ביאור:משלי טו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

קיצור דרך: a2815

משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא       (מהדורות נוספות של משלי טו)
ר' הביאור במהדורה המעומדת

---

א מַעֲנֶה רַּךְ המקבל באופן חלקי את דברי הזולת

להרחבה יָשִׁיב ירגיע את חֵמָה כעסו

להרחבה, וּדְבַר עֶצֶב המתאמץ להתנגד לדברי הזולת

להרחבה יַעֲלֶה יגדיל את אָף כעסו.

ב לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב משפרת ומייפה את דָּעַת הדברים שהם יודעים, כאשר הם אומרים אותם

להרחבה, וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ פולט מעיין נובע של דברי-

להרחבה אִוֶּלֶת.

ג בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי יְהוָה, צֹפוֹת רואות לעתיד רָעִים וטוֹבִים אלו מעשים יהיו טובים ואלו יהיו רעים, ולפעמים זה שונה ממה שנראה לעיני בשר ודם (ראו הגר"א).

ד מַרְפֵּא לָשׁוֹן דיבור שמרפא את הנפש מצער וייאוש - עֵץ חַיִּים עשוי להציל את חיי השומע כמו עץ חיים

להרחבה, וְסֶלֶף בָּהּ אך עיוות כלשהו במילים או בטון הדיבור עלול לגרום ל- - שֶׁבֶר בְּרוּחַ שבירה פתאומית של נפש השומע, כמו עץ הנשבר ברוח חזקה.

ה אֱוִיל יִנְאַץ מבזה את - מוּסַר הביקורת שמותח עליו -

להרחבה אָבִיו, וְשֹׁמֵר אדם הזוכר ושם לב ל- תּוֹכַחַת ביקורת - יַעְרִם ילמד להיות פיקח וזהיר.

ו בֵּית צַדִּיק - חֹסֶן רָב אוצר גדול ומוגן

להרחבה, וּבִתְבוּאַת רָשָׁע ובגלל היבול שהרשע מביא אל ביתו של הצדיק - נֶעְכָּרֶת גם תבואתו של הצדיק מתקלקלת.

ז שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ מוסיפים זרים, עיטורים וקישוטים על דָעַת ידיעות שהם מקבלים מאחרים

להרחבה, וְלֵב כְּסִילִים - לֹא כֵן לא מסוגל להבין אפילו את הכַן, הבסיס לדעותיהם של אחרים

להרחבה.

ח זֶבַח קרבן גשמי וחיצוני של רְשָׁעִים - תּוֹעֲבַת יְהוָה הוא הדבר השנוא ביותר על ה'

להרחבה, וּתְפִלַּת עבודה פנימית ואישית של יְשָׁרִים - רְצוֹנוֹ היא הדבר האהוב ביותר על ה'

להרחבה.

ט תּוֹעֲבַת יְהוָה דֶּרֶךְ רָשָׁע המשתדל לעשות רע

להרחבה, וּמְרַדֵּף צְדָקָה המשתדל לעשות צדק

להרחבה יֶאֱהָב.

פסוקים רבים בספר משלי מלמדים שחשוב לקבל ביקורת באהבה. ראו איך לאהוב ביקורת

י מוּסָר ביקורת היא - רָע כואבת ומרה לְעֹזֵב אֹרַח,    אך למרות זאת כדאי לו לקבל ביקורת כי - שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת.

יא שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן עולם המתים, הקולט תושבים חדשים בכל רגע, בכל זאת הוא - נֶגֶד גלוי לעיני -

להרחבה יְהוָה, אַף כִּי קל וחומר

להרחבה לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם מקום המחשבות, למרות שיש בו מחשבות חדשות בכל רגע.

יב לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ שמותחים עליו ביקורת, ולכן-, אֶל חֲכָמִים היודעים להוכיח

להרחבה לֹא יֵלֵךְ.

יג לֵב מקום המחשבות, המסמל את אופיו של האדם

להרחבה שָׂמֵחַ יֵיטִב ישפר את יופיים של ה- פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵב וכשהאופי עצוב ומדוכא - רוּחַ נְכֵאָה המחשבה שבורה ומיואשת, ואפילו בדמיון אי אפשר לראות יופי

להרחבה.

יד לֵב נָבוֹן של אדם נבון יְבַקֶּשׁ רוצה ומשתדל להשיג

להרחבה דָּעַת, (ופני) וּפִי כְסִילִים יִרְעֶה מתיידד עם

להרחבה אִוֶּלֶת.

טו כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים קשים ועצובים, וְטוֹב לֵב ולכן, אדם בעל לב טוב עושה מִשְׁתֶּה תָמִיד.    ומזמין אליו את העניים כדי לשמח אותם

להרחבה

טז טוֹב עדיף להסתפק ב- מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָה ולהשיג אותו תוך זהירות שלא לעבור על מצוות ה'

להרחבה, מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה מלחמה עם ה' או עם הזולת

להרחבה בוֹ.

יז טוֹב עדיף לתת לנזקקים

להרחבה אֲרֻחַת יָרָק אוכל פשוט וזול וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.

יח אִישׁ חֵמָה אדם הנוטה "להתחמם" ולכעוס בקלות יְגָרֶה מָדוֹן יחריף ויחמיר כל מריבה שינסה להתערב בה

להרחבה, וְאֶרֶך אַפַּיִם אדם המסוגל להתאפק ולא לכעוס במשך זמן ארוך יַשְׁקִיט רִיב.

בפסוק זה היושר הוא ניגודה של העצלות; בפסוקים אחרים הרמאות היא ניגודה של החריצות.. ראו חריצות - רמיה

יט דֶּרֶךְ עָצֵל - כִּמְשֻׂכַת חָדֶק כאילו חסומה בגדר קוצנית, וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה.

כ בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב נוהג לשמח את אביו, וּכְסִיל אָדָם אדם כסיל בּוֹזֶה אִמּוֹ נוהג לפגוע בכבודה של אמו

להרחבה.

כא אִוֶּלֶת בדיחות שטחיות וטפשיות

להרחבה שִׂמְחָה מועילות בכך שהן מביאות שמחה לַחֲסַר לֵב לאדם שאינו מסוגל לחשוב בהגיון

להרחבה, וְאִישׁ תְּבוּנָה - יְיַשֶּׁר לָכֶת הליכה בדרך הישר מביאה לו שמחה, ואינו צריך איוולת.

כב הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד תכניות עלולות להתבטל כאשר לא שומרים אותן בסוד, וּבְרֹב יוֹעֲצִים הנותנים עצות איך לשמור סודות

להרחבה תָּקוּם יתקיימו התכניות.

כג שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו כל אדם שמח כאשר הוא מוצא תשובה ניצחת לטענות הזולת, אולם, וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב טוב יותר להגיד את הדבר בזמן המתאים, כאשר הזולת מסוגל להקשיב

להרחבה.

כד אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה להתעלות והתקדמות ללא הפסקה

להרחבה לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה כדי שיינצל מירידה וניוון.

כה בֵּית רכוש או משפחה של-

להרחבה גֵּאִים יִסַּח יעקור ויהרוס יְהוָה, וְיַצֵּב ייתן יציבות וקיום ל-

להרחבה גְּבוּל שטח של- אַלְמָנָה.

כו תּוֹעֲבַת יְהוָה מַחְשְׁבוֹת רָע, וּטְהֹרִים כשרים בעיני ה' אִמְרֵי נֹעַם דיבורים נעימים שמטרתם להרגיע את הזולת ולמנוע מריבה, גם אם אינם מתאימים למחשבות

להרחבה.

כז עֹכֵר מקלקל ומשחית

להרחבה בֵּיתוֹ את משפחתו ורכושו

להרחבה - בּוֹצֵעַ בָּצַע הלוקח את רכוש הזולת בלי רשות, וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת לקחת את רכוש הזולת אפילו ברשות - יִחְיֶה.

כח לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת יחשוב היטב לפני שהוא עונה, כדי להסיר מדבריו את המילים הרעות

להרחבה, וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ ישפוך, כמעיין נובע, מילים- רָעוֹת.

כט רָחוֹק יְהוָה ה' מתעלם מתפילתם של מֵרְשָׁעִים הפוגעים בזולת במזיד

להרחבה, וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע.

ישנם פסוקים נוספים המדברים על השימוש הנכון בעיניים ובאזניים. ראו ראיה ושמיעה בספר משלי

ל מְאוֹר עֵינַיִם מראות נעימים

להרחבה יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה קולות נעימים תְּדַשֶּׁן עָצֶם מחזקים את הגוף.

לא אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים ביקורת הנוגעת לכל אורח החייםּ, בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין תשהה לאורך זמן, כדי לשמוע גם את שיחת החולין שלהם (מלבי"ם).

לב פּוֹרֵעַ מוּסָר מבטל לגמרי את דברי הביקורת ששומע

להרחבה - מוֹאֵס נַפְשׁוֹ חייו, וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת - קוֹנֶה לֵּב זוכה בשכל משופר

להרחבה.

לג יִרְאַת יְהוָה השלב הראשון בלימוד, מוּסַר ביקורת, השלב השני בלימוד, חָכְמָה השלב השלישי בלימוד; וְלִפְנֵי כָבוֹד שאדם מקבל כבוד על חוכמתו הרבה עֲנָוָה יש לעבור שלב של השפלה ועינוי נפשי

להרחבה.

ביאורי פסוקים

מבנה וסיכום הפרק

עריכה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

במשלי פרק טו ישנם ביטויים חוזרים רבים, וזה מעלה את האפשרות שלפרק ישנו מבנה מסודר.

שער הלב ושער הלשון

על-פי רבי יונה גירונדי, הפרק מחולק לשערים:

• פסוקים 1-9 הם " שער הלשון ", והם עוסקים בנושאים שונים הקשורים לדיבור ולהקשבה; פסוקים שנראה אינם קשורים באופן ישיר לנושא זה, מתקשרים לפסוקים הקודמים: "א מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף. ב לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת. ג בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים." - כלומר, " "הבורא יתברך משלם גמול על דברי האיוולת אשר יביע פי כסילים" ."; "ד מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ. ה אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם. ו בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת." - כלומר, " "כאשר ירשע בן הצדיק וינאץ מוסר אביו, במה שירויח הוא מתוך ומחמס ויוסיף על הון אביו, יעכור גם את אוצר אביו אשר נקבץ ונאצר בנקיון כפיים" ." "ז שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן. ח זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ. ט תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב" - "המקרא הזה טעם לאשר מעלה לו, כי ה' יתברך מתעב זבח רשעים, יען כי דרכם נתעבת; ותפילת ישרים ירצה ויאהב, יען כי מעשיהם רצויים ואהובים."
• פסוקים 10-19 הם " שער הלב ", והם עוסקים בנושאים שונים הקשורים למחשבות ולרגשות: "י מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת. יא שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה' אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם. יב לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ. יג לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה. יד לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת ופני [וּפִי] כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת. טו כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד. טז טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ." - "לכן, מי שאוהב את ה' יתברך ויתעלה, ישמח בחלקו ויסתפק במעט אשר לו... וייטיב ליבו ביראת ה' יתברך, ואף אם עני הוא - טוב לב כמשתה תמיד." "יז טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ." - "הביא משל מטבעי בני אדם, כי ייטיב להם המעט בחברה שתנעם להם, מן המשמנים עם חברת שונאי נפשם. ומן המשל הזה עליך ללמוד, כי על אחת כמה וכמה שתתפייס דעתך במעט - באהבת ה' יתברך ויתעלה ויראתו..." "יח אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב. יט דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה." " - "ישרים = ישרי לב".

אך לגבי המשך הפרק, לא הצלחתי למצוא בדבריו את החלוקה ל"שערים".

משל לבני יעקב

ע"פ מטמונית למשפחות סופרים , הפרק הוא משל לבני יעקב - כל בני יעקב נבחרו להיות עם ה' - והוא מתחלק לפסוק פתיחה וארבע פסקאות:

• פסוק פתיחה: "א מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף": אחי יוסף נפעלו מדיבוריו.
• 6 פסוקים בפסקה הראשונה (פסוקים 1-7): " "ב לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת. ג בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים." "ד מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ. ה אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם. ו בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת." "ז שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן." " הפסקה מתחילה ומסתיימת בחכמים, כסילים ודעת, והנמשל שלה הוא: יעקב אבינו' הטיב ' את עדת בניו, וזירה מהם רע :

•  אחי יוסף התכוונו לרעה וה' הפך לטובה (2-4),
• בית יעקב התנקה מאבק שלושת העבירות הידועות (5-7).

• 10 פסוקים בפסקה השניה (פסוקים 8-17): "ח זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ. ט תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב. י מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת. יא שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה' אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם. יב לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ. יג לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה. יד לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת ופני [וּפִי] כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת . טו כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד. טז טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ. יז טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.", והנמשל שלה הוא: שנאות בבית יעקב:

• הקב"ה שונא פירוד בין אחים (8-9),
• יהודה ושמעון שנאו תוכחת (10-12),
• השבטים שנאו את יוסף (13-15),
• יוסף שנא (לכאורה) את אחיו (16-17).

• 7 פסוקים בפסקה השלישית (פסוקים 18-24): "יח אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב. יט דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה. כ בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ. כא אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת. כב הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם. כג שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב. כד אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה.", יש בה שלושה "איש", והנמשל הוא: יהודה איש חמה, יוסף איש תבונה, יהודה שמחה לאיש:

• המענה השני של יהודה, "איש" במקום שאין איש (18-19);
• קורות יוסף (20-22),
• המענה הראשון של יהודה (23-24).

• 9 פסוקים בפסקה הרביעית (פסוקים 25-33): "כה בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה. כו תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע וּטְהֹרִים אִמְרֵי נֹעַם. כז עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה . כח לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת. כט רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע. ל מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם. לא אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין. לב פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב. לג יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה .",  והנמשל שלה הוא: תמר בנתה את בית יהודה, אסנת בנתה את בית יוסף:

• בית יהודה (25-27),
• יוסף יהודה והשבטים צדיקים וגם רשעים (28-29),
• שמעון שמע ליהודה ולא לאביו ליוסף ולראובן (30-33).

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-10.

פסוק א

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: הכועס על מי, והוא משיב לו מענה רך, בזה משיב חמתו מעליו; אבל אם ישיב דבר המעציב, תעלה את האף להתגבר יותר.

תרגום ויקיטקסט: מענה רך, המוכן להתגמש ולקבל באופן חלקי את טענות הזולת, ישיב (ירגיע ויחזיר לאחור) את החמה (הכעס) שבליבו; אולם דיבור עצבני, המתאמץ להתנגד לדברי הזולת, יעלה (יגדיל) את האף (הכעס) שלו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו א.

דקויות

מענה רך ישיב חֵמה

דבר רך הוא דבר המושפע בקלות מכוחות חיצוניים; לפי זה, מענה רך הוא תשובה המושפעת מדברי הצד השני, תשובה המביעה הסכמה חלקית (ראו "הקבלות").

ישיב - שני פירושים: 1. ירגיע (כמו (ישעיהו ל טו): "בְּשׁוּבָה וָנַחַת"), 2. יגרום לזולת להחזיר אחורה.

מענה רך ישיב חמה - איזו חמה בדיוק?

1. חמתו של השומע. כשאני מדבר ברַכּוּת, הצד השני נרגע ומוכן להקשיב.

חלק גדול מהמריבות בין בני אדם הוא על כבוד: אנשים רבים כי הם רוצים להוכיח שהם צודקים, הם רוצים שיכירו בנכונות הדרישה שלהם. במקרים אלה, אפשר "לנצח" במריבה ע"י הבעת הסכמה עקרונית עם הצד השני. למשל: אם שני אנשים רבים על מקום בתור, ואחד מהם יוותר ויגיד "בסדר, תהיה לפניי", יש סיכוי טוב שהשני יגיד "לא לא לא, תהיה אתה לפניי"; ההסכמה מוציאה את העוקץ מהמריבה; זה לא מכובד לריב ולהתווכח עם אדם שמביע הסכמה, ולכן הצד השני יכול להרשות לעצמו להיות נחמד, להפסיק לכעוס ואפילו לקחת בחזרה חלק מתלונותיו וטענותיו.

2. חמתו של העונה. כשאני מרגיש שאני עומד לכעוס, כדאי להשתדל, באופן מלאכותי, לדבר במענה רך, לדבר בעדינות וברכות, וכך להינצל מהכעס: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם" (איגרת הרמב"ן).

כך עשה הלל הזקן (תלמוד בבלי, שבת ל:; אבות דרבי נתן פרק כט): "מעשה בשני בני אדם שהמרו.... מי שיקניט את הלל ייטול ארבע מאות זוז... אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו, הלך ועבר על פתח ביתו, אמר 'מי כאן הלל?! מי כאן הלל?!'... אמר לו: 'בני, מה אתה מבקש?'": אדם ניסה לעצבן את הלל בערב שבת, בזמן הלחוץ ביותר, כשהלל היה במקלחת; אבל הלל פנה אליו ברכות בְנִי, וכך הציל את עצמו מן הכעס (הרב אליהו בר שלום, "כלים שלובים" 35, אדר ה'תשס"ח).

3. וגם חמת ה': כשה' מייסר את האדם, האדם יכול להשיב את חמת ה' במענה רך, בתפילה שבה הוא מקבל את הדין ומביע הסכמה עקרונית עם העונש שהוטל עליו, רק שהוא מבקש שה' ירחם עליו ויקל בעונשו.

ודבר עצב יעלה אף

עצב הוא כוח ומאמץ; דבר עצב = דיבור שמפעיל מאמץ, דיבור המתאמץ להתנגד לדברי הצד השני ולא מוכן להתגמש. כשאדם מתאמץ להתווכח ולהתנגד לאדם שכועס עליו, הכעס עלול לעלות ולגדול.

ולמה בתחילת הפסוק חמה ובסופו אף?

"יש הבדל בין חמה ובין אף,"שהחמה היא הכעס השמור בלב בחמימות ואש בוער, והאף הוא הקצף החיצוני הניכר ומתגלה..."

• "כשמשיב במענה רך, ישיב גם החמה הפנימית, וישוב האויב לאוהב;"
• "אבל הדבר עצב, לא לבד שלא ישיב חמה, כי גם יעלה אף החיצון לנקום בו תכף" (ע"פ מלבי"ם).

הקבלות

דיבור רך, המביע הסכמה חלקית עם הצד השני, נזכר גם ב:

(משלי כה טו): "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם": כשהאדם שהקצין כועס עליו מביע הסכמה עם הקצין, מודה שהכעס מוצדק ומבקש רק דחיה בביצוע העונש, הדבר עשוי לשבור את קושי הגזירה*.

(איוב מ כז): "הֲיַרְבֶּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים? אִם יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת?" - האם אתה חושב שהוא יתחנן אליך או שבכלל ידבר אליך באופן שמושפע ממה שאתה אומר? הוא בכלל לא יתייחס אליך, אתה זניח לעומתו.

פסוק ב

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: לשון חכמים תיטיב (תתקן) את הדעת, כי אף אמרי דעת ידבר בתיקון נמרץ ובמלות קצרות; אבל פי כסילים, אף דברי אולת ירבו באמרים כמעיין הנובע.

תרגום ויקיטקסט: כאשר החכמים אומרים את דעתם, הלשון שלהם מיטיבה, משפרת ומייפה את ניסוח הדברים; אולם כאשר הכסילים אומרים את דברי האיוולת שלהם, הפה שלהם נפתח כמו מעיין נובע ושופך דברי שטות בלי מעצור.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ב.

דקויות

הפסוק מציג שני ניגודים בין החכמים (= האוהבים ללמוד והיודעים ללמד) לבין הכסילים (= השונאים ללמוד).

ניגוד אחד הוא ברור: החכמים אומרים דברי דעת, והכסילים אומרים דברי איוולת. אך יש ניגוד נוסף:

• החכמים מיטיבים את דברי הדעת שלהם,
• והכסילים מביעים את דברי האיוולת שלהם.

איך מיטיבים דעת?

1. היטיב = תיקן, שיפר וייפה, כמו ב(מלכים ב ט ל): "וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ...": "כי החכמים - לא יספיק להם הודיעם את דרך הדעת לאמור 'זה דרך הדעת לכו בה', אכן, לשונם תייפה הדעת ותגדיל טעמים ותאדיר מליצות, עד היות הדעת מקובלת באזני השומעים, ויערב עליהם העניין בגודל נכוחותיהם" (ר' יונה). המסר כאן מכוון למורה, שיאמר את דבריו באופן יפה ונעים, כי "כל האומר דברי תורה ואינם ערבים לשומעיהם - נוח לו שלא אמרן" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

2. היטיב = הסיר את הפסולת, כמו ב(שמות ל ז): "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת": החכמים מסירים מדבריהם את המילים המיותרות, ומעבירים את דעתם בקיצור נמרץ. ולעומתם, הכסילים מביעים - שופכים כמו מעיין נובע - את דברי האיוולת שלהם. מהניגוד בין שני המושגים ניתן ללמוד, שהשיפור שעושה החכם בדבריו הוא הקיצור והמיעוט במילים (מצודות). המסר כאן מכוון למורה: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה". וכמו הפתגם השוודי: "Talk less, say more".

3. היטיב = הפיק דבר טוב: לשון החכמים מפיקה תמיד דברי-דעת טובים. אם מקשיבים לחכמים, שמים לב לסגנון הדיבור שלהם ולמילים המדוייקות שהם משתמשים בהן, אפשר תמיד ללמוד מהם דברים טובים (ע"פ פרופ' אד גרינשטיין). המסר כאן מכוון לתלמיד, להקשיב היטב לחכם, כי "אפילו שיחת-חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד".

4. ועל-דרך הסוד, היטיב = האיר, כמו ב(שמות ל ז): "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת". החכמים, בכל דיבור שלהם, מרבים אור בעולם. והמסר כאן הוא לכל אדם: "פתח פיך - ויאירו דבריך": "יאירו דבריך בדעת העליון, ויהיו מסלקים ממנו את החושך של הקליפה" (רמ"ד ואלי פירוש אחרון).

הקבלות

מתי צריך לקצר בדברים ומתי עדיף להאריך?

כשמותחים ביקורת על הזולת, צריך לקצר כדי להקטין למינימום את התנגדות השומע, (משלי י יט): "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל"*.

כשאומרים דברי ידידות ואהבה המשמחים את הלב, עדיף להאריך, (משלי כז ט): "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ"*.

פסוק ג

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: בכל מקום, אף אם יסתרו במסתרים, צופות (מביטות) עיני ה' לראות מעשה הרעים והטובים, ולא נכחד ממנו.

תרגום ויקיטקסט: עיני ה' צופות (רואות לעתיד) את המעשים הקורים בכל מקום, והוא יודע אלו מעשים יהיו רעים ואלו מעשים יהיו טובים בסופם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ג.

דקויות

למה נאמר בכל מקום?

1. להדגיש שאי אפשר להסתתר מפני ה'. הפושע יכול אמנם להסתתר מפני המשטרה, ייתכן שיצליח להסתתר זמן רב בלי להילכד, אבל לא יצליח להסתתר מפני ה'. וכן ב(ירמיהו כג כד): "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'?! הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'!", (עמוס ט ג): "וְאִם יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים, וְאִם יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם", (תהלים קלט יב): "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה".

2. להדגיש שיש לזכור את ה' גם בחדרי חדרים, "ולכן, לא יהיה האדם פריץ בשעת תשמיש, שלא יתנוהו בכלל הרעים, אלא יקדש את עצמו, כדי שיהיה נמנה בכלל הטובים" (רמ"ּד ואלי).

מה זה צופות?

1. מילה נרדפת למביטות או רואות בהווה (מצודות);

2. מילה המציינת הבטה וראיה לעתיד הרחוק: "אל ייפלא בעיניך מדוע דרך רשעים צלחה, כי תדע ש"בכל מקום עיני ה' צופות". ו"צופה" הוא מלשון הבטה למרחוק, כלומר שהקב"ה רואה התכלית והסוף של ה"רעים וטובים", ומחמת זה הוא נותן לו טובה, כי יודע שיבוא ממנו זרע טוב, או לאבד חלקו מעולם הבא. וזהו שצלחה דרכו, הוא השכר למקצת מעשים טובים שעשה" (הגר"א).

הקבלות

עיני ה'

אנשים מתנהגים בצורה שונה כשמישהו רואה אותם. הביטוי עיני ה', הנזכר בתנ"ך כמה פעמים, בא ללמדנו שה' רואה אותנו תמיד.

בתורה נאמר שה' משגיח במיוחד בארץ ישראל, (דברים יא יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", וכן גם ב(זכריה ד י): "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה; עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ"; אבל פסוקנו מדגיש שה' רואה כל אדם בכל מקום בעולם. ה' הרי עשה את חוש הראיה, (משלי כ יב): "אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה - ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם"*.

רעים וטובים

ישנה גישה פילוסופית שלפיה ה' מסתכל ומשגיח רק על אנשים טובים, ומפקיר את הרעים ליד המקרה. גישה זו נרמזת גם ב(חבקוק א יג): "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל".

הפסוק שלנו מתנגד לגישה זו, ומדגיש שעיני ה' (= השגחתו) נמצאות בכל מקום, גם במקומות טמאים, והן צופות ורואות גם את הרעים, כמו את הטובים: "אל יעלה בדעתך לומר שה' יתברך, ברוך הוא, אינו משגיח על ה"רעים", כי עיני ה' טהורות. על זה אמר: בכל מקום... רעים וטובים" (הגר"א).

בהמשך הפרק ישנו פסוק המביע רעיון זה בצורה קיצונית יותר - ה' משגיח אפילו בשיא הטומאה, בשאול ובאבדון, (משלי טו יא): "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה' - אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם"*. וכן ב(משלי כב יב): "עֵינֵי ה' נָצְרוּ דָעַת, וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד"*, (משלי ה כא): "כִּי נֹכַח עֵינֵי ה' דַּרְכֵי אִישׁ, וְכָל מַעְגְּלֹתָיו מְפַלֵּס; עַווֹנוֹתָיויִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע, וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ"*, ו(תהלים לד טז): "עֵינֵי ה' אֶל צַדִּיקִים, וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם; פְּנֵי ה' בְּעֹשֵׂי רָע, לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם".

אמנם, הפילוסופים פירשו את פסוקנו כך שיתאים לשיטתם: "הנה עיני ה' הם בכל מקום, כי כל הדברים שופעים מידיעתו והשגתו... ולזה הוא מבואר שהם צופות הרעים והטובים מצד ההשגחה הכוללת; ומצד הפרטים תדבק השגחתו בטובים, אלא שכבר סודר ממנו מה שישולם בו לאיש כמעשהו, אם טוב ואם רע" (רלב"ג, וכן מלבי"ם).

פסוק ד

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: מי שלשונו רפויה ולא ידבר קשות ורק ידבר רכות, היא לו לעץ המגדל חיים; אבל המסלף (מעקם) בלשונו לדבר קשות, בא שבר ברוחו (רצונו), כי לא יקובל דבריו ולא ימולא רצונו.

תרגום ויקיטקסט: לשון המרפאת בדבריה את כאבי-הנפש של הזולת, עשויה להציל אותו ממוות או התאבדות כמו עץ חיים; אולם סילוף (עיוות) במילים או בטון הדיבור עלול לדכא את השומע ולשבור את רוחו כמו עץ הנשבר ברוח חזקה.

/ כדי לרפא את לשונו של אדם המתקשה בדיבור, יש לחבר אותו לעץ החיים של נשמתו, שהרי הסילוף בלשון נובע משבר ברוחו של האדם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ד.

דקויות

הפסוק מקשר בין לשון, שהיא משל לדיבור, לבין רפואה. ניתן להבין את הפסוק בכמה דרכים - בדרך אחת הלשון מרפאת, בדרך השניה הלשון זקוקה לרפואה, ובדרך השלישית הלשון רפויה:

1. לרפא בדיבור

דיבור שמרפא נזכר במקומות נוספים:

• משלי יב18: "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" - ריפוי הנזקים הנגרמים משבועות והתחייבויות פוגעות*;
• משלי טז24: "צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם" - ריפוי כאבי הגוף (פירוט).

הפסוק שלנו מלמד, שדיבור כזה - מרפא לשון - יכול להיות עץ חיים = הצלה ממוות; ישנם אנשים מיואשים ומדוכאים העומדים על סף התאבדות, ומילה טובה של עידוד עשויה לרפא את ליבם השבור ולהציל את חייהם.

אולם דיבור עלול גם להרוס: סלף (עיוות) בה (בלשון), לשון המדברת דיבורים מסולפים ומעוותים, עלולה לשבור את אותו עץ-חיים, כמו שעץ נשבר ברוח חזקה; דיבור מדכא ומשפיל שובר את תקוות-החיים של השומע, ועלול לדרדר אותו לייאוש.

האזהרה מכוונת במיוחד לאנשים העוסקים בריפוי נפשי באמצעות דיבור - פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכד': להיזהר במיוחד מטעות בדיבור. כוח הדיבור יכול לרפא ולהציל אך גם לשבור ולהרוס, (משלי יח כא): "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ"*.

2. לרפא את הדיבור

יש אנשים שהדיבור שלהם פגום, מגומגם ומבולבל, או שהם אילמים לחלוטין. לפעמים הסיבה לבעיה היא שֶבֶר פנימי - שבר בתוך האדם עצמו או שבר בינו לבין המציאות. המרחק בין עולמו הפנימי של האדם לבין המציאות הוא כל-כך גדול, עד שהוא לא יכול לגשר עליו על-ידי דיבור, ולכן נאלץ לשתוק: וסלף בה - סילוף ועיוות בכוח הדיבור - הוא תוצאה של שבר ברוח.

במקרים אלה, אפשר לרפא את הלשון על-ידי עץ חיים - לחבר את הפנימיות של האדם לשורשיה, ובפרט - לתורה: "אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפא את הלשון. מנין? שכן כתיב מרפא לשון עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג) "עץ חיים היא למחזיקים בה".... הרי משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שמות ד י) "לא איש דברים אנכי". כיון שזכה לתורה, נתרפא לשונו, והתחיל לדבר דברים; מנין? ממה שקרינו בענין "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אשר דבר משה"" (ריש לקיש, דברים רבה א א).

כשמשה היה צעיר, הוא לא יכל לדבר, כי לא מצא מילים לבטא את עולמו הפנימי הנעלה; רק כשקיבל את התורה, מצא את המילים והתחיל לדבר. התורה מחברת את שורשו ופנימיותו של האדם למציאות החיצונית שלו וממילא מצמצמת פערים בין עולמו הפנימי לעולמו החיצוני ובכך מביאה רפואה לנשמתו. כגודל הפערים בין העולם החיצון לעולם הפנימי, כן גודל ההפרעה והסילוף, ורק התורה הקדושה עוזרת לצמצם את הפערים (ׂע"פ גליה).

מצד שני, יש אנשים החולים במחלה הפוכה - דיבור מוגזם של רכילות ולשון הרע. גם כאן מציעים חכמי התלמוד לרפא את הדיבור בעזרת דברי תורה: "אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר מרפא לשון עץ חיים, ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם, ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ואם עם הארץ הוא - ישפיל דעתו, שנאמר וסלף בה שבר רוח. רבי אחא ברבי חנינא אומר: סיפר - אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם - הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא - ישפיל דעתו" (ערכין טו ב; ודומה לכך פירשו הגאון מווילנה ו מלבי"ם).

ישנם אנשים המרגישים, שהפה שלהם חייב כל הזמן להיות בפעולה, ואם אין להם משהו חכם להגיד, הם יגידו דברי רכילות ולשון הרע; אולם אם יעסקו בדברי תורה וחכמה, לא יהיה להם צורך לדבר דברים בטלים.

3. להרפות את הדיבור

השורש רפא יכול לציין גם הרפיה, ולפי זה מרפא לשון = לשון רפויה; עץ חיים = מקור שמצמיח חיים (ראו דיבור נמשל לפרי): "מי שנותן רפיון לשונו ורפות דברים, יגרום לעצמו החיים, כי כל מי שיקום עליו להזיק לו - יתפייס לו בדבריו; ואולם, מי שמשים בלשונו סלף ועוות, יגרום לעצמו סלף קשה כמו שבר העץ ברוח חזקה, כי בזה יוסיף כעס מי שקם עליו" (רלב"ג, וכן מצודת דוד).

הפסוק פונה לאדם הרוצה להשפיע על אדם אחר, ומדריך אותו לדבר בצורה רפויה: אתה לא מוותר על הרעיון הפנימי של המסר אותו אתה רוצה להעביר, אלא על הדרך. לשונו רפויה - לא המילה או התוכן רפוי ומתרפס אלא הלשון - הטון, האינטונציה באה ממקום של רכות. אמור את אותם דברים עוצמתיים שרצית להעביר, אבל ברכות, ואז הדברים יתקבלו בצד השני ואף ירוממו אותו. אבל המסלף - האלים, המדבר באופן נוקשה - שובר את רוח הרצון של הצד השומע, והצד השומע כאילו מעקם את הצינור/רצון שלו מלקבל את 'השפע' של הצד השני (ע"פ גליה).

כך גם ב(משלי טו א): "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף"*. והרעיון חשוב במיוחד עבור הורים המנסים להשפיע על ילדיהם, כמו בפסוק הבא, (משלי טו ה): "אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו, וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם" - כשההורים מדברים בקשיחות, הילדים מנאצים את דבריהם ונעשים אוילים; אך כשההורים מדברים במרפא לשון, הילדים שומרים את תוכחותיהם ונהיים חכמים.

4. לאכול בריא

על-דרך הדרש, הלשון אינה משל לדיבור אלא משל לאכילה: מרפא לשון - מאכלים בריאים - הם עץ חיים, תורמים לחיים טובים וארוכים; אולם סלף בה - אכילה מסולפת, שאינה מתאימה לחוקי הבריאות - מלבד הפגיעה בבריאות גורמת גם שבר ברוח - הרגשה רעה וחולשה נפשית.

הקבלות

1. עץ חיים רומז לפרשת גן עדן (בראשית ב-ג). על-פי אחד המדרשים הידועים, הצרות בגן עדן התחילו מחטא לשון הרע - הנחש אמר לשון הרע על ה', וחוה ואדם קיבלו את דבריו (הקשר בין הנחש לבין לשון הרע נרמז ב(קהלת י יא): "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ, וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן"). לפי זה יש לפרש את פסוקנו: אילו אדם וחווה היו נוהגים במרפא לשון, כלומר מרפים ולא אוחזים בדברי לשון הרע של הנחש, היו זוכים לאכול מעץ החיים; אך מאחר שהאמינו לסילופיו של הנחש - גורשו מגן עדן, ונשברה רוחם (ראו מלבי"ם לפסוקנו).

2. הנביא יחזקאל מנבא, שבעתיד ייצאו מים מבית המקדש אל ים המלח, ועל שפת הנחל שייווצר, יצמחו עצי חיים שישמשו גם כעצי מרפא, (יחזקאל מז יב): "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר; כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, והיו[וְהָיָה] פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה".

חכמי המדרש פירשו שהכוונה לריפוי הדיבור בעזרת חכמת התורה: "ולשונה של תורה מתיר את הלשון, תדע לך, לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות משובחים, ומה הוא שבחן? שהן מרפאין את הלשון, שנאמר: על הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה וגו'. מנין שהיא רפואה של לשון? שנאמר והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי: חד אמר לתרפיון, וחד אמר: כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה, שכך כתיב מזה ומזה, ואין מזה ומזה אלא תורה, שנאמר (שמות לב, טו): "מזה ומזה הם כתובים"" (דברים רבה שם).

כל האנשים שרוחם טרופה מרוב בהלה להבלי העולם יוכלו להתחבר לחכמת התורה דרך אותם מים היוצאים מן המקדש, מעיין של מים חיים יתחיל לנבוע מפנימיות נפשם, וכתוצאה מכך תתיישב דעתם ותתרפא רוחם.

פסוק ה

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: אויל ינאץ (ימאס) את המוסר, וממאן לקבלו; והשומר את תוכחת החכמה - יערים (יתחכם וישכיל) בסופו.

תרגום ויקיטקסט: בן אויל (שטחי) נואץ (שונא ומבזה את-) הטפות המוסר של אביו, כי רואה בו מיושן ולא רלבנטי; אולם, בן השומר בליבו ולוקח ברצינות את התוכחת של אביו - יקבל את העורמה, חכמת החיים והניסיון שלו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ה.

דקויות

הפסוק מתאר את התופעה המצערת של ילדים המזלזלים בדברי הוריהם.

אויל = שטחי; ינאץ - שונא ומבזה, כמו ב(תהלים עד י): "עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר, יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח".

אויל ינאץ מוסר אביו - הילד השטחי מזלזל בדברי החינוך של הוריו, הוא חושב שהם כבר זקנים ומיושנים ואין לו מה ללמוד מהם.

מעבר לכך, "אויל ינאץ מוסר אביו - לפי שרוחו גס באביו, כי הוא רגיל אצלו תמיד, ולכן אינו חושש על דבריו, כי הוא חושבו לאויל כמותו" (רמ"ד וואלי).

הילד רואה את אביו בביתו, במצבו הטבעי, ולפעמים גם בכשלונותיו. הילד רואה, שלפעמים האב עצמו לא מתנהג כפי שהוא אומר שצריך להתנהג. אם הילד אויל, הוא מסיק מכאן שכל דברי המוסר של האב לא שווים כלום; אבל אם הילד חכם, הוא דווקא לומד מכאן על חשיבות ההתמודדות עם קשיים ואתגרים, ומעריך את אביו על המאמצים שהוא עושה, גם אם לפעמים הוא נכשל (ע"פ גליה).

ושומר תוכחת יערים - על-פי הפשט הכוונה לבן: "הבן החכם ישמור את תוכחתו, כי ערום יערים הוא להבין.. שאביו.. ילמדנו.. המידות היותר משובחות, כי הוא יודע שהאב רוצה בתקנת בנו על כל פנים, אפילו הוא עצמו יהיה מקולקל... כי מה שלמד אביו בניסיון של כמה שנים, בא ומושיטו לו ברגע אחד, ואשרי מי שלומד לתקן את עצמו בנסיונם של אחרים" (רמ"ד ואלי).

אבל אפשר גם לפרש שהכוונה לאב - ששומר ולוקח ברצינות את התוכחת שהוא מקבל מבנו הקטן, כמו שסיפר ידידי אלברט שבות:

"כן, לא קל להפסיק לעשן. אני כותב השורות, עישנתי באופן כרוני ברוב שנות חיי... כן, זה הייתי אני: העבד אלברט שבות. ניסיתי להגמל ולא פעם. ניסיתי את המסטיק ואת המדבקה ואת הכדורים שדומים מאוד לכדורים נגד הריון ולא זז הברקס. אני יכול להעיד היום שכל השיטות והכדורים והמסטיקים למינהן הם חרטה ברטה אחת גדולה שנועדה לעשות כסף על המסכנים עבדי ונשלטי הסיגריה... לא קל להפסיק לעשן רבותי, קשה מאוד מאוד מאוד; צריך סיבה חזקה וייחודית בעלת כוח ועוצמה משלה - בשביל שיהיה אפשרי וניתן לעבור את מדור הגהינום ולהגמל..."

"עד שיום אחד בא אלי ארז שלי בן שלוש-ארבע, וואלה אינני יודע בדיוק מתי, התקרב אלי ואני יושב במרפסת בידי סיגריה. הוא הפיל עלי ישירות את שאלתו הגדולה המנוסחת היטב ובדייוק מירבי: “אבא, זה טוב לעשן?” עניתי לו, בלי לחשוב על הפח שכריתי לעצמי: “זה בכלל לא טוב לעשן, ארז.” או אז באה הבומבה והנחית אותה במלוא העוצמה בפה שלו הקטן: “אז למה אתה מעשן אבא?” התבלבלתי. עמדתי חסר אונים מול היצור הקטן הזה. אבל הייתי צריך לענות לו, וכמו כל מבולבל שלא אחראי על מעשיו ועל מה שיוצא לו מהפה - עניתי לו באופן דבילי בלי הגיון ובלי אחריות: “אז אני צריך להפסיק לעשן, כי מה שאני עושה זה דבר רע.” הוא הסתפק בתשובה שנתתי והלך. חזר אחרי דקה ואני מתאר את הדברים בדיוק נמרץ: “אבל אתה ממשיך לעשן אבא!”, ושוב הכניס אותי, אביו, היצור הגדול המבוגר, למצב מביך וקשה. נכנסתי ברגע למערבולת של מבולבלים חסרי אונים וכך עניתי: “תן לי צ’אנס ארז עד מחר, מחר אני מפסיק לעשן”. ושוב הוא הסתפק בתשובתי הרדודה והלך."

"ראיתי את המפגר הקטן, איך הוא מאמין לתשובתי פונה לדרכו והולך. ראיתי את הגב שלו כשהוא מתרחק ממני לעיסוקיו, וראיתי במו עיני את התמימות ואת הטיפשות כאחד! איזה טיפש! שיאמין שאני באמת עוזב מחר את הסיגריה... שאני אפסיק לעשן כי הבטחתי לו להפסיק! והוא לקח את מה שאמרתי ברצינות ופנה לעיסוקיו שברומו של עולם. אבל ראיתי עוד דבר: הוא, ארז הקטן התמים, היווה איום עלי. פתאום הפך לאיום. שאני אשקר לו? שאני אאכזב אותו? לא! אני חייב לעמוד מול האיום הזה. היה לי קשה לשקר לארז מאשר להמשיך ולעשן. לא היה איכפת לי לאכזב אותו אבל לא יכולתי לשקר לו; וכך למחרת קמתי עם כוונה תחילה שאת היום אני עובר בלי סיגריה. ואת היום למחרת אני עובר בלי סיגריה, ואת כל שאר הימים אני חייב לעבור בלי סיגריה. וכך היה."

"בשנה הבאה בעזרת השם הבר מצווה של ארז. אני חושב שאני חב את החיים שלי לארז; ואני חושב שבאיזשהו מקום, גם ארז חב את חייו לי, את האיכות שבחיים; זאת כי לימדתי אותו שני דברים: לא לשקר גם אם הסיף מונח לך על הצוואר, ולא לעשן כי העישון הוא רע. אני מאחל לכל מעשן שתהיה לו סיבה מספיק חזקה להפסיק לעשן. אני יודע עד כמה קשה להפסיק." .

הקבלות

תופעת הזלזול של ילדים בהוריהם הזקנים נזכרה גם בהמשך הספר:

• (משלי כג כב): "שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ, וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ"*.
• (משלי ל יז): "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם - יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר"*.
• וגם בספרים אחרים, (מיכה ז ו): "כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ".

פסוק ו

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: בית צדיק חוסן (חוזק) רב, מחוזק הוא מאד ולא יחרב; ובעת בוא בו הרשע, נעכר (נשחת) הבית ההוא.

תרגום ויקיטקסט: הצדיק מאחסן בביתו רכוש רב שאסף ביושר; אולם אם הצדיק יאפשר לרשע להביא רכוש אל ביתו - בגלל תבואתו של הרשע גם תבואת הצדיק נעכרת (מתקלקלת).

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ו.

דקויות

חֹסֶן

1. שם מופשט שעניינו חוזק, כמו ב(עמוס ב ט): "וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים"* (מצודות).

2. שם מוחשי כמו מחסן, ששומרים בו אוצרות, כמו ב(ישעיהו כג יח): "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לה', לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן", (ישעיהו לג ו): "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת, יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ". בית הצדיק הוא כמו מחסן גדול שיכול להכיל הרבה אוצרות - הרבה רכוש שהצדיק משיג בחריצות וביושר.

תבואה

1. שם מופשט שעניינו ביאה (מצודות); כשרשע בא אל בית הצדיק, חוסנו נפגע.

2. שם מוחשי שעניינו יבול, שמביאים מהשדה אל האוצר. בגלל תבואת הרשע, בגלל היבול שהרשע מביא אל אוצר הצדיק, גם תבואתו של הצדיק נעכרת ( מתקלקלת).

כשמכניסים תבואה נגועה בחרקים לתוך מחסן מלא תבואה נקיה - תוך זמן קצר החרקים ישתלטו על כל התבואה שבמחסן; גם כשהצדיק מאפשר לתבואה של רשע להיכנס אל ביתו, הרשע "מדביק" את הכל ופוגע גם בתבואת הצדיק.

משמעות

הפסוק מזהיר מפני שיתופי פעולה עסקיים עם רשעים:

1. בעולם החומר - כשהצדיק עושה שיתוף-פעולה עסקי עם רשעים, ומביא אל תוך ביתו תבואה של אנשים רשעים, תבואה זו הורסת את חומות ההגנה הרוחנית על אוצרותיו של הצדיק, וכל האוצרות שאסף בצדק עלולים גם הם להתקלקל: "שאם הצדיק יתן מקום אל הרשע להכניס תבואתו בתוך ביתו, היא מאבדת את שלו, כי הנמשך מצד הרע מכלה ומאבד כל מה שנמשך מצד הטוב" (רמ"ד ואלי פירוש שני, וכן ר' יונה גירונדי, מלבי"ם).

כך קרה ליהושפט מלך יהודה, (דברי הימים ב כ לז): "וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר: כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ; וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ".

2. בעולם המשפחה - קשרי נישואין עם משפחה של רשעים עלולים להרוס: "בית צדיק חוסן רב - כמו בית דוד... וכאשר נתערב בהם התבואות של הרשע, והיא עתליה המרשעת, נעכרת כל הבית, כי הרגה כל מלכי בית דוד" (הגר"א).

3. בעולם הנפש - "ובנמשל, הבית המליציי הוא הבונה בית נפשו על מכונות הצדק, וזה יש לו חסן רב וכל מידות הנפש... ואם יובא לשם תבואת רשע וציורי התאוות ועשות העול, יעכר ביתו הנפשיי" (מלבי"ם, וכן רמ"ד ואלי פירוש ראשון)

4. בעולם הרוח - הבאה של עבודת אלילים. ביתו של הצדיק הוא כמו אוצר של מוסר וערכים, אך כאשר הוא פותח את ביתו לערכים פסולים - הערכים שהוא מנסה להנחיל עלולים להתקלקל: "בית צדיק חוסן רב - בית המקדש שבנה דוד הצדיק חוסן רב ומגדל עוז לישראל, ובתבואת רשע נעכרת - ובהבאת עבודת אלילים שהביא מנשה בו - נעכרת" (רש"י).

הקבלות

משה רבנו הזהיר שלא להביא אל ביתנו עבודת-אלילים:

(דברים ז כו): "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" - לא להכניס הביתה את עבודת האלילים וערכיה.

גם יהושע הזהיר, שלא להביא למחנה ישראל חרם - שלל של מלחמת קודש, כי הדבר עלול לעכור אותו:

(יהושע ו יח): "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם, פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם, וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם, וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ"

אולם בני-ישראל לא שמעו בקול מוריהם והביאו עבודת אלילים לארצם, והנביאים ניבאו להם שהדבר יפגע בחוסן - באוצר הלאומי שלהם:

(ירמיהו כ ה): "וְנָתַתִּי אֶת כָּל חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֵת כָּל יְגִיעָהּ וְאֶת כָּל יְקָרָהּ, וְאֶת כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם";

(יחזקאל כב כה): "קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טָרֶף טֹרֵף נֶפֶשׁ אָכָלוּ חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ".

לפי הקבלות אלה יש לפרש את הפסוק:

כשעם ישראל צדיק - הבית הלאומי שלו (ארץ ישראל) מלא בחוסן (אוצר) רב; אולם בהבאת רעיונות של רשע, עבודת אלילים ורדיפת-בצע, האוצר נעכר, נפגע ונשחת ונמסר ביד האויב.

פסוק ז

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: שפתי חכמים המה יזרו (מפזרים) את הדעת ללמד לכל; ולב כסילים - לא יחפצו ללמוד כן כאשר החכמים חפצים ללמד.

תרגום ויקיטקסט: שפתי חכמים מוסיפים זֵר, עיטור וקישוט, פירוט והרחבה על דעות שהם לומדים מאחרים; אולם לבות כסילים מזלזלים בדעותיהם של אחרים, ולא מנסים להבין אפילו את הכַן (הבסיס) שלהם.

/ החכמים, ברוח שפתיהם, מזרים את המידע ומפרידים בין הטוב לרע ובין האמיתי לשקרי; אולם ליבם של הכסילים אינו כֵן (יציב ומבוסס), אינו יודע להבחין בין טוב לרע, הם משנים את דעתם כל הזמן בין לא לבין כן.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ז.

דקויות

1. הגר"א קישר את הפסוק לזר הזהב ולכן הנחושת שבמשכן: "שפתי חכמים יזרו דעת, כלומר, אף מה שיודעים מאחרים - מעטרים אותם ומיישרים דבריהם ואומרים כל דבר ודבר על אופניו, שיהיו ערבים ומתוקים לשומעם. ו"יזרו" מלשון זֵר... אבל הכסילים, לא די שאין יכולים לומר ה"דעת" נכון, אלא אפילו בליבם אין להם כן ורגל שיבינו זאת, ואין ל"דעת" מקום כלל בלבם" (ואני הוספתי כמה "עיטורים" - ראו בהקבלות).

2. גם מלבי"ם פירש יזרו מלשון זֵר וכן מלשון כַן, אולם הוא פירש את משמעות הפסוק אחרת: "החכמים ישימו אל הדעת זר סביב לשמרו מן הכסילים... אמנם הכסילים... לבם אינו עומד על כן ובסיס".

- אולם, הזֵר בכלי המשכן נועד לעיטור ולא לשמירה; אילו הכוונה היתה שהחכמים שומרים על הדעת, היה ראוי לכתוב "שפתי חכמים ינצרו דעת" או "יגדרו דעת".

3. גם רש"י פירש יזרו מלשון זר זהב, אבל הוא פירש לא כן = אינו זהב;

אולם, בלשון המקרא, בכל הפסוקים שבהם יש תקבולת ניגודית, משתמשים במילים מנוגדות, ולא בביטוי לא כן. אילו הכוונה היתה שלבם של הכסילים אינו זהב, היה ראוי לכתוב משהו כמו "ולב כסילים בדיל ועופרת" או "ולב כסילים כסף סיגים".

4. לפי גירסה אחרת בפירוש רש"י, לא כן = אינו אמת (כמו למשל בפסוק (מלכים ב יז ט): "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם...");

- אולם, לפי פירוש זה, הניגוד בין שני חלקי הפסוק אינו ברור ומדוייק.

5. מצודת דוד פירש את המילה יזרו מהשורש זרה = פיזר: "החכמים מפזרים את הדעת ללמד לכל", והכסילים "לא כן יחפצו ללמוד כאשר החכמים חפצים ללמד".

- אולם, גם לפי פירוש זה הניגוד בפסוק אינו ברור, כמו בסימן 3 למעלה. ועוד, בפסוק אחר נאמר לכאורה להיפך, (משלי י יד): "חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת"*(אמנם, שם אפשר לפרש שהחכמים מפזרים את הדעת לכולם בצורה מוצפנת, כך שכל אחד יבין את מה שהוא צריך להבין).

6. ורמ"ד ואלי פירש, שהמילה יזרו רומזת למלאכת הזרייה, שמטרתה להפריד את החיטה מהמוץ, את הטוב מהרע, (ישעיהו ל כד): "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ, אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה", (משלי כ כו): "מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם, וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן"*. דברי השפתיים נמשלו לרוח, (ישעיהו יא ד): "וְהִכָּה אָרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע". החכמים, ברוח שפתיהם, מבצעים זרייה על הדעת - מבחינים בין מידע אמיתי לשקרי;

לעומתם, ליבם של הכסילים אינו יציב - אין להם כן ובסיס, הם לא יודעים להבחין בין טוב לרע ומשנים את דעתם כל הזמן: "להודיע טבעם ההפכפך של הכסילים, שאינם עומדים בדיבורם, פעם אומרים לא ופעם אומרים כן, כי אינם יודעים מה שחפצים... וזהו גם כן מה שאמר הנביא על אנשי דורו:", (ירמיהו ח ו): "הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע, לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ"*, "כי היו תמיד מתנהגים בדרך פקפוק, ולכן לא היו יכולים ליתקן" (רמ"ד ואלי).

שפתי החכמים נמשלו לרוח, המזרה ומפרידה את הטוב מהרע; אבל הרשעים להיפך, (תהלים א ד): "לֹא כֵן הָרְשָׁעִים, כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ".

הקבלות

הפסוק רומז לשני חלקים של כלים שהיו במשכן ובמקדש:

המילה יְזָרוּ רומזת לזֵר - עיטור שהיה על ארון הברית, (שמות כה יא): "וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב", על השולחן ומסגרתו (שמות כה24-25), ועל מזבח הזהב (שמות ל3);

והמילה כֵן רומזת לכַן שהיה מתחת לכיור הנחושת, (שמות ל יח): "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה".

החכם והכסיל הם שני ניגודים, וגם הזר והכן הם שני ניגודים: הזֵר הוא החלק הגבוה ביותר של הכלים היקרים ביותר, והכַן הוא החלק הנמוך ביותר של הכלי הפשוט ביותר.

הפסוק מציג ניגוד בין החכמים לבין הכסילים:

שפתי חכמים יזרו דעת - החכמים (=האוהבים ללמוד) שמים זֵר על דברי הדעת שהם לומדים מאחרים, כלומר, מעטרים אותם, מרחיבים אותם ומוסיפים עליהם; ממשיכים את המחקר ומקדמים אותו;

ולב כסילים לא כן - הכסילים (= השונאים ללמוד), לא רק שאינם מוסיפים על מה שהם לומדים, הם אפילו לא נותנים להם כַן ובסיס - הם לא מנסים אפילו להבין את יסודם של הדברים שהם לומדים, אלא מתעלמים מהם לחלוטין ומסתמכים רק על המחשבות הפרטיות שלהם, מנסים "להמציא את הגלגל מחדש".

בפסוק אחר, הדעת נמשלה לכלי יקר, (משלי כ טו): "יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים, וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת"; והפסוק שלנו מלמד, שהכלי היקר נבנה בהדרגה, כל חכם ששומע את דברי הדעת מוסיף עליהם זרים ועיטורים.

פסוק ח

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: זבח רשעים, כשעדיין לא שבו מרשעם, ולא התפללו על המחילה, הוא תועבת ה'; ותפילת ישרים, השואלים מחילה בעת הבאת הזבח, התפלה ההיא היא לרצון לה'.

תרגום ויקיטקסט: זבח שמקריבים רשעים, הפוגעים בזולת, מתועב ושנוא על ה'; אולם תפילה שמתפללים ישרים, החיים בשלום עם הזולת, רצויה ואהובה לה'; ולכן הרשע צריך ליישר את יחסיו עם הזולת לפני שהוא בא להתפלל אל ה' ולהקריב לו קרבנות.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ח.

דקויות

למי פונה הפסוק?

1. הפסוק פונה לאדם המרגיש, שהוא עובד את ה' במאמץ רב, ובכל-זאת ה' רחוק ממנו ואינו מקבל ברצון את עבודתו. אדם זה צריך לבדוק את יחסו לזולת, שכן זבח של רשעים - הפוגעים בזולת במזיד - הוא מתועב ושנוא על ה'. ה' מקבל ברצון את תפילתם של אנשים ישרים - החיים בשלום ובמישור עם הזולת.

זבח נקרא קרבן כי מטרתו לקרב את האדם אל ה'. אבל כשהזובח הוא רשע, ה' לא רוצה להתקרב אליו, ולכן הזבח מתועב בעיניו.

אם כך, מה יעשה אדם רשע הרוצה לתקן את דרכיו ולהתקרב אל ה'? ראו "הקבלות".

2. הפסוק פונה לאדם החי בתקופה שבה בית-המקדש נשלט על-ידי רשעים. בתקופות כאלה, אי אפשר להקריב קרבנות במקדש, כי זבח רשעים תועבת ה'. הפתרון הוא להחליף את הקרבנות בתפילה, כי תפילת ישרים רצונו - ה' מעדיף תפילה של ישרים על קרבן של צדיקים. כך, כנראה, פירשו את פסוקנו בימי בית שני, במגילות קומראן. כהני בית המקדש בימיהם נחשבו בעיניהם לרשעים. לכן הם פיתחו - לראשונה - מערכת מסודרת של תפילות יומיות (ע"פ פרופ' אייל רגב). לאחר חורבן בית המקדש, חכמי יבנה נהגו כמותם ותיקנו את התפילות המקובלות בעם ישראל בימינו כתחליף לקרבנות, על-פי הפסוק ב(הושע יד ג): "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ".

זבח רשעים תועבת ה' - מדוע?

1. כי הזבח עצמו הוא תועבה, "כי מגזל יביאוהו" (אבן עזרא).

2. כי מעשיהם של הרשעים הם תועבה, כמו שנאמר בפסוק הבא, (משלי טו ט): "תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע, וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב"*.

זבח נקרא קרבן כי מטרתו לקרב את האדם אל ה'. אבל כשהזובח הוא רשע, ה' לא רוצה להתקרב אליו, ולכן הקרבן מתועב בעיניו.

3. כי כוונתם של הרשעים, כאשר הם מביאים את הזבח, אינה שלמה: "לפי שהם הפכפכים ופוסחים תמיד על שתי הסעיפים, עכשיו מביאים זבח לכפר על חטאתם, ולא יעבור זמן מועט שיחזרו עליו ככלב שב על קיאו... ולכן הזבח שלהם הוא תועבת ה' אפילו בעת הביאו, כי הוא יודע את מחשבתם הפגומה שאינם רוצים להתיישב בדרך התיקון" (רמ"ד ואלי; וכן במדרש לגבי בלעם).

הקבלות

1. זבח רשעים דומה לשוחד - הרשע מנסה לשחד את ה' בזבח כדי שיתעלם מהעבירות שלו. אבל, (דברים י יז): "ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים; הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד"*- "לא יָסִיר כְּלָל מֵענֶשׁ הָעֲבֵרָה בִּשְׁבִיל זְכוּת מִצְוָה שֶׁעָשָׂה הַחוטֵא" (ספורנו).

2. ה' מתעב גם סוגים אחרים של פולחן, למשל ב(ישעיהו א יג): "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" - בני ישראל בימי ישעיהו היו רשעים, כמו שהוא מפרט בתוכחתו, ולכן ה' תיעב את המנחות, הקטורת וההתאספות במקדש בחודשים ושבתות. גם העבודות הללו נועדו לקרב את האדם אל ה', וכשהאדם רשע, ה' אינו מעוניין שהאדם יתקרב אליו.

ישנם סיפורים נוספים בתנ"ך שניתן לפרש על-פי הרעיון הנזכר בפסוקנו:

3. קין והבל - בתורה מסופר שה' דחה את קרבנו של קין וקיבל את קרבנו של הבל; לפי חלק מהפירושים, הסיבה לכך היתה שקין היה רשע, ועל כך אמר לו ה', (בראשית ד ז): "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" - אם תיטיב את מעשיך, אשא ואקבל את קרבנך (ראו פירושו היפה של רש"ר הירש על הפרשה).

4. בלעם הקריב זבחים לה' כדי שיאפשר לו לקלל את ישראל, (במדבר כג א): "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק: בְּנֵה לִי בָּזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים"; אולם זבח זה, שנעשה מתוך כוונה רעה, היה מתועב על ה', ולעומת זאת תפילתם של בני ישראל התקבלה כי היו ישרים, כפי שבלעם עצמו הודה, (במדבר כג י): "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ". "לפי שבלעם אמר לבלק "בנה לי בזה שבעה מזבחות", כלומר הקב"ה חפץ בקרבנות, שכן הוא אומר לו על ידי איוב "ועתה קחו לכם שבעה פרים" וגו'; אמר הקב"ה: רשע! איני חפץ בקרבנותיך, זבח רשעים תועבת ה'; במה אני חפץ? בתפלה, שנאמר ותפלת ישרים רצונו" (רבי יהושע בשם רבי חנינא, ילקוט שמעוני; הובא בקיצור בפירוש רש"י, ובהרחבה אצל רמ"ּד וואלי על פסוקנו).

5. (קהלת ד יז): "שְׁמֹר רגליך[רַגְלְךָ] כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים, וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע": "יותר יהיה הקב"ה קרוב לשמוע תפילתך יותר ממה שהיו הכסילים מקריבים כמה זבחים ועולות" (ר' יוסף קרא).

6. ביטוי דומה נזכר ב(משלי כא כז): "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ"; נראה שכל פסוק פונה לנמען אחר:

- בפרק כא נאמר, שזבח רשעים הוא תועבה, לא רק כלפי ה' אלא גם כלפי החברה, והכוונה ללמד את החֶברה, שלא לקבל קרבנות מאנשים רשעים*;

- בפסוק שלנו נאמר, שזבח רשעים הוא תועבת ה', והכוונה ללמד את האדם עצמו, המרגיש שה' מרחיק אותו, שלא יחשוב שהוא יכול להתקרב לה' מחדש על-ידי קרבן.

מה יעשה הרשע הרוצה להתקרב אל ה'?

שתי אפשרויות:

א. הוא יכול לתקן את מעשיו כלפי הזולת, כך שיהפוך מרשע (הפוגע בזולת במזיד) לישר (איש שלום, שאינו פוגע בזולת); ואז יוכל להתקרב אל ה' בתפילה או בזבחים.

דרך זו נזכרת גם בתורה: אדם שיש לו חוב לרעהו, ונשבע שאינו חייב לו כלום, עבר שתי עבירות - בין אדם לחברו (גזל) ובין אדם למקום (שבועת שקר); על-פי התורה, הוא צריך קודם לתקן את העבירה כלפי רעהו ולהחזיר את החוב, ורק אחר-כך לתקן את העבירה כלפי ה' ולהביא קרבן, (ויקרא ה כג): "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה... וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לה'..." - השבת הרכוש הגזול היא השלב הראשון בתיקון. אם יביא קרבן אשם לפני שישיב את הגזלה - הקרבן הזה יהיה זבח רשעים ולכן תועבת ה'.

כך גם בהלכה, למשל לגבי תענית, המועילה "דוקא כשעושה תשובה עמו, כי התענית מועיל כמו קרבן לחטא: מה קרבן אינו מועיל בלי תשובה, שנאמר זבח רשעים תועבה, אף תענית חלום..." (משנה ברורה רכ ו).

ב. הוא יכול גם לפנות לאנשים ישרים, ולבקש מהם שיתפללו עבורו (רמ"א, יורה דעה סימן שלה סעיף י): "רצונו של הקב"ה מתגלה בייחוד בתפילתם של ישרים, שהם הצדיקים" . אין הכוונה לכל אדם שמוכר קמיעות או ברכות לפרנסתו, אלא רק לאנשים שהם ישרים וצדיקים, במיוחד בעניינים שבין אדם לחברו; והם לא רק מתפללים בעד הפונה אליהם, אלא גם מדריכים אותו להיות ישר בעצמו, כמו שמואל הנביא, (שמואל א יב כג): "גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה". אלה האנשים שתפילתם רצויה ביותר לה'.

פסוק ט

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: תועבת ה' דרך ההולך לעשות רשע, ועם שלא עשאה; והרודף לעשות צדקה, אף אם נאנס ולא עשאה, מכל-מקום יאהב לה'.

תרגום ויקיטקסט: ה' מתעב לא רק את הרשע אלא גם את המתלווה אליו בדרך הרשע; וכן ה' אוהב לא רק את הצדיק אלא גם את המרדף ומתלווה אליו בדרך הצדקה.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ט.

דקויות

בקריאה ראשונה נראה שמשמעות הפסוק היא "ה' מתעב רשע ואוהב צדקה", אבל זה מובן מאליו. מה החידוש?

נראה שהחידוש הוא במילה דרך:

1. ה' שונא לא רק את המעשים הרעים אלא גם את הדרך המובילה אליהם - ההכנה לעשיית רשע. וכן, ה' אוהב לא רק את מעשי הצדק אלא גם את הרדיפה וההשתדלות לעשות צדק (מצודות).

2. ה' שונא לא רק את הרשעים אלא את כל מי שהולך בדרכם - כל מי שמשתף איתם פעולה (ראו "הקבלות"). וכן, ה' אוהב לא רק את הצדיקים אלא גם את מי שמרדף אחריהם ומשתף איתם פעולה.

3. יש שפירשו שמטרת הפסוק היא להסביר את הפסוק הקודם, משלי טו8: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ"*- ה' מתעב את קרבנותיהם של הרשעים כי הוא הוא מתעב את דרכם והתנהגותם (ר' יונה).

- אולם, לפי זה היה ראוי להשתמש באותו מושג גם בחצאים השניים של שני הפסוקים - "ותפילת צדיקים רצונו... ומרדף צדקה יאהב" או "ותפילת ישרים רצונו... ואיש ישר יאהב".

תועבת ה'... יאהב

פסוקים המדברים על תועבת ה' ורצונו מציגים שני קצוות, ומכאן שיש גם מצב ביניים בין הקצוות - מצב שאינו מתועב אבל גם אינו רצוי*. מהו מצב הביניים הנרמז בפסוק זה?

ייתכן שמצב הביניים הוא, אדם שהולך בדרך הפרטית שלו - אינו מתחבר לרשעים ואינו מתחבר לצדיקים. הוא אינו מתועב על ה', אבל גם אינו רצוי לו, כי ה' מעדיף שהצדיקים ישתפו פעולה.

הקבלות

1. יהושפט מלך יהודה היה צדיק, אבל הוא לא קיים את ההנחיה שבפסוקנו והלך יחד עם אחאב הרשע למלחמה, והתוצאה, (דברי הימים ב יט ב): "וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה, וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט 'הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב?! וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'!".

2. רעיון דומה נזכר בפסוקים נוספים בספר משלי:

• (משלי א טו): "בְּנִי! אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם, מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם!"*.
• (משלי יא יט): "כֵּן צְדָקָה לְחַיִּים, וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ" - אדם צריך להשתדל להיות כן (בסיס) למעשי צדקה, ולא לרדוף אחרי מעשים רעים*.
• (משלי טו ו): "בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב, וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת"*

פסוק י

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: יסורים רעים מוכנים לעוזב אורח הנכון והראוי; ושונא תוכחת ימות.

תרגום ויקיטקסט: מוסר (ביקורת) הוא רע (כואב וקשה) לאדם שעזב את אורח (דרך) הישר; אולם למרות זאת כדאי לו לקבל ביקורת, כי שונא תוכחת - ימות.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו י.

דקויות

פסוקים רבים בספר משלי מלמדים שיש לאהוב ביקורת; אולם הפסוק שלנו קיצוני - שונא תוכחת ימות - עד כדי כך?!

1. "מי שעוזב דרך ה', צריך ליסרו במוסר רע וקשה, כדי שיוסר; ומי ששונא תוכחת ימות ברעתו, כי לא ישוב ממנה" (רלב"ג), כלומר - מי ששונא תוכחת, לא יזכה לחוות את חוויית השינוי והשיפור, אלא יישאר רע עד יום מותו;

2. "ואשר לא יתעורר לקול המוכיחים - יוכפל עונו, כי הזהירוהו והקשה את לבו ולא נזהר... כי העובר עברה, תתקפהו התאוה והיצר השיאו, ויתכן כי נפשו מרה לו על אשר לא עצר כח מפני יצרו, ואולי יכסוף לתוכחת ויקוה למוסר. אבל שונא התוכחת כבר נואש מנפשו, ושנאת התוכחת תהיה לו לעדה כי הוא שונא דברי השם יתברך" (ר' יונה גירונדי, שערי תשובה ב י-יא).

פסוק יא

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: שאול ואבדון (הקבר והגיהנם) המה נגד ה' ויודע כל אשר בהם, ומכל שכן שיודע הוא כל מחשבות לבות בני אדם.

תרגום ויקיטקסט: אפילו השאול והאבדון, מקומם של הרשעים הגדולים ביותר, נמצאים נגד עיני ה', הוא רואה אותם ומשגיח עליהם; אף כי (על אחת כמה וכמה) ליבות בני האדם, גם כאשר הם חוטאים, נמצאים נגד עיני ה', ה' משגיח עליהם ומאפשר להם לשוב אליו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו יא.

דקויות

הביטוי אף כי משמעו קל וחומר: "ידוע כי שאול ואבדון הם נגד ה', ומכאן ברור, כל שכן, שגם ליבות בני אדם הם נגד ה'". מה הקשר?

1. שאול ואבדון מסמלים את הנסתר, החשוך והנעלם מעינינו. ולפי זה מטרת הפסוק היא ללמדנו שהכל גלוי לפני ה': ה' רואה את כל מה שקורה בשאול ובאבדון, למרות שהם חשוכים ורחוקים ונסתרים מעיני כל חי; אף כי - קל וחומר שהוא רואה את כל מה שקורה בליבות בני האדם, שהם פחות חשוכים ונסתרים מהשאול:

"שלא כמידת בשר ודם מידתו של הקב"ה, כי מידת בשר ודם, העומד במקום אור אינו יכול לראות מה שנעשה במקום חושך, אבל הקב"ה אינו כן, אלא אף על פי שהאור ממנו ובו, מכל מקום הוא רואה ומשגיח על כל מה שנעשה במקום חושך", וכמו ב(דניאל ב כב): "הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא, יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא ונהירא[וּנְהוֹרָא] עִמֵּהּ שְׁרֵא" (רמ"ד ואלי פירוש שלישי, ודומה לזה מלבי"ם, רש"י ומצודות).

- אולם לפי פירוש זה, לא ברור מדוע דווקא השאול והאבדון מובאים כסמל לדבר נסתר ונעלם - והרי יש עוד הרבה דברים נסתרים מעינינו.

- ועוד: ההגיון שב"קל וחומר" זה אינו ברור, שהרי הסתרה היא עניין אישי. יש דברים שרק אני רואה, ועדיין אי אפשר להסיק מכאן ב"קל וחומר" שאני רואה הכל.

2. שאול ואבדון מסמלים את הרע. בספר משלי, במיוחד, השאול הוא מקומם של החוטאים הגדולים ביותר, (משלי ה ה): "רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ"*, (משלי ז כז): "דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ, יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת"*, (משלי ט יח): "וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם, בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ"; וכן ב(תהלים ט יח): "יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה, כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים".

נגד- = מול העיניים: אפילו השאול והאבדון, המקומות הטמאים והאפלים ביותר, נמצאים לנגד עיני ה' והוא משגיח עליהם. אף כי - קל וחומר שה' משגיח על ליבותיהם של בני האדם, גם אם הם חוטאים גדולים.

גם בשיא האפלה ניתן למצוא את ה', אם מבקשים אותו בכל הלב, (דברים ד כח): "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן, אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן; וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאֶתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"*, (תהלים קלט ח): "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ" (פירוט).

"ההשגחה העליונה של בעל הרחמים נוקבת ויורדת עד שאול ואבדון, אף על פי שהן האשפות המטונפות של עולם התוהו, כמלך שנפל ממנו מרגלית במקום האשפות, שאינו מניחה לשם, אלא משתדל לבקשה ולהשיבה אליו, כי היא יקרה בעיניו. כך המלך העליון חושב מחשבות לבלתי יידח ממנו נדח, אף על פי שירד בעוונו עד עמקי שאול ואבדון" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

3. לפירוש נוסף ראו "הקבלות".

הקבלות

הפסוק שלנו מקביל בין שאול ואבדון לבין לבות בני האדם;

פסוק דומה מקביל בין שאול ואבדון לבין עיני האדם, (משלי כז כ): "שְׁאוֹל ואבדה[וַאֲבַדּוֹ] לֹא תִשְׂבַּעְנָה, וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה"*.

השאול מסמל אינסופיות; השאול אינו שבע לעולם - בכל שעה מגיעים אליו מתים חדשים.

בפרק כז, השאול הוא משל לעיניים, והמסר שלו הוא - אין טעם שהאדם ינסה "להשביע" את עיניו בכך שייקח כל דבר שמוצא חן בעיניו, כי עיניו לא ישבעו, ותמיד ירצו עוד ועוד; כפי שהשאול לא ישבע, וגם אם ימותו הרבה אנשים הוא תמיד יהיה מוכן לקבל עוד.

בפרקנו, השאול הוא משל ללב, וייתכן שהמסר שלו הוא שה' משגיח גם על הרהורי-הלב. אנשים רבים אינם מייחסים חשיבות להרהורים שלהם, וחושבים שגם ה' לא מייחס להם חשיבות. הרי יש כל-כך הרבה הרהורים, הם שוטפים ומתחלפים בכל רגע ואפילו האדם עצמו אינו זוכר במה הרהר לפני שעה. אבל ה' מייחס חשיבות גם להרהורים החולפים והנשכחים, כפי שהוא מייחס חשיבות להמוני האנשים הנמצאים בשאול והמצטרפים בכל רגע. לפי זה, משמעות הפסוק היא: "השאול והאבדון, עם כל המגוון האינסופי של אנשים המגיעים אליהם ומתחלפים בהם בכל שעה, נמצאים לנגד עיני ה', ה' יודע את כולם ומשגיח עליהם; קל וחומר - אף כי - הוא יודע את ההרהורים הנמצאים בליבות בני האדם, למרות שהם מתחלפים בכל שעה והאדם עצמו אינו זוכר אותם". ולכן "יזהיר האדם לטהר ליבו, כי השם בוחן כליות ולב, על כן יבוש האדם מחרוש בלבבו מחשבות אוון..." (ר' יונה).

הלב והעיניים נזכרו יחד ב(במדבר טו לט): "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אֹתָם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם": כאשר הלב והעיניים שולטים באדם, והוא הולך אחריהם בלי מחשבה, הוא עלול להגיע לזנות; והזנות מובילה אל השאול והאבדון, (משלי ז י): "וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ, שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב... הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם... דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ, יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת"*.

פסוק יב

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: הלץ, בעבור שלא יאהב התוכחה, לזה לא ילך אל חכמים מפחדו פן יוכיחנו.

תרגום ויקיטקסט: אדם לץ לא אוהב שמוכיחים לו שהוא טועה, ולכן לא הולך אל חכמים היודעים להוכיח.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו יב.

דקויות

מה המשמעות המעשית של הפסוק?

1. אבחנה עצמית: אני יכול לאבחן ולדעת מה מצבי הרוחני, לפי הרצון שלי לפגוש חכמים. האם אני מרגיש אי-רצון ללכת אל אנשים חכמים, כי אני חושש שהם ימתחו עליי ביקורת? אם כן, כנראה יש בי צד לֵץ = המזלזל בחכמה. אני לא מספיק מעריך את החכמה, ומעדיף לוותר על חכמה כדי להימנע מאי-הנעימות של שמיעת ביקורת.

2. עצה למורים: יש מורים חכמים האוהבים למתוח ביקורת על התלמידים. הביקורת יכולה להועיל, אבל היא גם עלולה להרחיק חלק מהתלמידים, שיעדיפו לא לבוא לשיעור בכלל. אם אותם מורים יקבלו את כל התלמידים במאור-פנים ובלי למתוח ביקורת, התלמידים יבואו לשיעור בשמחה. ומתוך שהם מתעסקים בתורה, האור שבה יחזיר אותם למוטב גם בלי ביקורת.

הקבלות

פסוקים נוספים מלמדים שהלץ אינו אוהב לשמוע ביקורת:

• (משלי ט ח): "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ"*.
• (משלי יג א): "בֵּן חָכָם מוּסַר אָב, וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה"*.

ומצד שני, מי שאוהב לשמוע תוכחות הולך אל החכמים המלמדים אותו דעת:

• (משלי טו לא): "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים - בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין"*.
• (משלי יב א): "אֹהֵב מוּסָר - אֹהֵב דָּעַת, וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר"*.

פסוק יג

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: שמחת הלב תיטיב מאור הפנים וזהרו; ובעבור עצבת לב, נכאה (נשברה) הרוח וישפל בעיני עצמו.

תרגום ויקיטקסט: לב (אופי) שמח גורם לפנים להיראות טובות ויפות יותר; אולם כשהלב עצוב, הוא משרה רוח (אוירה) של מכה ושבר על הפנים ופוגע ביופיים.

/ לב שמח גורם לאדם לפנות לכיוונים טובים, לפעול נכון ולהצליח; אולם כשהלב עצוב, רוח הרצון נֵכָה ואינה מסוגלת לפנות לשום כיוון.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו יג.

דקויות

לב שמח ייטיב פנים

יש אנשים (ובמיוחד נשים) שנכנסים לדיכאון כי לדעתם הם לא מספיק יפים, והם חושבים שהדבר מפריע להם להגיע להישגים בחיים, למשל למצוא בן/בת זוג. הפסוק ממליץ לפעול בכיוון ההפוך - לא לתת למראה החיצוני לפגוע בשמחה, אלא להשתמש בשמחה כדי לשפר את המראה החיצוני:

לב = מקום המחשבות, המסמל את האופי; ייטיב = יעשה טוב, יְיַפֶּה (כמו ב(בראשית כד טז): "וְהַנַּעֲרָה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד", (מלכים א א ו): "וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד"); לב שמח ייטיב פנים = כשהאופי שמח, והלב מלא במחשבות שמחות, גם הפנים טובות ויפות.

ובעצבת לב רוח נכאה

העצבות משפיעה לא רק על הפנים אלא גם על הרוח והמחשבות:

נכאה - מהשורש נכה, כמו מַכָּה, וכמו ב(תהלים קט טז): "וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת", (דניאל יא ל): "וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ". רוח נכאה - רוח שקיבלה מַכָּה ונעשתה נֵכָה, ועכשיו אינה מסוגלת לזוז לכיוון של שמחה; מחשבה שבורה ומיואשת; כשאדם נמצא במצב של עצבות ודיכאון, קשה לו לשלוט במחשבות שלו, כל מחשבה שהוא מנסה להעלות בדעתו "נשברת" וסוטה לכיוון של ייאוש.

טענה זו מקבלת חיזוק ממחקרים פסיכולוגיים: "כאשר אנשים מדוכאים מנסים להיאבק במחשבותיהם הדכאוניות, נבצר מהם ליצור לעצמם חלופות טובות יותר. לאחר שהחל הגל הדכאוני של המחשבה, יש לו השפעה חזקה, כמעט מגנטית, על מסלול האסוציאציות. לדוגמה, כאשר אנשים נתבקשו לפענח משפטים קצרים, שסדר המילים בהם השתבש, הם הצליחו בפיענוח היגדים דכאוניים ("העתיד הקרוב נראה רע") הרבה יותר מאשר בפיענוח היגדים מרנינים ("העתיד הקרוב נראה נפלא")."

"נטיית הדיכאון להנציח את עצמו משפיעה אפילו על הסוגים של הסחות-הדעת שאנשים בחרו בהם. כאשר ניתנה לאנשים מדוכאים רשימה של דרכים - חלקן עליזות וקלות וחלקן כבדות ורציניות - להסיח את דעתם ממשהו עצוב... הם בחרו במידה גדולה יותר בפעילויות המלנכוליות. ריצ'ארד ונצלאף (Wenzlaff), פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס, שערך מחקרים אלה, הגיע למסקנה כי אנשים שכבר נקלעו לדיכאון צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי למקד את תשומת ליבם במשהו עליז לחלוטין, ולהשגיח בקפדנות שלא יבחרו בשגגה במשהו - סרט סוחט דמעות, ספר טרגי - שישוב ויקדיר את מצב רוחם" (ד"ר דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", עמ' 90). אם כך, לאדם שמח ישנם שני יתרונות על אדם עצוב - הוא נראה טוב יותר, וגם נעים יותר להיות במחיצתו.

פנים לעומת רוח

מדוע החצי הראשון של הפסוק מדבר על פנים המציינים מראה חיצוני, והחצי השני מדבר על רוח שהיא פנימית? "כי היה לו לומר: ובעצבת לב הפנים רעים או זועפים או חשוכים" (רמ"ד ואלי)! כמה תשובות:

1. גם במציאות, הניגוד בין שמחה לעצב אינו מוחלט: השמחה מתבטאת במראה החיצוני של הפנים, אך הצער הוא פנימי יותר ומתבטא בעיקר בדיכאון של הרוח; האדם מסוגל לשמור את העצבות שלו בלב ולהציג פנים שמחות כלפי חוץ, לפחות לזמן קצר, כמו ב(משלי יד יג): "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב"*. הבחנה זו חשובה לאנשים העוסקים באבחון וייעוץ, שלא יטעו כשהם רואים אדם המפגין שמחה כלפי חוץ, כי ייתכן שבתוכו הוא מדוכא (ע"פ גליה).

2. גם רוח נכאה מייבשת את העצמות ופוגעת בבריאות הגוף, (משלי יז כב): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה, וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם"*, וכאשר אדם לא בריא, הוא נראה רע, (נחמיה ב ב): "מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה? אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב!"; וכך בסופו של דבר העצבות משפיעה גם על המראה החיצוני.

3. גם הפָנִים כאן מסמלים את בריאות הגוף והנאתו: "...שלא יעלה על הדעת שאין תועלת והפסד על מחשבות הלב... כי יש ללב פועל בגוף - כי עיקר הנאת הגוף וצערו תלויים בלב, כי משמחת הלב יגיע עיקר תענוג הגוף... ובעצבת ליבו ויגונו יגיע שבר רוח, ולא תימצא הנאה לגוף עם שבר רוח" (ר' יונה).

4. הפָנִים כאן מסמלים את הכיוון שאליו האדם פונה ומסתכל: לב שמח ייטיב פנים = כשהאדם שמח, הוא מצליח להתקדם היטב בכל כיוון שאליו הוא פונה; אך כשהאדם עצוב, רוחו שבורה ואין לו מוטיבציה להתקדם לשום כיוון: "כי השתוקקות האדם למצוה לעשותה או לשאר דברים היא באה מהרוח השורה בו... מי שליבו שמח בעמלו, ייטב פנים שלו... אבל מי שליבו עצב - הרוח שלו... שבורה, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל" (הגר"א).

5. גם ה"פנים" וגם ה"רוח" הם משל לתקשורת בין ה' לבין האדם - ה' "מסביר פנים" לאדם, ומשרה עליו את "רוח הקודש": "פנים בפנים דיבר ה' עמכם... רוחי אשר עליך..." (הגר"א); לפי זה, הפסוק מלמדנו ש"אין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה".

6. הפסוק עוסק ביחסו של האדם אל הזולת: כשהלב שמח - האדם מיטיב פנים לזולת, פונה אל הזולת ברצון ובנעימות; אולם כשהלב עצוב - הוא משרה רוח נכאים, אוירה שבורה ודכאונית על כל סביבותיו.

7. "כוונתו של החכם, ללמד שהכל תלוי ברוח, ואם לב שמח ייטיב פנים - הוא מפני שהרוח שמח, ואם בעצבת לב הפנים רעים וחשוכים - הוא מפני שהרוח נכאה. לאפוקי מסברתם הנבערה של אותם האומרים שהכל תלוי בתענוגי הגוף, כמו בריבוי אכילה ושתייה או בריבוי הטיול או בריבוי השחוק, שאם הרוח עצב - הדברים האלו אינם מועילים כלום לשמחו... ומכאן ילמדו הרופאים... שאם יעשו כל הרפואות שבעולם לרוח עצב, לא יועילו כלום, אלא אם כן ידעו ממנו סיבת עצבתו... וכאשר הרוח יחזור לאיתנו, גם הגוף יחזור מייד לבריאותו, בלי הוצאות של רפואות שהן לא לעזר ולא להועיל" (רמ"ד ואלי).

הקבלות

רחל ולאה היו שתי אחיות. הן (כנראה) היו תאומות, שהרי בלילה הראשון יעקב חשב שלאה היא רחל. אולם רק על רחל נאמר שהיתה יפה, (בראשית כט יז): "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". מדוע?

לפי החסידות (ע"פ הרב יצחק גינצבורג, "יין המשמח" חלק שני), הסיבה היא:

""[ועיני לאה] רכות - ""שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, ובכתה" (רש"י שם ע"פ ב"ב קכג)! ללאה היה לב עצוב שעורר בה רוח נכאה - היא חשבה מחשבות דיכאוניות על הגורל המר המצפה לה עם עשו. היא בכתה, והיופי הטבעי שלה לא בא לידי ביטוי, כדברי המשורר "כשאת בוכה - את לא יפה...".

אולם, לרחל היה לב שמח והוא היטיב את פניה, ולכן היתה יפת תואר ("הוא צורת הפרצוף"), ויפת מראה ("הוא זיו קלסתר").

ולכן (בראשית כט ל): "וַיֶּאֱהַב [יעקב] גַּם אֶת רָחֵל [יותר] מִלֵּאָה" - לא רק בגלל היופי החיצוני, אלא בגלל שמחת-החיים שגרמה לה להיות יפה.

פסוק יד

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: לב נבון יבקש (יחזר אחר ה)דעת ללמדה; ופי כסילים יעשה את האולת לריע וחבר, להיות רגיל עמה.

תרגום ויקיטקסט: לב של אדם נבון מבקש (מחפש) תמיד לדעת את כל האמת ולברר את רמת האמינות של כל מידע; ולעומתו, פה של אנשים כסילים נוהג כמו רוֹעֶה של איוולת (שטחיות) - הם מטפחים ומפרסמים שמועות שטחיות ולא בדוקות.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו יד.

דקויות

דעת לעומת איוולת

הניגוד בפסוק הוא בין דעת (הכרות קרובה וודאית) לבין איוולת (שטחיות). הנבון (המוכשר לחשוב ולהסיק מסקנות) מחפש תמיד את הדעת - העובדות המדוייקות, אולם הכסיל (השונא חכמה) מסתפק באיוולת - שמועות לא-בדוקות.

הכסיל מסמל גם את יצר הכסילות שנמצא בכל אחד מאיתנו. כשאנחנו שומעים בתקשורת ידיעה שסותרת את השקפת העולם שלנו, אנחנו מייד מזכירים שצריך להתייחס לידיעה בעירבון מוגבל, שהרי לא כל מה שאומרים בתקשורת הוא נכון. אבל כשאנחנו שומעים ידיעה שמתאימה להשקפת העולם שלנו, למשל: כשפוליטיקאי מהמחנה השני נאשם בשחיתות, אנחנו משום-מה שוכחים ש"לא כל מה שאומרים בתקשורת הוא נכון", ויש לנו נטיה לקבל את הידיעה בלי לבדוק לעומק האם היא אכן נכונה.

הפסוק מציע לנו להפעיל כנגדו הכסיל הזה את הנבון, את יצר התבונה שבליבנו, ולבקש דעת - לחפש ולבדוק את העובדות עד שנדע אותן בבירור, בין אם מתאימות לדעתנו ובין אם לא.

יִרְעֶה

1. מלשון רֵע, חבר: הכסיל מתרועע, מתחבר ומתיידד עם השטחיות, הוא אוהב ידיעות שטחיות שאינן דורשות ממנו להתעמק (מצודות).

2. מלשון רוֹעֶה צאן: הכסיל מטפח ומגדל את האיוולת כמו שרועה מגדל כבשים; הוא לא רק קולט שמועות שטחיות אלא גם מוסיף עליהן פרטים, מגדיל אותן ומפיץ אותן הלאה.

הקבלות

1. ניתן לראות בפסוק הנחיה חינוכית לאנשים שמנסים לחנך כסילים: מאחר שהכסילים מתיידדים ומתרועעים עם איוולת, מי שרוצה לחנך כסילים חייב לדבר עמם בשפה השטחית שלהם, ולנסח את דבריו בקיצור נמרץ, כמו שנרמז גם בפסוק המקביל מתחילת הפרק:

(משלי טו ב): "לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת, וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת"*.

2. הנבון משתמש בלב (לב נבון), והחכמים משתמשים בלשון (לשון חכמים) - ראו "חכמה ותבונה בגוף האדם".

פסוק טו

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: כל ימי עני רעים, עם כי מצוי לו די מחסורו, כי יתקנא בעשירי העם ורעה עינו בשלהם; אבל מי שיש לו לב טוב לבל ירע עינו בזולתו, ישמח בחלקו, וימיו נדמים לו תמיד כימי משתה ושמחה.

תרגום ויקיטקסט: כל ימי חייו של אדם עני הם רעים, קשים ועצובים; ולכן אדם טוב לב עושה משתה ושמחה תמיד ומזמין את העניים כדי לשמחם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו טו.

דקויות

כל ימי עני רעים

1. רע = עצוב; כל ימי עני רעים = כשאדם עני, הוא נמצא כל ימיו בצער. בפסוקים קודמים למדנו, (משלי טו יג): "וּבְעַצְּבַת לֵב - רוּחַ נְכֵאָה" - כשהאדם עצוב, רוחו נשברת, הוא מתייאש ומאבד את המוטיבציה לעשות דברים*; כך קורה באופן טבעי לאדם עני.

2. מהמילה כל הסיקו חז"ל, שגם בשבתות ובימים טובים, כשהעני אוכל לשובע, עדיין רע לו; ומכאן "שינוי וסת - תחלת חולי מעים" (שמואל, תלמוד בבלי כתובות קי:), כל שינוי בהרגלים, גם אם הוא לטובה, גורם נזק. מכאן הסיקו הלכה למעשה, שאסור לאיש לכפות על אשתו (או להיפך) לעבור דירה, אפילו למקום טוב ואיכותי יותר: "אף לא מנוה רעה לנוה יפה" (רבן שמעון בן גמליאל שם), כי "הנוה היפה בודק את הגוף למי שבא מנוה רע, ומתוך כך חלאים באים עליו" (רש"י שם).

3. פירוש נוסף למילה כל: "יפה אמר שלמה: כל ימי-עני רעים: יש לו לעני מכה – אין לו בצל לשים על פיה, יש לו בצל – אין לו מכה..."" (ספר הבדיחה והחידוד: עניים ועשירים, קבצנים וקמצנים / אלתר דרויאנוב).

טוב לב

1. לפי רוב הפירושים, הכוונה לאדם שיש לו לב שמח, אדם השמח בחלקו (רש"י, מצודות, הגר"א). לדבריהם יש לקרוא את הפסוק "וטוב לב כמשתה תמיד", כלומר, אדם שיש לו לב טוב ושמח, והוא שמח בחלקו, מרגיש תמיד כאילו שהוא נמצא במשתה; כדברי חז"ל "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד א). "עני הדעת... כל ימיו הם רעים מפני הצמצום שבדעתו, שגורם לו תמיד אנינות דאגה ועצב... ואפילו יהיה עשיר גדול, לא ימצא נחת רוח בעושרו מפני עניות דעתו. מה שאין כן העני בנכסים, שאם יהיה עשיר בדעתו הרחבה, הנה הוא שמח בחלקו כאילו עושה משתה תמיד כמשתה המלך" (רמ"ד ואלי).

- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "טוב לב כמשתה תמיד". מכיוון שאין כ הדמיון בפסוק, נראה לענ"ד שטוב לב הוא -

2. אדם בעל לב טוב; וטוב לב משתה תמיד = אדם בעל לב טוב יעשה תמיד משתאות ויזמין אליהם את העניים, כדי לשמח אותם; בפסוקים קודמים למדנו, (משלי טו יג): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים"*- כשהאדם שמח, קל לו יותר לפנות לכיוונים טובים שישפרו את איכות חייו. גם בהמשך הספר נאמר שצריך לדאוג לשמחתם של העניים, במיוחד בזמן משפט, (משלי לא ו): "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד, וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ; יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ, וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד"*.

עני לעומת טוב לב

אם הפסוק מתחיל ב"עני", מדוע הוא לא מסיים ב"עשיר"?

1. שני חצאי הפסוק מתארים שתי נקודות מבט מנוגדות על החיים: נקודת מבט אחת מדגישה את העוני והסבל, וגורמת לכך שכל ימיו של האדם רעים ועצובים; ונקודת המבט השניה מדגישה את הטוב, וגורמת לכך שכל ימיו של האדם שמחים כאילו שהוא במשתה: "דקדוק לשון הפסוק, שאמר כל ימי עני רעים ולא סיים ההיפוך בעשיר רק שסיים וטוב לב משתה תמיד... רוצה לומר, שאפילו אם הטוב לב הוא גם כן עני, אף על פי כן הוא מלא שמחה תמיד כבמשתה. וזה שמשל שמחתו למשתה, כי טבע המשתה לשמח גם העני ומר נפש, כי באמת גם הטוב לב צריך להרגיש בוודאי מידת עניותו ושפלתו... אך אעפ"כ, גם אז בפנימיות לבבו הוא מלא שמחה מגודל בטחונו בהשם יתברך, שבוודאי יעמוד בעזרתו... כי לב נשבר ועצבות הם שתי בחינות רחוקות זו מזו, אחר לב נשבר באה שמחה, וכמבואר בשיחות הר"ן..." (נחת השולחן אורח חיים תרצז)

2. ולפי פירושנו למעלה, חצאי הפסוק אינם מנוגדים אלא משלימים - החצי השני של הפסוק בא ללמד מהו היחס הטוב והנכון לעני הנזכר בחצי הראשון - לעשות לו משתה כדי לשמח את ליבו.

הקבלות

הרב משה איסרליש (הרמ"א), שכתב את ההגהות על ה"שולחן ערוך", פתח וסיים את הגהותיו על חלק "אורח חיים" בשני פסוקים הכוללים את המילה תמיד:

בתחילת הסעיף הראשון, (תהלים טז ח): "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד..." "הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד".

ובסוף הסעיף האחרון, "יש אומרים, שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן. מכל מקום, ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים," "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד".

שני ה"תמידים" קשורים זה לזה (ראו שערי תשובה שם):

1. כשאדם משוה את ה' לנגדו תמיד, גם השתיה והשמחה שלו היא עבודת ה', והוא יכול לשתות ולשמוח בלב טוב: "עיקר עבודת ד' הוא בשמחה, ולכן כשכוונתו לשם מצוה - היא משתה ושמחה של מצוה" (ערוך השולחן);

2. כשאדם משוה את ה' לנגדו תמיד, מתוך כך הוא מקיים את כל המצוות, ובזכות קיום המצוות הוא זוכה להיות שמח תמיד (הרב שלמה אבינר, מעייני הישועה).

3. כשאדם משוה את ה' לנגדו תמיד, ומקשר את כל מה שעובר עליו לה', הוא שמח בחלקו וכל ימיו שמחים כמו משתה: "אין דבר שמועיל ומוכרח לשלימות השכל וההשגה כמו השמחה דקדושה בתמידות... וזה כולל כל קיום התורה שצריך האדם לקיים תמיד, היינו: לקשר עצמו אל השכל דקדושה (שיויתי ה' לנגדי תמיד), ולעבוד ה' בשמחה תמיד. ועל כן כלל אותם הרב ז"ל בשני תמידין כסדרן, ונעץ סופן בתחלתן..." (נחת השולחן אורח חיים תרצז)

פסוק טז

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: יותר טוב מעט הון הבא ביראת ה' וביושר, מאוצר רב ובו מהומת-קול בני אדם צועקים על העושק אשר בו.

תרגום ויקיטקסט: טוב יותר להשיג רכוש מועט תוך יראה (זהירות) לשמור על כל מצוות ה', מלהשיג אוצר רב של רכוש תוך מהומה (מלחמה) עם ה' או עם עצמו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו טז.

דקויות

יראת ה'

יראת ה' היא זהירות שלא לעבור על מצוות ה':

1. לפי המצודות - מצוות בין אדם לחברו, בתחום הממון: “"יותר טוב מעט הון, שבא ביראת ה' וביושר, מאוצר רב, ובו מהומת קול בני אדם צועקים על העושק אשר בו";

2. לפי הגר"א - מצוות בין אדם למקום, בעולם התורה: "כי לפעמים ילמד... הרבה... לכבוד וגאוה ומרמות וקנטור ודומיהן, ובתוך הרוב שלמד, יקרה מעט שלמד ביראת ה', ואותו מעט יותר טוב מכל האוצר שקבץ ולמד ומהומה בו";

3. ולענ"ד, הכוונה גם למצוות בין אדם לחברו, בעולם התורה: ישנם הטוענים שהם חייבים ללמוד את כל התורה כולה, ולשם כך מתבטלים מענייני העולם הזה, כגון נשיאה בעול הפרנסה והשירות הצבאי, בטענה שאם לא יקבלו כסף ויצטרכו לעסוק במלאכה, ילמדו פחות. התנהגות זו עלולה לגרום להתמרמרות ציבורית וחלילה לחילול השם. טוב יותר ללמוד מעט ביראת ה', ולקיים את דברי חז"ל "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" ו"כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם", מלצבור אוצר רב של ידע תורני באופן שעלול לגרום ל"מהומת קול בני אדם הצועקים על העושק אשר בו".

מהומה

אילו מטרת הפסוק היתה רק ללמדנו שיראת ה' חשובה יותר מרכוש, היה מספיק לכתוב את החצי הראשון של הפסוק, ושהחצי השני יהיה מקביל לו לגמרי, למשל: "טוב מעט ביראת ה', מאוצר רב בלא יראת ה'". אך החצי השני אינו מקביל לגמרי לראשון, ומכאן שהפסוק בא ללמדנו דבר נוסף - כאשר אין "יראת ה'" יש מהומה. מהי ה"מהומה"?

1. מהומה = צעקות של מריבה גדולה, מלחמת אחים: "קול בני אדם צועקים שנעשה האוצר מגזל וחמס" (רש"י), כמו ב(עמוס ג ט): "... הֵאָסְפוּ עַל הָרֵי שֹׁמְרוֹן וּרְאוּ מְהוּמֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ" - מלחמה בין העושקים לעשוקים; כשאדם חושב רק על צבירת רכוש רב ללא יראת ה', הדבר עלול לסבך אותו במריבות ומלחמות גדולות - עם אנשים שהוא פגע בהם תוך כדי צבירת הרכוש, או עם אנשים שמקנאים בו; ולכן, עדיף לאדם לצבור מעט רכוש תוך הקפדה על יראת ה', מלצבור אוצר רב וגדול שיסבך אותו ואת משפחתו במהומה ומלחמה.

2. מלחמה בין האדם לבין ה', כמו בפסוק שנאמר בפרשת הקללות, (דברים כח כ): "יְשַׁלַּח ה' בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי". ייתכן שהכוונה שם למלחמה פנימית של האדם עם עצמו, בלבול ועצבנות המביאים מארה (קללה) במעשי ידיו של האדם. הפסוק שלנו מלמד, שמי שמנסה להשיג אוצר רב, תוך התעלמות מהחוקים והמגבלות שה' הציב לנו (כגון: שמירת שבת או איסור ריבית), עלול להתמכר לרדיפת העושר, שתפגע בשלווה הנפשית שלו, ובמקרים קיצוניים עלולה להביאו לטירוף הדעת.

3. מלחמה בין היורשים; הביטוי "ביראת ה'" נזכר גם ב(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה", ושם הכוונה היא, שכאשר אדם בוטח ביראת ה', זכותו מגנה גם על בניו*; לפי זה, פירוש הפסוק שלנו הוא "טוב להוריש לילדים מעט ביראת ה', המזכה אותם גם במחסה והגנה, מלהוריש לילדים אוצר רב ומהומה בו".

4. ובדרך הרמז: "מילת מהומה כשתי מילות: מה ומה, כלומר, מה הוא ובמה נחשב הוא אוצרו הרב של העשיר, שאין עליו השראת הקדושה, וכאילו אין בו כלום, כי בהיותו נמשך מצד הקליפה אין לו ודאי העמדה וקיום..." (רמ"ד וואלי פירוש שני).

הקבלות

1. פסוק 16 מדבר על יראת ה', ופסוק 17 בנוי במבנה דומה ומדבר על אהבה, (משלי טו יז): "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבוֹּס וְשִׂנְאָה בוֹ"*. יראת ה' ואהבת ה' הם מושגים שנזכרים יחד פעמים רבות בתורה; אם כך, ייתכן שפסוק 17 מדבר לא על אהבה בין אנשים אלא על אהבת ה' (הגר"א על פסוק 19).

2. ה' בחר בעם ישראל כאשר היה קטן ומועט, (דברים ז ז): "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם, וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם"*. ה' קיים את הפסוק שלנו - הוא העדיף את עם ישראל, כאשר היה קטן ומועט והצטיין ביראת ה' ובאהבתו, על-פני העמים הרבים העוסקים במלחמה ומהומה על לא מאומה (ע"פ רמ"ד ואלי, פירוש אחרון).

3. הביטוי טוב מעט נזכר גם בפרק הבא, (משלי טז ח): "טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה, מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט"*. הפסוק שלנו מדגיש את הקשר בין האדם לה' (יראת ה') ובין האדם לנפשו (מהומה), והפסוק בפרק טז מדגיש את הקשר בין אדם לחברו (צדקה) ובין אדם לציבור (משפט). ארבעת הקשרים הללו חשובים יותר מריבוי אוצרות תבואה.

4. הביטוי נזכר גם ב(תהלים לז טז): "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק, מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים; כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה, וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים ה'"; גם המילה המון מקבילה למילה מהומה בפסוקנו וכנראה מגיעה מאותו שורש (המה).

פסוק יז

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: ארוחה של ירק במקום שאוהבין אותו, טובה יותר מסעודת שור הפטם על האבוס במקום ששונאין אותו.

תרגום ויקיטקסט: טוב יותר לתת לאורחים ארוחת ירק פשוטה וזולה עם אהבה מכל הלב, מלתת להם ארוחה משור אבוס (מפוטם) יוקרתי ויקר, העלולה לעורר בך רגשות תסכול ושנאה.

/ טוב יותר לאכול ארוחת ירק בחברתם של אנשים פשוטים האוהבים את הזולת, מלאכול שור אבוס בחברתם של אנשים עצבניים ומלאי שנאה.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו יז.

דקויות

בין שני חצאי הפסוק ישנם שני ניגודים:

• אהבה מנוגדת לשנאה,
• ארוחת ירק מנוגדת לשור אבוס.

מה הקשר בין שני הניגודים?

1. לפי רוב המפרשים, ארוחת ירק מסמלת סעודה פשוטה וזולה (אֲרֻחָה - אולי מלשון אֹרַח, דרך; סעודה רגילה ושגרתית). שור אבוס הוא שור מפוטם ושמן ("אבוס - שם המקום שמפטמים בו את הבהמות" (מצודת ציון)), והוא מסמל סעודה יוקרתית ויקרה.

הפסוק מכוון לאדם שרוצה לתת אוכל לעני: האדם רוצה לקיים את מצוות הצדקה בהידור רב, הוא רוצה להכין לעני סעודה דשנה ומשביעה, ולכן הוא קונה שור מפוטם ושוחט אותו לכבוד האורח; אך בזמן הסעודה, יצר הרע לוחש לו "למה בזבזת כל-כך הרבה כסף על ה'בטלן' הזה? לא היה עדיף שתשמור את השור לעצמך?"; וכך היצר מטריד אותו עד שבסוף הסעודה הוא כבר די שונא את העני שבא, כביכול, 'לגזול' את רכושו, והשנאה הזאת מתבטאת בהתנהגות, והעני רואה ונעלב. לאדם כזה אומר הכתוב "עדיף שתיתן לעני ארוחה פשוטה וזולה, ארוחת ירק, ותנהג עמו באהבה - מאשר לתת לו סעודה גדולה ויקרה, שתגרום לך לשנוא אותו ולפגוע ברגשותיו (רש"י).

מובן שעדיף להתגבר על היצר כך שלא תהיה שנאה כלל, כמו אברהם, שנתן לאורחיו שור אבוס באהבה (בראשית יח7), אבל הפסוק פונה לבני אדם רגילים שצריכים לבחור בין שתי האפשרויות.

מצד שני, גם לנתינה החומרית יש חשיבות: לא נאמר "טוב לא לתת ארוחה בכלל, מלתת שור אבוס ושנאה בו" אלא טוב ארוחת ירק..., כלומר, צריך לתת לפחות ארוחה פשוטה, כדי שהעני לא יגווע ברעב. עדיף שייעלב קצת וימשיך לחיות, מאשר שימות מכובד.

ספר משלי, כדרכו, מציע את דרך האמצע - שילוב בין נתינה חומרית לנתינה רגשית: טוב להשקיע גם בנתינה חומרית צנועה - ארוחת ירק, וגם בנתינה רגשית - ואהבה שם.

2. עד כאן פירשנו שהפסוק מכוון לנותן הצדקה - שישים לב גם לצד הרגשי של הנתינה ולא רק לצד החומרי; אולם הפסוק יכול להתייחס גם למקבל - הצריך לבחור בין סעודה גדולה ודשנה במקום ששונאים אותו, לבין ארוחה פשוטה וצנועה במקום שאוהבים אותו. החכם ממליץ לבחור באפשרות השניה, כי האהבה תורמת לבריאות הרוחנית של האדם, החשובה לא פחות מבריאותו החומרית (רלב"ג, וכן ומצודת דוד).3. וייתכן שהפסוק מכוון לכל משפחה, ומתייחס לרמת החיים במשפחה. אנשים שרוצים רמת חיים גבוהה, צריכים להשקיע יותר זמן בעבודה, וכתוצאה מכך יש להם פחות זמן לדבר עם בני המשפחה, ויש פחות אהבה בבית. על כך אומר הכתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם - טוב לחיות בצניעות, לעבוד פחות ולהשקיע יותר באהבה בין בני המשפחה, משור אבוס ושנאה בו - מאשר לחיות ברמת-חיים גבוהה כאשר היחסים בין בני המשפחה מעורערים. פירוש זה מתאים למשמעות המילה ""ארוחה - ענין האכילה התמידית בכל יום, כמו" (ירמיהו נב לד): "וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד" (מצודת ציון).

4. אפשר לראות כאן גם רמז להשקפת עולם צמחונית: ארוחת ירק מבטאת אהבה וחמלה על בעלי החיים, אולם סעודה של שור אבוס - "שאובסין לו המאכל בפיו על כרחו כדי לפטמו" (רש"י) - מבטאת שנאה הדדית בין האדם לבין בעלי החיים שמאביסים אותם בעל כרחם.

רעיון דומה מצאנו בדרשה של ר' יוחנן על (משלי ג לג): "מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ"*: "מארת ה' בבית רשע - זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה; ונוה צדיקים יבורך - זה חזקיה מלך יהודה, שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה" (ר' יוחנן, בבלי סנהדרין צד:).

הקבלות

הפסוק שלנו מדבר על סעודה של חול; פסוק דומה מדבר על סעודה של קודש, (משלי יז א): "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב"*

הסיפור מאחרי הפסוק

"אמר רבי לוי: כנגד מי אמר שלמה פסוק זה? כנגד שני בני אדם שפגעוהו בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה. פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירין אותו:"

"בא אחד מהם, נשתטח לפניו, ואמר לו 'אדוני המלך! אם רצונך, גלגל עמי היום'. מיד הלך עמו, והעלהו לעליה וזבח שור, הביאו לפניו מטעמים רבים, והתחיל משמיע לו דברי מלכותו, ואמר לו 'זכור אתה שעשית כך וכך ביום פלוני כשהיית מלך?' מייד, כיוון שהזכיר לו ימי מלכותו, התחיל בוכה וגועה, וכן כל אותה הסעודה, עד שעמד משם שבע מבכייתו."

"למחר פגע בו חבירו, התחיל משתטח לפניו ואמר לו 'אדוני המלך, רצונך שתגלגל עמי היום?' אמר לו 'שמא אתה מבקש לעשות לי כשם שעשה חבירך אתמול?' אמר לו 'אדוני המלך, איש עני אני, אלא אם רצונך גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי'. באותה שעה הלך לביתו, רחץ לו ידיו ורגליו, והביא לו מעט ירק, והתחיל אותו האיש מנחמו, ואמר לו 'אדוני המלך, שבועה נשבע הקב"ה לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר (תהלים קלב יא): "נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך ", אלא כך הוא דרכו של הקב"ה, מוכיח וחוזר ומוכיח, שנאמר (משלי ג יב): "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה ", אבל הקב"ה מחזירך למלכותך'. כיוון ששמע שלמה כך, מייד נתקררה דעתו עליו, ושמח מאותה סעודה של ירק, ועמד משם שבע."

"אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי אבון בן בנימין בשם רבי יוסי בן זמרא: כיוון שחזר שלמה למלכותו, כתב בחכמתו: טוב ארוחת ירק ואהבה שם שאכלתי אצל העני, משור אבוס ושנאה בו שהאכילני אותו עשיר שהזכירי צערי" (מדרש משלי (בובר)).

פסוק יח

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: איש חמה (מי שדרכו לכעוס) יגרה (יחרחר) מדון (מריבה) עם בני אדם; אבל המאריך אף ואינו ממהר לכעוס, ישקיט בזה את המריבה.

תרגום ויקיטקסט: איש חם-מזג, הנוטה להתחמם ולכעוס בקלות, אם ינסה להתערב במריבה של אחרים רק יגרה ביניהם מדון (ריב) גדול יותר; אולם איש ארך אפיים, סבלני ורגוע, יוכל להקשיב לשני הצדדים ולהשקיט את הריב ביניהם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו יח.

דקויות

יגרה מדון

1. לפי רוב המפרשים, יגרה מדון = יתחיל מריבה חדשה; אולם לפי זה הפסוק בא ללמדנו עובדה פשוטה וידועה, שכעס גורם למריבות (ראו גירה = עורר מריבה).

2. לכן לענ"ד יש לפרש יגרה מדון = יחריף את המריבה הקיימת: "יגרה מדון בין האנשים אשר להם הריב, כאשר יקוץ בטענת אחד מהם ויקצוף עליו, ולא יסבול דברי כל אחד ליישב דעתם במענה רך" (ר' יונה). ולפי זה הפסוק בא ללמדנו, שגם מי שמנסה להשקיט את הריב מתוך כוונה טובה, עלול לגרום נזק אם הוא איש חמה.

מצוה גדולה לעשות שלום בין אדם לחברו ולתווך במריבות, אבל לא כל אחד מסוגל לקיים מצוה זו. איש חמה - אדם הנוטה לכעוס - לא יצליח להקשיב עד הסוף לשני הצדדים. הוא ישמע צד אחד וישתכנע שהוא צודק, ואז יתעצבן שהצד השני לא מסכים, יכעס עליו ויגרה מדון - יחריף את המריבה. ואולי הצד השני יביא "מגשר" משל עצמו שישמע קודם את הצד שלו ויהיה לצידו, כך שבמקום מריבה של 1 מול 1 תהיה עכשיו מריבה של 2 מול 2, וכן הלאה...

האדם המתאים למשימה של גישור הוא אדם ארך אפיים: אדם שיודע לשלוט ברגשותיו ולהקשיב עד הסוף לשני הצדדים, בלי לכעוס ובלי לשפוט אף אחד; להתגבר על הדחף להגיד "אתה צודק / אתה טועה"; לתרגם לכל אחד מהם את טענותיו של הזולת כדי לאפשר להם להגיע להבנה והסכמה - רק אדם כזה ישקיט ריב.

פסוק יט

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: במקום אשר ידרוך העצל, ידמה לו כאלו משוכה (גדר) של חדק (קוצים) לפניו ומעכבו ללכת בו, כי לגודל העצלות ימצא מניעות לכל מעשיו; אבל אורח ישרים הוא להם דרך סלולה וכבושה, כי ימצא צדדים לבטל המניעות.

תרגום ויקיטקסט: דרך חייו של העצל כאילו חסומה במשוכת חדק (גדר קוצנית), מכיוון שלא השקיע בהכנות הוא נתקל במכשולים על כל צעד ושעל; ולעומתו - אורח חייהם של הישרים היא מסילה סלולה ונקיה ממכשולים.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו יט.

דקויות

דרך עצל - אורח ישרים

1. ע"פ הפשט, הכוונה לדרך החיים של העצל ושל הישרים - כל אחד צועד בדרך משלו, הדרך שאותה סלל והכין במעשיו:

• דרכו של העצל חסומה בגדר קוצנית, כי אינו טורח לעבוד ולהסיר את הקוצים, (משלי כד ל): "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב; וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה". כך בעולם החומר, וגם בעולם המחשבה: "דרך העצל בחקירות העיוניות מחקור בהם מחקר ראוי היא קשה לו כמו הדריכה במשוכת הקוצים, וזה כי תמיד ימצא מי שזה ענינו בדרך חקירתו ספקות וערבובים לא יתכן לו היציאה מהם, כי לא הקדים כל אותם המחשבות לעיין בהם ולברור הצודקת מהבלתי צודקת" (רלב"ג), וגם בנשמה: "לפי שהאדם הזריז והשקוד בעבודתו מכלה את הקוצים מן הכרם, שהם החיצונים המתאחזים בשורשו, שהוא מסלקן בכוח עבודתו, אבל אם יתרפה במלאכתו, הולכים ומתגברים עד שמוצאן לפניו כאילו היו גדר של קוצים, שאינו יכול להעבירם כדי לעשות את חיובו, והוא יושב ובטל" (רמ"ד וואלי פירוש שני).
• ודרכם של הישרים סלולה ונקיה ממכשולים, כי הם עושים את פעולות ההכנה הדרושות, בלי לחפף. כך בעולם החומר: "הזריז מעביר כל המונעים, ומוצא דרך סלולה לפניו, שסופה מישור, אעפ"י שהיתה קוצים בתחילתה" (רמ"ד וואלי פירוש שני), וגם בעולם המחשבה: "דרך הישרים, שדורכים בחקירותיהם ביושר ולזה יקדימו תחלת כל המחשבות הנופלות בדרוש ההוא ויבררו הצודקת מהבלתי צודקת, היא סלולה ודרוכה, לא יתנגפו רגליהם בה ולא יכשלו בהליכתם" (רלב"ג).

אולם אפשר גם לפרש שהכוונה לאותה דרך, הדרך להשיג מטרה כלשהי שגם העצל וגם הישרים רוצים בה, וההבדל נובע רק מנקודת ההשקפה -

2. העצל מדמיין שהדרך לעבודה חסומה בגדר קוצנית; מרוב עצלות, המוח שלו ממציא מכשולים ומניעות דמיוניים, "דומה בעיניו כאלו הדרכים גדורים לפניו בגדר חדקים" (רש"י, וכן מצודות, רלב"ג ומלבי"ם); "כי העצל נראה לו הכל קשה, וכאילו היה גדר של קוצים נתון לפניו שאינו יכול לעבור בו להתעסק בעבודתו, ובשביל זאת הסברה עוזב את חיובו וגורם רעה לעצמו..." (רמ"ד וואלי פירוש ראשון), וכמו ב(משלי כב יג): "אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ"*; אולם מי שמסתכל על החיים בעיניים ישרות, בלי תירוצים, רואה שהחיים לא כל כך קשים, הדרך מישורית וחלקה, (קהלת ז כט): "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים"*.

3. העצל רואה את הקוצים והמכשולים הקיימים במציאות, אולם הוא מתעצל להסיר אותם, הוא מעדיף לוותר ולהישאר בבית; אולם הישר רואה את הדרך הסלולה שמתחת לקוצים - הוא רואה את הפוטנציאל - וניגש במרץ להסיר את המכשולים.

ולכן ניגודו של העצל הוא ישר ולא חרוץ: "קראם הכתוב ישרים ולא חרוצים, כי הכל בא מן השכל הישר שלהם, שידע להבין שכל התחלות קשות, ולא נבהל מן הדרך שתחילתה קוצים, לפי שכבר ידע שסופה מישור" (רמ"ד ואלי פירוש שני).

כך, למשל, בעולם השידוכים: בחורה עצלה פוגשת בחור שלא לגמרי מתאים לכל הציפיות שלה, ומייד שמה משוכת חדק, גדר קוצנית בינו לבינה, ופוסלת את הקשר עמו; אולם בחורה עם שכל ישר, למרות שגם היא רואה את אותם מכשולים ואותן אי-התאמות, רואה גם את הפוטנציאל - ומבינה שעם קצת עבודה והשקעה, הדרך סלולה לזוגיות טובה.

הקבלות

דיני מיסים

על-פי הפשט, הפסוק מתייחס לאדם פרטי. אדם המרגיש שהוא "תקוע" ואינו מצליח להתקדם, כאילו דרכו חסומה בגדר קוצנית, צריך לבדוק את עצמו - שמא הוא התעצל ולא התכונן כראוי לכל מצב.

אולם חכמי המדרש ראו בפסוק זה רמז למדיניות מיסוי ציבורית:

"דרך עצל כמשוכת חדק - בעשו הרשע הכתוב מדבר, כשם שמשוכה של קוצים מתהדקת בבגדיו של אדם, את מפשר אותה מכאן ומתהדקת ממקום אחר, כך מלכות עשו גובה את הארנון מישראל. עד שלא תגבה, הרי הגולגולת באה. ועד שהיא נגבית, באין לעסק טרופין."

"אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא ואורח ישרים סלולה, כבושה לפני ישראל. משמיעין באחד באדר, ונגבית בראשון של ניסן. וכמה היו גובין, מחצית השקל. וכמה הוא, חצי הסלע. ולא היתה נגבית אלא לכפרת ישראל, והיו לוקחין מהן תמידין. לפי שצפה הקדוש ברוך הוא שכל מנין שעתידין ישראל למנות שיהא בהן חסרון, והתקין להם את השקלים רפואה, כדי שיהא להן כפרה, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (מדרש תנחומא כי תשא א).

מלכות עשו - רומי - היא עֲצֵלָה, ואינה רוצה לעבוד אלא ליהנות מעבודתם של אחרים. לכן היא מטילה עוד ועוד מיסים, עוד לפני שהספקנו לשלם מס אחד - כבר ממציאים מס חדש; כמו גדר קוצנית שמסתבכים בה בלי סוף. אבל בתורה, המיסוי הוא אחיד, קבוע מראש, ונגבה בתאריך קבוע; כל אחד יודע בדיוק מה הוא חייב לשלם ומתי, אין הפתעות. כך המשק יכול להתפתח בדרך סלולה.

משוכה וחדק

המילים המיוחדות משוכה וחדק נזכרו גם ב:

• (ישעיהו ה ה): "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס".
• (מיכה ז ד): "טוֹבָם כְּחֵדֶק, יָשָׁר מִמְּסוּכָה, יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה, עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם".

המילה משוכה מאותו שורש של המילה שכין ב(משלי כג ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה"*.

פסוק כ

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: בן חכם ישמח אב - בראותו אותו במושב החכמים; וכסיל אדם בוזה אמו - כי דרך נשים לגעגע על בניהן ולמנוע מהם שבט מוסר, והבריות מבזין אותם לומר ארור שזה גדל.

תרגום ויקיטקסט: בן חכם משתדל לשמח את אביו, ואדם כסיל נוהג להביע בוז וזלזול באימו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כ.

הקבלות

הפסוק דומה מאד ל(משלי י א): "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב, וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ"*, אולם הפסוק בפרק י מתאר מצב - בן כסיל מביא תוגה וצער לאמו מעצם העובדה שהוא כסיל, והפסוק שלנו מתאר פעולה - בן כסיל נוהג לבזות את אמו במעשיו, "ולכן ליבי אומר לי שנכפל כאן למשמעות אחרת" (רמ"ד ואלי):

1. "בן חכם - כל מגמתו לשמח את אביו... והכסיל מחשב תמיד לבזות את אמו... שרוחו גס בה לפי שגידלתו על ברכיה. וכל שכן שהיה צריך לכבדה, אלא שהוא כסיל וכפוי טובה" (רמ"ד ואלי).

2. "שם - מדבר מה שיהיה מעצמו, שע"י חכמה ישמח האב וע"י הכסלות תוגת האם; ופה - מדבר על עת שיגדל הבן, שאז בן החכם שנוחל חקי החכמה והולך בם, ישתדל לשמח את אביו בטוב מעשיו, שזה גם-כן מחקי החכמה לשמח את יולדיו, והכסיל, הנמשך אחר תאוותיו, מבזה את אמו בפועל, שזה גם-כן מן הכסילות לבזות אותה על שתוכיחהו על דרכיו (וכסיל אדם - דייק במלות אדם, שיצא מכלל בן נכנע להוריו, והוא אדם מופרד לעצמו):" (מלבי"ם)

3. ולענ"ד, המסר בפרק י מכוון להורים - השקיעו בחינוך ילדיכם כי החכמה שלהם תביא לכם שמחה*, והמסר בפסוק שלנו מכוון לילדים - שמחו את הוריכם וכבדו אותם כי זה המאפיין של התנהגות חכמה.

4. ויש משערים, "שזה היה תרגיל מקובל של בתי הספר: המורה היה אומר פתגם עממי ידוע, והתלמיד צריך היה לחבר לו צלע שנייה בתקבולת שהמורה קבע. למשל, המורה אמר בן חכם ישמח אב; תלמיד אחד השלים ובן כסיל תוגת אמו, ואילו תלמיד אחר השלים וכסיל אדם בוזה אמו" .

פסוק כא

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: כאשר יעשה חסר לב איוולת, יחשב בעיניו לשמחה; ואיש תבונה ישמח כאשר ילך בדרך הישר.

תרגום ויקיטקסט: אדם חסר-לב (שכל) משיג שמחה על-ידי שטויות ובדיחות של איוולת; ואיש תבונה משיג שמחה על-ידי הליכה בדרך ישרה וטובה.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כא.

דקויות

מה הקשר בין חצאי הפסוק?

1. שני חצאי הפסוק מתארים שתי דרכים שונות להגיע לשמחה - החסר-לב משתמש באיוולת, ואיש-התבונה שמח כאשר הוא מיישר לכת.

איוולת = שטחיות, שטויות; חסר לב = שאינו מסוגל לחשוב; איוולת שמחה לחסר לב = דברי שטות, כגון בדיחות טיפשיות, נותנות שמחה לאדם שאינו מסוגל לחשוב ולשמוח בכוח ההתבוננות וההגיון;

איש תבונה = אדם היודע לחשוב ולהסיק מסקנות = ניגודו של החסר-לב; ואיש תבונה יישר לכת = אדם היודע לחשוב אינו צריך להשתמש בשטויות כדי לשמוח, השמחה שלו נובעת מכך שהוא מיישר לכת, עושה מעשים ישרים (ע"פ רמ"ד ואלי).

שתי הדרכים הללו נזכרו בדברי ר' נחמן מברסלב (ליקוטי עצות, שמחה):

"(ב) צריך לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא בשבילה, אלא שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זו, כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה" - זו השמחה של איש תבונה יישר לכת;

"(כט) וצריך לחזק את עצמו, שיבוא לשמחה בכל מה דאפשר... גם כמה פעמים צריכין לשמח את עצמו על-ידי מילי דשטותא, מילי דבדיחותא. ומריבוי צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון, על כן על פי רוב אין יכולין לשמח את עצמו כי אם על-ידי מלי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה כדי לבוא לשמחה.." - זו איוולת שמחה לחסר לב.

כמובן, אין הכוונה לבדיחות הפוגעות באחרים או לועגות להם, שהרי בדיחות כאלו נקראות בלשון המקרא ליצנות, ונחשבות לחטא חמור הרבה יותר מאיוולת.

2. שני חצאי הפסוק מלמדים על שתי תגובות שונות למעשי איוולת - החסר-לב שמח ונהנה כאשר הוא עושה מעשים שטותיים, ואיש-התבונה אינו שמח אלא משתדל לתקן את טעויותיו וליישר את דרכו (ר' יונה, וכן כנראה גם מצודות).

הרב חסדאי קרשקש, פילוסוף יהודי שחי לפני כ-600 שנה בספרד, טען שהאדם אינו חופשי במעשיו - מעשיו נקבעים מראש על-ידי הנסיבות הנקבעות על-ידי רצון ה'. אם כך, מדוע התורה מבטיחה שכר למקיימי מצוות ועונש לעוברי עבירות? -

"אינני יכול לבחור אם לעשות או לא לעשות, אבל יש לי בחירה ביחס לעמדה הנפשית שאותה אני מאמץ ביחס למעשה או לאמונה הכפויה עליי. גם בעולם אטומיסטי ומכני קיים ריק בנפש, המאפשר מרחב תמרון מתבונן (רפלקסיבי)."

"מצוות צריכות בעיקר כוונה. לא המעשה הוא העיקר כי אם ההתכוונות הדתית, וזו נבחנת בשמחה. אם אני שמח באמונתי, כי אז אקבל שכר על השמחה. אם אינני שמח, שכרי אבד. השמחה במצוות, קבלת עול מלכות שמים באהבה, הופכות להיות מוקדים מרכזיים של העשייה הדתית..."

"האנוס היהודי הכפוי בעקבות הגזירה הקדומה לצעוד למיסה של יום א' בסרגוסה יכול להציל את נפשו אם הוא שומר על יחס נפשי מסויג כלפי המעשה הנכפה עליו. אולם הקונפורמיסט היהודי, המניח את תפיליו מחוסר ברירה סוציולוגי, לא יקבל על מעשהו שכר..." (חיים מאיר נריה, מקור ראשון, מוסף פסח ה'תשע"ב; ראו גם בספרו של אליעזר שבייד: הפילוסופים הגדולים שלנו, על חסדאי קרשקש).

האדם יכול לבחור האם לשמוח במעשי איוולת, כמו חסר לב, או לשמוח במעשי יושר, כמו איש תבונה.

3. ע"פ מלבי"ם, חסר לב הוא אדם שאינו מסוגל למשול ביצרו, ואיוולת היא כפירה וספקנות; כשהחסר-לב מגלה טענות של איוולת, הוא מאד שמח, כי הדבר נותן הצדקה למעשיו: "זה לא שאני לא יכול להתאפק - אני פשוט לא מסכים שזה מעשה רע..." אבל איש תבונה אינו מחפש תירוצים - גם אם אינו מצליח עדיין למשול ביצרו, הוא משתדל ככל יכלתו ליישר לכת ולשפר את מעשיו.

פסוק כב

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: מחשבות האדם יופר ויבוטל כשלא יוועץ עצמו עם יועצים להמתיק סוד; אבל ע"י הרבה יועצים תקום המחשבה.

תרגום ויקיטקסט: מישהו עלול להפר (לבטל ולקלקל) את המחשבות והתוכניות שלנו כאשר אין אנחנו שומרים אותן בסוד; אולם אם יהיו לנו הרבה יועצים שיתנו לנו עצות לאבטחת מידע, התוכנית שלנו תישמר בסוד, תקום ותתבצע.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כב.

דקויות

ניתן לפרש את הפסוק לפי כמה משמעויות של המילה סוד:

1. סוד = דבר סתר: כשאדם חושב ומתכנן תוכניות, עדיף שישמור את מחשבותיו בסתר, "כי אם יגלה אותם - יופרו ע"י אויבים או דורשי רעתו, ולא תצליח העצה שתעלה בידו מן המחשבות ההם" (מלבי"ם). ולפי זה, החצי השני של הפסוק מתיחס למצב שהסוד התגלה והמחשבה הופרה, "ואז צריך לעצות רבות, שאם תופר עצה אחת יעשה האחרת... ולזה צריך רוב יועצים, שאז הגם שתופר עצת יועץ אחד תקום עצה אחת מן העצות הרבות" (מלבי"ם, וכן רמ"ד ואלי).

2. "סוד = ענין עצה, שדרכו להיות בסוד לבל יוודע; או שהעצה היא למעשה כיסוד לבנין" (מצודת ציון); כשאדם חושב ומתכנן תוכניות, כדאי שיתייעץ עם אחרים, כי "בלא עצה לא תקום מחשבה" (רש"י), "ובהמצא רוב יועצים בדבר להגיע אל המבוקש, תקום המחשבה שחשבו בעשיית הדבר ההוא" (רלב"ג, וכן אבן עזרא).

3. סוד = חבורה, קהילה: כשאדם פועל לגמרי לבדו, בלי קהילה, מחשבותיו יופרו כי לא ימצא אנשים שיעזרו לו להגשים את מחשבותיו; אולם כשאדם פועל עם יועצים רבים, מחשבתו תקום.

הקבלות

סוד ויועצים

קשר בין שמירת סודות לבין עצות ותחבולות נמצא גם בפסוקים נוספים:

- (משלי יא יג): "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד, וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר. בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ";

- (משלי כ יח): "מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן, וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה. גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל, וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב".

הפסוקים מלמדים, ששמירת הסודות היא לא רק עניין פרטי, אלא עניין ציבורי שדורש הרבה תחבולות (= אסטרטגיות) ויועצים, כלומר, צריך להקים יחידות לשמירה על "בטחון שדה".

- בפרק יא מדובר על שמירת סודות העם בזמן שלום: יש הרבה "הולכי רכיל" אשר "מגלים" את "הסודות" הבטחוניים של העם, ואם "העם" לא ישתמש "בתחבולות" כדי להתגונן מפניהם - הוא "ייפול". כדי שתהיה "תשועה" לעם, צריך קודם-כל לחנך את האנשים שיהיו "נאמני רוח", "ויכסו" את "הדברים" שהם יודעים מהצבא, כדי שלא יגיעו לידיעת האויב; אבל זה לא מספיק - צריך גם "הרבה" "יועצים" שיחשבו איך לפתח מדיניות של "בטחון שדה" שתמנע נפילת סודות לאויב.

- בפרק טו מדובר על שמירה בסוד של המחשבות והתוכניות לעתיד;

ובפרק כ מדובר על שמירת סודות הצבא בזמן מלחמה.

כלומר, בכל מצב צריך למנות יועצים, 'קב"טים', שיחשבו איך למנוע את גילוי הסודות.

ומדוע צריך יועצים רבים? אולי כדי שכל אחד יידע רק חלק מהסודות ואף אחד לא יידע את הכל.

ריבוי יועצים - טוב או רע?

ע"פ אחדות דעים - בראי הפסיכולוגיה / חגי הופר:בדרך כלל טוב שיש יועצים רבים, כמו שנאמר בפסוקנו וגם ב(משלי כד ו): "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"*; אולם, אם כולם אומרים את אותו הדבר אין בכך הרבה תועלת. כך ניתן ללמוד מנבואתם של נביאי השקר הרבים לאחאב לפני הקרב, (מלכים א כב יג): "וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אַחַד טּוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ יְהִי נָא דבריך[דְבָרְךָ] כִּדְבַר אֶחָד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טוֹב"

מעבר להיות נבואתם נבואת שקר, ניתן ללמוד על מכשלתם מעצם העובדה שדיברו "פה אחד" (והרי "אין שני נביאים – נביאי אמת – מתנבאים בלשון אחת"). והדבר נתמך בפסיכולוגיה: " "ג'אניס טוען שלעתים שואפת הקבוצה לאחידות דעים ולהסכמה בין כל חבריה, גם במחיר של התעלמות מהעובדות ומהערכות מציאותיות. תהליך זה נקרא חשיבה קבוצתית. כשמתרחשת חשיבה קבוצתית, שואפת הקבוצה 'ליישר קו' ולהפגין אחידות והסכמה, ומוכנה לשם כך 'לעצום עיניים' ולא לראות את הדברים נכוחה. במצב זה, לא רק שהקבוצה איננה יצירתית יותר מהיחידים, אלא שאפשר אף לומר שהיא מדכאת את היצירתיות ומובילה לקיבעון מחשבתי"" (פסיכולוגיה חברתית, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד', עמ' 73).

פסוק כג

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: כל איש ישמח באמרי פיו, כי יומתק לו עצת נפשו; אבל דבר בעתו מה מאוד הוא טוב. כלומר: אף אם יהיה עצת נפשו בהשכל, ואף אם הצליח בהעצה ההיא בדבר כיוצא בו, מכל-מקום אין כל העתים שוות, ואולי היועצים יגלו אזנו לאמר 'לא עת עתה לעשות כזאת'.

תרגום ויקיטקסט: כל איש מרגיש שמחה כאשר הוא אומר בפיו מענה (תשובה) לטענות של הזולת, אולם לא תמיד כדאי לענות מייד - טוב יותר להגיד כל דבר בעתו - בזמן המתאים, שבו הוא יישמע ויתקבל.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כג.

דקויות

מה הקשר בין חצאי הפסוק?

1. החלק השני של הפסוק מגביל את החלק הראשון - למרות שהאדם שמח לענות, הוא צריך להתאפק עד הזמן המתאים: "אימתי שמחה לאיש במענה פיו? בזמן ש-דבר בעתו מה טוב" (בבלי עירובין נד.); "על כן יניח האדם את דרך טבעו, שהוא מתאווה בכל עת לדבר מה שעולה בלבבו מן הנכוחות, וימשול בתאוותו, וידבר רק דבר בעתו - אף על פי ששמחה לאיש במענה פיו" (ר' יונה).

לפעמים אנחנו מתווכחים עם הזולת, ומאד רוצים לענות לטענות שלו עכשיו ומייד. ספר משלי מלמדנו לחשוב על העיתוי:

• אולי הצד השני עייף, רעב או טרוד, ולא יוכל להבין כראוי את התשובה שלנו?
• אולי המוח שלו כרגע עמוס מדי, והוא יתקשה לקלוט רעיון חדש, גם אם הוא מוסבר בצורה משכנעת?
• אולי הרעיון החדש עלול לבלבל אותו ולגרום לו בעיות נפשיות כלשהן?

למרות שהאפשרות לענות מביאה שמחה גדולה, עדיף לשמור את הדבר לעת המתאימה ביותר, כך שהדבר ישמח גם את הזולת.

2. החלק השני מוסיף על החלק הראשון - הפסוק בא ללמד מתי עלינו לדבר - או כששואלים אותנו שאלה ("שמחה לאיש במענה פיו"), או כשהשעה דורשת התערבות ("ודבר בעתו מה טוב"); בשאר המקרים עדיף לשתוק.

"דבר בעיתו" בלימוד תורה

העיתוי חשוב לא רק בויכוחים בין אישיים אלא גם בלימוד תורה בציבור הרחב. בהתאמה לשני הפירושים למעלה:

1. כל דבר שכתוב בתורה הוא טוב, אבל דבר בעתו - בזמן שהציבור פתוח ומוכן לשמוע - הוא עוד יותר טוב.

הסוד הזה היה ידוע, למשל, לרבנים הציוניים הראשונים, לפני כמאה שנה: הם ראו את ההתעוררות הלאומית בעם ישראל, והבינו שזוהי העת המתאימה ביותר לדבר על המצוות הלאומיות - מצוות כיבוש ויישוב ארץ ישראל, המצוות הקשורות למלכות ומלחמות, ועוד.

גם בימינו, כאשר יש התעוררות בציבור לשמירה על איכות הסביבה וחיסכון במים, זוהי העת המתאימה ביותר לדבר על מצוות שמיטת קרקעות - פעם בשבע שנים נותנים לקרקע לנוח מכל הדשנים המזהמים שאנחנו מעמיסים עליה בכל שנה, ונותנים למאגרי המים לנוח מהשאיבה העודפת שאנחנו שואבים מהם בכל שנה.

וכאשר יש התעוררות לצמצום פערים כלכליים וחברתיים, זוהי העת המתאימה לדבר על איסור ריבית, שהרי הריבית היא אחד הגורמים העיקריים לכך שהעשירים נעשים עשירים יותר והעניים נעשים עניים יותר.

המצוות נכונות בכל עת, ויש להן עוד טעמים רבים שאינם מתאימים בהכרח לערכים המקובלים בציבור ברגע זה, אבל צריך לדבר על כל דבר בעת המתאימה: "כל הקורא פסוק בזמנו - מביא טובה לעולם, שנאמר ודבר בעתו מה טוב" (בבלי סנהדרין קא.).

2. ע"פ הגר"א, הפסוק מכוון באופן ספציפי לרב מורה הוראה, ובא ללמדו מתי עליו לפסוק הלכה:

• כאשר שואלים אותו שאלה הוא צריך לענות - "שמחה לאיש במענה פיו";
• כאשר המצב או הזמן דורשים התערבות - כגון במצב של פיקוח נפש או, להבדיל, לפני חג שיש לו הלכות מיוחדות - "ודבר בעתו מה טוב".

פסוק כד

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: אורח חיים שמור לנפש המשכיל ללכת למעלה, אז תשוב אל אלהים, למען תסיר הנפש מלרדת אז אל שאול מטה והוא הגיהנם, אבל תשוב אל מקורה אשר חוצבה ממנו.

תרגום ויקיטקסט: למשכיל ישנו אורח חיים של התקדמות ועליה תמידית למעלה, כדי שיסור ויינצל מירידה למטה אל השאול, אל ניוון ומוות רוחני.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כד.

דקויות

מעלה - מטה

1. המילה למעלה מציינת התקדמות והתעלות, והמילה מטה מציינת ירידה ונסיגה.

הפסוק משווה את החיים לסולם או גרם מדרגות, שמאפשרים רק לעלות או לרדת - אבל לא להישאר במקום; כמו מדרגות נעות יורדות: "האדם נקרא הולך, שצריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה - ירד מטה מטה, חס ושלום, כי אי אפשר שיעמוד בדרגה אחת..." (הגר"א).

העצה מתייחסת קודם-כל לתחום החומרי: מי שיש לו עסק מצליח חייב תמיד לשפר ולפתח אותו, לא להסתפק בהצלחה הנוכחית, כי ברגע שיפסיק להשתפר - העסק יתחיל לרדת עד שימות: "נתיב החיים איננו דרך המלך סלולה וישרה שמהלכים בה בקלילות ובנוחות, אלא ארח חיים למעלה למשכיל - אפילו הנבון והחכם מוצא שמשעול חייו מוליך אותו תמיד במעלה הרים גבוהים, ורק בטורח ועמל הוא מתקדם בו; ולהתקדם במעלה דרכו הוא מוכרח למען סור משאול מטה." (הרב כלב פייבל שלזינגר, תורת בר נש).

העצה נכונה גם בתחום השכלי והרוחני: אדם צריך תמיד לשפר את אישיותו וכשרונותיו, כי ברגע שאדם מפסיק להתפתח, הוא מתחיל להתנוון, ונפשו מתה: "ודלא מוסיף - יסיף" (הלל הזקן, משנה אבות א יג); "יש אנשים שטועים... הן לעניין יראת ה', מתעצלים לפתוח ספרי מוסר, וחושבים בנפשם: די לי במה שאני יודע מכבר, שהקב"ה ברא אותי והוא מחייני ומפרנסני לי ולביתי; והן לעניין לימוד התורה, הוא איש מסתפק במועט. אבל באמת לא כן הוא... שאין עומד במדרגה אחת! אלא, על-ידי יצרו, שמתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו בכל יום לפתותו בפנים חדשות, הוא משתנה תמיד: אם הוא מתגבר על יצרו - נתווסף עליו קדושה והולך ממטה למעלה, ואם יצרו מתגבר עליו - יורד ממעלה למטה" (ה"חפץ חיים", תורת הבית י).

2. המילה למעלה מציינת את העולם העליון, העולם הרוחני; ולפי זה אורח חיים למעלה למשכיל = המשכיל חי מתוך מחשבה תמידית על מה שנמצא למעלה, בעולם הרוח, וכך לאחר מותו הוא ניצל משאול מטה; למרות שגופו אובד, נשמתו נשארת: "ארח חיים - שהוא למעלה למשכיל, כלומר המשכיל יתעסק לעשות רצון יוצרו, אולי ילך בארח החיים שהיא למעלה, והם חיי הנפש המתאוה לשוב אל האלהים, למען שתסור מן השאול שהוא למטה" (אבן עזרא), "המשכיל הוא מכוין דעתו ודרכיו בענין שתעלה נפשו למעלה אל מקום הכבוד, וזה הדרך מוכן לפני האדם המשכיל, והחכם המשכיל ידרוך זה הדרך כדי שלא תרד נפשו למטה לגיהנם" (רד"ק?), "אתה האדם המשכיל אחרי שיש לך שני דרכים, או לשאת עין ולב למעלה אל הבורא יתברך והיא דרך החיים, או להביט למטה על תאוות הבהמיות, לכן אצוה אותך שאורח החיים שלך תהיה רק למעלה, למען סור משאול מטה. כלומר: אם תביט למטה – תפול בשאול שהיא המדריגה הראשונה של הגיהנם, ומשם תפול עוד מטה מטה." (ערוך השולחן אורח חיים א ג).

3. ואפשר גם לפרש למעלה למשכיל = מעל השכל (ע"פ גליה):

הרי לא ייתכן מצב של התעלות תמידית; ישנן גם נפילות וירידות. האדם שחיי באורח חיים למעלה מהשכל, גם באותו רגע של נפילה הוא עולה מעל הידיעה השכלית, ובנקודה הזו דווקא הוא מתחבר לאמונה. היכן שמסתיים השכל - מתחילה האמונה, ואז ממילא "קל" יותר להתגבר ולסור משאול מטה. אותה התעלות מעל השכל אל האמונה, כל עניינה "לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם". ברגע של קושי להתעלות בנסיבות החיים, הקב"ה אומר לו לאדם, אי אפשר שתמיד תהיה באותה דרגה, יהיו פעמים שגם תצטרך לרדת! ואין זה אומר חלילה שהאדם יגיע לפריקת עול מוחלטת בדרך ה', אלא זה שלב ביניים, בבחינת ירידה לשם עליה. כך הנפילה נסבלת, האדם לא מרפה ידיים, וחוזר שוב להיאבק על משמעות חייו. גם אם המצב לא נתפס בשכל, אין זה אומר שהאדם צריך להרפות ידיים; האמונה אמורה להקל על מצב שבא בהעדר ידיעה או הבנה שכלית בדרכי ה' או בהשגת הרצון האלוקי, שלא ייפול ברוחו וימשיך בהתמדתו בדבקות בה'. הקב"ה מסובב לאדם נסיבות, '"... שמתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו בכל יום לפתותו בפנים חדשות..."' יצר הרע הוא חומר גלם, לא תמיד האדם זוכה לעבור את המבחן בהצלחה, והידיעה הזאת - שישנה הזדמנות לתקן - נותנת תקווה לנסות ולהתמודד שוב, עד שיתעלה על עצמו. דווקא אותה התעלות נותנת שכל לאדם, להבין בשורש הדברים את הרצון האלוקי, מדוע ה' מסובב לו ניסיון כזה. ייתכן שהאדם יצטרך להיכשל במבחן מספר פעמים, ובכל פעם המסקנה שלו תהיה יותר משוכללת מקודמתה. ולכן אומנם באותו הרגע הוא נכשל, אבל בזכות שכר הלימוד שלו: '"אם הוא מתגבר על יצרו - אזי נתווסף עליו קדושה..."'. הידיעה שכישלון הוא לא סוף פסוק גורם לאדם לשוב ולהיאבק עד שישיג את יעדו. לעומת זאת, אם לא יתגבר עליו - מאבד את ההשגה ואת שכר הלימוד שיכול היה להשיג דווקא מתוך הקושי (ע"פ גליה). הרבה אנשים מוותרים על אורח חיים תורני, כי זה למעלה מהשכל שלהם, ולכן הם מרפים ידיים, ומסתירים את ההשפלה שבויתור על ידי הפחתת ערך מהעניין, ולא מוסרים את נפשם לבירור האמת, האם ישנו עולם האמת, מה זה שאול ומדוע הוא כל כך נורא. אך למעשה, המילה שאול היא התשובה לשאלה מדוע אנשים לא רוצים לשאול את השאלות הנכונות בחיים, כי ברגע שמתחילים לשאול אז מקבלים תשובה, האדם מבין בשכל שישנם חיים למעלה, למעלה מטעם ודעת שהאדם תופס בעולם הזה. ומכיוון שכוח ההרגל והיצר כל כך מתנגד לאדם, הוא משליך את השכל שלו, מוותר על תשובות לשאלות, וחושב שבשאול ימצא מנוחה - אבל לא: "היילודים למות, והמתים לחיות, והחיים לידון: לידע ולהודיע להיוודע שהוא היוצר, והוא הבורא, והוא המבין, והוא הדיין, והוא עד, והוא בעל דין, והוא עתיד לדון; שאין לפניו לא עוולה, ולא שכחה, ולא משוא פנים, ולא מקח שוחד--שהכול שלו. ודע, שהכול בא לחשבון. ואל יבטיחך יצרך, שבשאול בית מנוס - שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (משנה אבות ד כח). המשך הפסוק אומר: לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה - אין לאן לברוח, אם האדם לא שואל הוא בתחושת שאול כבר בעולם הזה, על ידי שהוא מרגיש שהקדושה נפחתת ממנו והוא יורד מטה, שלא נדבר על השאול בעולם האמת.

ישנו הבדל בין הרצון לשאול שאלות על מנת לשוב לה', לעומת לשאול שאלות על מנת לקנטר ולהפחית ערך, אך ורק בגלל שהאדם לא קלט בשכלו את העניין, לא הצליח להתעלות ולעלות מעלה, ובהעדר הצלחה לתפוס את רצון הבורא יתברך, הכי פשוט כביכול לבטל אותו. בא הפסוק ואומר סוּר מִשְּׁאוֹל, הסור זה הייסורים, הם יזכירו לך שטעם השאול קיים גם בעולם הזה, כך ששוב, אין לאן לברוח, אלא להתמודד עם הכישלון ודווקא מתוך הכישלון להתעלות בבחינת: ירידה לשם עליה (ע"פ גליה).

הקבלות

1. העולם נמשל לסולם גם בחלום יעקב, לפי חלק מהפירושים על (בראשית כח יב): "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ"*, "כי אי אפשר לעלות אל הקדושה בבת אחת, אלא דרגא בתר דרגא, כמו העלייה בסולם, וזהו עניין הסולם שהראו ליעקב אבינו כשהוציאוהו מביתו, כדי שישיג את שלמותו דרגא בתר דרגא, וכן הוא לכל צדיק וצדיק שמבקש להתהלך באור החיים" (רמ"ד וואלי על משלי).

2. הפסוק שלנו מדבר על הנזק שנגרם לאדם עצמו כאשר אינו שואף כל הזמן להתעלות. פסוק אחד מדבר על הנזק שנגרם לאחרים מאדם כזה, (משלי יח ט): "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ - אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית"*. כשאדם יודע ש"אל יבטיחך יצרך שבשאול בית מנוס", אין מקום לריפיון ידיים. אם נגשים לחיים מתוך ידיעה, שכדי להתעלות בחיים חייבים גם להיכשל מידי פעם, אין זה אומר שהכישלון הוא מצב של נפילה תמידית, אלא מבחן שעל האדם להתעלות ממנו ואז ממילא יקבל את שכרו, שבע יפול צדיק וכו'. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם - שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר - לתקן אותו דבר!" (בבלי גיטין מג). אין מקום ליפול ברוחך בגלל הנפילה, אלא להבין שזה מצב ביניים של ניסיון שיש להתגבר עליו, ודווקא ממנו להתעלות ולהוסיף קדושה לעבודת ה' וגם להשיג את עולמך בעולם האמת (ע"פ גליה). רעיון דומה ב(משלי כד ל): "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה"*.

3. מצד שני, כמו בסולם, צריך להיזהר שלא לעלות מהר מדי, אלא לעלות בצורה מושכלת, וכל הזמן להסתכל לאן אנחנו עולים. מי שמנסה לעלות מהר מדי ואינו מסתכל, עלול ליפול, כמו שקרה לקורח ועדתו, (במדבר טז לג): "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל": "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, על שבטו של לוי הכתוב מדבר, אמר הקב"ה די לכל אחד ואחד השררה שנתתי לו אם רוצה הוא בחיים. ומה שכרו - די לו שאתה נצול משאול. למען סור משאול מטה - זה קרח ועדתו, שנתתי להם שררה ובקשו לחמוד מה שלא היה שלהם. מה היה סופן - ירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. משל למה הדבר דומה? למלך שהיה מהלך במדבר הוא ואסטרטליטין שלו, מצאו שניהם שני אוצרות של זהב, אמר לו המלך כל אחד ואחד יהא מכיר חלקו לא אני נוגע באוצרך ולא אתה תגע באוצרי, וכן אמר הקב"ה לאהרן ואיש את קדשיו לו יהיו כל מי שהביא לי הקדש לא תגע בו שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל" "... אתה מוצא בבני קרח שנסתכלו למעלה ונמלטו, אביהם שלא נסתכל למעלה ירד למטה" (ילקוט שמעוני על משלי).

הטעות של קורח ועדתו הייתה שהם לא עמלו על השגותיהם כמו משה רבינו. הם קיבלו את הכל מן המוכן, וחשבו שכך גם משה קיבל את השכל וההשגה שלו בקלות, ולא השכילו לראות את העמל והיגיעה, את ההקרבה והמסירות שמשה רבינו השקיע כל כך בעם ישראל, וה' בתמורה הוסיף לו קדושה. מכאן באה החוצפה וגסות הנפש לדרוש למעלה למשכיל, כלומר למעלה מהיכולת שלהם להבין בשכל ללא יגיעה, ולדרוש גם בנושאי השאול (ע"פ גליה).

פסוק כה

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: בית גאים יסח (יעקור) ה', ובמקומו יצב (יעמיד) גבול אלמנה, אם כי תשש כוחה וחלפה עזרתה.

תרגום ויקיטקסט: ה' יסח (יעקור ויהרוס) את ביתם של המתגאים בכוחם ועושרם, ויציב את גדר הגבול של האלמנה כך שאותם גאים לא יוכלו לפלוש לשטחה;

/ באחרית הימים, ה' יסח (יעקור ויהרוס) את ביתם הלאומי של הגויים המתגאים בכוחם ועושרם, ויציב בתים ויישובים חדשים בגבולה של ישראל שגלתה והיתה כאלמנה.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כה.

דקויות

מי שמגיע ליישוב בארץ ישראל, שהוא חדש עבורו (שעדיין לא היה בו), ויש בו בית כנסת, זכאי לברך "ברוך אתה ה', א-להינו מלך העולם, מציב גבול אלמנה" (הרב יהודה זולדן, אמונת עתיך 37). הברכה נזכרת לראשונה בתלמוד: "הרואה בתי ישראל בישובן - אומר "ברוך מציב גבול אלמנה" (בבלי ברכות נח:), אך מקורה בפסוק שלנו.

הפסוק מציג ניגוד בין גאים - אנשים רבים המתגאים בכוחם ובעושרם, לבין אלמנה - בודדה, המייצגת את החוליות החלשות בחברה.

הפסוק מתייחס למצב שבו הגאים יושבים בבית בנוי, ולאלמנה יש רק גבול - רק שטח תָּחוּם ששייך לה; המצב נראה עגום, שהרי לחזקים יש בית שמאפשר להם להתחזק עוד יותר, ולחלשים יש רק גבול שגם הוא ניתן לפריצה והסגה.

למרות זאת, הפסוק מבטיח שה' יסח - יעקור ויהרוס - את בית הגאים, ויצב - יעשה יציב וחזק - את גבול האלמנה; החזקים המתגאים בכוחם לא יישארו חזקים לנצח, והחלשים לא יישארו חלשים לנצח.

ההוכחה הטובה ביותר עבורנו לאמיתותו של פסוק זה היא, כאשר רואים יישובים יהודיים חדשים שנבנו בארץ ישראל - כשרואים "בתי ישראל ביישובם". גם ערי ישראל נחשבו לאלמנות בזמן חורבן הבית, כאשר יושביהן עזבו אותן, (איכה א א): "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם? הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם? שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס?"

וכאשר היישובים נבנים מחדש, הרי זו ראיה לכך שה' מציב - מייצב ומחזק את גבולה של האלמנה, ועל כך אנו מברכים.

"אלמנה לא מתנתקת מבעלה, ומצד תקנת כתובה היא עדיין חיה בביתו (כתובות פרק ד משנה יב)... וידועים הדברים בעניין הייבום שהוא מצד הקשר שבין האלמנה לבעלה, אלא שהקשר מנוע מלהתממש כי בעלה איננו. משמעות הביטוי " מציב גבול אלמנה " הוא שהקשר בין האלמנה - שעדיין היא אלמנה - לבעלה מתחזק והולך, כלומר בא יותר לידי ביטוי, מתמלא בתוכן. קשר הנשואין עומד בפני מימוש. הנמשל הוא שיבת בני ישראל לארצם (ראו ישעיהו מט 14-22). יישוב עם ישראל בא"י בשלהי הגלות מביא לידי ביטוי גדול יותר את הקשר בין ה' לבין עמו בעולם המעשה. רק בא"י, שעליה נאמר (דברים יא12): "ארץ אשר ה' אלקיך דרֵש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה ", יכול יהודי לחוש מהו רצונו של ה' ודרישותיו ממנו ולהיות עומד לפני ה'. כך מתחזק הקשר בין ישראל לקב"ה בחידוש הישוב בא"י שהוא הבעת הנכונות של העבד לעמוד לפני רבו, ושל האשה להיות עם בעלה ולא רק לדור בביתו." (ע"פ הרב שבתי רפפורט, גבעות)

הקבלות

1. הפסוק אינו מתקיים באופן מיידי, לפעמים יש לחכות מאות שנים עד שרואים בהתגשמותו. בתלמוד בבלי (ברכות נח:, מייד אחרי הפסקה על ברכת "מציב גבול אלמנה") מסופר על שיחה בין שני אמוראים שראו איך הפסוק אינו מתקיים - רב חסדא ועולא. רב חסדא נאנח כשראה בית של צדיק שנהרס, ועולא ניסה לנחם אותו ואמר לו [בתרגום לעברית]:

כך אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש - נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו, שנאמר, (ישעיהו ה ט): "בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב"*; ואמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן, שנאמר, (תהלים קכה א): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב": מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו - אף בתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירן לישובן.

אבל התשובה לא הרגיעה אותו, עד שעולא אמר לו: "דיו לעבד שיהא כרבו" (שהרי בית המקדש חרב, שהוא ביתו של הקב"ה).

כלומר, במצב של חורבן, כאשר בית המקדש חרב, אין לצפות שהפסוק יתקיים במלואו; הפסוק נכתב בימי שלמה, כשבית המקדש היה קיים, אך כשבית המקדש חרב - חרבו עמו גם בתיהם של הצדיקים ושל האלמנות, וכשבית המקדש ייבנה - במהרה בימינו - ייבנו גם בתיהם של כל הצדיקים וכל האלמנות (ע"פ מהרש"א, חידושי אגדות שם).2. ניתן לפרש את הפסוק כמשל על כמה אירועים הקשורים לבית דוד (ע"פ חידת שמשון - משלי שלמה / מטמונית למשפחות סופרים):

הקב"ה עקר את בית בת שוע (מלבד שֵׁלָה), בת איש כנעני עשיר-גא, והציב מתמר האלמנה את בית מלכות יהודה;

בית אלימלך היה "בית גאים" - "אפרתים", והוא הוסח ונמחה ע"י ה', אבל הקב"ה הציב את גבולה של נעמי אלמנת אלימלך ע"י הולדת עובד, כמו שאמרו השכנות: "יולד בן לנעמי", וכמו שגילו חז"ל, שעובד (בן בועז ורות) היה גילגול של מחלון בן נעמי (איש רות);

מיכל בת שאול גדלה ב"בית גאים", כך גם בנה יתרעם ע"ש יתר-עם. ביתם הוסח ונמחה... גבולה של אביגיל אלמנת נבל הוצב ע"י בנה כלאב. הוא היה אחד מארבעת הצדיקים שמתו בעטיו של נחש.

פסוק כו

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: המדבר רכות ומחשבותיו לרעה הוא תועבת ה'; וראוים אמרי נועם להיות טהורים מבלי תערובות מחשבה רעה.

תרגום ויקיטקסט: מחשבות רעות על הזולת הן מתועבות וטמאות בעיני ה'; ואמירות נעימות וטובות על הזולת הן טהורות ואהובות על ה'.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כו.

דקויות

מה הקשר בין שני חצאי הפסוק? כמה פירושים:

1. החצי הראשון של הפסוק מגנה את הצביעות, והחצי השני משבח את טהרת הלב: "[תועבת ה'] מחשבות רע - המדבר רכות ומחשבותיו לרעה. ו..." "ראוים אמרי נועם להיות טהורים , מבלי תערובות מחשבה רעה" (מצודות). אולם:

- הביטוי מחשבות רע מציין כל אדם החושב רע על רעהו, ולא דווקא אדם צבוע המדבר רכות;

- מבחינה דקדוקית, המשפט טהורים אמרי נועם מתאר את מה שקיים (אמרי נועם הם טהורים), ולא את מה שראוי להיות.

- המציאות מראה שלפעמים, אדם החושב רע על רעהו ומשתדל בכל-זאת לדבר איתו בנעימות, גורם גם לרעהו להתנהג כלפיו בנעימות, וכך מתקן את היחסים ביניהם.

2. החצי השני מלמד על החשיבות של טהרת הלב במיוחד כשרוצים להוכיח את הזולת: "ו[ל]טהורים - והם טהורי הלב... להם לבדם אמרי נועם, כי אין דברי התוכחת מתקבלין לבד מ[אדם]אשר ליבו כפיהו..." (רבנו יונה). לפי פירוש 1 - האמרים הם טהורים, ולפי פירוש 2 - האנשים הם טהורים.

- אולם, לפי פירוש זה חסרה בפסוק את האות ל: "ולטהורים אמרי נועם"; לפי פירוש זה היה מתאים יותר לכתוב: "ואמרי טהורים - נועם".

- ועוד: לפי פירוש זה, החצי הראשון של הפסוק מדבר על תועבת ה', והחצי השני מדבר על נעימות באזני בני אדם.

3. הפסוק כולו מגנה את הצביעות: "ה' יתעב מי שמדבר אמרי נועם טהורים ומחשבות רע - שבפיו ידבר נועם ואמרות טהורות, ובקרבו ישים ארבו ומחשבותיו רעים" (מלבי"ם, ודומה לזה דעת מקרא). אולם:

- לביטוי "אמרי נעם" יש משמעות חיובית במיוחד, (משלי טז כד): "צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם"*, ואינו מתאים לתאר צביעות.

- גם התואר "טהור" הוא תואר בעל משמעות חיובית, המציין דווקא את נקיון המחשבות, (תהלים נא יב): "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (מסילת ישרים, שער הטהרה), ואין זה סביר שהכתוב ישתמש בו כדי לתאר צביעות. הביטויים המקובלים לצביעות בספר משלי משתמשים בתארים אחרים, כגון (משלי ה ג): "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ".

4. על-דרך הדרש, נעם הוא מניע. במקרים רבים, מחשבות רע נובעות מכך שאדם אינו יודע את המניע של הזולת, אינו יודע מדוע פעל כפי שפעל. אך כשהזולת אומר ומסביר בצורה ברורה את המניע שלו, הוא מטהר את שמו ומטהר את היחסים ביניהם (ע"פ גליה). וראו גם (משלי ב י): "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ, וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם"*.

5. ולענ"ד, המפתח לפירוש הפסוק הוא בהקבלה לנבואת זכריה (ראו "הקבלות"), והוא מלמד שקשר טוב עם ה' מתחיל ביחסים טובים עם הזולת - גם ברמת המחשבות והדיבורים:

תועבת ה' מחשבות רע = ה' שונא מחשבות רעות שאנשים חושבים על אנשים אחרים - מחשבות המתמקדות בצדדים השליליים של הזולת, או מחשבות לפגוע בזולת;

טהורים = רצויים בעיני ה' (ההיפך מ"תועבת ה'"); אמרי נועם = דיבורים נעימים, דברי עידוד תמיכה ונחמה שאנשים מדברים עם אנשים אחרים.

הקבלות

1. שלמה המלך, מחבר ספר משלי, היה גם זה שבנה את בית המקדש הראשון, בית שרק אנשים טהורים רשאים להיכנס אליו. בפסוק זה מלמד שלמה, שכדי להיכנס לבית המקדש, אין זה מספיק שהגוף טהור - גם הדיבורים והמחשבות צריכים להיות טהורים, כדברי דוד אביו, (תהלים כד ג): "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה".

2. בית המקדש שבנה שלמה נחרב לאחר כמה מאות שנים, ובני ישראל יצאו לגלות. כעבור מספר דורות, בימי שיבת ציון השניה, ניבא הנביא זכריה, והזכיר גם הוא את המחשבות והדיבורים בין אדם לחברו כתנאי לכך שנוכל להמשיך ולשבת בארץ ישראל, (זכריה ז ט): "הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ, וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב... כֹּה אָמַר" " ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו; וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אֶל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (ראו איך להפוך את הצום הבא ליום שמחה?).

נבואת זו מקבילה לפסוקנו מכמה בחינות:

- הפסוק שלנו מגנה את המחשבות הרעות, וגם זכריה מגנה את המחשבות הרעות. בהמשך נבואתו הוא אף מדגיש, שהמחשבות הרעות שנואות על ה', (זכריה ח יז): "אֵלֶּה הדְּבַרים אֲשֶׁר תעשו... וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם ... כִּי אֶת כָּל אַלה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'".

- הפסוק שלנו מדבר על טהרה, מושג המזכיר את בית המקדש. גם נבואת זכריה נאמרה בקשר לאבל על חורבן בית המקדש. אנשים שאלו את זכריה אם צריך להמשיך ולהתאבל למרות שבית המקדש כבר נבנה; זכריה אמר, שמבחינת ה', אין זה חשוב אם מתאבלים או לא, העיקר שמקיימים את ההנחיות שה' נתן לנביאים הראשונים, שאחת מהן היא, לא לחשוב רע על הזולת.

- רמז נוסף נמצא בפסוק הקודם בספר משלי, (משלי טו כה): "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה', וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה"*. ה' הורס בית שבעליו גאים, כדי לחזק את גבולה של האלמנה. גם נבואת זכריה, שהבאנו למעלה, מדגישה את חשיבות היחס ההוגן ל"ואלמנה ויתום, גר ועני", כתנאי לקיומו של הבית.

מכאן קל להבין את משמעות הפסוק ואת הקשר בין שני חצאיו. שני חצאי הפסוק מדברים על ריחוק מה' וקירבה מה': החצי הראשון מדבר על תועבת ה' - מושג מקביל לטומאה וריחוק; ה' מתעב ומרחיק מביתו את האנשים החושבים רע. החצי השני מדובר על טהורים - הראויים להתקרב ולהיכנס אל בית ה'; ה' מקרב אל ביתו את האנשים המדברים אמרי נועם אל החלשים - וחסד ורחמים עשו איש את אחיו; ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו.

3. הדברים נכונים עד ימינו: כדי שנזכה להיבנות בפעם השלישית, יש לטהר את הלב ממחשבות רעות על הזולת שהן תועבת ה', ולהרגיל את הפה לדיבורים נעימים שהם טהורים ורצויים בעיניו. כך תתקיים בנו סופה של נבואת זכריה שנזכרה למעלה, (זכריה ח יט): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

פסוק כז

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: הבוצע בצע (גוזל הון) להרבות לו, ישחית ביתו, כי בא זה ואיבד את זה; אבל השונא אף מתנות, כי יישען בה', אז המקום יתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת.

תרגום ויקיטקסט: הבוצע בצע, ולוקח את רכוש הזולת בלי רשותו, עוכר (מקלקל ומשחית) את ביתו, משפחתו ורכושו; אולם השונא לקבל את רכוש הזולת גם ברשותו, כמתנות, יחיה חיים טובים בביתו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כז.

דקויות

עוכר ביתו בוצע בצע

עוכר = מקלקל ומשחית; בית = מקום מגורים, וגם משל לרכוש ולמשפחה; בוצע בצע = הדואג רק להגדיל את הרווחים האישיים שלו, גם כשזה בא על חשבון רכוש הזולת. מי עוכר את מי? ארבעה פירושים:

1. פשט: האיש הבוצע בצע, עוכר את בית עצמו. כשאדם עוסק ברדיפת בצע, הוא משחית ומקלקל את ביתו ומשפחתו (כך פירשו רוב המפרשים). ולכן עדיף להתרחק מרדיפת-בצע ולשנוא אפילו מתנות.

2. רמז: האיש הבוצע בצע, עוכר את ביתם של אחרים. הוא מחפש דרכים מתוחכמות לקחת את רכושם, ואף נותן להם מתנות כדי לפתות אותם ולגזול מהם. כך למשל, אנשים ברחוב מציעים לעוברים ושבים לקבל "מתנה", ואז מחתימים אותם על "אישור שקיבלת את המתנה", שהוא למעשה הוראת קבע לתשלום סכומי כסף גדולים פי מאה מערך המתנה. או, מזמינים אנשים לארוחת ערב יוקרתית בחינם, וכטוב ליבם ביין מוכרים להם דירת נופש שהם לא צריכים, בשווי פי מאה משוויה של הארוחה. או, מציעים לאנשים לקבל סכום-כסף גדול לחשבון הבנק שלהם בתנאי שיתנו את הסיסמה לחשבון, ואז מרוקנים להם את החשבון ובורחים; וכו'... אבל השונא מתנות יינצל מפיתויים אלה ויחיה חיים טובים.

3. דרש: האיש העוכר את ביתו ואינו עובד לפרנסתו, עלול להיות בוצע בצע: "על-ידי שמבזבז את שלו, סוף בא לאותה מידה להיות בוצע בצע, כי מבקש לימודו ואינו מוצא וגונב וגוזל, וגם הולך אחר המתנות... וחייו אינם חיים" (רמ"ד ואלי). ולכן עדיף להיות שונא מתנות ולהתפרנס מיגיע כפיים.

4. סוד: הבית הוא העוכר, הבית מקלקל ומשחית את בוצע-הבצע שגר בו. כך גם ב(חבקוק ב ט): "הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ... כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה": כשאדם מכניס רכוש גזול לביתו, הבית כביכול מתקומם ופוגע ביושביו. וכן ב(משלי א יט): "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח": הבֶצַע לוקח את נפשו של הגזלן*.

שונא מתנות יחיה

ברור שבצע (גזל) הוא רע, אבל מה רע במתנות שאחרים נותנים לנו מרצונם החופשי? ניתן לפרש בהקבלה לארבעת הפירושים למעלה:

1. שנאת המתנות היא סייג לשנאת הגזל: "מאחר שהוא שונא מתנות, כל שכן ששונא את הגזל" (רש"י). מי שמתרגל להשתמש אך ורק ברכוש שלו, שהוא עבד וטרח כדי להשיג אותו, ואינו מוכן להשתמש ברכוש הזולת אפילו במתנה, בוודאי לא יגיע גם לרדיפת-בצע.

שנאת המתנות גורמת לאדם להיות ישר ואמיתי: "איזהו שונא מתנות יחיה? זה הרואה טרפה לעצמו" (רב חסדא, חולין מד ב), "כשנולד ספק טרפות בבהמתו, ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר, ואינו חס עליה ואוסרה... ודאי שונא מתנות אחרים הוא, שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר" (רש"י).

2. קבלת מתנות גורמת למקבל להרגיש שהוא חייב טובה לנותן; לפי זה, יחיה = יחיה חיים עצמאיים; כשאדם שונא מתנות, הוא לא חייב טובה לאף אחד.

רעיון זה נבדק במחקרים פסיכולוגיים ונקרא """התנגדות פסיכולוגית": התחושה השלילית של מקבל עזרה,שאינו יכול להשיב לעוזר כגמולו ולעמוד בעקרון ההדדיות"" (האוניברסיטה הפתוחה, "פסיכולוגיה חברתית", כרך ג', עמ' 225), אשר "הוא מניע את מקבל העזרה להשיג שליטה במצב ולשמור על חופש הפעולה שלו" (שם עמ' 219). יש לציין, כי עוד נמצא ש"אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה נוטים לבקש עזרה פחות מאנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה" (עמ' 218) (ע"פ חגי הופר, "שונא מתנות יחיה" בראי הפסיכולוגיה).

ועוד: מתנה היא, במקרים רבים, פיתוי שנועד ללכוד את המקבל ולהוציא ממנו כספים רבים במרמה (ראו סעיף 2 למעלה).

ועוד: בחלק גדול מהמתנות יש יסוד של שוחד: "שיש דיינים שאינם כל כך רשעים לבקש שוחד בפיהם כדי להצדיק רשע, אבל אם יתנו להם מתנות - יקבלום, וגם זה איסור גמור... ולכן, השלמים הקדמונים היו אומרים אל מביא מתנות: פסילנא לך לדינא, כי היו רוצים להתקיים באור החיים - ושונא מתנות יחיה" (רמ"ד וואלי). במקרים רבים, כשמישהו נותן לנו מתנה תמימה-לכאורה, הוא מצפה לקבל מאיתנו תמורה שעלולה להפוך את המתנה לשוחד, ולכן ראוי לכל אדם שיש לו תפקיד ציבורי כלשהו לשנוא כל מתנה שהיא.

פתגם אנגלי אומר "no free lunch": שום דבר לא באמת בחינם. עדיף לקנות דברים במחיר מלא שהוא גלוי וידוע מראש, מאשר לקבל אותם ב"חינם" ואז לשלם את המחיר הנסתר שאינו ידוע מראש.

3. קבלת מתנות מעוררת במקבל ציפיה לקבל מתנות נוספות, אך המתנות תלויות ברצונו של הזולת, והאדם המצפה למתנות עלול להתאכזב: "מחמת שהוא מצפה תמיד למתנה, אם לא יתנו לו, אפילו פעם אחת, יושב בצער" (הגר"א). לפי זה יחיה = יזכה לשמחת-חיים שאינה תלויה בזולת; כשאדם שונא מתנות, שמחת החיים שלו תלויה רק במעשיו שלו ולא ברצונם הטוב של אחרים, "כי המצפה למתנות זולתו - חייו אינם חיים" (רמ"ד ואלי).

4. המתנות פוגעות בחלוקת הרכוש הטבעית וכך מרחיקות את האדם מהמקום הראוי לו בחיים. הרכוש הוא אחד הרמזים שה' נותן לאדם כדי לכוון אותו לתפקידו בחיים. על-פי השקפת היהדות, ה' נותן לאדם בדיוק את הרכוש שהוא צריך כדי לממש את תפקידו בחיים - לא פחות ולא יותר. מכאן, מי שנמנע מלקחת רכוש ששייך לו (למשל משום שהוא מתעצל לעבוד או מתעצל לתבוע את המגיע לו בדין), ייתכן שיחסר לו רכוש הדרוש לו למילוי תפקידו; מצד שני, מי שלוקח רכוש שאינו שייך לו, גם הוא עלול "לפספס" ולהגיע למקום לא נכון בחיים. למשל, אם יהיה לו יותר מדי כסף הוא עלול לקנות דירה יקרה במקום שאינו מתאים לו וכך לא יממש את עצמו כראוי: עוכר ביתו בוצע בצע = הלוקח רכוש שאינו שייך לו, עלול להגיע למקום-מגורים שאינו מתאים לו, ולפגוע גם בשאר הרכוש שלו ובמשפחתו; שונא מתנות = מי שאינו מוכן לקבל רכוש מהזולת, אפילו כשזה נעשה בהסכמת הזולת, בדרך של מתנה, יממש את חייו ואישיותו בצורה הטובה ביותר, כי הוא משתמש רק ברכוש שה' נתן לו לצורך כך, לא פחות ולא יותר.

ועוד: שנאת המתנות מעידה על בטחון בה': "השונא אף מתנות, כי יישען בה', אז המקום ייתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת" (מצודת דוד). לפי פירושים אלה, המילה יחיה מתפרשת כפשוטה - יזכה לחיים ארוכים, כמו ב(משלי כח טז): "שנאי[שֹׂנֵא] בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים".

מדיניות כלכלית

בנוסף למשמעות הפסוק עבור האדם הפרטי, הפסוק גם מותח ביקורת על הדעות הכלכליות המקובלות בשמאל ובימין (וכידוע, לתורה ישנה מדיניות כלכלית ייחודית שאינה נמצאת לא בשמאל ולא בימין):

• עוכר ביתו בוצע בצע - בניגוד לקפיטליזם, הטוען שאם כל אדם ינהג לפי שיקולים אנוכיים וירדוף בצע כאוות נפשו, המשק יתקדם.
• ושונא מתנות יחיה - בניגוד לסוציאליזם, הטוען שהמדינה צריכה לתת מתנות לאזרחים - קיצבאות וסובסידיות.

הקבלות

1. מה צריך לעשות אדם שמציעים לו מתנה? אם הנותן הוא אדם רחוק, שאין לו קשרי ידידות איתנו, אפשר פשוט לסרב לקבל את המתנה; אך אם הוא אדם קרוב, הדבר עלול לפגוע בו!

• אפשר לקבל אבל לתת מיד משהו בתמורה, כך שלמעשה זו לא מתנה.
• אפשר לקבל ולהעביר הלאה, למישהו אחר, או להשתמש במתנה באופן שיש בו תועלת לציבור, כך שנוצרת "זרימה" של העברת שפע מהפרט אל הכלל, ושוב אין זו מתנה, אלא "קבלה לצורך נתינה".

כך אמר יעקב אבינו, (בראשית כח כ): "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר 'אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ - וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאֶלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"*, כלומר: אם ה' ייתן לי מתנות, אני מייד אתן לו משהו בתמורה; לא בגלל שה' צריך את התמורה שלי, אלא בגלל שאני, יעקב, צריך לתת ולא רק לקבל.

2. שנאת מתנות נזכרה גם אצל אברהם, אלישע, ודמויות שונות משבט יהודה ובית דוד.

3. בתלמוד מסופר על כמה מחכמי ישראל שקיימו פסוק זה כפשוטו:

"שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים?... אמר ליה: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי. לא קבלתי מתנות - כי הא: דרבי אלעזר, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה - לא הוה שקיל; כי הוה מזמני ליה - לא הוה אזיל; אמר להו: לא ניחא לכו דאחיה, דכתיב שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה. רבי זירא, כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה - לא הוה שקיל; כי הוה מזמני ליה – אזיל, אמר: אתייקורי דמתייקרי בי [הם מתכבדים בי, ולא אני מקבל מהם]" (בבלי מגילה כח.);

"אי בעי במתנה – נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי קידושין נט א);

"תנו רבנן: הוא כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות, וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות, והביאום לפני הגזברים לירושלים, אמרו להם: אי אתם זקוקים לכך (הואיל ומתחלה לא נתכונתם לגזול, שהלקוחות מוחלין)! אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך (ליהנות משל אחרים)!" (בבלי ביצה כט).

4. בתקופות מסויימות, שנאת המתנות היתה כל כך מקובלת בעם ישראל, עד שהיא שימשה גם בסיס לפסיקת הלכה: "מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? - משום דאמר ליה: אי בדמי - לית לי דמי למיתן לך; במתנה לא ניחא לי, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי בבא בתרא יג ב); אך בתקופות אחרות, "משרבו מקבלי מתנות - נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי סוטה מז ב).

5. אם, למרות הכל, החלטתם לקבל מתנות - יש לוודא שהנותן נותן אותה בשמחה, (משלי כג ו): "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תתאו[תִּתְאָיו] לְמַטְעַמֹּתָיו; כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ"*.

שונא מתנות מה' יחיה

עד כאן פירשנו, כמו רוב המפרשים, שהפסוק מתייחס למתנה מאדם לאדם. אך הפסוק מדבר על מתנות באופן כללי, ולכן ניתן לפרש אותן גם על מתנות שהאדם מקבל מה':

- מתנות בעולם הזה - כל הרכוש, הכישרונות והידע שיש לאדם הם בעצם מתנות שהוא קיבל מה', והשונא מתנות משתדל להשתמש בכל הדברים שקיבל כדי לעשות את רצון ה' וכביכול לתת לה' "תמורה", כך שלמעשה זו כבר לא מתנה. אדם הנוהג כך, מקבל חיוּת רוחנית כי הוא נמצא בזרימה בלתי פוסקת של שפע שמגיע אליו ויוצא ממנו. כל עוד אנחנו שומרים את המתנות לעצמנו בלבד, אנחנו מלאים ולא יכולים לקבל עוד; ברגע שאנחנו מעבירים אותן הלאה, אנחנו נפתחים לקבל שפע חדש, וזוכים לחיות באמת.

- מתנות בעולם הבא - ישנם אנשים שרוצים כבר להגיע לעולם הבא, עולם הדבקות הרוחנית בה'; אך אדם השונא מתנות מעדיף להגיע לעולם הבא רק לאחר שקיים מצוות בעולם הזה, כדי שהעולם הבא יהיה עבורו שכר על עבודה שעשה, ולא מתנת-חינם; ולכן שונא מתנות יישאר לחיות בעולם הזה עד שיסיים את תפקידו.

"שונא מתנות יחיה" כעיקרון בעבודת הנפש ובעבודת ה' / גליה

יש להבין את הפסוק על-פי (איוב ה ז): "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד": אתה דולה מהעולם אך ורק מתוך יגיעה ועמל. דווקא אז אותו עמל הופך למעלה ולתחושת התעלות, ואז נוצרת גם ערכיות, הפך הכיעור שגורם לעכירת הדמים - היא העצבות והירידה שאולה לתהומות הנשיה, עד שרע הופך לטוב וטוב הופך לרע ומתהפכים היוצרות, ואז נדמה שלקבל מתנות זה הוא החסד האמיתי.

"שונא מתנות יחיה" - ההטבה האמיתית, ההטבה שמחיה אותי, היא לעולם לא מתנת-חינם, היא באה בעמל וביגיעה וכך מאירה עוד חלק בנשמתי ויוצרת בה כלים ויכולת שלי לשאת ולהעביר את זה הלאה.

מה שמחיה את האדם זה דווקא שנאת המתנה. שנאה מלשון נשיאה: חוסר היכולת לשאת את מתנת החינם שגורמת לתחושת ביזיון ולחם חסד. כשם שקשה לעני לפשוט יד ולקבל צדקה, כך הנשמה בשורשה לא מסוגלת לקבל דבר מה בחינם כי בכך היא מחסירה מהחיות שלה.

הפחתת ערך החיים מקורה בחוסר מעש; בכך שאני מסכימה למתנת' חינם אני מחסירה מעצמי חיות.'מתנה אותיות התמתנות והתניה: רק בתנאי שהמתנה ממתנת אותי והופכת אותי לכלי שמסוגל להעביר את השפע, יש ביכולתי לקבל את המתנה ולמסור אותה הלאה ולהיות מיטיבה אמיתית. כמו שלמדנו בפרקי אבות משנה א' פרק א': "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה." וכמו שלמדנו בפירוש משנה ב' ע"פ פירוש קהתי: גמילות חסדים היא כנגד הוו מתונים בדין, כי המתינות היא החסד האמיתי והמתנה הטובה ביותר.

פסוק כח

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: לב צדיק, טרם יענה, יהגה (יחשוב) בלבו מה יענה, ועל-כן דבריו מעטים; אבל פי רשעים ירבה לדבר רעות כמעיין הנובע, כי ידבר כל העולה על רוחו ואינו חושש.

תרגום ויקיטקסט: הצדיק מפעיל את הלב (השכל) לפני שהוא מדבר: הוא הוגה (מסיר ומסלק) ממחשבותיו את כל הפסולת והרעל, ורק אז פותח את פיו לענות; אולם פיהם של אנשים רשעים שופך מילים רעות כמו מעיין נובע, ללא מחשבה וללא סינון.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כח.

דקויות

הגה - שני פירושים

1. הגה = חשב / דיבר (מצודת ציון): הצדיק "חשוב ויבין מה יענה, קודם שישיב דבר" (רש"י, וכן מלבי"ם), או "לב הצדיקים יהגה ויתעסק תמיד לענין ולתועלת" (רלב"ג). "לא יוציא דבר מפיו עד שיחשוב מקודם מה שידבר, כמו שכתוב לב צדיק יהגה לענות" (ר' אלעזר אזכרי, קיצור ספר חרדים, פרק ג).

2. הגה = הסיר סיגים, כמו ב(משלי כה ד): "הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף, וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי"*, (שמואל ב כ יג): "כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה". הצדיק מסיר את כל הפסולת ממחשבותיו, לפני שהוא אומר אותן. כולנו חושבים לפעמים דברים רעים על הזולת, אבל לפני שפותחים את הפה לדבר - יש להסיר את הרוע, כך שהדברים ייצאו נקיים וענייניים. ולכן נאמר ב(משלי י כ): "כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק, לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט"*.

לענות - חמישה פירושים

1. להשיב, מלשון "מענֶה" (רוב המפרשים);

2. להועיל, מלשון "עניין" (רלב"ג);

3. להיכנע, מלשון "ענוה"; הצדיק הוגה דברי תפילה בהכנעה וענוה, ולכן בפסוק הבא, (משלי טו כט): "רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים, וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע" , ודומה לזה בתרגום יונתן על הפסוק: "לבא דצדיקא רנן בהימנותא".

4-5. ועל-דרך הדרש: לייסר ולהוכיח, מלשון "עינוי"; ואולי גם לעורר מוטיבציה לפעולה, מלשון "הנעה": הצדיק פועל מהלב (בניגוד לרשע המשתמש בפה) - הוא אפילו לא מדבר, אלא רומז לשומע כיצד להתעורר מעצמו. הוא משתמש ברגשות כדי לעורר את ליבו של השומע. לפעמים הוא אפילו מענה מעט את השומע, אולם לא מתוך רוע, אלא כדי לעורר ולהניע אותו לפעולה. זאת מלאכת מחשבת, כי צריך להרהר ולהגות בדרך פעולתו.

מעבר לכך, הצדיק מעורר בשומע את ה-יֶהְגֶּה שלו, בלשון עתיד! מלאכת המחשבת של הצדיק ההוגה הוא לעורר בצד השני להגות מצד עצמו, בעתיד. כמו אדם הזורק אבן קטנה לתוך המים, וכך יוצר מעגלים הולכים וגדלים של אדווה. הצדיק הוגה תמיד; המשיב יהגה גם בעתיד, ואף ישוב בתשובה שלמה (ע"פ גליה).

יביע - שלושה פירושים

הביע = דיבר בשטף כמו מעיין נובע (אבן עזרא, מצודות):

1. הרשע אינו חושב לפני שהוא מדבר, אינו משתדל להסיר סיגים מדבריו, ואינו מכניע את עצמו לה' לפני התפילה, אלא "שופך" מפיו את כל הרוע שיש בליבו (מצודות).

2. הרשע אינו מתעניין בליבו וברגשותיו של השומע, אלא נותן לכל הרוע לבעבע מתוכו כמו רעל (ע"פ גליה).

3. ועל-דרך הדרש, החצי השני של הפסוק ממשיך את חציו הראשון: לאחר שהצדיק עורר את הרשע לתשובה, הרשע מתוודה, מביע בפיו את כל הרעות, וכך מנקה את ליבו מהרע.

פסוק כט

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: רחוק ה' מלשמוע את תפילתם של רשעים, אבל תפילת צדיקים ישמע.

תרגום ויקיטקסט: ה' רחוק מרשעים, ורק לעתים רחוקות מתייחס לתפילתם; אולם ה' קרוב לצדיקים, שומע ומתייחס ברצינות לכל תפילה שלהם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כט.

דקויות

בהמשך לפסוק הקודם, המתאר את דיבורם המחושב של הצדיקים לעומת דיבורם הרע של הרשעים*, הפסוק שלנו מלמד שגם כוח התפילה תלוי בכוח הדיבור - ככל שאדם שומר יותר על דיבורו, כך גם ה' שומע יותר לתפילתו:

רחוק ה' מרשעים - המדברים רע על הזולת - ואינו מייחס חשיבות לדבריהם כאשר הם מתפללים אליו;

ולעומתם, ה' קרוב אל הצדיקים - השומרים על פיהם - ותפילת צדיקים ישמע.

מכאן, מי שרוצה לדבר עם ה' - צריך לדבר יפה גם עם בני אדם.

הניגוד בין חצאי הפסוק

ההקבלה בין חצאי הפסוק אינה מושלמת - לכאורה היה צריך להיות "רחוק ה' מרשעים וקרוב לצדיקים", או "לא ישמע ה' תפילת רשעים ותפילת צדיקים ישמע".

מכאן, שגם רשעים יכולים להתפלל באופן שה' ישמע את תפילתם, אולם הם צריכים להתאמץ הרבה יותר בתפילתם, לטהר ולכוון את ליבם; משל לאדם העומד רחוק מרעהו, שיכול לשמוע אותו רק אם יצעק חזק.

הקבלות

הקשר בין פסוק 28 לפסוק 29 נזכר כבר בדברי ר' יונה גירונדי: "בעבור שהרשעים יביעו פיהם רעות, ונותנים חתיתם בארץ החיים, רחוק ה' יתברך מהם, וישמע תפילת הצדיקים המשתדלים תמיד להכניע ליבם"; וכן רמ"ד וואלי.ואבן עזרא קישר לכאן גם את פסוק 27: "עוכר, לב, רחוק - שלושה דבקים: הבוצע, שהוא הגוזל, מסבב שיעכור ביתו מתנות השוחד; לב צדיק - יחשוב לענות על דין הצדק; יביע - כנחל נובע, פירוש: ידבר הרעות, כדי להטות דין; על כן: רחוק השם מהם, ו ישמע תפלת הצדיקים" (אבן עזרא).

הפסוק שלנו מתאר את השפעתו של כוח הדיבור על קבלת התפילה; פסוקים נוספים בספר משלי מתארים את השפעתם של גורמים נוספים:

כוח השמיעה, (משלי כח ט): "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה - גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה"*;

כוח המחשבה, (משלי טו כו): "תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע, וּטְהֹרִים אִמְרֵי נֹעַם"*;

כוח המעשה, (משלי טו ח): "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ. תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע, וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב"*.

הגישה של ספר תהלים מקלה יותר:

(תהלים לד יט): "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ" - ה' קרוב לשמוע את תפילתו של כל אדם שליבו נשבר ורוחו מדוכאת;

(תהלים קמה יח): "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" - ה' קרוב לכל אדם שקורא אליו, בתנאי שהקריאה היא אמיתית.

וכך הסבירו חכמי המדרש: "בוא וראה כמה קשה חכמתו של שלמה, יותר מחכמתו של אביו: דוד אמר קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת; ושלמה אמר רחוק ה' מרשעים - אלו שאין עושים תשובה כל עיקר, ותפילת צדיקים ישמע - בשעה שמתפללין עם הציבור" (רבי אחא בר חנינא, מדרש משלי (בובר) טו כט).

לפי ספר דברים, ה' קרוב אל כל עם ישראל כאשר הם קוראים אליו, (דברים ד ז): "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו"*; בהתאם לכך, הסבירו חכמי המדרש את הפסוק שלנו, על ההבדל בין נביאי אומות העולם לנביאי ישראל (ויקרא רבה א יג).

פסוק ל

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: הארת עינים בדבר המסופק ישמח לב, כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות; ושמועה טובה בדבר חידושי התורה תדשן (תשמין) את העצם.

תרגום ויקיטקסט: מראה נעים, המאיר את העיניים, משמח את הלב; ושמועה טובה, הנעימה לאזניים, מדשנת (מחזקת ומבריאה את) העצם (הגוף).

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ל.

דקויות

דברים שאדם רואה ושומע יכולים לשפר את בריאותו הנפשית והגופנית:

גם מאור עיניים וגם שמועה טובה משמחים את הלב, ומתוך כך מחזקים את בריאות העצמות והגוף כולו, שהרי, (משלי יז כב): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה"*.

מה צריך לראות ולשמוע, כדי לשפר את השמחה ואת הבריאות?

רש"י פירש שני פירושים:

1. "לפי פשוטו - כמשמעו, דבר שהוא תאוה למראות עיניים משמח הלב ומצחצח תוגת הלב, כגון גן ירק ונהרות המושכים", כלומר, המראות המשמחים הם מראות יפים ונעימים מבחינה חומרית - במיוחד נופים יפים; ולפי זה יש לפרש את המשך הפסוק - קולות יפים נעימים, כגון מוסיקה טובה או ציוץ של ציפורים, משמחים ומתוך כך מחזקים את בריאות הגוף.

2. "מאור עיניים בתורה... ששואלין ממנו דבר ויודע מה להשיב", כלומר, המראות המשמחים הם מראות יפים ונעימים מבחינה רוחנית; כשאדם "רואה" בליבו את האמת, "רואה" את התשובה הנכונה מבעד לערפל של הספק, זה משמח את ליבו. ולפי זה יש לפרש את המשך הפסוק - כשאדם שומע דברי חכמה, דברי אמת, גם זה משמח אותו, ומתוך כך מחזק את בריאותו.

3. ע"פ דעת מקרא, הביטוי מאור עיניים מציין מבט של חיבה ואהבה, כמו הביטוי הדומה מאור פנים או סבר פנים יפות, (איוב כט כד): "וְאוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן", (משלי טז טו): "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים"*; לפי זה, שמועה טובה היא בשורה טובה או דברי מחמאות ושבח.

והמסקנה: אם אתם עצובים -

• לכו לטייל, ראו נופים יפים והקשיבו לציוץ הציפורים; או הסתכלו בציורים יפים ושמעו מוסיקה טובה.
• קראו דברי חכמה והקשיבו להרצאות מעניינות;
• שהו בקרבתם של אנשים טובי לב, שמחייכים אליכם ונותנים לכם מחמאות.

הקבלות

1. יישום מעשי לעצות אלו מצאנו אצל שאול. שאול היה עצוב, היתה עליו רוח רעה, ומשרתיו חיפשו פתרון:

(שמואל א טז יח): "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר: 'הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵּן, וְגִבּוֹר חַיִל, וְאִישׁ מִלְחָמָה, וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר, וה' עִמּוֹ".

הנער הציע להביא את דוד, שהיה גם יפה תואר, גם ידע לנגן יפה, וגם ידע לדבר דברי תבונה. והעצה אכן הועילה:

(שמואל א טז כג): "וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְרָוַח לְשָׁאוּל, וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה".

2. יישום מסוג אחר מצאנו אצל אספסיינוס מלך רומי:

על-פי הפשט, המילה עצם היא משל לכל "בנייני הגוף וכוחות גשמיות" (מלבי"ם), אך באופן מילולי הכוונה לעצם ממש, שמועה טובה תדשן עצם = כשאדם שומע שמועה טובה, העצמות שלו משמינות ומתנפחות. כך סיפרו על אספסיינוס, המצביא הרומאי שצר על ירושלים בזמן המרד הגדול: תוך כדי שהוא נועל את נעליו, בין נעל אחת לשניה, הגיע שליח מרומי ובישר לו שהקיסר מת והוא נבחר להיות הקיסר החדש. הוא לא הצליח לנעול את הנעל השניה, ולא הצליח לחלוץ את הנעל הראשונה. רבן יוחנן בן זכאי, שבדיוק עמד לפניו לאחר שברח מהעיר הנצורה, הסביר לו, שכתוצאה מהשמועה הטובה ששמע, עצמותיו השמינו. הוא הציע לו לפתור את הבעיה בעזרת פסוק אחר מספר משלי, (משלי יז כב): "וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם"*- יביאו לפניו אדם שהוא שונא, שיכניס אותו לדיכאון, וכך העצמות שלו יתייבשו ויחזרו לגודלן הטבעי... (בבלי גיטין נו ב, איכה רבה א לא).

3. בתנ"ך, מאור פנים הוא בעיקר אור פני ה':

(תהלים ד ז): "רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב, נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ ה'"

(תהלים מד ד): "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ, כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם"

(תהלים פט טז): "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן"

אם כך, היישום המלא של פסוק זה יהיה רק "כאשר המלך הקדוש יהפוך אור עיניו לעומתן של ישראל, שלא יהיו עוד בבחינת הסתרת פנים, אז ישמח את ליבם, כי בוודאי כל העצב שלהם אינו אלא מצד הסתרת פנים כידוע, והעצב הוא שגרם שבשרם כחש... כי כל ענייני הגוף הולכים אחרי הלב... אם הלב דואג ועצב, אין מתום בבשר... וכאשר תבוא השמועה הטובה לישראל, שיאמר להם ה' יתברך כי עתה ראיתי בעיניי, תהיה מייד שמחה גמורה בליבם..." (רמ"ד וואלי).-

גם הפסוק הבא מדבר על ראיה ושמיעה, (משלי טו לא): "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים - בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין": הפסוק מדבר על אדם ששומע תוכחות הנותנות לו חיים, ואז הולך ללון ולשהות בקרבת החכמים, על-מנת שיוכל גם לראות אותם וללמוד ממעשיהם. הסמיכות בין הפסוקים מחזקת את פירוש 2 שהובא למעלה, שלפיו הראיה והשמיעה מתייחסות לעניינים שכליים ורוחניים. האם יש קשר נוסף בין הפסוקים?

1. ע"פ מלבי"ם, פסוק 30 הוא משל לפסוק 31:

• כשם שבדברים חומריים, האדם אינו מסתפק בשמיעה אלא רוצה גם לראות את היופי שמאחרי הקולות,
• כך גם בעניינים הרוחניים, לא צריך להסתפק בשמיעה של תוכחות ובלימוד תיאורטי, אלא צריך גם לראות את החכמים, כדברי חז"ל "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה", "כי ראיית העין פועלת יותר משמיעת האוזן".

2. וע"פ הרב יונה גירונדי (בספר "שערי תשובה"), פסוק 31 הוא מסקנה מעשית מפסוק 30:

• פסוק 30 מלמד אותנו להכיר טובה לה' על כך שנתן לנו את חוש הראיה והשמיעה, הנותנים לנו שמחה ובריאות;
• פסוק 31 מלמד אותנו שיש להשתמש בחושים הללו, שקיבלנו במתנה מה', רק למטרות חיוביות, כגון לשמוע תוכחות וללמוד מחכמים.

וכך כתב החפץ חיים: "כמו שבשמיעת דברים טובים האדם מקיים בזה כמה עשרות מצוות בכל יום, כמו עניית אמן, יהא שמה רבה וברכו, וקדושה ועניית כל האמנים, כן, חס ושלום, שמיעת דבר רע פועלת הרבה על נפש האדם... אם האדם בעודו בחייו קלקל חוש השמיעה שלו בתמידות, והשתמש בו לדברים אסורים, יידע כי לעתיד לבוא לא יהיה לו כוח באזניו לשמוע דברי אלקים חיים" (שמירת הלשון ב ל).

רעיון דומה לגבי חוש הראיה נמצא במשלי כ12-13; ראו ביאורנו שם.

פסוק לא

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: אוזן אשר תשמע התוכחה המביאה חיים, סופה תהיה כרוכה אחר החכמים ותלין (בהתמדה) בקרב חכמים לשמוע דבר חכמה.

תרגום ויקיטקסט: אדם המוכן להטות את אוזנו לשמוע תוכחת (ביקורת) על החיים - יזכה ללון (לשכון) בקרב החכמים, גם אם אינו חכם בעצמו.

/ אדם הרוצה שאוזנו תשמע תוכחה שתביא לו חיים - ראוי שישהה בקביעות ואף ילון (יישן) בקרב החכמים כדי ללמוד מאורחות-חייהם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו לא.

דקויות

ניתן לפרש את המילה תלין בשתי דרכים, וכמו כן ניתן לפרש את הפסוק כולו כתגמול או כהנחיה מעשית, סה"כ ארבעה פירושים:

1. תלין = תשהה בקביעות, כמו (ישעיהו א כא): "צֶדֶק יָלִין בָּהּ", (ירמיהו ד יד): "עַד מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ"*, (איוב יט ד): "אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי", (איוב כט יט): "וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי" (רד"ק בספר השורשים, המאירי, מצודת ציון):

- מי שמטה את אוזנו לשמיעת תוכחות על אורח חייו, יזכה ללון - לשכון בקביעות עם החכמים; החכמים יאהבו אותו ויקרבו אותו לחברתם, גם אם אינו חכם בעצמו: "כי החכמים חפצים ושמחים בחברתו, כי גם אם לא ירחב לבו להשיג אל החכמה, נבחר ונכבד בעיניהם, אחרי שהשכיל בדברי תוכחותיו וחפץ לשמעם" (רבנו יונה, ע"פ ר' הונא בשיר השירים רבה ד ז; וכן מצודות, רלב"ג), "כל מי שבא לבית הכנסת ושומע דברי תורה, זוכה לישב בין החכמים לעתיד לבא," "שנאמר אוזן שומעת תוכחת חיים, בקרב חכמים תלין" (דברים רבה ז ג);

- מי שרוצה להטות את אוזנו לשמיעת תוכחות שיביאו לו חיים, ראוי שילין - ישכון בקביעות עם החכמים: "אוזן שומעת תוכחת חיים אל תסתפק בשמיעה טובה מרחוק, רק בקרב חכמים תלין, לראות את החכמים עצמם ולראות מעשיהם" (מלבי"ם).

2. תלין = תישן, כמו (בראשית לב יד): "וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא"*, (ויקרא יט יג): "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר", (יהושע ח ט): "וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם", (שופטים יט ז): "וַיִּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם", (מלכים א יט ט): "וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם":

- מי ששומע תוכחות על אורח חייו, יזכה ללון - לאחר מותו - עם החכמים, "כי זאת הלינה רומזת אל המנוחה בשורש העליון של דרגין דחכמה, כי החכם זוכה ליכנס במחיצתן של חכמים, ושם נותנים לו מדור לפי כבודו", "לעתיד הכל עתידים להיות תמהין כנגד מי ששמע לאלהים, ואומרים: מי הוא זה? שפלוני שלא קרא ולא שנה – והרי הוא יושב עם האבות ומשיח עימהם? והאלהים יאמר להם: מה אתם תמהים? לא זכו אלו אלא מפני ששמעו אלי, שנאמר אוזן שומעת תוכחת חיים, בקרב חכמים תלין" (רבי אבהו, ציטוט מ אורחות צדיקים שער הרצון);

- מי שרוצה לשמוע תוכחות שיביאו לו חיים, ראוי שילין - יישן בבית המדרש. יש אנשים, שעובדים קשה כל היום, ובלילה עושים מאמץ גדול להגיע לשיעור תורה, אבל מרוב עייפות הם נרדמים על הספסל... האם יש טעם שיבואו לשיעור? לפי ספר משלי נראה שכן: אוזן שומעת תוכחת חיים = נשמה המעוניינת לשמוע דברי תוכחה שיביאו אותה לחיים טובים, תלין = תישן - בקרב החכמים היודעים ללמד.

כשאוזנו של האדם נמצאת בקרבתם של חכמים, גם כשהיא ישנה ולכאורה לא מסוגלת לקלוט, האדם לא מפסיד כי הנשמה שומעת: "התועלת לאותם ההולכים ויושבים בבית המדרש, אף שאינם יכולים ללמוד, הוא לשני דברים: א' - שאזנם שומעת תוכחת חיים מאחרים שלומדים, והתועלת הב' - שהוא בקרב חכמים תלין גם כן עמם בבית המדרש" (הגר"א).

הקבלות

ניתן לפרש את הפסוק כתגמול או כהנחיה מעשית (ראו "דקויות"). שתי המשמעויות הללו נרמזות בסיפורה של רות:

- הנחיה מעשית, (רות א טז): "וַתֹּאמֶר רוּת 'אֶל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אַל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאֶלֹהַיִךְ אֱלֹהָי'" - רות רצתה לשמוע תוכחת חיים, ולכן הסכימה ללון ולישון יחד עם נעמי החכמה;

- תגמול, (רות ג יג): "לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר"*- רות שמעה תוכחת חיים מנעמי, ולכן זכתה ללון עם בועז החכם.

הפועל ילין כתגמול נזכר גם ב(תהלים כה יג): "נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין, וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"*, וב(משלי יט כג): "יִרְאַת ה' לְחַיִּים, וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע"*.

גם הפסוק הבא משבח את שומעי התוכחות, (משלי טו לב): "פּוֹרֵעַ מוּסָר - מוֹאֵס נַפְשׁוֹ, וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת - קוֹנֶה לֵּב"*.

כוחם של החכמים הוא בחוש השמיעה, (משלי יח טו): "לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת, וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת"*.

פסוק לב

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: הפורע (משבית ומבטל) את המוסר הוא מואס נפשו, כי מה ראה שאינו חושש בתקנתה? אבל השומע תוכחת יקנה בזה לב חדש ומשכיל.

תרגום ויקיטקסט: מי שפורע (מתייחס בביטול ל)דברי מוסר וביקורת, מקלקל את נפשו עד שהיא נעשית מאוסה ומושחתת; אולם מי ששומע ומתייחס ברצינות לדברי תוכחה וביקורת, קונה לעצמו בכל פעם לב חדש וטרי.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו לב.

דקויות

מואס נפשו

שני פירושים על-דרך הפשט:

1. מואס נפשו = גורם לנפשו להיות מאוסה ומושחתת, וקונה לב = מתקן את ליבו שהושחת והתקלקל: "אוזן שומעת תוכחת חיים - בקרב חכמים תלין (פסוק 31), אבל אם לא הטה ליבו לתוכחת חיים - פורע מוסר מואס נפשו. ושומע תוכחת קונה לב -" "אם השחית" "נפשו, בדברי תורה" "קונה לב, זו חכמה שנתונה בלב, שמתוך כך זוכה לכבוד ולענוה, שנאמר - יראת ה' מוסר חכמה, ולפני כבוד ענוה (פסוק 33)" (מדרש משלי טו; סימני הפיסוק הם תוספת שלי).

נפש האדם, כמו מאכל הנמצא מחוץ למקרר, עלולה להתקלקל. אדם שבעבר הצטיין במידות טובות, עלול לאבד אותן במשך הזמן. הפתרון, לפי ספר משלי, הוא להקשיב:

פורע מוסר = פורק את עול הביקורת, מזלזל בביקורת; מואס נפשו = גורם לנפשו להיות מאוסה ומקולקלת; המזלזל בדברי ביקורת מפסיד הזדמנויות לתקן ולשפר את עצמו, וכך נשאר רק עם תכונות האופי שלו, ההולכות ומתקלקלות עם הזמן, עד שנעשות גרועות ומאוסות.

ומצד שני: שומע תוכחת - קונה לב = מי שמקשיב ומתייחס ברצינות לדברי ביקורת, יכול לחדש את תכונותיו הטובות, וכאילו קונה בכל פעם לב חדש וטרי.

2. מואס נפשו = כאילו אינו אוהב את נפשו, אינו רוצה לחיות: "פורע מוסר החכמים חפץ להמית נפשו" (אבן עזרא), "מי שפורע מוסר - אינו חש על נפשו ואבדונה" (מלבי"ם), "מי שאינו מייסר עצמו - הוא מואס נפשו, דהיינו רצונו, כי אם היה מייסר עצמו, היה הקב"ה עושה רצונו, נמצא הוא ממאס רצונו" (הגר"א). פירוש זה מתאים יותר למשמעות המקובלת של הביטויים בלשון המקרא: מאס = לא רצה, נפש = החיים או הרצון.

ומצד שני: שומע תוכחת - קונה לב = רוכש לעצמו כישורים שכליים ורגשיים המאפשרים לו לשפר את איכות חייו (ע"פ גליה).

שני פירושים על-דרך הדרש, בכיוון הפוך:

3. אדם פורע מוסר כי הוא מואס נפשו - הוא כל-כך טרוד בהפרעות עד שנמאס לו מהחיים, הוא לא פנוי נפשית לשמוע ביקורת מאחרים; נפשו נמצאת בחושך גדול המסתיר את האור האלהי שבנפשו, עד שהוא קץ ומואס בנפשו ואינו שם לב עד כמה הוא מזיק לעצמו. ומצד שני, אדם שומע תוכחת רק אחרי שהוא קונה לב - משיג בעלות ושליטה על הלב שלו; רק כשיש לו שקט נפשי, המאפשר לו לסדר את המחשבות שלו ולשלוט בהן, הוא נעשה פנוי ומסוגל להתייחס ברצינות לדברי ביקורת של אחרים. והמשמעות המעשית היא: לפני שמותחים ביקורת על הזולת, לבדוק אם הוא פנוי נפשית לקבל אותה (ע"פ גליה).

4. לפעמים אדם פורע מוסר - מייסר ומסכן את עצמו בצורה מופרעת ובלי גבול, למשל חותך את הורידים או נוסע כמו מטורף בכביש - כי הוא מואס נפשו - נמאס לו מהחיים, הוא לא מוצא טעם בנפשו, והוא גורם לעצמו כאב חד או סיכון חריף כדי להרגיש טעם של חיים. על-פי פסוק זה, הפורע מוסר מרגיש שנפשו אינה זוכה לקניין רגשי (השגות הקשורות ברגשות), והוא מקבל את כל "הנאותיו" בדרך המזיקה לו. החצי השני של הפסוק מתאר פתרון אפשרי: שומע תוכחת - קונה לב: על אדם זה להקשיב לתוכחה, להביא אותה אל תוך ליבו, לא כביקורת הרסנית, הבאה להטיל דופי או מום, ומפחיתה מערכו, אלא דרך לקנות את עולמו, וכך אולי יטעם הרגש של שמחה והנאה מהתוכחה, וכך ייחשב כ" קונה לב ", המשתמש בתוכחות ובאהבת הייסורים כאמצעי להגדיל את נפשו ואת טעם חיותו (ע"פ גליה).

הקבלות

גם הפסוק הקודם והפסוק הבא עוסקים בתוכחת ומוסר, ומפרשים רבים קישרו ביניהם (ראו אבן עזרא, רבנו יונה, מדרש משלי):

• (משלי טו לא): "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים - בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין"*.
• (משלי טו לג): "יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"*.

פסוק לג

עריכה

<< · ביאור · משלי טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג · >>

תרגום מצודות: יראת ה' תחשב למוסר להאזין חכמה, ואם כן, היראה היא סיבה לחכמה וקודמת לה; וכן לפני כבוד, על כרחך היה הענוה, כי הענוה היא סיבה להביא את הכבוד, אם-כן היא לפניו.

תרגום ויקיטקסט: הלימוד מתחיל ביראת ה', אחר-כך הסרת המידות הרעות, ואחר-כך חכמה; אולם לפני שמקבלים את הכבוד על החכמה - יש לעבור שלב של ענוה והשפלה, עד שהציבור הרחב יכיר בחכמתך.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו לג.

דקויות

סדר המילים בפסוק לא לגמרי ברור, והמפרשים הסבירו אותו בדרכים שונות:

1. יראת ה' היא המוסר של החכמה, כלומר, יראת ה' מייסרת את כוחות הנפש של האדם ומכריחה אותו ללכת על-פי חוקי החכמה: "יצר הלב מצייר תמיד כפי דרך הסכלות, צריך לייסר כוחות הנפש שתמשול על יצורי הלב ותכניע אותם אל החכמה, וזה נקרא מוסר, ומהו המוסר? - יראת ה'" (מלבי"ם); והענוה, הגורמת לאדם לקבל תוכחות, בסופו של דבר מביאה לו כבוד, כמו שנאמר "ושומר תוכחת - יכובד".2. יראת ה' קודמת לחכמה, וגם להיפך - חכמה קודמת ליראת ה' (ראו אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה): "יראת ה' מוסר חכמה אין לו הכרע, אם יראת ה' הוא המביאו לידי מוסר חכמה, או יראת ה' בא על-ידי מוסר חכמה, כעניין (בראשית כה23) ורב יעבוד צעיר, שאין לו הכרע אם הרב יעבוד את הצעיר או לרב יעבוד הצעיר. ושניהם אמת: זכה - ורב יעבוד את הצעיר, לא זכה - לרב יעבוד הצעיר. כן כאן, שניהם אמיתיים, שהחכמה באה על-ידי יראה, ויראה באה על-ידי החכמה... אך הכבוד אינו בא [אלא] רק אם הוא עניו ובורח מן הכבוד, לכן אמר ולפני כבוד ענוה" (הגאון מווילנה; ראו גם מושא לפני נושא או להיפך).

3. המשפט לפני כבוד ענוה הוא אחד הרעיונות שלומד מי ששומע דברי מוסר: "וטעם להזכיר זה המוסר בפרט, לפי שאמרו רבותינו ז"ל "ענוה גדולה מכולם"" (ר' יונה).

4. לפעמים, אדם שלמד הרבה מגיע לשוק העבודה או ל"שוק החיים", ומופתע שהאנשים מזלזלים בו ולועגים לו, ואינם מתייחסים בכבוד לחכמה שלמד. העלבון גדול במיוחד כאשר אותו אדם למד לשם שמיים - למשל כדי לעזור ולקדם את החברה. הפסוק שלנו מכין את התלמיד למצב זה, ומתאר את סדר העניינים הרגיל בלימוד חכמה:

• מתחילים ביראת ה' - שהיא דרישת הקדם ללימוד חכמה ((תהלים קיא י): "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'...")
• אחר-כך מקבלים מוסר (= ביקורת);
• אחר-כך לומדים חכמה;
• השלב הבא אמור להיות כבוד, כמו שנאמר ב(משלי ג לה): "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ..."; מי שלמד חכמה ראוי לנחול ולקבל כבוד.
• אולם, החכם מזהיר את תלמידו, שלפני הכבוד הוא יצטרך לעבור שלב נוסף - ענוה; לפני הכבוד, הוא יצטרך לספוג השפלות ועינויים נפשיים, ורק אם יצליח לעמוד בהם, לא לכעוס ולא להתגאות, רק אז יזכה לכבוד הראוי לו.

כך גם בתלמוד: "תניא: 'לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו', שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למוד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא" (בבלי, נדרים סב:).

5. ענוה היא דרך טובה לזכות לכבוד ביחסים בין-אישיים: אדם המתנהג בענוה גורם לזולת להרגיש מכובד, כתוצאה מכך הוא אהוב יותר על הבריות וזוכה בעצמו לכבוד. כפי שאמר פעם פילוסוף סיני: "אם אתה כותב מכתב לחבר, שים בו לפחות טעות אחת, כך תגרום לו להרגיש נעלה" (תרגום מהמבוא לספר Convex Sets מאת Frederick Valentine).

הקבלות

פסוקנו הוא האחרון בפרק טו, אולם, נראה שהוא מתאים יותר להיות הפסוק הראשון בפרק טז, שכן הפסוקים הבאים מדברים גם הם על ה' - ראו מבנה משלי טז.

המשפט "לפני כבוד ענוה" מופיע גם ב(משלי יח יב): "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"*.

ענוה ויראת ה' נזכרו יחד גם ב(משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים" (פירוט; (ראו סדרן של המידות הטובות.