ביאור:בבלי בבא בתרא דף קמה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
"תנו לי בעלי ואשמח עמו" [1] - הכא נמי נימא "תנו לי שושביני ואשמח עמו"!?
אמר רב יוסף: [2] הכא במאי עסקינן? כגון ששמח עמו ז' ימי משתה [3] ולא הספיק לפורעו עד שמת [4].
לימא "תנו לי בעלי ואשמח עמו" - תנאי היא [5], דתניא: 'המארס את האשה: בתולה גובה מאתים [6], ואלמנה מנה מקום שנהגו להחזיר קדושין – מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר קדושין - אין מחזירין [7], דברי רבי נתן; רבי יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו: מקום שנהגו להחזיר – מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר - אין מחזירין.' [8]
רבי יהודה הנשיא היינו תנא קמא!? אלא לאו "תנו לי בעלי ואשמח עמו" איכא בינייהו, וחסורי מחסרא והכי קתני: המארס את האשה: בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה; במה דברים אמורים? דהדר ביה איהו [9], אבל מתה: מקום שנהגו להחזיר – מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר - אין מחזירין; ודוקא שמתה היא, אבל מת הוא - אין מחזירין; מאי טעמא? יכולה היא שתאמר "תנו לי בעלי ואשמח עמו"; ואתא רבי יהודה הנשיא למימר: באמת אמרו: בין מת הוא ובין מתה היא, מקום שנהגו להחזיר מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר - אין מחזירין, ולא מציא אמרה "תנו לי בעלי ואשמח עמו".
לא! דכולי עלמא יכולה שתאמר "תנו לי בעלי ואשמח עמו", ודמית הוא כולי עלמא לא פליגי [10]; כי פליגי שמתה היא, והכא - בקדושין לטיבועין ניתנו [11] קא מיפלגי: רבי נתן סבר: קדושין לאו לטיבועין ניתנו, ורבי יהודה הנשיא סבר: קדושין לטיבועין ניתנו.
[12] והא 'מקום שנהגו להחזיר מחזירין' קתני [13]?
הכי קאמר [14]: וסבלונות [15], ודאי [16] מקום שנהגו להחזיר מחזירין [17], והני תנאי - כהני תנאי [18], דתניא [19]: 'קדשה בככר [20]: בתולה גובה מאתים [21] ואלמנה מנה - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בתולה גובה מאתים [22], ואלמנה מנה, ומחזרת לו את השאר; רבי יוסי אומר [23]: קדשה בעשרים - נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין'; במאי עסקינן? אילימא שמתה [24]- מי אית לה כתובה? ואלא שמת הוא [25]? אמאי 'מחזרת לו את השאר' [26]? ונימא [27] "תנו לי בעלי ואשמח עמו"!?
ואלא באשת ישראל שזינתה [28], ובמאי? אי ברצון - מי אית לה כתובה? ואלא באונס - מישרא שריא ליה [29]!? ואלא באשת כהן שנאנסה [30], ו'בקדושין לטיבועין ניתנו' קמיפלגי: רבי מאיר סבר קדושין לטיבועין ניתנו, ורבי יהודה סבר לאו לטיבועין ניתנו, ורבי יוסי מספקא ליה אי לטיבועין ניתנו אי לא [31], והלכך: קדשה [32] בעשרים [33] - [34] נותן לה שלשים חצאין [35]! קדשה בשלשים [36] - נותן לה עשרים חצאין [37]!
[38] אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: בכל מקום שנהגו להחזיר מחזירין [39]; ותרגומא [פירוש 'בכל מקום שנהגו להחזיר’]: נהרדעא, שאר בבל מאי?
רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: מוהרי [40] – הדרי [41], קדושי לא הדרי.
אמר רב פפא: הלכתא: בין שמת הוא, בין שמתה היא, והדר ביה הוא - מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי; הדרא בה איהי - אפילו קדושי נמי הדרי.
אמימר אמר: קדושי לא הדרי: גזירה שמא יאמרו 'קדושין תופסין באחותה' [42].
רב אשי אמר: גיטה מוכיח עליה.
והא דרב אשי בדותא היא?
דאיכא דשמע בהא [43] ולא שמע בהא [44].
שהשושבינות נגבית בב"ד:
תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בשושבינות: [45] נגבית בבית דין, [46] וחוזרת בעונתה [47], [48] ואין בה משום רבית [49],
[50] ואין השביעית משמטתה [51], [52] ואין הבכור נוטל בה פי שנים [53]:
'נגבית בבית דין' - מאי טעמא? כמלוה דמיא [54],
'ואין בה משום רבית' - דלאו אדעתא דהכי יהב ליה [55],
'ואין השביעית משמטתה' - דלא קרינא ביה 'לא יגוש' [56],
'ואין הבכור נוטל פי שנים' - דהוה ליה 'ראוי', ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק [57].
אמר רב כהנא: כללא דשושבינותא: [58] הוה במתא [59] - איבעי ליה למיתא [60]; שמע קל טבלא [61] - איבעי ליה למיתא, לא שמע קל טבלא - איבעי ליה לאודועיה, [62] תרעומת אית ליה [63], [64] שלומי [65] משלם.
ועד כמה [66]?
אמר אביי: נהגו בני גננא: עד זוזא [67] אייתא בכפיה אכליה בכרסיה [68]; עד ארבעה [69] משלם פלגא [70], מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה [71].
תנו רבנן: עשה עמו בפומבי [72], ובקש לעשות עמו בצנעא [73] - יכול לומר לו: "בפומבי אעשה עמך כדרך שעשית עמי [74]"! [75]
עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה - יכול לומר לו: "בבתולה אעשה עמך כדרך שעשית עמי"!
עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה - יכול לומר לו: "לכשתשא אשה אחרת אעשה עמך [76]"!
עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים, יכול לומר לו: "באחת אעשה עמך כדרך שעשית עמי"!
תנו רבנן: עתיר נכסין [77] [78] עתיר פומבי [79] - זה הוא בעל הגדות [80]; עתיר סלעים [81] עתיר תקוע [82] - זהו בעל פלפול [83]; עתיר משח [84], [85] עתיר כמס [86] - זהו בעל שמועות [87]; הכל צריכין ל'מרי חטיא': גמרא [88]
אמר רבי זירא אמר רב: מאי דכתיב (משלי טו טו) כל ימי עני רעים? - זה בעל גמרא; [סוף הפסוק:] וטוב לב משתה תמיד - זה בעל משנה.
רבא אמר איפכא [89], והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא: מאי דכתיב (קהלת י ט) מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם? 'מסיע אבנים יעצב בהן' - [90] אלו בעלי משנה [91]; 'בוקע עצים יסכן בם' - אלו בעלי גמרא [92].
רבי חנינא אמר: 'כל ימי עני רעים' - זה שיש לו אשה רעה, 'וטוב לב משתה תמיד' - זה שיש לו אשה טובה;
רבי ינאי אמר: 'כל ימי עני רעים' זה איסטניס [93], 'וטוב לב משתה תמיד' זה שדעתו יפה [94];
רבי יוחנן אמר: 'כל ימי עני רעים' זה רחמן [95], 'וטוב לב משתה תמיד' - זה אכזרי;
ורבי יהושע בן לוי אמר 'כל ימי עני רעים' - זה שדעתו קצרה [96]; 'וטוב לב משתה תמיד' זה שדעתו רחבה;
הערות
[עריכה]- ^ כלומר: "אני מזומנת להשלים תנאי קדושי, דהיינו נשואין, ואין העיכוב תלוי בי"
- ^ בעלמא אמרינן "תנו לי שושביני ואשמח עמו", כדקאמרת; אבל
- ^ ואכל עם המת בחופתו אותו שחייב לו השושבינות ונתחייב השושבין מיד לפרעו אחרי ששמח עמו
- ^ וייבם אחיו את אשתו; ושושבינות זו ראויה היא ותחזור לאמצע; דרך שושבינות: אוכל עמו ואחר כך מביא הדורון
- ^ למר מחזירין קדושין אם מת הארוס, ולמר אין מחזירין
- ^ אם מת או גירשה, ובדכתב לה מן האירוסין; דהיכא דלא כתב לה - בעיא היא בכתובות (דף פט:), ולא איפשיטא
- ^ לקמיה מפרש לה ואזיל
- ^ לקמן פריך עלה.
- ^ חוזר בה ורוצה לגרשה; הלכך תטול כתובתה מלבד קדושין! והוא הדין אם מת הוא, כדמפרש ואזיל; ומשום דמיבעי ליה לפרושי באנפי נפשיה: טעמא דמת הוא, משום "תנו לי בעלי ואשמח עמו" נקט הכא לישנא ד'הדר ביה איהו'
- ^ דאינה מחזרת קדושין, דמציא אמרה "תנו לי בעלי ואשמח עמו", כדאוקמה רב יוסף בר אבא לברייתא דלעיל
- ^ שאם תמות ולא יזכה לישאנה - יהיו אבודין ולא יחזרו לו
- ^ ופרכינן:
- ^ במילתיה דרבי יהודה הנשיא, והיכי מוקמת לה לדידיה דלטיבועין ניתנו
- ^ רבי יהודה
- ^ והוא תכשיטים ששולח לארוסתו לאחר שקדשה
- ^ בההוא מודינא לך דבמנהגא תליא מילתא
- ^ אבל קדושין ודאי לטיבועין ניתנו
- ^ דלקמן כי הני תנאי דלעיל, דפליגי בקדושין לטיבועין ניתנו
- ^ לקמן מיפרשא כולה
- ^ בככר כסף, היינו כ"ה מנה: ככר = כ"ה מנים; מנה = כ"ה שקלים; שקל = ארבעה דינר, דהיינו ארבעה זוזים
- ^ מאתים זוז, דהיינו שני מנין, והיינו 'חמשים שקל כמוהר הבתולות' מלבד קדושין תטול כתובתה
- ^ מן הככר של קדושין, ומחזרת השאר לארוסה
- ^ לקמיה מפרש לה
- ^ שמתה היא ומשום הכי קאמר רבי יהודה 'מחזרת לו את השאר', דקדושין לאו לטיבועין ניתנו
- ^ והלכך גובה כתובתה כדין אלמנה
- ^ ואמאי קמחזרת לרבי יהודה את השאר
- ^ והא אוקימנא לעיל 'יכולה היא שתאמר
- ^ תחת ארוס [שלה], ובאה לגבות כתובתה כשיגרשנה בעלה
- ^ כדנפקא לן בסוטה (דף ב:) מ'והיא לא נתפשה' אסורה, הא נתפשה – מותרת, ואם בא לגרשה שלא כדין - למה תחזיר [לו] את השאר
- ^ ואסורה לו, כדנפקא לן (כתובות דף נא:) מ'והיא לא נתפשה': הא יש לך אחרת, אף על פי שנתפשה – אסורה; ואיזו זו? אשת כהן; וכיון דלא פשעה - לא הפסידה כתובתה לדברי הכל, אבל בקידושיה פליגי
- ^ והוו קדושין ממון המוטל בספק, וחולקין, ומחזרת לו את החצי או חושבת בכתובתה, ותטרוף ממנו מוֹתר כתובתה
- ^ לאלמנה
- ^ שקלים דהיינו שמונים זוזים; המ' זוזים צריכה להחזיר לו, וחושבת בכתובתה
- ^ והוא
- ^ שקלים, דהיינו ס' זוז; הרי נתקבלה האלמנה ק' זוז דהיינו מנה בכתובתה
- ^ דהיינו מאה ועשרים זוז; חציים תחשוב בכתובתה, דהיינו ששים זוז
- ^ וארבעים החסרים לה - הוא יתן: עשרים חצאי שקל, דהיינו מ' זוז
- ^ נראה בעיני דהכי גרסינן:
- ^ היכא דמתה אשה
- ^ ששולח אחר קדושין, והן 'סבלונות'
- ^ במיתת האשה; ונראה בעיני דתרי גווני נינהו 'מוהרי' ו'סבלונות': דהא גבי סבלונות נמי הכי פסקינן לה לקמן, גבי מתניתין דסבלונות, ותרי זימני למה לי? ויש לומר דמוהר הוא ממון שמקדים לה עתה בימי אירוסין שיהא כותב בכתובתה כשתנשא לו, ולהכי מיקרי 'מוהר'
- ^ קדושי טעות היו ולכך חזרו, ונמצאו קדושין תופסין באחותה ומותרת לו
- ^ בהחזרת קדושין
- ^ בגט; הלכך קדושין לא הדרי
- ^ 1
- ^ 2
- ^ כשישא זה אשה יחזיר לו שושבינותו, ולא קודם
- ^ 3
- ^ אם הרבה לו בדורון יותר
- ^ 4
- ^ אם עברה שביעית בינתיים קודם שחזר זה ונשא גם הוא אשה
- ^ 5
- ^ היכא דחוזרת לאמצע כדתניא לעיל
- ^ 'נגבית בבית דין, מאי טעמא? מפני שהיא כמלוה' - הכי גרסינן לה; ובספרים כתוב 'נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה מ"ט מפני שהיא כמלוה, דלדעת כן הלווהו: שיחזיר לו בעונת שמחתו, ופרעון הולך אחר קביעות זמן שקבע לו המלוה
- ^ שאם רצה - פוחת לו; אלא מתוך שמחת ריעות הרבה בדורון
- ^ שאינו יכול לדחקו בבית דין בשביעית, שהרי לא הגיע זמנו עד שישא הוא אשה ויחזיר לו אז, דאינה נגבית אלא בבית דין בעונתה, כדאמרינן במסכת מכות (דף ג:): 'המלוה את חבירו לעשר שנים - אין שביעית משמטתו' אף זה לא הגיע זמנו עד לאחר שביעית, הלכך בשביעית אכתי לא מטא זמניה שיוכל לנוגשו, דעדיין לא נשא אשה
- ^ ופסקינן הלכתא בפרק יש נוחלין (לעיל דף קכה:) אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, בין שגבו קרקע בין שגבו מעות
- ^ אותו שעליו להחזיר שושבינות
- ^ הוה בעיר כשנשא שושבינו אשה ולא בא לשמחתו
- ^ ונגבית בבית דין
- ^ אשקלנ"א בלעז: שהיו משמיעין קול לבא לשמוח עם החתן
- ^ ומדלא אודעיה
- ^ תרעומות אית ליה עליה, כדמפרש ואזיל
- ^ אבל
- ^ מיהא
- ^ דהא ודאי צריך לנכות דמי אכילתו, שהרי לא אכל עמו
- ^ זוזא היה אוכל, הלכך זוזא פוחת מדמי שושבינותו
- ^ אית דגרסי 'עד זוזא אייתיה בכפיה אכלי בכסיה = בבטנו, כמו 'בית הכוסות' אי נמי 'בכרסיה'
- ^ אם נתחייב ארבעה זוזים משושבינותו
- ^ דכיון דמביא ארבעה, רגילין להאכילו בריוח עד שני זוזים, וכיון דלא אכל - יפחות שנים מן הארבעה
- ^ לפי מה שהוא חשוב ומביא הרבה ורגילין לכבדו במיני מעדנים - יפחתו לו מדמי שושבינותו כפי מה שהיה אוכל
- ^ בגלוי שמחה מפורסמת
- ^ וזה שחזר ונשא גם הוא אשה בקש לעשות חופתו בצניעות, או לפי שעת צרה היא, או שרוצה לצמצם סעודתו ואינו חושש להרבות אוכלין
- ^ בשמחה יתירה אני חפץ, כמו שעשיתי לך
- ^ וכן כל הנך דמפרש ואזיל:
- ^ לא אשמחך יותר ממה ששמחתני, שאיני חפץ בשמחה יתירה
- ^ עשיר משדות וכרמים וזיתים הנראין לבריות
- ^ וגם
- ^ עושר הגלוי, כגון רוב בהמות שהכל יודעים בהן
- ^ זהו בעל אגדה שדורש בכל מקום ברבים בבתי משתאות שדורש בימים טובים והכל נאספין לשמוע ויש לו קול חכמה ובא להשמיענו שמתוך שאין אגדות צריכות עיון יכול לדרוש בכל מקום
- ^ שולחני שמשתכר תמיד במיני מטבעות
- ^ יש מפרשין שיש לו בתים הרבה ומשתכר בהן תדיר, ומיקרי הכי על שם 'ויעקב תקע את אהלו' (בראשית לא); ולי נראה כדאמרינן במנחות (דף פה:): 'תקוע אלפא לשמן': עיר היא, ומשם היו מביאים שמן למנחות
- ^ ודימה למטבעות ולשמן את הפלפול, על שם שמרויח יום יום תדיר בפלפולו טעמים הרבה כשאר המטבעות וטעמי השמן שמביאין מתקוע
- ^ אנשי מדות (במדבר יג) מתרגמינן 'אינשי משחן' עתיר בדבר המדוד, כגון תבואה, שאין משתכרין בה תדיר אלא מכניסין אותה לאוצר, ולכשתגיע עת מכירה - אז ימכרנה וישתכר
- ^ והיינו נמי
- ^ כמו 'כמוס עמדי חתום באוצרותי' (דברים לג): דבר שמכניסין לאוצר
- ^ שיודע הלכות ומימרות האמוראין, ולכשיגיע עת הוראה - יגלה שמועותיו
- ^ זה בעל גמרא שממית עצמו לכוין הלכות ולתרץ הוויות: סוגיית גמרא ותרוצי משניות וברייתות - וזהו עיקר הגמרא: שאם לא הגמרא - אין למדין הלכה מתוך משנה, כדאמרינן: 'התנאים מבלי עולם' (סוטה דף כב.)
- ^ כל ימי עני רעים זה בעל משנה: שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו, וגם כי כשחולקות זו על זו - אינו יכול לתרץ; וטוב לב זה בעל הגמרא: שיודע משניות על עיקרם, ובקי בטעמיהם, ויש בידו כח להורות הלכה למעשה
- ^ 'יעצב' לשון 'בעצבון תאכלנה' (בראשית ג)
- ^ ששונה משניות כל היום, ואין לו אלא צער: שמתקשה בטעמיהן ואינו יודע לפרש
- ^ 'יסכן' לשון תמימות, כמו 'ותהי למלך סוכנת' (מלכים א א), כלומר: שנהנה מהן
- ^ מי שדעתו קצה ולבו נמאס בכל דבר מגונה שהוא רואה
- ^ שסובל הכל: דאינו מזיק לו שום לכלוך ושום דבר מיאוס
- ^ כמה ענינים הוא רואה, וכמה מאורעות שלבו בוכה תדיר עליהן
- ^ כמו עצרן וקפדן: עינו רעה בשלו ובשל אחרים