בתורת ה' חפצו אם כן מי שאין חפצו בתורת ה' מושבו הוא מושב לצים וכן כתוב בקש לץ חכמה ואין וכל זה להרחיק האדם מלשבת באותו מושב להתבטל מדברי תורה ואע"פי שאין עושה דבר אחר אלא שהוא מתבטל מדברי תורה כדאי הוא להקרא לץ ואף על פי שהלץ הנזכר בכתובים שאמרו עליו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין שהוא מהכתות שאינן מקבילות פני שכינה אינו אלא המדבר דופי בבריות ומתלוצץ עליהם ועל זה אמרו בראשון מע"ז כל המתלוצץ מביא כלייה לעולם שנאמ' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכ' כי כלה מכל מקום הבטל מדברי תורה דבר קשה הוא ואם הם שנים ראוי ליקרא מושבם מושב לצים שהיה להם להוכיח כל אחד חבירו ולהעיר לו אוזן לשמוע בלימודים ורוב זה הפ' הוא להזהיר על דברי תורה:

אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם. כלומר שהשם יתברך מסכים על ידם ומחבב אותם כאלו שכן בתוכם ואע"פי שאמרו בפ' הבא על יבמתו דאין השכינה שורה בישראל בפחות משני אלפים ושתי רבבות כמחנה לויה שנא' שובה ה' רבבות אלפי ישראל וכן במתן תורה נאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן כמו שאמרו בילמדנו פרשת יתרו זה הוא לענין גלוי שכינה כמו שהיה בהר סיני לענין מתן תורה אבל שכינה נסתרת היא שורה אפי' על פחות משני אלפים ושתי רבבות כמו שנזכר במשנה זו וענין השכינה הזו שהיא שורה אפי על יחידי הוא כי בהתקרב האדם אל האלהים ית' הוא דבק בו ובהתפרדו ממנו יתפרד אותו דיבוק וזהו הדיבוק שהזהירה עליו התורה ואמרה ובו תדבק שלא תפרד מחשבתו מהאל כלל וזה שאמר בעל ספר הכוזר שהאנשים האלה הם מעון למכינה והוא מה שאמרו רז"ל האבות הן הן המרכבה וכבר הארכנו בענין השכינה בחלק שני מזה הספר. והראיה מהפסוק שכתוב כי כשנדברו יראי ה' בדברי תורה איש אל רעהו הרי כאן שנים הקב"ה הוא שומע אותם ומקשיב לקולם וכותב דבריהם ועושה אותן ספר זכרון כי הדברים עצמם הם ספר לא שיכתבם בספר אחר ואמרו בראשון מברכו' וכן בפרק ראשון מקדושין ובירושלמי דמסכת פאה מאי ולחושבי שמו אפי' חשב לעשות מצוה ולא עשאה כגון שנטרפה לו שעה ולא יכול לעשותה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכן אמרו בפרק במה אשה ושם אמרו שני תלמידים שנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב לקול' שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו עשו לשון נדברו מלשון הנהגה בנחת וסמכו לזה ידבר עמים תחתנו:

אין לי אלא שנים מנין אפי' אחד יושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמ' ישב בדד וידום כי נטל עליו. פירש רבינו משה ז"ל וידום הוא הדיבור השפל מקול דממה דקה ומכל מקום דיבור יש לא שתיקה ומחשבה בלבד שהרי אמרו בפרק כיצד מעברין ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח איברים שבאדם שמורה בלב ואמרו שם אמר שמואל לרב יהודה שננא פתח פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתאריך חיי ותתקיים בידך שנא' כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוצאיהם בפה ויהיה לפי זה פירוש כי נטל עליו לשון סכך דמתרגמינן וסכות על הארון ותטיל לשון צל. וגירסת רבי' שלמה ז"ל היא כאלו קיים כל התורה כולה וראייתו היא ממה שאמר כי נטל עליו כאלו נתינת התורה כולה היתה בעבורו בלבד וכן פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל אבל רבינו יונה ז"ל גרסתו היא שהקב"ה קובע לו שכר כמו שכתבתי אע"פי שאינו אלא שותק ומחשב יש לו שכר אע"פי שאינו מוציא בפה ואע"פי שההוצאה בפה היא גורמת שיתקיימו בידו דברי תורה ולא ישכחם כמו שנזכר מכל מקום הקב"ה קובע לו שכר על מחשבתו וזהו שהביא ראיה מהכתוב ישב בדד וידום כי נטל עליו כאלו נטל עליו עול התורה ויש לו שכר מחשבתו ויהיה נטל מלשון שלש אני נוטל עליך ואין במשניות שלנו אין לי אלא שנים וכו':

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

רבי חנינא סגן הכהנים אמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'. יש לשאול בזה מה ענין מאמר רבי חנינא סגן הכהנים אל מאמר עקביא בן מהללאל, ועוד אף כי דבר הגון וראוי להתפלל בשלומה של מלכות, אבל מה שאמר שאלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו, ולא היה די לומר שאלמלא מורא מלכות אין הבריות יכולים לעמוד:

כאשר תתבונן בענין הבריאה, תמצא האדם שיש לו שנוי בבריאתו מה שלא נמצא בשאר הנבראים, שכל שאר נבראים נבראו הרבה ביחד והאדם נברא ביחידי, ויותר מזה שאף הנקיבה שלו שהיה ראוי שתהיה נבראת בפני עצמה עם האדם ולא היה זה רק נברא האדם יחידי. ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז.) ת"ר לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו אבד את כל העולם וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים כל העולם כולה ומפני הבריות שלא יאמר אבא גדול מאביך ושלא יהיו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים להגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומים זה לזה ומלך מלכי המלכים טובע כל אחד בחותמו של אדם הראשון ואחד מהם אינו דומה לאחר ולפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם ע"כ. ולפי הנראה כי הטעם הוא, כיון שמאדם אחד יצא כל העולם א"כ המאבד נפש אחת מישראל כאלו מאבד כל העולם כולו, ואם הטעם כך קשיא כי אין זה הוכחה כלל, שהרי משמע אם לא היה נברא האדם יחידי לא היה נראה שהאדם הוא כל העולם, שהרי גם מן השני יצאו וא"כ עכשיו שאין האדם נמצא בלבד רק אחרים ג"כ למה נחשב המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד כל העולם, ועוד סריס וזקן למה נחשב כל העולם. אבל פירוש הדבר הזה, כי לפי מציאות העולם וציור החכמה לא היה צריך שיהיה רק אדם אחד ולא יותר, וכשם שראוי לפי ציור החכמה שיהיו שאר המינים הרבה כך ראוי שיהיה נברא האדם יחידי. כי האדם הוא מלך בתחתונים, ודבר זה ידוע כי ראוי שיהיה המלך אחד כי אין ראוי שיהיו שני מלכים. ודבר זה נתבאר בדברי חכמים שאמרו (חולין דף ס.) אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. ומפני שהוא מלך בתחתונים הנה מצד צורת העולם שכך מסודר מן הש"י ראוי שיהיה האדם יחידי, ולפיכך המקיים אדם אחד כאלו קיים כל העולם. וכן המאבד אחד כאלו אבד כל העולם. ועוד כי האדם הוא צורת העולם ומשלים אותו ובשביל האדם נבראו כל התחתונים, ובבריאת העולם ובסדר שלו האדם נברא יחידי, כי כך ראוי מצד ציור העולם כי הצורה היא אחת בלתי מחולקת ולפיכך נברא האדם יחידי, ולפיכך אדם אחד נחשב כל העולם כולו, והמקיים אחד מישראל כאלו קיים כל העולם כולו והמאבדו כאלו אבד כל העולם כולו, וכל זה מפני חשיבת האדם שהאדם יחידי הוא כל העולם:

וקאמר מפני הבריות וכו', ואף כי בלאו הכי ג"כ קצת כהנים וקצת לוים וקצת ישראלים, וא"כ מה היה יותר אם היה התחלת האדם יותר מאחד. כי אין דבר זה קשיא, כי מפני שיש התחלה אחת אף על גב שהם מחולקים בצד מה, ההתחלה שהיא אחת מאחד אותם ומקשר אותם עד שהם אחד ולא יפול ביניהם גרוי, אבל אם היה להם שתי התחלות היה נופל החלוק והגרוי ביניהם. וקאמר עוד מפני המינים שלא יאמרו שתי רשויות. וזה כי על ידי שכל התחתונים הם נתונים תחת רשותו והאדם משלים את כולם בשביל זה העולם הוא אחד כמו שבארנו למעלה ג"כ, לפיכך אף אם הרבה נבראים בעולם כיון שהאדם משלים כל הנבראים ובאדם אחד נחשב העולם כולו שהוא אחד, ואם היו שנים אם כן היה העולם מחולק ולא אחד, והיו אומרים כי מן הפועל שהוא אחד לא יצא רק פעל אחד, ולפיכך היו אומרים כי ההתחלות הם יותר מאחד שלא יצא עולם מחולק מפועל אחד, לפיכך נברא האדם יחידי שעתה מורה העולם שהוא עולם אחד על פועל אחד. ואמר עוד להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים וכו', ואין הפירוש שבשביל כך נברא יחידי כדי להגיד לך גדולתו של הקדוש ברוך הוא, כי אפשר שהיה נראה גדולתו של הקדוש ברוך הוא מצד אחר. אבל פירוש הדבר הזה כי אם לא היה נברא האדם יחיד לא היו הבריות השלמים דומים, עד שכולם יש להם צורת אדם הראשון ועם זה מתחלפים שאין האחד דומה לאחר, כי כך ראוי שיהיו בני אדם דומים בצורה אחת ויהיו עם זה מתחלפים בצורתם שאם לא כן לא היה מכיר עם מי היה מדבר בראשונה אם היה רוצה לחזור ולדבר עמו, ולפיכך ראוי שיהיו מתחלפים בצורתם. ומפני שנברא אדם הראשון יחיד והתולדות הם מתרבים לכך אינם דומים בצורתם לאדם הראשון, כי אדם יחיד היה ובתולדותיו יש רבוי, ומפני התרבות שלהם מיוחד כל אחד ואחד בצורה מיוחדת שכל אחד רבוי בפני עצמו, כי על זה יקרא ראשון ועל זה שני ועל זה שלישי וכן לעולם, והרי בכל אחד מה שלא היה קודם בריאתו. מה שלא היה כך אם לא היה נברא האדם יחידי שלא היה כאן התרבות, אבל כאשר נברא האדם יחידי ויש כאן תוספות על היחיד והתוספות הוא מה שלא היה קודם, כי יש התחלפות בין אחד ובין שנים וכן עד לעולם ודבר זה גורם התחלפות הצורה ויש כאן שנוי. ועוד כי כאשר נברא האדם יחיד, יש סגולה זאת לכל התולדות שיצא ממנו שיהיה יחיד כל אחד גם כן בצורתו, והנה מצד שכולם נכללים בשם אדם, הקדוש ברוך הוא טובע כל הבריות בחותמו של אדם הראשון, רק מפני שהיה אדם הראשון יחיד היה כל אדם דוגמתו בזה שהיה יחיד בצורתו ובודאי דבר זה שלא כמדת בשר ודם:

ואמר לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, וזה שמצד ציור העולם ראוי שיהיה האדם נברא יחידי א"כ אדם אחד הוא כל העולם, ולא כמו שאר הנבראים שאין בכל אחד הכל כמו שהוא אצל האדם. ועל זה אמר בכאן כיון שכל אדם הוא כל העולם עד שמצד העולם היה די לעולם באדם יחידי ואין צריך לזולתו, ולפיכך אם לא היה מורא מלכות, כי המלך הוא מקשר ומאחד הכלל כי זהו ענין המלך שהוא מקשר ומאחד הכלל, כי מפני שגוזר טבע העולם שיהיה האדם יחידי בעולם, אם אין מוראו של מלכות איש את רעהו חיים בלעו עד שיהיה האדם כפי ציור העולם שכך היא הבריאה, שהרי כל אדם אומר בשבילי נברא העולם והוא בלבד ראוי בעולם, ולכך היה בולע את רעהו חיים עד שהוא נשאר לבדו, ולכך אמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מורא מלכות שהוא מקשר האנשים הפרטים עד שהם מתחברים, ואם לא היה זה כל אחד בולע את רעהו חיים, כי כל אחד כל העולם ולכך היה האדם נמשך אחר זה והיה בולע רעהו חיים שלא יהיה נמצא רק הוא. וקבע דבר זה כאן, כי אמר שיסתכל האדם מאין בא ולאן הולך לא יבא לידי חטא, ורצה לומר כי צריך האדם מאוד מאוד שיסתכל באלו ג' דברים, כי לפי טבע הבריאה האדם יש לו גבהות עד שמפני גבהות שלו איש את רעהו חיים בלעו, ולפיכך סדר אחריו דברי רבי חנינא סגן הכהנים שאמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו' כלומר לב האדם תמיד נוטה אל הגבהות, ואלמלא מוראה של מלכות וכו' היה כ"כ לב האדם נוטה אל הגבהות עד שכל אחד רוצה שיהיה הוא הכל ולא יהיה נמצא בריה בעולם עד שהוא יהיה יחידי, וכל זה מפני גבהות לב האדם שלא ירצה להיות אחר עמו בעולם. ודבר זה בשביל טבע הבריאה כמו שאמרנו שהסדר נותן כך שאדם יחיד הוא כל העולם, ולכך בא המאמר הזה אחריו לומר לך שצריך לאדם הסתכלות גדול, ואם לא יסתכל בשביל גבהות לב האדם בעצמו שהוא נברא יחיד בשביל שיש בו סימן מלכות שהמלך הוא יחיד, יש לחוש שלא יבא לידי רום לב מאחר שהוא מלך יחידי. א"נ מפני שאמר עקביא הסתכל בג' דברים וכו' שמפני גבהות לבו של אדם הזהיר את האדם שלא יבא אל החטא, וקבע דברי רבי חנינא אחריו שגם הוא אמר הוי מתפלל בשלומה וכו' שמפני גבהות לב האדם איש את רעהו חיים בלעו אלמלא מורא מלכות. וכל זה פירוש אחד הוא שנסמך המאמר הזה להודיע גבהות האדם, עד שאיש את רעהו חיים בלעו. אבל הפירוש שנראה ברור כי נסמכו יחד מפני כי עקביא בן מהללאל ורבי חנינא סגן הכהנים היו בזמן אחד ולכך הוקבעו ביחד, וכן נראה שקבע אחר זה דברי רבי חנניא בן תרדיון שנים שיושבים וכו' מפני שאלו היו בזמן אחד או קרוב לזמן ומסדר דבריהם ביחד כמו שסדר דורות הקבלה זה אחר זה, וזה עיקר הטעם כאשר תמצא דברים בלתי מקושרים ביחד הוא בשביל סבה זאת שהיו בזמן אחד או קרוב לזמן אחד ומסדר דבריהם ביחד:

שנים שיושבין וכו'. יש לשאול הראיה שהביא מן ובמושב לצים לא ישב שאינו נזכר בזה שהוא אינו עוסק בדברי תורה, ובאולי הוא כמשמעו שהוא מתלוצץ, ועוד קשה דהוי ליה להקדים שנים שיושבים ועוסקים בתורה ולמה התחיל באין ביניהם דברי תורה, ועוד קשה מה שהביא ראיה שהקב"ה קובע שכר לאחד שיושב ועוסק בתורה שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו, שלא נזכר שם שעוסק בתורה, גם לא נזכר קביעת שכר, ועוד קשה שאמר תחלה אין ביניהם דברי תורה ואצל אחד אומר ועוסק בתורה והוי ליה לומר אצל שנים גם כן ואין עוסקים בתורה או הוי ליה לומר אצל אחד גם כן ועוסק בדברי תורה. ופירוש זה שבא לומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה רק שהם מדברים דברים בטלים, כדרך בני אדם שיושבים ומספרים דברים מענין העולם והם דברים של מה בכך כי אי אפשר כאשר שנים יושבים יחד שלא יהיה ביניהם דברים, ועל זה אמר כי זה הוא מושב לצים כי אין ההתלוצצות רק דברי שחוק ודברי התול ואין בהם ממש, ולכך דבר זה שהוא יושב ומספר עם רעהו הם דברים שאין בהם ממש ולכך דבר זה הוא מושב לצים. אף ע"ג שאם היה אדם אומר לחבירו דברים שאינם דברי תורה רק ספורים שאין בהם ממש לא נקרא זה לץ, מפני כי הלץ הוא שנמשך אחר דברי שחוק שהאדם נהנה מאוד בדברי שחוק, וכאשר יאמר לחבירו דבר אין זה שחוק שהוא נהנה בו, אבל אם שנים שיושבים יחד ומספרים דברים של הבאי שאין בהם ממש אף האדם נמשך אחר זה והוא כמו דברי שחוק והתול שהאדם נמשך אחריו מפני הנאתו, כאשר שני בני אדם יושבים ומדברים דברי הבאי דבר זה הם דברים שאין בהם ממש שהאדם נמשך אחר זה כמו אחר שחוק שהאדם נמשך אחריו ביותר ולפיכך כל ישיבה של שנים שהם מדברים יחד ואין זה דברי תורה הוא מושב לצים. ועוד כאשר ראוי לדבר דברי תורה וזה כאשר הם שנים ביחד כי אז ראוי להם לדבר דברי תורה כי בשנים הם דברי תורה ביותר כמו שיתבאר, וכאשר הם מסירים עצמם מדברי תורה כאשר ראוי להם דברי תורה, נחשב דבר זה בערך התורה מה שהם יושבים ועוסקים בשיחה מושב לצים לגמרי כאשר הם מסירים עצמם מדברי תורה אשר ראוי להם. ומביא ראיה ממה שכתוב ובמושב לצים, שהיה לו לומר ועם לצים לא ישב, שאינו דומה אל מה שאמר בדרך חטאים לא עמד שהדרך הוא שהולך עליו לחטא והוא התחלת החטא, וכיון שהוא התחלת החטא אמר הכתוב ובדרך חטאים לא עמד, שכך פירושו שכיון שהחוטא הולך על הדרך לחטוא אין לעמוד בדרך ההוא שההליכה היא התנועה אל החטא, אבל הישיבה אין זה מעשה נחשב כלל אל הליצנות, וא"כ למה אמר ובמושב לצים לא ישב, אם אין פירושו כמו שאמר ששנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים ודבר זה תולה בישיב' כמו שאמרנו:

ומפני כי שנים הם כאשר הם מדברים דברי תורה היא תורה גמורה, שהתורה היא כאשר מוציא התורה בפה וזה נקרא תורה גמורה, וזה שייך בשנים שצריך להוציא הדבור בפה, אבל אחד אפילו אם מוציא מן הפה הרי אפשר שיהיה בלא דבור לכך אפי' אם מוציא הדבור בפה לא נקרא זה דבור של תורה כלל, ופעמים הרבה אינו מוציא מן הפה רק בעיון בלבד בלא דבור ולפיכך אין הדבור עיקר רק המחשבה, רק כאשר הם שנים שאי אפשר בלא דבור כלל, זה נקרא דברי תורה. ולפיכך נקרא זה עוסק בדברי תורה ולא נקרא כאשר הוא ביחיד, שהרי תמצא (בראשית, כז) ויאמר בלבו, (שמואל א', א) וחנה היא מדברת על לבה ואין זה דבור ממש. וזה מפני כי אצל היחיד הדבור והמחשבה שוה ולפיכך לא נקרא זה דברי תורה, רק כאשר הם שנים שאז נקראו דברי תורה. ולכך אצל שנים אמר שנים שיש ביניהם דברי תורה ואצל אחד אמר אחד שיושב ועוסק בתורה, לא קרא למוד של יחידי רק עסק בלבד. ומפני זה הטעם תקנו בברכה לעסוק בדברי תורה ולא ללמוד בתורה, וזה מפני כי הברכה נתקנה על יחיד ולא נקרא זה למוד בדברי תורה רק עסק בדברי תורה:

ועוד יתבאר ההפרש שיש בין שנים ובין אחד, ולפיכך אמר ששנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה השכינה שרויה עמהם, כי כאשר הם שנים כבר אמרנו כי התורה שלהם נקראת דברי תורה לכך השכינה עם התורה, ודבר זה מבואר בתורה, כי תיכף ומיד שנתנה תורה לישראל צוה לעשות המשכן וכתיב (שמות, יט) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובמדרש (שמות רבה פל"ג) ויקחו לי תרומה משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד ובקשה מן המלך ונטלה בקש ללכת אל ארצו וליטול אשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול לפי שהיא יחידית אל תטול אותה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור ביניכם כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול אלא בכ"מ שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור ביניכם ע"כ. פירוש מה שהתורה נקראת בת, כי הבת היא תולדה מן האב ובאה ממנו, כך התורה הוציאה הש"י לפעל לסדר אותה כמו שהבת באה מעצמו של אב כך התורה ג"כ, לא כמו שיש סוברים כי הש"י נתן התורה לאדם כפי מה שראוי לאדם בלבד, שאם כן לא היתה התורה סבה ודרך להביא את האדם להיות עם הש"י, אבל התורה היא המושכל שמתחייב מאמתת הש"י ולכך התורה מביאה האדם אל הש"י, והש"י עם האדם כאשר עוסק בתורה ולפיכך נקראת התורה בת להקב"ה. כי החכמה תקרא תולדה כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל, והביא ראיה מן בילדי נכרים יספיקו (ישעי' ב') ופירש הוא כי הכתוב רצה לומר שמספיקין בדעות ובתולדות אשר יולידו נכרים, בין כך ובין כך המושכל נמשל לתולדה וזהו הבת. ואמר שהיא יחידה כי מאחר שהתורה מושכל שבה מחוייב, כי כל מה שבתורה אי אפשר רק כך ואי אפשר שיהיה בענין אחר ומפני כך דברי תורה מיוחדים, וזה הטעם שהתורה היא אחת וכמו שיתבאר בפרק שנו בסופו:

ואמרו במדרש כי לכך התורה התחלתה בא' אנכי ה' אלקיך לומר שהתורה היא אחת, ר"ל שהתורה כל דבריה מוכרחים מחויבים אי אפשר רק שיהיו כך ולא אפשר שיהיו בענין אחר כלל וזה מעלת התורה על העולם כי העולם יש כאן עולם שני עולם הבא ולכך העולם נברא בבי"ת אבל התורה היא אחת, כי א"א שיהיה דבר אחד אף נקודה אחת בתורה שאפשר שיהיה בענין אחר רק כך, ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך אבל אינו מחויב שיהיה כך ואפשר שיהיה בענין אחר ואז לא היתה התורה אחת, דבר זה אינו בתורה כי הדבר הראוי בלבד ואפשר שיהיה בענין אחר אין זה מיוחד, אבל דברי תורה מחויבים שיהיו כך ואי אפשר שיהיו בענין אחר והמחויב הוא מיוחד וזהו הבת היחידה. ומפני כך אי אפשר להפרד מן התורה, מאחר שיש אל הש"י צירוף מיוחד כמו זה אל התורה אין לזה הסרה כלל שהרי הדבר שהוא מיוחד אין נטיה ממנו לצד אחר, וזה שאמר להפרד ממנה אי אפשר אלא כל מקום שאתם הולכים עשו לי בית שאדור ביניכם, ודבר זה מורה לך כי הש"י עם התורה לגמרי. וזה שאמרו כי שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה השכינה ביניהם כי הש"י עם התורה לא יפרד מן התורה במה שהתורה מסודרת מן הש"י סדר מחויב ודבר זה אין הפרד והפרש מאתו יתברך. ואמר אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה הקב"ה קובע לו שכר, ואף כי הכתוב הזה אינו מדבר במי שהוא עוסק בתורה רק מדבר במי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים, מ"מ הכתוב ר"ל שהוא מקבל עליו עול שמים דכתיב טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו, ואמר אח"כ לפרש העול הזה ישב בדד וידום כי נטל עליו, ופירוש הכתוב כי טוב לגבר אשר מקבל עליו עול הקב"ה והוא ישב בדד וידום כי נטל עליו, כלומר שנוטל ומקבל עליו גזירת הש"י ואין לך יותר שמקבל עליו גזירת השי"ת כמו מי שיושב ועוסק בתורה כי התורה היא גזירת הש"י על האדם לעסוק בתורה ולהיות עמל בה, וזה שהוא יושב ועוסק בתורה הרי הוא מקבל עליו גזירת הש"י אשר גזר על האדם. ובשאר מצות אין לפרש כי מצות יש בהם קום עשה ולא שייך בזה ישב בדד וידום, רק בתורה שאין נחשב זה עשיה והוא יושב ועוסק בתורה:

ואמר שהקב"ה קובע לו שכר כי נרמז זה בכתוב בזה שאמר שהוא מקבל עליו גזירת השם באהבה, ובודאי כל מי שמקבל גזירת הש"י הוא ראוי לתשלומין, כי מקבל עליו העול וכל עול הוא עיקר העבודה וכל עבודה הוא עומד לתשלומין, ומאחר שהכתוב אמר טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, ואמר אח"כ ישב בדד וידום כי נטל עליו כלומר כאשר יושב יחידי ומקבל עליו גזירת הש"י וזהו העול וזהו קביעת השכר. וכן תמצא אצל אהרן שכתוב (ויקרא, י) וידום אהרן שקבל מדת הש"י בדמימה. ומיד קבל שכר כמו שדרשו (תו"כ שמיני) שלכך אמר אחריו וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר או אינו אלא לאמר לישראל כשהוא אומר דברו אל בני ישראל הרי ישראל אמור מה אני מקיים לאמר אליהם לבניו לאלעזר ולאיתמר דברו אל בני ישראל לפי שהושוו בדמימה שקבלו גזירת המקום באהבה כמו שפירש רש"י ג"כ ממדרש חכמים הרי קבלת הגזירה, הוא ראוי לקבל שכר יותר. ולפיכך אמר שאחד שיושב ועוסק בתורה קובע לו שכר, ודבר זה מפני שיושב יחידי ועוסק בתורה וזהו קבלת גזירתו אשר גזר עליו וזה ראוי לשכר דוקא, ומכ"ש כאן דכתיב טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו ישב בדד וידום וגומר, ומאחר שאמר טוב לגבר אין לך קביעת שכר יותר מזה, שאמר הכתוב שכאשר מקבל עליו גזירת המקום טוב אליו והוא קביעת השכר בודאי שקבע למי שעוסק בתורה. כי לא שייך לומר ישב בדד וידום כי נטל עליו שהוא מקבל גזירת הש"י, רק כאשר הוא עוסק בתורה ביחידי והוא מקבל בזה גזירתו יתברך אשר גזר עליו לעשות, וכל גזירה וכל עול הוא נזכר בודאי בתורה:

ויש ספרים גורסין מנין שאפי' אחד שיושב ושונה שמעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה כולה שנאמר יש בדד וידום כי נטל עליו ע"כ, והוא גרסא יותר תמוה כי באיזה מקום נרמז שהוא כאלו קבל עליו כל התורה כולה, רק לפירוש זה אשר אמרנו היא גירסא נכונה מאוד כי מאחר דכתיב לפני זה טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו ואמר אח"כ ישב בדד וידום כי נטל עליו, ועול של הקב"ה הם מצותיו שהם כלם ביחד עול על האדם, וזה שהוא יושב ושונה נקרא שהוא מקבל עליו עול של הקב"ה, ולפיכך דבר זה שקול כנגד כל התורה שהיא עולו של הקב"ה. ויראה לומר כי בשנים אין הדבר הזה, כי לא נקרא שמקבל עליו עול הקב"ה רק כאשר הוא בדד ויחידי, כי כאשר הם שנים ודרך שנים להיות נושאים ונותנים ביחד בתורה לא נקרא זה שהוא מקבל עליו גזירת המקום, כי דרך שנים להיות נושאים ונותנים ביחד ואינו נחשב התורה כ"כ עול, אבל מי שישב בדד ועוסק בתורה דבר זה נחשב שמקבל עליו עול הקב"ה כאשר ישב בדד וידום, ולפיכך דבר זה כאלו קבל עליו כל התורה כולו שהרי הוא מקבל עליו עול הקב"ה. ומה שאמר ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, אף על גב שכאשר הוא עוסק בתורה והוא ישב בדד וידום הוא יותר מצד שהוא מקבל עליו עול הקב"ה וא"כ מה אפילו שאמר, דמכל מקום הוא רבותא מפני שהשכינה עם שנים ראוי שיהיה יותר כמו שאמרנו. וכך פירושו ומנין שאפילו אחד אע"ג שאין השכינה עמו מכל מקום הקב"ה קובע לו שכר. ובספרים שלנו הגירסא ומנין שאפילו אחד שעוסק בתורה שהשכינה עמו והקב"ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וגו', ולגרסא זאת מביא ראיה ששכינה עמו, וכיון שיש עליו עולו של הקב"ה ונחשב כאלו קיים כל התורה כולה אין ספק שהשכינה עמו שהרי הוא עבדו של הקב"ה ועולו עליו. ואפילו דקאמר הוא כפשוטו שר"ל אע"ג שאין הסברא נותנת שתהיה השכינה עמו כיון שהוא יחידי, אפילו הכי השכינה שרויה עמו ויותר מזה שהקב"ה קובע לו שכר שמקבל עליו עול של הקב"ה, ובזה יתורץ ג"כ לקמן כמו שיתבאר בעז"ה, ופירוש זה נכון בלא ספק ואין צריך לדחוק והוא פי' נכון ואמיתי. וכבר בארנו כי נראה כי סדר סמיכת אלו המאמרים, מפני שהיו האומרים בזמן אחד או זה אחר זה ולפיכך נסמכו ביחד. ולפי' אשר אמרנו כי המאמרים בעצמם סמוכים ונסמכו דברי ר' חנינא סגן הכהנים לדברי עקביא, ומפני שאמר לפני זה בדברי ר' חנינא סגן הכהנים שאלמלא מוראה של מלכות וכו' כלומר אדם כיוצא בו היה בולעו מי שהוא בלא תורה כי אין נחשב האדם לכלום בלא תורה ולכך היה בולע אותו עד שאינו נמצא, כי נחשב מושב לצים כלומר אין בו ממש בזה רק דברי שחוק וליצנות שאין בו ממש כאשר הוא בלא תורה וכיוצא בזה הוא קל לבלוע שהרי אין בו ממש כלל, אבל בעל התורה השכינה עמו ואדם כמו זה אינו יכול לבלוע:

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

אומרו סגן הכהנים כתבו המפרשים שהוא מלשון הפחות והסגנים ועל שהיה שני לכ"ג שבזמן שיארע פסול בכ"ג הוא נכנס תחתיו ע"כ נקרא סגן הכהנים. וכתב הריטב"א הוי מתפלל בשלומה של מדת המלכות של מעלה לפי שעל פיה אנו חיים ובכל צרותינו לה צר ועמנו היא בצרה ובסבת עונותינו שמוה נוטרה את הכרמים ואפילו שהיא חוץ מביתה אלמלא שהיא שומרת אותנו לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט ובהתפלל האדם בעבור שלומה יהיה שלום לנו ולכן אמר בשלומה של מלכות, עכ"ל:

ואפשר שכוונת רבי חנינא לומר כי לא די בשלשה דברים שאמר עקביא כדי שלא לבא לידי עבירה כי יצר לב האדם רע ומסירן מלבו ולכן צריך להתפלל בשלומה של מלכות המוכיחים בשוטים ובעקרבים לאשר ארחותיהם עקשים ונלוזים ומיראת המלכות לא יבואו לידי עבירה ויפלסו מעגלותם שאלמלא מוראה יש לדחות ולסתור שלשה הדברים הנזכרים. לראשונה שבא מטפה סרוחה יש לו לומר איני מתגאה על מלאכי השרת אלא על אדם ילוד אשה שכמותי כי גם הוא בא מטפה סרוחה כמוני ואני בחור כארזים ולי עשר ידות בכל שאר מיני השלמות ממנו וזהו איש את רעהו דקאמר שיאמר האדם כי בהיותו רעהו במה ששניהם באו מטפה סרוחה ראוי הוא להתגאות עליו. וגם על הב' יאמר כי מה לו עסק בעתידות ובנפלאות ממנו שיתן לב אן עתיד לילך או לפני מי יתן חשבון אחרי מותו אנחנו פה היום כולנו חיים ואין לנו עסק בעתידות וזהו חיים דקאמר כי לא יפנו ולא יתנו לב אל המות שימותו כ"א אל אשר הם חיים עדנה ולכן ראוי להתפלל בשלומה של מלכות כי ממורא של מלכות לא יבואו לידי עבירה. אמנם בזמנים הקדמונים לא היתה העבודה אלא מאהבה לא מיראה וכמו שהיה אומר ישעיה הנביא ע"ה רחקי מעושק כי לא תיראי וגו' שהכוונה כי לפעמים ימנע הרשע מגזול מאחרים מפחד רשע ממנו שמא הוא בא לגזול וימצא נגזל לכן אמר רחקי מעושק בזמן שאתה לא תיראי וכן רחקי ממחתה כלו' מחתות את אחרים בזמן שאתה מובטח שלא תקרב אליך ולא יחתו אותך אבל כאשר נתמעטו הלבבות הוצרך לומר הוי מתפלל שאלמלא מוראה וכו':

אי נמי אמר איש את רעהו שאפי' לאוהבו אשר כנפשו והוא רעו ומיודעו אשר יחדו ימתיק כל סודותיו עמו אלמלא מוראה של מלכות היו בולעים זא"ז אם לא שיראים מן המלכות:

והרב רבי משה אלשקר ז"ל פי' שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו כלומר אע"פ שהדגים הדג הגדול בולע לקטן אמנם לדג השוה לו אינו בולע ואנחנו אפילו איש את רעהו כלומר האדם השוה לו חיים בלעו כמו שאמר הכתוב נבלעם כשאול חיים וגו'. וכן פירש החסיד ז"ל. והנה מוראה במפיק ה"א והוא חוזר למלכות:

ורבינו יונה ז"ל כתב שהשמיענו שיש לו לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער בצער אחרים:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פי' כי כוונתו אינו במלכות של ישראל לבד אלא אפי' בשל אומות העולם כמו שנרמז בתורה בענין הקרבת שבעים פרים בחג כנגד שבעים אומות:

והר"י אלמושנינו פי' כי בהיות שהרשעים אינם נמנעים מחטא רק מצד המורא מהמלכות ע"כ אמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות ולא אמר בשלום המלך רק המלכות שהוא המשפט שהוא בכל מדינה ומדינה כי הצדק הוא שלום וקיום המלכות ובשלום המלכות והם אנשי המלכות העושים משפט וצדק יפחדו החוטאים. והוא אומרו דאלמלא מוראה שיש לרשעים מהמשפט ומהעונש הנמשך משלומה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו ר"ל היו בולעים אותם חיים על דרך נבלעם כשאול חיים וגו' וע"כ לא אמר דאלמלא שלומה של מלכות איש את רעהו וכו' כמו שנכנס כי יצא עם הסבה המחייבת השלום שהוא המורא וכן פי' הרי"א ז"ל:

ולב אבות כתב כי לא אמר התפלל רק הוי מתפלל להורות שבכל תפלותיו ייחד התפלה ע"ז. ואמר בשלימה של מלכות לזרז גם אותם האנשים היושבים במדינה אשר מתנהגת בעצת שררה ומלכות מכמה זקנים ושופטים אשר יש ביניהם ראש אחד כמו שעושים היום בני וויניצי"א:

עוד כתב כי יש מפרשים שעקביא נתן עצה כדי שיזהרו הצדיקים מבוא לידי עבירה שהם עובדים את ה' מאהבה ובורחים מן הרע במה שהוא רע ור' חנינא בא לתת תיקון לרשעים העובדים מיראת עונש ובורחים מן הרע בעבור העונש העתיד לבא עליהם:

כתב רשב"ץ בשם רש"י ז"ל כי הגרסא היא בלענו על משקל שמרנו בריתו כלומר כל אחד ממנו בלע את חבירו בעודו חי ולשון הכתוב הוא אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו וזהו דרך גוזמא לרוב החריצות להמיתו וליהנות במיתתו ולא ימיתנו להורגו אלא כמו חי כמו חרון ישערנו ואע"פ שהפסוק הוא חיים בלעונו לשון המשנה הוא חיים בלעו ובמשניות שלנו גרסינן שאילולי מוראה עלינו עכ"ל:

צריך להבין אמאי לא קאמר שנים שיושבין ואין עוסקים בתורה כמו שיצא ואמר מנין שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה ואז היה משוה השתי חלוקות בלשון אחד לא' ולב' בשוה. ועוד יש להבין איך קאמר דהוא מושב לצים והרי ליצנות לא שייך אלא בדיבור רע לא בשתיקה ואיך יתכן שעל השתיקה יקרא לץ, ועוד איך מביא ראיה מן הפסוק כי שם פירוש הפסוק שבמושב לצים ממש הליצנים בפיהם לא ישב עמהם להתלוצץ. עוד כי שם מדבר באיש אחד ומשבח אותו שלא ישב ובמושב לצים ואדרבה נראה שהיה לו לומר הדרשה באיש אחד שאינו עוסק בתורה שהוא לץ שנא' ובמושב לצים לא ישב וגם להבין זה השכר הניתן לב' שיושבין ועוסקים בתורה ששכינה שרויה ביניהם מ"ש שלא הזכיר שכר אחר אלא זה, ועוד יש להבין בפסוק שמביא לראיה אמאי נקט לשון נדברו שהוא מן הנפעל והוא היותו נדבר מאחר והאמת הכי הול"ל אז דברו יראי ה' איש את רעהו שכל אחד דבר עם חבירו. וגם למה כפל ויקשב וישמע כי היינו הקשבה היינו שמיעה. ועוד למה הביא סוף הפסוק ויכתב ספר זכרון לפניו וגו'. כי כבר ממה שאמר ויקשב ה' וישמע משמע ששכינה שרויה ביניהם. ועוד דנכנס ביראי ה' ויצא ביראי ה' ובחושבי שמו, ועוד צריך להבין במ"ש אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה וכו' שהבנת מ"ש אין לי אלא שנים וכו' נראה שהדרשה בעצמה אשר דרש בשנים רוצה למצוא אותה באחד שג"כ שכינה שרויה עמו ובסוף דבריו אינו דורש זאת הדרשה רק אמר מנין שהקב"ה קובע לו שכר וכו' וכיון שהוא אינו מוצא הדרשה של השנים בא' לא היה לו ליכנס בלשון זה דאין לי אלא שנים רק היה לו להתחיל ולומר ומנין שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר וכו'. ועוד יש להבין אמאי קאמר קובע לו שכר ולא אמר נותן לו שכר ואם הכוונה הוא להשמיענו על הקביעות והתמדת השכר זה אינו נזכר בפסוק כלל, וגם לכאורה לא נזכר בפסוק אלא היושב ועוסק בתורה ולא שכרו ואדרבה נזכר הדומם ואינו עוסק בתורה שכן אמר ישב בדד וידום שהוא א' שיושב ואינו עוסק בתורה. אמנם כוונת רבי חנניא שאמר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה אין הכוונה שאין עוסקין בתורה אלא הכוונה שאפי' שעוסקים בתורה הם עוסקים כל אחד לבדו ואינם מתחברים ללמוד בחברה ולהיות ביניהם ד"ת כיון שהם יושבים במקום אחד ואל זה כוון מ"ש ואין ביניהם דברי תורה ולא אמר ואין עוסקים בתורה, וקראם לצים והדין עמו כי כוונתם ללמוד כל אחד ואחד לבדו ושלא להיות ביניהם דברי תורה הוא בהיות שכל אחד מהביל ידיעת חבירו ומתלוצץ בקרבו מידיעתו כי חושב מה ימשך לי בהתחברי ללמוד עמו ולזה אין ביניהם ד"ת וכל אחד לומד לבדו והרי כל אחד מאלו הוא לץ גמור מבלי היותו פוצה פה ומצפצף ועליהם נאמר ובמושב לצים לא ישב כיון שבגאותו וגאונו מתלוצץ כל אחד בקרבו מידיעת חבירו ולכן נתפרדו איש מעל אחיו. אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה ויודעים כי ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו ומתחדדים זה עם זה אז שכינה שרויה ביניהם והוא הפך הליצנים כי הם הכת שאינם רואים פני שכינה, אמנם אלו הם להיפך כי הליצנים אפי' במותם השכינה מתרחקת מהם כ"ש בחייהם ואלו אפילו בחייהם שכינה שרויה ביניהם כ"ש במיתתם והביא ראיה נפלאה מן הפסוק שאמר אז נדברו ולא אמר אז דברו והכוונה שהלומד לשמה צריך שכשיתוכח עם חבירו לא תהיה כוונתו לדבר ולומר סברתו לחבירו רק עיקר כוונתו יהיה ללמוד ולשמוע מה שיאמר חבירו כי זה יקרא נדבר שהוא נדבר מחבירו וז"ש אז נדברו וגו'. אמנם הכסיל הוא להפך שאין כוונתו ללמוד ולהבין רק לגלות לבו וסברתו וז"ש שהמע"ה לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו ומובן הוא. אח"כ מצאתי בדרז"ל שנדברו הוא מלשון ידבר עמים והוא לשון הכנעה כי מדת יראי ה' הוא להיות כל אחד נכנע לחבירו ולהיות מודה על האמת, ובזה ידוייק היטב אמאי נקט נדברו ולא דברו, ואומרו איש אל רעהו כלומר שאפילו כל אחד רעהו של חבירו וגדול כמותו בחכמה באופן שכל אחד אינו צריך לחבירו ללמוד ממנו עם כל זה נדברו איש אל רעהו כאילו כל אחד חושב ללמוד מרעהו אז ויקשב ה' וישמע ומלבד היות השכינה שרויה ביניהם לשמוע את דבריהם תיכף ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו כלו' כי עד עתה היו נקראים יראי השם לבד ועתה הוסיף להם לשבח והוא שקראם יראי השם וחושבי שמו לפי שידע השי"ת מחשבתם הטהורה כי היו לומדים תורה לשמו וכמו שפירשו באז נדברו וגו' ועל כן הוסיף וקראם חושבי שמו ובזה ידוייק כי מתחלה אמר אז נדברו יראי ה' לבד ולא אמר וחושבי שמו ואח"כ אמר ליראי ה' ולחושבי שמו ולפי שמחשבתו של אדם אינה גלויה רק לפניו יתב' וכמש"ה ה' יודע מחשבות אדם וגו' כלומר לא מיבעיא המחשבות שכבר באו לידי מחשבה שהש"י יודע אותם אלא ה' יודע מחשבות אדם אפי' כאשר המה עדיין הבל כי עדיין לא באו לכלל מחשבה ה' יודע מה שעתיד לחשוב וע"כ אמר ויכתב ספר זכרון לפניו כי אלו היו כותבין אותו ב"ד של מעלה שלא לפניו יתברך לא היו קוראים לאלו חושבי שמו כי לא ידעו מחשבתם על כן לא נכתב בספר זכרון לפניו יתב', ולהשמיענו גודל שכרם סיים כל הפסוק, וכמו שאמר אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה לשמה שהקב"ה קובע לו שכר כלומר שהוא בעצמו ובכבודו קובע לו שכר ולא ע"י אחר מנין שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו והראיה היא כך שלמעלה הזכיר שמו יתברך שאמר טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו וכן הזכיר שמו יתברך פעם שנית ואמר טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' ואחר כך אמר טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו ודרשוהו ז"ל במדרש על עול התורה עתה אמר כי לא מיבעיא אם יהיה לימוד התורה בחברת אחרים כי ראוי הוא שידום לה' ויתחולל לו אלא אפילו שיהיה אחד ישב בדד וידום מלשון דום לה' והתחולל לו יתברך לפי שהוא יתברך נטל עליו יתברך כל צרכו והוא יכלכלהו וכנוי עליו שב לשם יתב' הנזכר בפסוקים הקודמים הרי שהוא בעצמו המכלכל והנותן לו שכרו ולזה הענין משוה הא' לשנים לענין שיהיה על ידו יתברך וכמ"ש ויכתב בספר זכרון לפניו ואף אם אחד שיושב ועוסק בתורה יש לו שכר מאתו יתברך עם כל זה דהמע"ה לא היה לומד יחידי רק היה מביא שרים בחכמה בתבונה ובדעת והיה מדבר עמהם ומשיח בחוקיו יתברך וכמש"ה גם ישבו שרים בי נדברו כאשר עבדך ישיח בחקיך:

אי נמי אמר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה ולא אמר ואינם עוסקים בתורה לפי שעוסק יקרא מי שתופס אותו לעסק למלאכה ועוסק בה בכל כחו כמי שעוסק במלאכתו ואפי' אם לא יהיו עוסקים דרך קבע לא מפני זה יקראו מושב לצים אלא אם יושבין ואין ביניהם ד"ת כלומר ששום דברי תורה לא ימצא ביניהם אז הרי זה מושב לצים ומביא ראיה ואמר ובמושב לצים לא ישב ועל כרחך לא מיירי במתלוצצים בפיהם ממש לפי ששלש חלוקות הם בפסוק. ראשונה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ואח"כ אמר ובדרך חטאים לא עמד וידוע כי רשע הוא יותר מחוטא כי חוטא הוא בשוגג א"כ אלו הב' חלוקות על כרחך הם בזו אף זו לא מיבעיא שלא הלך בעצת רשעים אלא אפי' בדרך חטאים לא עמד שהם שוגגים וכפי דרך זה המעולה שבכל הנזכרים הם מושב לצים כיון דנקט אותם אחרונים לכולם ואם המושב לצים היה כמשמעו לצים ממש ידוע הוא שאין בכל העונות עון חומר כליצנות כי כולם רואים פני שכינה חוץ מכת לצים שהם אינם זוכים לראות פני שכינה אלא ודאי על היותם יושבין ואין ביניהם דברי תורה נקראו מושב לצים. אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם כלומר אפי' שלא יהיו עוסקים דרך עסק ודרך קבע רק דרך עראי כיון שיש ביניהם דברי תורה הם זוכים ששכינה שרויה ביניהם והביא ראיה מהפסוק שאמר אז נדברו כי מלת אז מורה היות הדבר דרך עראי באותה השעה לבד שדברו ולא קודם ולא אח"כ וז"ש אז נדברו כלומר לא תחשוב שמה ששרתה שכינה לשמוע ולהקשיב דבריהם לפי שמזמן קדמון היו מדברים איש את רעהו רק אז נדברו ותיכף ויקשב ה' וישמע וגו' ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנא' ישב בדד וידום כי נטל עליו, הראיה הוא כך לפי שלמעלה אמר טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו והם השלשה עולים שזכרו חז"ל והאחד הוא עול התורה ועל כן אמר אחר כך ישב בדד וידום כלומר אפי' שישב בדד וידום ויתחולל ויקוה לה' שיתן לו שכרו והטעם כי נטל עליו כלומר שנטל וסבל עליו עול התורה הנזכרת למעלה ומפני כי נטל עליו העול האמור על כן ראוי שידום ויתחולל לו לפי שבודאי הקב"ה קובע לו שכר:

ורבינו עובדיה ז"ל פירש וידום לשון קול דממה דקה כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש כי נטל עליו כאלו נתינת כל התורה כלה היתה בעבורו לבד. עוד פי' כי נטל עליו לשון סכך תרגום וסכות ותטיל כלומר שהשכינה סוככת עליו להצילו מכל צרה וצוקה להיות צל על ראשו:

ולב אבות כ' כי לדעת ר' חנניה החברה היותר נכונה היא מב' שיהיה האחד שואל והא' משיב ודברי חכמים בנחת נשמעים ובזולת הבהלה והבלבול. ולז"א שנים שהם יושבים שקטים ושלוים ועם כל זה מאבדים זמנם ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וגו' ואומר הרי זה מושב לצים שנא' כלומר זהו מושב הלצים שאמר המשורר ובמושב לצים לא ישב וא"כ אינו מביא ראיה מן הפסוק אלא מודיעו שזה הוא המושב לצים שעליו נאמר ובמושב לצים לא ישב וגו' וזה כי לדעתו עצת רשעים נאמר על העוברי עבירה הבלתי שומעים לעצת עקביא בן מהללאל. ובדרך חטאים לא עמד נאמר על הבלתי שלמים במדיניות שעליו צוה ר' חנינא סגן הכהנים. ובמושב לצים לא ישב נאמר על אלה שישבו מבלי היות ביניהם דברי תורה. עוד כתב שהרמב"ם דקדק כי באמרו מיד כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה כאילו הורה שמיד בהתנצלו מרעת הלצים יהיה בתורת ה' חפצו ושאין בין אלה אמצעי וכן זה התנא סמך מיד ואמר אבל שנים שיושבין ויש ביניהם ד"ת להודיענו שאין בין אלה אמצעי עכ"ל:

והחסיד ז"ל פירש ז"ל ואין ביניהם דברי תורה מה שלא אמר ואין עוסקים בתורה כמ"ש בסוף אמרו בזה שהרצון בו על דרך וכל מעשיך יהיו לש"ש שצריך האדם לכוין כל מעשיו שיצא מהם דבר לעבודת הבורא. ופי' יושבין ועוסקין בסחורות. עוד כתב כי נראה לו כי ההפרש שיש בין דברי תורה ובין התורה כי ד"ת פסוק או אגדה או שמועות פשוטות ועסק התורה הוא על דרך פלפול וסברא להוציא הדבר לאמתו ולז"א שנים שיושבין ואין ביניהם אפי' דברי תורה שהוא דבר קל שהוא מושב לצים אבל לא יתחייבו בעצם בעסק כי אין הכל מוכנים לכך אבל שנים שיושבים ועוסקים על דרך פלפול שכינה שרויה ביניהם. ואמר אבל לפי שהדברים שנ"ל שלא יענש אדם בביטולם יחשב עליהם שאין שכר גדול בקיומם אמר הטעם שעונש ביטולה לפי גודל שכרה שנאמר ובמושב לצים לא ישב ואמרו כי הראיה מסוף הפסוק כי אם בתורת ה' חפצו כאלו אמר לפי שהוא בתורת ה' חפצו לא ישב במושב לצים שאין בו תורת ה'. וכתב הרב הנזכר כי אצלו ראיה גמורה היא מהפסוק שהזכיר דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת וכל שתמנה יהיה שלך והוא בטל והוא ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו פי אם לץ ממש וכן אמר החכם אוי להם לבריות מעלבונה של תורה הרי קרא הבטל מדברי תורה עולב והוא המכוון הנה וכשגנה ישעיה הנביא את אנשי דורו שהיו בטלים מהתורה קראם אנשי לצון שנא' לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון. אבל שנים שיושבין וכו' שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו הרי מפורש שבדבר הצריך עצום ופלפול זע"ז ונ"ל דלפי פירושו זה שהרב הנזכר גריס זאת החלוקה השנית אבל שנים שיושבין ועוסקין בתורה ולא כן בגרסאות שלנו רק אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה וכו' שנא' אז נדברו וגו', וכתב הרב הנזכר בשם ר"י ז"ל כי פשט הפסוק הוא על הצדיקים לעתיד לבא כשיראו בני אדם את מעלתם יאמרו ועל מה בא להם ככה ויענו ויאמרו מפני כי אז מתחלה נדברו יראי ה' איש אל רעהו בד"ת ונכתב ספר זכרון לפניו ונתן להם שכר פעולתם. עוד כתב הרב הנזכר כי יש טעות בקצת ספרים שכתוב בהם ויכתב בספר ובכתוב הוא ויכתב ספר זכרון לפניו והשמיענו בזה ענין נכבד והוא כשהדור רשע הצדיק שנמצא בו שכרו גדול ועל זה עלה שכר אברהם אבינו לאין סוף כמש"ה שכרך הרבה מאד ובהיות כי למעלה מזה הפסוק דבר על הדור ההוא אשר היו כולם רשעים ועם כל זה אז הצדיקים אשר בדור הרע ההוא מתחזקים באמונתם ונדברו איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ולא רצה שיכתוב זכות אלה בין שאר הצדיקים רק נכתב ספר זכרון בפני עצמו וכתבו בתחלתו זה הספר מיוחד ליראי ה' ולחושבי שמו להם לבדם ולא עבר זר בתוכם:

ומנין שאפי' אחד וכו'. כתב הרב הנזכר כי מפני שאמר למעלה ואין ביניהם דברי תורה ויושבים ועוסקים בתורה הוצרך לפרש שיושב ועוסק בתורה ואלו היה אומר סתם מנין שאפי' א' היינו חושבין שאינו עוסק אלא מדבר והביאנו אל זה אומרו קובע לו שכר ולא אמר שכינה שרויה כנגדו ואמר שהקב"ה קובע לו שכר בל ימוט לעולם שנא' ישב בדד וידום כי נטל וזה כי למעלה דבר נחמה על לב היחיד השלם ואמר טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו כי אפי' יחיד בדורו ישגיח השי"ת עליו לטובה וע"ז אמר ישב בדד וידום כי נטל עליו ואעפ"י שלא ימצא חבר שיעסוק עמו ואמר כי נטל עליו נחמה גדולה ליחיד ההוא כי נטל עליו קיום העולם כי צדיק יסוד עולם וא"כ הוא נוטל שכר כאלו היו רבים העוסקים וכמ"ש עד שבא אברהם אבינו וקבל עליו שכר כולם והוא משל למלך שיחד אלף אלפי אלפים פרחים לתת שכר לשומרי המבצר אשר כל מלכותו תלויה בו והיו השומרים אלף אם מיעטו נותן שכרם משלם כמו אם היו אלף כי אין כילות אצלו ולזה היחיד הזה אשר שמר כל התורה אשר כל קיום העולם תולה בזה כמש"ה אם לא בריתי וגו' יטול שכר הכל כאברהם אבינו ע"ה שקבל שכר כולם עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב שנים שיושבים וכו' יש שני מיני לצים, האחד המבזה את חבירו בפני ב"א ואומר עליו רעה להכלימו כדי שישנאוהו וע"ז אמר הכתוב זד יהיר לץ שמו וגו' הזד הוא אשר אמרנו כי בזדון לבו מבזה את חבירו ויהיר הוא שאין האדם נחשב בעיניו לכלום והודיענו שהמע"ה כי מי שיש בו מדות הללו שמו הוא לץ ולא תאמר שהוא רע בפיו ולא במעשה שאם יבא לידו יעשה בעברת זדון כי אכזרי הוא ולא ירחם. והמין השני הוא היושב ומדבר בדברים בטלים ומתבטל מדברי תורה ובזה דבר כאן התנא וזהו ובמושב לצים לא ישב וסמיך ליה כי אם בתורת ה' חפצו משמע כי הלץ הוא שאינו חפץ בתורה:

ומנין שאפי' אחד שיושב ועוסק וכו' כלומר שיושב ומחשב בדברי תורה כי על המחשבה נותנים שכר כמו על העסק בדבור שנא' ישב בדד וידום כי השותק ומחשב בתורה כאלו נטל עליו עול התורה בהגיון ובדבור:

עוד כתב כי הרמ"ה ז"ל כתב וגורס מנין שאפי' אחד שיושב ודורש בתורה מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כולה שנאמר ישב בדד וידום מאי משמע דהאי וידום לישנא דמלולא הוא דכתיב ואחרי האש קול דממה דקה:

וה"ר מנחם לבית מאיר פי' וידום מענין שבח מלשון ירושלמי שתרגם וידום אהרן ושבח אהרן:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב כי יש לפרש וידום כדברי הרמב"ם ז"ל שיגרוס בלחש וזה יהיה סיבה שיסתלק ממנו עונש כרת והנה עליו כמו אל תעלני בחצי ימי כעלות גדיש בעתו. או יהיה פירושו שיהיה לו סכך של עלים והנה נטל לשון סכך ותרגום סוכות מטלליא ועליו כמשמעו לשון עלים וכמש"ה עוד אקבץ עליו לנקבציו כלומר לא די שאקבץ האשכולות והם החכמים אלא אפי' עמי הארץ אשר הם דומים לעלים שהם סיבה להעמיד האשכולות יקבץ אותם השי"ת:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל פי' בדד וידום כלומר מי שישב בדד וידום ועושה כאשר נטל עליו השם הנזכר למעלה ואפי' היו לו צרות כמ"ש יתן למכהו לחי וגו' יתן בעפר פיהו ואין ספק שמה שהטיל עליו הוא ית' הם דברי תורה לא ימוש והגית בו וקובע לו שכר דכתיב בתריה כי לא יזנח לעולם ה' וגו' ורחם ולפי פי' זה יהיה נטל עליו כמו הטיל עליו והמטיל הוא השם הנזכר למעלה:

ורשב"ם פירש כי נטל עליו שהושלך עליו שכר משלם, או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא וכתב דאית גרסאות דלא גרסי לה רק מסיים בו לחושבי שמו: