משנה אבות ג יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה יא | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

רבי אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברביםלה, והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר:

הַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים,
וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת,
וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים,
וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם,
וְהַמְּגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה,
אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים,
אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

נוסח הרמב"ם

רבי אלעזר המודעי אומר:

המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות,
והמפר בריתו של אברהם אבינו,
והמלבין פני חברו ברבים, והמגלה פנים בתורה -
אף על פי שיש בידו מעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא.

פירוש הרמב"ם

מלבין פני חבירו - הוא מי שמבייש את חבירו.

מגלה פנים בתורה - הוא מי שעובר על מצות התורה בפרהסיא, והוא תכלית הכפירה כמו שאמר השם יתברך "והנפש אשר תעשה ביד רמה"(במדבר טו, ל).

ועניין מגלה פנים - יגלה פנים ויעיז, וזהו לשון כפירה, והוא מפורש כן בגמרת פאה, אמרו "המגלה פנים בתורה, העובר על דברי תורה בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו".

מפר ברית - המושך לו ערלה.

ושם אמרו בכל הדברים אשר אמרו חכמים בהם שהעושה אותם אין להם חלק לעולם הבא, "במה אנו קיימין, אם כשעשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, אלא כשלא עשה תשובה ומת ביסורין", רוצה לומר שחומר החטאים ההם אשר זכרו בהם אין לו חלק לעלם הבא, גדול יותר משאר החטאים, שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המחלל את הקדשים - המביא קדשי המזבח לידי פגול ונותו. וטמא, או המועל ונהנה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית:

והמבזה את המועדות - ימים של חול המועד, עושה בהן מלאכה או נוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה:

והמלבין פני חבירו ברבים - המתבייש פניו מאדימות תחלה ואח"כ מתלבנות, שהנפש יש לה שתי תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים, וכשמביישין את האדם, בתחלה הרוח מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ופניו מאדימות, וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושת ההוא מעל פניו, הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער. ופניו מתכרכמים ומתלבנים. וזהו שאמרו [בבא מציעא ג"ח ע"ב] בענין ההלבנה, דאזיל סומקא ואתי חיורא:

והמפר בריתו - שלא מל, או שמל ומושך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול:

והמגלה פנים בתורה - שמראה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה. כגון המתרגם ומזרעך לא תתן להעביר למולך, ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא. ואין זה פשוטו של מקרא. ובכלל זה הדורש דרשות של דופי לו. פירוש אחר, מגלה פנים, שמעיז פניו לעבור על דברי תורה בפרהסיא ביד רמה ואין לו בושת פנים:

אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים - ולא חזר בתשובה מאחת מעבירות הללו שבידו, אע"פ שבאו עליו יסורים ומת ביסורים לז, אין לו חלק לעולם הבא. אבל אם חזר בתשובה קודם מותו, אין לך דבר שעומד בפני התשובה:

פירוש תוספות יום טוב

המחלל את הקדשים וכו' אין לו חלק לעולם הבא. ובכלל אפיקורוס דתנן בריש חלק דאין לו חלק לעולם הבא איתנהו לכל הני. כ"כ במד"ש. ובדרך חיים כתב שאפשר שהן בכלל אין תורה מן השמים דתנן התם ועיין לקמן בסמוך וי"ל ג"כ דהנהו דפרק חלק אפילו יש בידו כל התורה והמנות אין להם חלק לעוה"ב. אבל הני דהכא דוקא אם חצי זכאי וחצי חייב. ואלו חמש הם בכלל החובות מכריעים לכף חובה. ופירוש זה נראה עכ"ל. ועמ"ש בספ"ק דקדושין ולקמן סוף פ"ד:

המחלל את הקדשים וכו'. בפרק חלק דף צ"ט [ע"א] ת"ר כי [דבר ה'] בזה וכו' (במדבר ט"ו) מכאן א"ר אלעזר המודעי המחלל את הקדשים וכו' כלשון המשנה. ופירש"י מחלל ומבזה בכלל כי דבר ה' בזה. וכתוב בפירש"י דהכא דהמלבין לא קחשיב בפרק חלק. ולא ידענא היכי מפיק ליה מקרא עכ"ל אבל בגרסת ספרים שלנו איתא נמי בפרק חלק. ובמד"ש מפרש דאיתיה בכלל כי דבר ה' בזה. שהרי מבזה חבירו ברבים ואין לך אפיקורוס גדול מזה ע"כ. ול"נ שהוא בכלל כי דבר ה' בזה לפי שהאדם נברא בצלם אלהים והרי הוא דבר ה' כלומר ענין ה' וצלמו. ודבר יאמר על ענין. כמו הלא דבר הוא (שמואל א' י"ז) ועוד כי ויאמר אלהים נעשה אדם נמי מאמר הוא. הוי כי דבר ה' בזה. [כדאמרינן בפ"ד דר"ה דף ל"ב והעתיקו הר"ב ברפ"ה בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. (תהלים ל"ג ו')]:

והמלבין וכו'. כתב הר"ב המתבייש פניו מאדימות תחלה. וי"מ דגרסינן והמאדים במשנה. וכן נמצא במקצת פירוש רש"י:

והמגלה פנים בתורה וכו'. כתב הר"ב כגון המתרגם ומזרעך וגו' ואין זה פשוטו של מקרא. וכך פי' במ"ט פ"ד דמגילה. ושם הארכתי בזה בס"ד. ומ"ש עוד הר"ב ובכלל זה הדורש דרשות של דופי. מסיים רש"י כמנשה [סנהדרין צ"ט] שהיה דורש למה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פלגש (בראשית ל"ו):

אף ע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב. כתב הר"ב ולא חזר בתשובה וכו' אע"פ שבאו עליו יסורין וכו' דאילו שאר עבירות יסורין עם המיתה ממרקין וכמ"ש בסוף יומא. ועמ"ש בתחלת המשנה בשם דרך חיים. ועיין סוף פ"ד. ובמד"ש כתב בשם הר"ר אפרים דתורה ל"ג ושכ"כ הרשב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לה) (על המשנה) המחלל כו'. והמלבין. בגמרא מוכח להו מקראי. ועתוי"ט:

(לו) (על הברטנורא) כמנשה שהיה דורש למה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פלגש. רש"י:

(לז) (על הברטנורא) דאלו שאר עבירות, יסורין עם המיתה ממרקין:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ר' אלעזר המודעי וכו':    סנהדרין פ' חלק (סנהדרין דף צ"ט.) וביד ספ"ג דהלכות תשובה:

המחלל וכו':    ירושלמי דפסחים פרק אלו דברים דף ל"ג:

המלבין פני חברו ברבים:    החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הגיה המאדים פני חברו ברבים וכתב עוד שברוב הספרים ל"ג והמאדים פני חברו ברבים כלל ע"כ. ביד בהלכות דעות פ"ה סי' ז' ובפ"ג דהלכות חובל ומזיק סימן ז':

והמפר בריתו של אברהם אבינו:    ביד בסוף הלכות מילה ובטור יורה דעה סימן ר"ס:

והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה:    לאו היינו מגלה פנים בתורה סתם דאיתא בפ' בתרא דיומא דף פ"ו ובפ"ק דשבועות דף י"ג דההוא נראה דחמיר טפי ע"ש:

אח"כ:    דקדקתי שם בסנהדרין ונראה שהכל אחד. ומצאתי שמחק החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מלות שלא כהלכה:

תפארת ישראל

יכין

רבי אלעזר המודעי אומר:    זכר כאן ה' מיני אפיקורסות:

המחלל את הקדשים:    (א) הם הכת האפקורסים היותר גרועים שבעולם, שמכחישים במציאות אלוה ית'. ולכן מחלל הקדשים, שלדעתו הנפסדת אין שום קדושה בעולם, והכל כחולין גמורים וכאפס ותהו נחשב לו אפילו היותר קדוש שבעולם. ואין דברי התנא יוצאים מידי פשוטם, כי לדעתו המושחתת אין אלהים ואין עבודה, אין קרבנות ואין תודה, כי אין מנהיג לבירה, וכל הקדשים כחולין גמורים הם.

והמבזה את המועדות:    (ב) זהו כת ב', המודים שיש אלוה נמצא. אבל יכחישו שהעולם מחודש. רק יאמינו בקדמות העולם כקדמות הבורא ית'. ולכן מבזה המועדות, שכולן נתנו רק לעדות שחידש הקב"ה עולמו. דבשבת, הדבר מפורש, כי ששת ימים עשה ה'. ושאר מועדות, נמי הן זכר ליציאת מצרים, ולאותות ומופתים שעשה הקב"ה לישראל במדבר. והרי זה תלוי בזה, שהמאמין שהקב"ה הוציא העולם מאין ליש, יצטרך להאמין ג"כ שיש כח בידו לשנותו כחפצו, והמכחיש זה, מכחיש זה, ומבזה המועדות, שחושב שזהו לבזיון לסיבה העליונה ית', שישגיח על עולם השפל הזה [ולהכי לעיל נקט לשון חולין, שאינו בזיון, והכא נקט לשון בזיון]:

והמלבין פני חברו ברבים:    (ג) זהו כת ג' המאמינים שהעולם מחודש מאתו ית'. אבל יכחישו שהאדם נברא בצלם אלהים, ושנשמתו בעלת קיום, רק יחשוב שמהרכבת בניין הגוף נתהוות הנשמה, וכן תפסד בהפסדו. ולכן אינו חושש לכבודו, ומלבין פני חבירו גם ברבים כי לדעתו הנפסדת האדם והבהמה מקרה א' להם. [ובעל יין לבנון כתב דלהכי קאמר ח ב י ר ו, דאילו המבייש שונאו בכעסו, אינו בכלל אפיקורוס, דיצרו השיאו, ככל עוברי עבירה. אבל המבזה חבירו. ר"ל שלא עשה לו שום רעה ואפ"ה מבזהו, הוא הוא האפיקורוס. שעושה כן ביד רמה ומבזה וכופר בצלם אלהים שבאדם, ודפח"ח]:

והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום:    (ד) זהו כת ד', שמאמין ג"כ שהאדם נברא בצלם אלהים, בעל שכר ועונש בעה"ב. אבל מכחיש ומפר בריתו של אאע"ה, שמכחיש שכרת הקב"ה ברית את אאע"ה להיות לאלהים לזרעו, להשגיח עליהן יותר מעל כל אדם, ולתת להם בפומבי התורה שיש בה חוקים ומשפטים ותירות, כפי שהתחיל כבר נתינתה בימי אברהם, ונגמרה ע"י משרע"ה [כ(רמב"ם פ"ט מהל' מלכים). ורכ"מ כ' שם דאינו יודע מנ"ל לרבינו הא. ולפע"ד הוציא כן מפסיקתא שהביאה הילקוט על הפסוק בחודש השלישי, יע"ש. אולם צ"ע דבש"ס [חולין דק"א ב'] אמרינן וכי תורה פעמים פעמים נתנה. וצ"ע]. ונבחרו זרע אאע"ה להיות עם קדוש ככהנים בעולם, ללמד לבני עולם כאביהם אברהם, להכיר היוצר ב"ה. ולפי דעתם הנפסדת, מכחיש בתורה משמים, ואומר שרק מצות הטבעיות ישלימו הנפש. ולפיכך אין חילוק בין ישראל לשאר אומות, והיה כעם ככהן, כאיש כאשה, כולן מצותיהן וענשן ושכרן שוה:

והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה:    (ה) זהו כת הה' שמאמינים ג"כ שתורה משמים. אבל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שמכחיש תורה שבעל פה, והיינו הפירוש שנמסר לנו בע"פ ממשרע"ה, ואומר בה פירושים אחרים שלא כהלכה המקובלת לנו:

אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים:    שלמדו ועשו מצות קודם שנתפקרו. או שעשו כן אח"כ כדי להתיהר אין תוכן כברן:

אין לו חלק לעולם הבא:    וכל המנויין כאן, כלולים בהא דתנינן ריש חלק, ואלו שאין להם חלעה"ב, האומר אין תורה משמים, דהיינו אפילו כופר רק במקצת ממנה [כסנהדרין דצ"ט א']. וכל פירש משנה זו בניתי על היסוד של יין הלבנון וכן עשיתי בכמה דברים במסכת זו, שהנחתי דבריו ליסוד לפירושי, מדהם ערבים מאד ואמיתיים. אבל שניתי כאן ובשאר דוכתי כמה דברים כפי אשר הורני אבי שבשמים]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)

[עריכה]


הפירוש זאת המשנה הביאוה בגמרא בפרק אחרון מסנהדרין ושם הוא מקומה כי אותו פרק חובר במי שאין לו חלק לעולם הבא לפי שבאותה מסכתא הוזכר כי הרוגי בית דין המתודין יש להם חלק לע' הב' ואין זאת משנתן של חסידים שתכתב בזאת המסכתא אלא משנת המורדי' והפושעים ולמה נכתבה כאן להזהיר האדם החסיד המוכיח בעלי עבירות שיזהר שלא תהיה תוכחתו מצוה הבאה בעבירה שיבוא לידי הלבנת פנים כמו שאמרו בספרא ובערכין פרק יש בערכין הוכיח תוכיח יכול תוכיחנו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא ולפי זה ראויה היא לזאת המסכתא כן נראה לי. ושם בגמרא לא גרסינן המלבין פני חבירו ברבים ובמשנה היא שנויה כאן הוא מפני זה שכתבנו אבל במשניות שלנו לא גרסינן המלבין פני חבירו ברבים ובמשניות קדומות אחרות ראיתי שגורסין כן:

המחלל את הקדשים. הוא המטמא אותם ומפגלם ומביא אותם לידי נותר ולהוציאם חוץ ממחיצתם וכן המטיל מום בהם. והנהנה ומועל בהם כל זה נכנס בכלל המחלל את הקדשים בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית שכיון שנזכר שם שמים עליהם ראוי לנהוג בהם קדושה וכבוד כמו שאמרו לך נתתים למשחה לגדולה שהכהנים חייבים לאכול המתנות כדרך שהמלכים אוכלים צלי ובחרדל כמו שנזכר בפרק הזרוע ובמקומות אחרים והמבזה אותם הוא בכלל כי דבר ה' בזה הכתוב עליו הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. וכן אמרו בירושלמי במסכת פאה הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מלמד שהנפש נכרתת ועונה עמה וכן היא בפרקי דרך ארץ. ירצו לומר שהיא נידונת ביסורים לעולם והכרת בעולם הזה הוא שיהיה ימיו נכרתים וזרעו נכרת והימים הנכרתים הוא שימות קודם שיגיע אל חמשים כמו שלמדו כן באחרון ממועד קטן ממה שכתוב אל תכריתו את שבט הקהתי ונאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבוד' ורבא אמר שם מחמשים ועד ששים זו היא מיתת כרת ואם הוא זקן ועבר על חייבי כריתות הכרת שלו הוא שימות פתאום כמו שנזכר שם אם לא הגיע לגבורות וחייבי מיתה בידי שמים הם שאינם מגיעים לזמן הקצוב להם כמו שנזכר בסוף פרק החולץ ואמרו במדרש שיעלה מות בחלונו ותהיה פרתו רואה באפר ומתה ועל זה אמרו בפרק הערל כרת חמורה ממיתה וכן אמרו בפרק במה מדליקין והכרת לעולם הבא הנאמר באותן שכתוב בהם הכרת תכרת הוא שלא יחיו בתחיית המתים שכן אמרו בפרק חלק האומר אין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק לעולם הבא מאי טעמא מדה כנגד מדה הוא כפר בתחיית המתים לא יהיה לו חלק בתחיית המתים למדנו שהעולם הבא הוא תחיית המתים וכבר כתבנו זה בחלק שלישי מזה הספר וזה הכרת בעולם הזה ובעולם הבא אינו אלא באותן שנא' בהם הכרת תכרת כגון אלו הנזכרים במשנה זו אבל יש חייבי כריתות שאינם נכרתין בעולם הבא אלא בע"הז ויש מהם שנכרתים הם וזרעם והם שנא' בהם ערירים ושאר חייבי כריתות הם לבדם נכרתים בעה"ז:

והמבזה את המועדות. בפרק אלו הן הלוקין ובפרק ערבי פסחים אמרו אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה המחלל את המועדות כאלו עובד ע"ז שנא' אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור כן כתב גירסא זו רבינו יונה ז"ל אבל אנו גורסין שם המבזה את המועדות ולפי גרסתו כתב ז"ל כי כאן נאמר על חולו של מועד ושם נאמר על יום טוב עצמו והמחלל אותן הוא העושה מלאכה בהם ואע"פי שאינו עובר בהן אלא בלאו שאין בו כרת שקלו הכתוב לעובד ע"ז מאותו סמיכות ולא נאמר על זה שאין לו חלק לעולם הבא אבל כאן דבר על חולו של מועד על כן לא נאמר בכאן המחלל את המועדות. ונראה שאין מן התורה חילול בחולו של מועד שלא נאסרה בהם מלאכה מן התורה ואע"פי שבראשון מחגיגה הביאו מקראות הרבה תנאים לאסור מלאכה בחולו של מועד וכן בפר' אין דורשין אמרו אסיפה בחולו של מועד מי שריא בתמיהה נראה בודאי שאין המקראות אלא אסמכתא בעלמא שהרי אמרו בפרק מי שהפך המכוין מלאכתו במועד לא קנסו בנו אחריו משום דלאו איסורא דאוריתא היא. ובגמרא פרק בתרא דמגילה השווהו לראש חדש לענין קריאת ארבעה משום דאינו יום טוב. וראש חדש מותר הוא מן התורה בעשיית מלאכה כמו שהוא מפורש בפרק במה מדליקין אלא שהוא מנהג לנשים כמו שנזכר בירושלמי. ועוד שאם היו הימים ההם אסורים מן התורה לא היה מקילים בהם חכמים והתיר בהם כמה דברים כמו מלאכת האבד ושכר פעולה למי שאין לו מה יאכל כמו שנזכר במסכת מועד קטן שלא מצינו באיסורי תורה שיקילו חכמים כל כך אלא ודאי מן התורה אין איסור מלאכה אלא בראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני מסוכות אבל ימים שבנתים אינן אסורים אלא מדבריהם והקילו בהם כאשר נראה להם וכן נראה מהירושלמי שאמרו שם כי רבי אבא בר ממל היה אומר אלו היה מי שימנה עמי התרתי מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחין ויגיעין בתורה ואלו אוכלין ושותין ופוחזים ואע"פי שבפרק שני ממועד קטן אמרו דאבלות דרבנן וחולו של מועד דאוריתא לאו דאוריתא ממש קא אמר אלא שיש בהן אסמכת' דאורית' מה שאין כן באבל שאין בו אסמכתא מדאוריתא אלא מדברי קבלה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל וכן מה שאמרו בפרק אין דורשין אסיפה בחול המועד מי שריא לאו למימרא דמדאור' אסירא אלא לומר כיון דמכל הני קראי דרשינן אסמכתא לא מסתבר לאוקומי קרא דחג האסיף בחולו של מועד. ואע"פי שבראשון מע"ז נראה שהעכו"ם שוין בהם לישראל אף על פי שאין אסור אלא מה שהוא מן התורה אין משם ראיה לפי שהעכו"ם החזיקו בו מפני שהיא אסמכתא פשוטה וצדוקים מודים בה אבל הדבר נראה ברור שאין איסו' מלאכה בהם אלא מדבריהם וכן כתב בעל הלכות גדולות וכן דעת רבינו תם ורבינו משה בן מימון ורבותינו בעלי התוספות ז"ל ולפי זה לא אמרו במשנה זו אלא המבזה שלפי שאינן אסורין במלאכה כיום טוב עצמו הוא מבזה אותם והרי זה כמחלל את הקדשים שהרי שם שמים נזכר עליהם חג לה' והמבזה אותם הוא ג"כ בכלל כי דבר ה' בזה. ורבינו שלמה ז"ל פירש המבזה את המועדות ועושה בהם מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתייה ונראה מפירושיו בפרק מי שהפך ובפרק אין דורשין שהוא סובר דמלאכת חולו של מועד אסורה מן התורה וכן דעת רבינו משה בר נחמן ז"ל:

והמפר בריתו של אברהם אבינו. פירש רבינו שלמה ז"ל שלא מל וא"כ יהיה זה כמי שנאנסו אביו ואמו ולא מלו אותו בזמנו והגדיל ומצא עצמו ערל ואינו רוצה למול ונאמר עליו את בריתי הפר ובמפר בריתו כתיב ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא וזה התנא הוסיף זה על התנא שהוא מונה אותן שאין להם חלק לעולם הבא שאין לומר שהתנא ההוא תנא ושייר שהרי אמרו בראשון מקדושין תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר. ובפרק אחרון מסנהדרין אמרו כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא זה המפר ברית בשר מכאן אמר רבי אלעזר המחלל את הקדשים וכו'. והתנא שבראש פרק חלק מפרש ואת מצותו הפר באומ' אין תורה מן השמים והכל הוא ענין אחד עם כי דבר ה' בזה שהוא אומר אין תורה מן השמים. ורבינו משה ז"ל פירש המושך את ערלתו כדי לכסות המילה ועושה כן כדי לבזות המצות. ובשבת פרק כירה אמרו כי ר' אבהו כשהיה יורד בנהר היה מגלה מילתו לפי שאמרו חז"ל כל המניח ידו כנגד פניו שלמטה כאלו כופר בבריתו של אברהם אבינו ומתבייש על שהוא נימול וכשהיה עולה מן הנהר היה מכסה אותה מפני בני אדם כי אין לנו מצוה גדולה מהמילה שאפי' שבת החמורה מחללין עליה והעכו"ם לא נתבזו אלא בערלה שנאמר כי כל הגוים ערלים כמו שנזכר בנדרים בפ"ד נדרים והמפר אותה הוא מפר ברית שכרת השם עמנו והרי הוא כעכו"ם שאין להם חלק לעולם הבא. וגר שלא רצה למול אין מקבלין אותו אע"פי שטבל אלא שאם נחתך גידו אין מילה מעכבתו מלהתגייר וכן כתבו התוס' בפ' החולץ ובפ' רבי אליעזר דמילה:

והמלבין פני חבירו ברבים. והוא המביישו ואזהרתו היא אם עשאה דרך תוכחה בכלל ולא תשא עליו חטא ואם עשאה דרך בזיון שמזכיר לו מעשיו הראשונים אשר שב מהם הוא בכלל ולא תונו איש את עמיתו שפירשוהו חז"ל באונאת דברים כמו שנזכר בפרק הזהב וכבר אמרו שם וכן בפרק חלק שאויבי דוד היו מביישן אותו בבית המדרש והיו אומרים לו הבא על אשת איש מהו עונשו והוא היה אומר להם הבא על אשת איש מיתתו בחנק מתודה ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם במערבא במאי זהירי באחוורי אנפי והרבה החמירו שם בזה ואמרו בפרק חלק מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח שלמה ואמר לו אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל. ואתה גדרת אותם לעשות אנגריא לבת פרעה שנאמר סגר את פרץ עיר דוד ומפני מה נענש שהוכיחו ברבים. וכן בדברי הימים כתוב על אביה בן רחבעם ויגפהו ה' וימת ואמרו רז"ל במדרש רות כי נענש מפני שאמר לירבעם ועמכם עגלי הזהב וחשדו ברבים. ונקרא זה המלבין פני חבירו לפי שבתחלת ההלבנה פניו מאדימות ואחר כך מלבינות וזהו שאמרו שם דאזיל סומקא ואתי חיוורא והרי זה כשופך דמים. וחכמי הרפואה אמרו כי הבושת הוא מהתנועות הנפשות שיש לו שתי תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים כי הכעס והחמה והשחוק המופלג הוא מתנועע הרוח אשר בלב מהרה לצאת לחוץ ויוצא עמו הדם ומאדימים פניו והאבל והיגון והדאגה הוא בהפך שהרוח הוא נכנס מפני הצער ופניו מתכרכמים ובבושת בתחלה הוא נכנס לצד פנים מפני הצער ואח"כ מתחזק השכל ומעביר הבושה מעל פניו ויוצא הרוח לצד חוץ ומאדימין פניו כי אין הבושת דבר אחר אלא תגבורת השכל. וכבר שאלו לחכם מה הוא הבושת אמר להם השכל מה הוא השכל אמר להם הבושת והם דברו על הבושת שאדם מתבייש מעצמו וההלבנה הזאת שדברו בה חכמי ישראל היא במי שמביישין אותו בדברים שהרוח הוא מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ולפי שאין לו טענה במה להסיר הבושת ההוא מעל פניו הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פנים והדם נכנס עמו והרי הוא כאלו שפך את דמו מצד חוץ לצד פנים ועל זה אין לו חלק לעולם הבא כי ההריגה היא לפי שעה וזה שכב בבושתו לעולם ותכסהו כלמתו וכמו שיש בע"ז וגילוי עריות שהם ביהרג ואל יעבור תולדות כיוצא בהם בע"ז הנהנה מעצי אשרה ובגילוי עריות המסתכל בעריות שאמרו על כל זה בפרק בן סורר ימות ואל יתרפא מעצי אשרה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה כן תולדות רציחה שהיא ביהרג ואל יעבור היא ההלבנה והחמירו בה יותר מהרציחה שהרוצח יש לו חלק לעולם הבא והמלבין אין לו חלק לעולם הבא מפני שעברה עליו דעתו תמיד עד יום המיתה וכן המלבין אינו כל כך חמור עליו חטא זה ולא יתעורר לתשובה וימות וחטאו עמו ועונו בו. וכבר אמרו אמר רב חסדא נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מתמר שנא' היא מוצאת וגו' בראשון מסוטה ובפרק הזהב ובפרק כיצד בברכות ובפרק מציאת האשה:

והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה. בפרק חלק אמרו שבכלל זה הוא האומר מא אהנו לן רבנן לדידהו קרו ולדידהו תנו וזה אע"פי שהוא בכלל אפיקורוס מפני שמבזה תלמידי חכמים אבל זה בו ענין רע שני שהוא אומר כנגד התורה שנאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם הרי שתלמידי חכמים מהנים בעולם ומגינים עליהם בתורתם. ובאחרון ממגילה אמרו שהמתרג' ומזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא תתן לאעבר' לארמיותא משתקין אותו בנזיפה מפני שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה שהוא מחייב כרת בזה התרגום לבא על העכו"ם והרי גלה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה ובכלל זה הדורש אגדות של דופי. ובירושלמי של מסכת פאה פרק ראשון פירשוהו לשון עזות פנים שהוא מגלה פנים בחצפה לעבור על דברי תור' בפרהסיא וזהו והנפש אשר תעשה ביד רמה ושם נאמר הכרת תכרת הנפש ההיא וזהו לשונם שם המגלה פנים בתורה עובר על דברי תורה בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו וחביריו. והאנשים האלה תורה ומעשים טובים שבידם לא יועילו להם להיות חלקם בחיים לעולם הבא. ושם אמרו מה אנן קיימין אי בשעשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני בעלי תשובה אלא בשלא עשה תשובה ומת בייסורין כלומר שאין הייסורין עם המיתה ממרקין בלא תשוב' החטאים האלה בנפשותם ובאבות דר' נתן אמרו עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה וכן יראה מפשט הכתוב שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ולא כתב אשר פשעו בי. וכן דקדקו זה בגמרא בפ' עושין פסין על ענין אחר. ורבי אלעזר המודעי אחר החורבן היה שהרי אמר לו ר' טרפון מודעי עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו ובימי רבן גמליאל היה ג"כ שהרי מצינו שהיה הוא ורבן גמליאל חולקין עם רבי אלעזר ורבי יהושע בפרק ערבי פסחים וכן בפרק במה בהמה יוצאה ומצינו שהיה אומר עדיין צריכין אנו למודעי בפ' גיד הנשה ובפ' מגילה נקראת ובפ' השותפין שרצו ושם פירש רבינו שלמה ז"ל שהיה מהר המודיעים ובמסכת פסחים נראה שהיה רחוק מירושלם מהלך חמש עשרה מילין שהיא דרך רחוקה למי שהיה שם בעת שחיטת הפסח כמו שנזכר בפרק מי שהיה טמא ובכרך ביתר היה כשצר אותה אנדריאנוס קיסר והיה מתפלל בכל יום שלא תבקע העיר בידו ועכו"ם אחד אמר לקיסר שכל עוד שיהיה קיים רבי אלעזר לא תמסר בידו ונכנס לעיר דרך ביבין ונעשה כמדבר באזנו של רבי אלעזר ורבי אלעזר לא הרגיש כי היה עוסק בתפלתו והגידו לבר כוזיבא שהיה מלך בכרך ביתר אחר חורבן ירושלם כי עכו"ם אחד נכנס מרגל לעיר והיה מדבר עם רבי אלעזר ותפס המלך העכו"ם ואמר לו מה היית מדבר עם רבי אלעזר אמר לו הקיסר שלחני אליו כי הוא אמר לו שיתן לו העיר ושאל המלך לרבי אלעזר מה אמר לו ואמר לו לא דבר עמי כלל מיד נתמלא המלך חמה על רבי אלעזר ובעט בו באגרופו ומת ומיד נמסרה העיר ביד הקיסר ועל זה נאמר בזכריה הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה כן כתוב במדרש איכה רבתי ובהרבה מקומות במכילתא מצינו שחולק ר' אלעזר המודעי עם ר' יהושע:

דרך חיים (מהר"ל)