דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק ג משנה טו[עריכה]

הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון וכו'. יש לשאול מה ענין הכל צפוי וכו' אל מה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים. דע כי מצד מדריגת מעלת אדם שהוא חביב כ"כ, ראוי שיהיו כל מעשיו שהוא עושה לשם שמים נראים ונגלים לפני הקב"ה, שהרי האדם קרוב אל הש"י ואיך לא יהיו מעשיו צפוים לפני הקב"ה. ומכ"ש לפי הפירוש שאמרנו במה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי צלם אלקים הזה נותן מציאות גמור אל האדם, וכאשר יש לאדם מציאות גמור איך לא יהיו מעשיו צפוים וגלוים אל הקב"ה, והכל מצד מעלת הצלם הזה שהוא מורה על המציאות הגמור ודבר שיש לו מציאות הוא נודע לפני הש"י, אבל אשר מציאותו תוהו יש לו הסתרת פנים מן הש"י ודבר זה מבואר. וכן מה שאמר הרשות נתונה, דבר זה כי מצד שהאדם בצלם הקב"ה נתן לאדם רשות לעשות מה שירצה ואין האדם מוכרח במעשיו, שכך פירוש זה הכל צפוי לפני הקב"ה ועם כל זה הרשות נתונה לאדם לעשות כמו שירצה, ואם רואה שהאדם רוצה לעשות חטא, אין הקב"ה מונע ממנו החטא מלעשות אלא הרשות נתונה לו. ודבר זה מפני כי האדם נברא בצלם אלקים ויש לו דמיון בזה גם כן אל הש"י, שהוא נברא בצלם אלקים, ואין הדבר הזה נמצא אל המלאכים שאין הבחירה בהם, והם עושים כפי אשר הקדוש ברוך הוא מנה אותם לעשות ולא ישנו את שליחתם, אבל האדם שנברא בצלם אלקים יש לו סגולה זאת שהוא ברשות עצמו, כמו הש"י שהוא עושה מה שירצה, וכך האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה והוא בעל בחירה:

וענין זה נרמז בתורה שאמר הכתוב (בראשית, ג) והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, ויש לשאול איך יהיו כאשר יעשו החטא כאלקים יודעי טוב ורע, וכבר הקשה אחד מן האומות דבר זה אל הרמב"ם ז"ל והאריך בתירוץ הקושיא הזאת כמו שהוא מבואר בספרו. ויש לך לדעת כי פירוש זה, כי האדם קודם שחטא מצד עצם בריאתו לא היה ראוי שיהיה כאלקי' יודעי טוב ורע, כי האלקים יודע טוב ורע אבל לא האדם, כי האדם יש עלה עליו וצריך שיהיה דבק בעלתו יתברך שהוא הטוב הנה הוא מסולק מן ידיעת הרע, רק ידיעתו הטוב שהוא העלה שלו כי העלה שלו הוא הטוב ותמיד דבק העלול בעלה שלו והוא הטוב בעצמו, והאדם בודאי הוא ראוי להיות יודע טוב ורע מצד שהוא נברא בצלם אלקים, אבל מצד שהאדם יש לו דביקות בעלתו שהוא טוב יודע הטוב ולא הרע, אבל כאשר לא יפנה אל עלתו כמו שהיה אחר שחטא אז הוא יודע טוב ורע. ובאולי תשאל מה מעלה הוא זה בידיעת הרע, בודאי דבר זה מעלה בחכמה כאשר חכמת האדם כוללת בידיעת הטוב והרע, וכמו שאמר הכתוב (שם) ונפקחו עיני שניכם והייתם כאלקים יודע טוב ורע, אך קודם שחטא מפני כי התחתונים צריכים אל עלתם והם דביקים בעלתם ואינם נבדלים מן העלה, ובשביל כך לא היה האדם פונה רק אל הטוב הוא עלתו יתברך ומפני כך לא היה לו ידיעה ברע. ומפני כי האדם מצד עצמו מה שנברא בתחתונים יש לו הסרה ונטיה מן מעלתו יתברך, היה הנחש עם רוכבו סמאל מסית האדם כי כאשר יאכל מעץ הדעת ויהיו עוברים על דברי הקב"ה שציוה אותם שלא יאכלו ממנו, בזה יהיו נבדלים מן העלה יתברך ואז ידעו טוב ורע כמו שאמרנו, כי האדם יש בו ענין מן הש"י שהוא נברא בצלם אלקים ולכך אמר הנחש והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, כי כאשר יהיו נוטה מן העלה והם ברשות עצמם כאשר מסוגל לזה האדם שהוא בתחתונים הנה ידיעתו בטוב ורע ובזה הוא כאלקים לגמרי שאין עליו כלל:

ובמדרש (ב"ר פכ"א) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע רבי יהודה בר סימן אומר כאחד ממנו כיחידו של עולם ע"כ, בארו זה כי מה שהאדם יודע טוב ורע הוא מצד יחידתו בעולם הזה התחתון דוגמת הש"י בעליונים, ומצד הזה האדם מסוגל לדעת טוב ורע מה שלא היה לאדם קודם שחטא. ואמר אחר זה פן יהיו חייו כוללים בזה שיאכל מעץ החיים וחי לעולם ויהיה חייו נצחי כוללים כל ימי העולם, כי אחר שהגיע האדם אל המעלה הזאת בידיעת טוב ורע יהיה דבק בעץ החיים היא התורה ואכל וחי לעולם, כי קנין הידיעה מביא האדם להיות דבק בחיים כדכתיב (משלי, ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, כמו שתמצא בדברי חכמים הרבה מאד שהיו רוצים לדבק ולאחוז בעץ החיים היא התורה לסלק מהם המיתה, כמו שמצינו בפרק במה מדליקין (שבת דף ל:) ובכמה חכמים כמו רבה בר נחמני, וכאשר נגזר המיתה על האדם מצד שנפרד מן העלה יתברך מצד עצמו, וירצה שיהיה ערי מקלט אליו האכילה מעץ החיים. וכבר בארו כי עץ החיים הזה הוא התורה כמו שהתבאר, ופירוש האכילה הזאת היינו שיהיה עץ החיים אכילתו לגמרי להתעצם בתורה כי הדבר שאוכל ממנו מתעצם בו האוכל עד שממנו נזון לגמרי, ובודאי על ידי זה יהיה חי לעולם כאשר היה נזון בו, וזה היה כאשר היה קרוב אל עץ החיים דהיינו שהיה לו מדריגה עליונה ואז אפשר לו לאכול מן עץ החיים שיהיה נזון בו לגמרי לעמוד על כל סודי התורה ויחיה לעולם. וזה שאמר פן ישלח ידו כאשר הוא קרוב אל עץ החיים מצד שהאדם הוא בג"ע ואכל וחי לעולם, ודבר זה אין ראוי לאדם מפני שכבר היה נוטה אל התחתונים כשאכל מעץ הדעת והוא יודע טוב ורע וזהו הסרה מן העלה כמו שהתבאר, ולפיכך אינו ראוי אל החיים הנצחיים כאשר היה נוטה אל התחתונים. וכאשר גורש מן מעלתו מג"ע לא היה קרוב אל עץ החיים לאכול ממנו והבן זה מאוד. והתבאר לך כי הידיעה בטוב ורע הגיע לו מצד שהוא ברשות עצמו ואינו פונה אל עלתו שהוא הטוב ואין כאן רע, ודבר זה ג"כ מה שהרשות נתונה להיות האדם בבחירתו הוא מצד שהאדם נברא בצלם אלקים והוא יחיד בתחתוני' וגרם לו דבר זה להיות כאלקים יודע טוב ורע. ואם שאין הדבר הזה לטובתו כי יותר טוב שיהיה ברשות העלה ולא היה בעל בחירה שאפשר לו לעשות הרע, הלא ג"כ דבר זה מה שהוא כאלקים יודע טוב ורע אינה ג"כ מעלה אל האדם כי לאדם אין זה מעלה, רק שהגיע לו דבר זה מצד שהאדם נברא בצלם אלקים ולכך נעשה כאלקים יודע טוב ורע, וכך הוא דבר זה מה שהאדם ברשות עצמו להיות בבחירתו שיש לו דמיון אל העלה אף על גב שאינו לטובתו והבן הדברים. ואל תאמר כי גם הבהמה היא ג"כ בעלת בחירה, שאין הדבר כך כלל, כי הבהמה שהיא עושה לפי טבעה ואין זה בחירה כי הטבע הוא אחד, אבל האדם שהוא בעל שכל שייך בו בחירה במה שירצה. ומעתה לא יקשה מה שאמרו בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נד:) שאלו פילוסופין את הזקינים ברומי אם אלקיכם אינו רצונו בע"ז למה אינה מבטלה אמרו אלו היו עובדים לדבר שאין צורך להם היה מבטלו עכשיו שהם עובדים לחמה וללבנה יאבד עולמו מפני אלו ע"כ, ויפה השיב להם שלא יאבד את העולם, אבל למה יאבד עובדי ע"ז. אבל דבר זה שאם היה מאבד עובדי ע"ז לא היה האדם בחירי כלל, כי איך יהיה בחירי שהרי היה ירא מן האבוד לגמרי:

והנה מה שאמר הכל צפוי והרשות נתונה, הכל נמשך אל מה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי לכך הרשות נתונה מפני שהאדם נברא בצלם אלקים בתחתונים ודבר זה גורם לדעת טוב ורע שנאמר והייתם כאלקים יודעי טוב ורע. ומה שאמר הכל צפוי ולא אמר הכל צופה מפני שאפילו הרע שאין הש"י רוצה בו אף זה צפוי מלפניו, אבל צופה היה משמע שמבקש לראות והוא הדבר הטוב אבל הרע הרי כתיב (חבקוק, א) והבט אל עמל לא תוכל, ועל זה אמר הכל צפוי בין טוב ובין רע והרשות נתונה. והרמב"ם ז"ל פירש בפירוש המשנה הזאת, ז"ל וראוי שיהיה המאמר הזה לר"ע וזהו פירושו בקצרה, על תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים, אמר כל מה שבעולם ידוע אצלו ית' והוא משיג אותו והוא אמרו הכל צפוי. ואמר לא תחשוב בהיותו יודע כל המעשים יתחדש ההכרח כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו, אין הענין כן אלא רשות נתונה ביד האדם במה שיעשה וזה והרשות נתונה עכ"ל שם. והנה בעיקר דבריו אין כאן מקום זה להאריך, ואע"ג שהדברים אמת מצד עצמן שהש"י צופה ויודע העתיד מי הכניס אותו במקום הזה בדברים כאלו, ולמה לא יפרש הכל צפוי שהוא יתברך צופה המעשה בעת עשיותו ונותן לו רשות לעשות ואין מוחה לו לעשות הרע ויבא הלשון כראוי כלומר אף הרע צפוי לפניו. וכן המאמר שבא אחריו ובטוב העולם נדון, ר"ל שאל יחשוב האדם כי מאחר שהש"י אין מוחה ביד עוברי עבירה שאין הש"י חפץ בטוב העולם, דומה לאב שהוא אוהב את בנו והוא בא לעשות דבר שאז האב אינו מניחו לעשות וכאשר הוא שונאו מניח אותו לעשות שנאמר (בבא קמא דף סט.) הלעיטהו לרשע וימות שמניח אותו לעשות רצונו שיבא לידי אבדון, וכך יעלה על הדעת שמפני שמבקש רעתו של עולם מניח אותו לידי חטא שאם היה אוהב את האדם והיה חביב עליו למה אינו מוחה, אלא ודאי חפץ הוא ח"ו להכריעהו לכף חובה, ועל זה אמר שאינו כן כי אף אם דן העולם אין מבקש בחוב העולם אבל בטוב העולם נדון, שחפץ לזכות העולם ולהיטיב אל העולם ולא יהיה בעולם רק טוב, ולכך הקב"ה דן אותו בטוב היינו שמדת הטוב של הש"י חפץ שיהיה העולם בטוב, ולכך מביא פרעניות לעולם לשלם לעושה רעה ואז מסולק הרע מן העולם ונשאר הטוב. וזהו ובטוב העולם נדון כלומר בטוב של הקב"ה העולם נדון, כי מצד שהוא טוב רוצה בטוב ואינו חפץ ברע. וזה אמרם בפרק בתרא דברכות (דף נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וקאמר בגמרא מאי מברך אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב כך מברך על הרעה הטוב והמטיב והתנן על הטובה מברך הטוב והמטיב ועל הרעה מברך דיין אמת אמר רבא לא נצרכא אלא לקבולי בשמחה ע"כ, ואיך ס"ד שיברך הטוב והמטיב על הרעה עד שהוצרך להביא ראיה שאין מברך הטוב והמטיב, אלא דס"ד כיון שגם הרעה באה ממדת הטוב כמו שאמרנו, כי העולם אף כאשר נדון במדת דינו של הקב"ה הוא נדון מצד מדת הטוב שבו, כי מפני שהוא טוב הוא רוצה בטוב, ובמה שמביא פרעניות בעולם הזה נפרע האדם על מעשיו ומסולק בזה הרע ונשאר הטוב. ובשביל כך עצמו חייב לקבל בשמחה מן הש"י מדת דינו, ולברך ברוך דיין אמת כי לא יברך הטוב והמטיב כי לא קבל האדם טוב, וזהו ובטוב העולם נדון שר"ל שאף הרע שמביא הקב"ה בעולם אינו בא רק מפני הטוב שבו יתברך, לא כמו האדם שעושה רעה לאחר מצד הרע שבו אבל אצל הש"י אף הרע הוא מן צד הטוב שבו יתברך וכמו שאמרנו:

ואמר והכל לפי רוב המעשה, כלומר שאין הש"י דן את האדם על מעשה שעשה רק דן את האדם אם הוא זכאי מצד עצמו ואם הוא חייב מצד עצמו, והאדם נחשב צדיק כאשר רובו זכיות ונחשב חייב מצד הרוב. ודבר זה הוא אזהרה לאדם, שלא יעשה אף חטא אחד, וכמו שאמרו ז"ל במסכת קדושין (דף מ:) אמר רבי שמעון לעולם יראה האדם שהעולם חצי זכאי וחצי חייב והאדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב אם עשה האדם עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו ואף כל העולם לכף חובה עשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ואין הפירוש שהכל אחר רוב המעשה ואם מעוט מעשיו רעים נחשב צדיק גמור והקב"ה מוותר לו הרע שעשה, וכן אם הוא רובו חייב הוא נדון אחר הרוב ואין הקב"ה משלם לו מעוט מעשיו שעשה. שאין הדבר הזה רק כך, כי כל מעשה טוב שעשה אף אם רשע גמור ועשה מצוה אחת הקב"ה משלם, וכן אם רוב זכאי ועשה חטא אחת הקב"ה משלם לו חטאו שעשה, וא"כ על מה נאמר כי הכל אחר רוב המעשה. אבל הפרש יש בין רוב צדיק ובין שנחשב שהרוב רשע, כי אותו שנחשב צדיק הוא זוכה לעולם הבא והרשע ראוי להיות נאבד מן העולם הבא, ובזה הכל אחר רוב המעשה להיות נחשב צדיק או שיהיה נחשב רשע. אבל מכל מקום מעוט עבירות שעשה הצדיק נפרע על מעשיו ומעוט זכיות שעשה הרשע משלם לו הקב"ה. משל למלך שיש לו אוהב ומקרבו בכל מפני שהוא אוהבו ועשה דבר כנגד המלך, משלם לו מה שעשה כנגדו ומכל מקום נשאר אהבתו של מלך במה שהוא אוהב אותו. וכך המלך ששונא לאחד וכאשר עשה אותו האדם דבר טוב אל המלך משלם לו הטוב. וכן זה שהוא נחשב צדיק על פי רוב המעשה הוא זוכה למה שראוי אל הצדיק, רק שנפרע ממנו על מעוט עונותיו שעשה, וכן זה שהוא רשע הש"י נוהג עמו כמו מי שהוא רשע ושונאו רק משלם לו מקצת טובות שעשה:

ורבותינו ז"ל פירשו (תענית דף יא.) ההפרש, כי אשר הוא צדיק על פי הרוב מאחר כי עיקר שלו צדיק, ראוי שיהי' נפרע על מעשיו בעולם הבא ששם עיקר התשלומין כי עיקר שלו הוא צדיק ולכך ראוי שיהיה תשלומין שלו בעולם הבא שהוא עיקר התשלומין, ועונותיו שאינם עיקר כי הם המעוט והמעוט אינו עיקר לכך תשלומין שלו בעולם הזה שאינו עיקר. ואשר הוא רשע על פי הרוב, והנה עיקר שלו ראוי שיהיה פרעון שלו בעולם שהוא עיקר דהיינו בעולם הבא שהוא עיקר, ומעוטו הוא זכיות והוא דבר שאינו עיקר ולכך פרעון שלו בעולם הזה שאינו עיקר. והיינו דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף מ:) אמר ר"א בר צדוק למה נמשלו הצדיקים בעולם הזה לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו כולו עומד במקום טהרה כך הקב"ה מביא יסורים על הצדיקים בעה"ז כדי שירשו העולם הבא שנאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאוד ולמה הרשעים דומים בעולם הזה לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו נמצא כולו עומד במקום טומאה כך הקב"ה משפיע להם טובה בעולם הזה כדי לטורדן ולהורישן מדריגה התחתונה של גיהנם שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתו עדי אובד ע"כ, הרי ביארו כל הדברים שאמרנו. והבן המשל איך מדמה המעשים שהם מעוט לענפים שאינם עיקר האילן, ולפיכך ראוי שיהיה נפרע על מעשיו בעולם שאינו עיקר ג"כ והכל בדין ובמשפט. ובפרק קמא דתענית (דף יא.) אל אמונה ואין עול אל אמונה כשם שנפרעים מן הרשעים לעה"ב אפילו על עבירה קלה שעושים כך נפרעין מן הצדיקים בעה"ז אפילו על עבירה קלה שעושים ואין עול כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושים כך משלמין לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה ע"כ, והרי התבאר ההפרש שיש בין הצדיק ובין הרשע כאשר הכל לפי רוב המעשה. ואפשר לפרש מה שאמר והכל לפי רוב המעשה, ר"ל רבוי המעשה שהוא יתברך משלם לאדם על כל מצוה ומצוה שעשה ולרשע על כל עבירה שעשה, ואל תאמר כי הש"י נותן לו שכרו לצדיק כצדיק וכן נפרע מן הרשע כמו שראוי להיות נפרע מן הרשע, אבל לשלם על כל מצוה שעשה אינו משלם לו וכן אין נפרע מן הרשע על כל עבירה שעשה, ולכך אמר והכל לפי רוב המעשה היינו רבוי המעשה שהוא יתברך משלם לצדיק על כל מצוה ולרשע על כל עבירה שעשה ופירוש זה נכון הוא: