ביאור:בבלי שבת דף לא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שהמרו זה את זה [1]; אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל - יטול ארבע מאות זוז.
אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל [2]? [3]
נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני! מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול.
אמר לו: שאל בני, שאל!
מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? [4] [והלל היה בבלי!]
אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת; מפני שאין להם חיות [מילדות] פקחות.
הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני! מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול.
אמר לו: שאל בני, שאל!
מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות [5]?
אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת: מפני שדרין בין החולות [6]. [7]
הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל?
נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני! מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול.
אמר לו: שאל בני שאל!
מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות?
אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת; מפני שדרין בין בצעי המים [8].
אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס!
נתעטף וישב לפניו, אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול – שאל:
אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?
אמר לו: הן.
אמר לו: אם אתה הוא - לא ירבו כמותך בישראל.
אמר לו: בני! מפני מה!?
אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז!
אמר לו: הוי זהיר ברוחך! כדי הוא [9] הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד!!'
תנו רבנן [אבות דרבי נתן פ"טו מ"ג]: 'מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם?
אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
אמר לו: שבכתב אני מאמינך, ושבעל פה איני מאמינך; גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב!
גער בו והוציאו בנזיפה. [10]
בא לפני הלל, גייריה [11]. יומא קמא אמר לו: א"ב ג"ד. למחר אפיך ליה [12].
אמר לו: והא אתמול לא אמרת לי הכי?
אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת [13]? דעל פה נמי סמוך עלי [14].
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת!
דחפו באמת הבנין שבידו. [15]
בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: "דעלך סני - לחברך לא תעביד [16]" - זו היא כל התורה כולה, ואידך [17] פירושה [18] הוא [19], זיל גמור [20].
שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר [21] שהיה אומר (שמות כח ד) ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד [ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי]; אמר: הללו למי?
אמרו לו: לכהן גדול.
אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול.
בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול! דחפו באמת הבנין שבידו.
בא לפני הלל, גייריה, אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות [22]? לך למוד טכסיסי מלכות!
הלך וקרא; כיון שהגיע (במדבר א נא) [ובנסע המשכן יורידו אתו הלוים ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים] והזר הקרב יומת, אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר?
אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.
נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם (שמות ד כב) [ואמרת אל פרעה כה אמר ה’] בני בכורי ישראל, כתיב עליהם 'והזר הקרב יומת', גר, הקל, שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה!
בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה 'והזר הקרב יומת'? בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל! ינוחו לך ברכות על ראשך, שהקרבתני תחת כנפי השכינה!
לימים נזדווגו שלשתן [23] למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה.'
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ישעיהו לג ו) והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת [יראת ה' היא אוצרו]:
אמונת - זה סדר זרעים [24]
עתיך - זה סדר מועד
חסן - זה סדר נשים [25]
ישועות - זה סדר נזיקין [26]
חכמת - זה סדר קדשים
ודעת - זה סדר טהרות; [27]
ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו [28].
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה [29]? עסקת בפריה ורביה [30]? צפית לישועה [31]? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר [32]? - ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו – אִין, אי לא – לא; משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה! הלך והעלה לו, אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון [33]? אמר לו: לאו! אמר לו: מוטב אם לא העליתה.
תנא דבי רבי ישמעאל: 'מערב אדם קב חומטון בכור של תבואה ואינו חושש [34]'.
אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו
יראת שמים - דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות [35] לא מסרו לו, בהי עייל [36]? [37]
מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא [דירה,בית], ותרעא [שער, דלת] לדרתא עביד.
אמר רב יהודה: לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר (קהלת ג יד) [ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע] והאלהים עשה שייראו מלפניו.
רבי סימון רבי אלעזר הוו יתבי; חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא, אמר ליה חד לחבריה: ניקו מקמיה, דגבר דחיל חטאין הוא!
אמר ליה אידך: ניקו מקמיה, דגבר בר אוריין הוא!
אמר ליה: אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא, ואמרת לי את בר אוריין הוא [38]?
תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר (דברים י יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה [את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך] וכתיב (איוב כח כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה [39] [וסור מרע בינה], שכן בלשון יוני קורין לאחת 'הן'.
תסתיים.
דרש רב עולא: מאי דכתיב (קהלת ז יז) אל תרשע הרבה [ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך]; הרבה הוא דלא לירשע, הא מעט לירשע?
אלא: מי שאכל שום וריחו נודף - יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף? [40]
דרש רבא בר רב עולא: מאי דכתיב (תהלים עג ד) כי אין חרצובות למותם ובריא אולם?
אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין [41] מיום המיתה, אלא שלבם בריא להן כאולם [42].
והיינו דאמר רבה: מאי דכתיב (תהלים מט יד) זה דרכם כסל למו [ואחריהם בפיהם ירצו סלה]? - יודעין רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם; שמא תאמר שכחה היא מהן? - תלמוד לומר: ואחריהם בפיהם ירצו סלה. [43]
כחס על הנר [כחס על השמן, כחס על הפתילה - חייב. רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה, מפני שהוא עושהּ פחם]:
רבי יוסי כמאן סבירא ליה? אי כרבי יהודה סבירא ליה, אפילו בהנך נמי ליחייב? ואי כרבי שמעון סבירא ליה, פתילה נמי ליפטר [44]?
אמר עולא: לעולם כרבי יהודה סבירא ליה [45], [46] וקסבר רב יוסי: סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר [47].
אמר ליה רבה: מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן? והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא [48]!
אמר ליה: שאני התם: כיון דכתיב (במדבר ט יח,כ,כד) על פי ה' יחנו - כסותר על מנת לבנות במקומו דמי.
ורבי יוחנן אמר: לעולם כרבי שמעון סבירא ליה [49].
ומאי שנא פתילה?
[50] כדאמר רב המנונא, ואיתימא רב אדא בר אהבה: הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן [51], דבההיא - אפילו רבי שמעון מודי, דקא מתקן מנא.
אמר רבא: דיקא נמי, דקתני שהוא עושה פחם [52] ולא קתני 'מפני שנעשית פחם [53]' [54].
שמע מינה.
משנה:
על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר. [55]
גמרא:
[56]נדה מאי טעמא?
אמר רבי יצחק: היא קלקלה [57] בחדרי בטנה [58], לפיכך תלקה בחדרי בטנה.
תינח נדה, חלה והדלקת הנר מאי איכא למימר?
כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: אמר הקב"ה: רביעית דם [59] נתתי בכם - על עסקי דם הזהרתי אתכם;
הערות
[עריכה]- ^ נתערבו, כמו שממרין את היונים דסנהדרין (דף כה:)
- ^ כלום כאן הלל
- ^ ולשון גנאי לנשיא ישראל.
- ^ בילונ"ה בלעז: שאינו עגול; לישנא אחרינא ראשן של בבליים סגלגל = עגול
- ^ רכות
- ^ והרוח נושבת ונכנס בתוך עיניהם
- ^ ובמקום אחר מפרש תרוטות - לשון עגולות בית מושב שלהן, ואף כאן אני אומר כן, ומפני שדרים בין החולות שינה אותם המקום, שלא יהא סדק של עיניהם ארוך כשלנו ויכנס בו החול;
- ^ רגליהם של אפרקיים רחבות שלא יטבעו בבצעי המים; ורבותינו מפרשים שדרים בין בצעי המים והולכין יחפין ומתפשטין רגליהן לפי שהמנעל דוחק הרגל ומעמידו על דפוס שלו
- ^ ראוי לכך
- ^ דתניא: הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד, וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו; במסכת בכורות (דף ל:).
- ^ וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא ל'חוץ מדבר אחד': שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו - יסמוך עליו
- ^ כגון תשר"ק
- ^ מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית? אלא שלמדתיך וסמכת עלי
- ^ על דברי
- ^ אמת הבנין = מקל שהוא אמת אורך, ומודדים בו אורך הבנין שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים.
- ^ ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז י) - זה הקב"ה; אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך; לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה, גנבה, ניאוף, ורוב המצות
- ^ שאר דברי תורה
- ^ דהא מילתא
- ^ לדעת איזה דבר שנאוי
- ^ ותדע
- ^ מלמד תינוקות
- ^ תיקוני צרכי המלך, לפי הכבוד
- ^ הגרים הללו
- ^ שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי
- ^ חוסן - לשון יורשין, ועל ידי אשה נולדו יורשין
- ^ מושיען: מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון
- ^ דעת עדיף מחכמה
- ^ הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון
- ^ לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ - אין תורה, הוצרך לקבוע עתים לתורה: דבר קצוב שלא ימשך כל היום לדרך ארץ
- ^ היינו חוסן
- ^ לדברי הנביאים
- ^ היינו דעת
- ^ ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע
- ^ למוכרה בדמי חטין, דלאו אונאה היא, שהרי שמירתן בכך
- ^ פתחים חיצונים, שדרך להם נכנסים לפנימיים
- ^ באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימיים?
- ^ כך אם ירא שמים הוא - נעשה חרד לשמור ולעשות, ואם לאו - אינו חש לתורתו.
- ^ כלומר: אתה מיעטת בשבחו
- ^ יחידה היא היראה בעולם
- ^ פירוקא הוא, כלומר: הכי קאמר קרא: אם רשעת מעט - אל תוסף על רשעך, דמי שאכל שום וריחו נודף כבר לחבריו, כלום יחזור ויאכל עוד אחר ויהיה נודף יותר לזמן ארוך?
- ^ חרדין ועצבין - נוטריקון ד'חרצובות'
- ^ שפתחו פתוח ורחב
- ^ לעיל מיניה [פסוק יב] כתיב קרבם בתימו לעולם, דהיינו קבורה, והדר כתיב זה דרכם כסל למו, כלומר: יודעין הם שזו דרכם, אבל כסל למו: כליותיהם מחופין בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם; ושמא תאמר מחמת החלב שכחו, והרי הם שוגגין? תלמוד לומר: ואחריהם - את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם - בפיהם ירצו ויספרו תמיד, ואף על פי כן אינן חוזרין.
- ^ דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה; דמלאכה - היינו כיבוי, וכיבוי עצמו אינו צריך לו: דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה; הואיל וחס עליה, כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה
- ^ דמשום 'אין צריכה לגופה' לא מיפטר; הואיל וצריכה לדבר אחר - מלאכת מחשבת הוא
- ^ וכי מכבה לה משום חייסא דשמן ונר - היינו טעמא דפטור:
- ^ כל מקלקל דשבת הוי פטור, דלאו היינו מלאכת מחשבת, ו'סותר', דתנן באבות מלאכות דמיחייב = סותר על מנת לבנות הוא, ואינו יכול לבנות אלא אם כן סותרו, והשתא לאו קלקול הוא; ורבי יוס סבר דאם במקומו חוזר ובונה - הוא דמחייב אסתירה, ואי לא – לא; ומכבה דומיא דסותר הוא, וכן קורע דומיא דסותר, ולהכי תנן הקורע על מנת לתפור וכן מוחק תנן על מנת לכתוב, דכולם 'סותר' נינהו; הלכך: על הפתילה חייסא דידיה אינה אלא להדליק, הלכך מכבה על מנת להדליק - היינו במקומו, אבל כי חס על הנר או על השמן, ועל הפתילה אינו חס, ואינו חושש אם משליכה - אפילו צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה - אין זה 'סותר על מנת לבנות במקומו', שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה, הלכך לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה, וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו- אין כאן עוד 'בנין במקום סתירה'; ודקתני שהוא עושה פחם, כלומר: מפני שהם עושין פחם מתחלתה ועומדת לחזור ולהאחיז בה אור, ואיכא 'בנין במקום סתירה'; ורבותינו מפרשין: נר ושמן איכא למימר מיבעי ליה למידי אחריני, ולא להדליק; ולי נראה שאין צריכין אנו לדוחק זה: דמשום 'דאיכא למימר' - לית לן למיפטריה, שהרי הוא יודע למה חס עליהן, וסתם נר אינו אלא להדליק בו פתילה
- ^ שהיו סותרין אותו בחנייה זו, ונוסעים למקום אחר וחונים, וחוזרים ומקימין אותו
- ^ דפטר ליה משום דאין צריכין לגופה
- ^ וכחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב:
- ^ שלא הובהבה מבעוד יום, דכיבוי זה צריך לגופו: שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה
- ^ שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו, אלמא בכבוי הצריך לגופו מיירי
- ^ מתחלתו שהובהבה
- ^ דנמצי למימר טעמא משום דבת בנין היא: דאיכא בנין במקום סתירה, מה שאין כן בשמן ונר, דלא שייך בהו בנין וסתירה
- ^ בגמרא מפרש מאי שנא שעת לידתן.
- ^ ב
- ^ מרדה
- ^ מקור דמה
- ^ חיי אדם תלויין בה