ביאור:בבלי בבא בתרא דף קיג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

תניא אידך: (במדבר לו ט) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר [כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל] - בסיבת הבעל הכתוב מדבר; אתה אומר בסיבת הבעל - או אינו אלא בסיבת הבן? כשהוא אומר (במדבר לו ז) ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה [כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל] - הרי הסיבת הבן אמור, הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר? - בסיבת הבעל הכתוב מדבר.

^[1]

דכולי עלמא מיהת 'ממטה למטה אחר' - בסיבת הבעל הכתוב מדבר ^[2]. מאי משמע ^[3]?

סימן [אמור להיות סימן לדברי החכמים להלן - והסימן חסר; רבי יעקב עמדן].

אמר רבה בר רב שילא: אמר קרא: 'איש' ^[4].

תרוייהו 'איש' כתיב בהו ^[5]!?

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא: 'ידבקו' ^[6]

תרוייהו ידבקו כתיב בהו?

אלא אמר רבא: אמר קרא: 'ידבקו מטות' [(במדבר לו ט) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל] ^[7].

^[8]

רב אשי אמר: אמר קרא: 'ממטה למטה אחר' ^[9], ובן - לאו 'אחר' הוא ^[10].

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי אמר רבי, ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה: מנין לבעל שאינו נוטל בראוי ^[11] כבמוחזק ^[12]? שנאמר (דברי הימים א ב כב) 'ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד'; מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב? אלא מלמד שנשא שגוב אשה, ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה, וירשה יאיר ^[13] ^[14]. ואומר (יהושע כד לג) ואלעזר בן אהרן מת ויקברו וגו' [אתו בגבעת פינחס בנו אשר נתן לו בהר אפרים]; מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר? מלמד שנשא אלעזר אשה, ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה, וירשה פנחס.

ומאי 'ואומר'?

וכי תימא יאיר דהוה נסיב איתתא ומתה וירתה - תלמוד לומר 'ואלעזר בן אהרן מת'; וכי תימא דנפלה ליה בשדה חרמים - אמר קרא 'בנו': נחלה הראויה לו וירשה בנו ^[15].

ובני אחות:

תנא: בני אחות ^[16] ולא בנות אחות ^[17]

עמוד ב

למאי הלכתא ^[18]?

אמר רב ששת: לקדם ^[19].

תני רב שמואל ^[20] בר רב יצחק קמיה דרב הונא: 'וירש ^[21]' ^[22]- מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה ^[23]: מה ירושה ראשונה בן קודם לבת - אף ירושה שניה בן קודם לבת ^[24].

תני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן: (דברים כא טז) והיה ביום הנחילו את בניו [את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר] - ^[25] ביום אתה מפיל נחלות ^[26], ואי אתה מפיל נחלות בלילה.

אמר ליה אביי: אלא מעתה דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בניה ^[27], מאן דשכיב בליליא לא ירתי ליה בניה [בתמיה]? דלמא 'דין נחלות' קא אמרת ^[28], דתניא ^[29] (במדבר כז יא) [ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה] והיתה לבני ישראל לחוקת משפט [כאשר צוה ה' את משה] ^[30] - אורעה כל הפרשה כולה להיות דין ^[31] ^[32]; וכדרב יהודה ^[33], דאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר את החולה* - רצו כותבין ^[34], רצו עושין דין ^[35]; שנים - כותבין ואין עושין דין; ואמר רב חסדא: לא שנו ^[36] אלא ^[37] ביום ^[38]

הערות

^ 'ומשמעות דורשין' איכא בינייהו: תנא דברייתא קמייתא פשיטא ליה דקרא בתרא, דהיינו 'ממטה למטה אחר' בסיבת הבעל מיירי - כדמפרש לקמיה: מדכתיב ביה 'אחר', והלכך מוקי לקמא בסיבת הבן, דתרי קראי בסיבת הבעל למה לי? וסבירא ליה להאי תנא כדאמרינן בעלמא (פסחים כד.): דכל היכא דאיכא למידרש - דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי; ותנא בתרא לא סבירא ליה הך דרשא ד'אחר' דלקמן, ומוקי מסברא לקרא קמא בסיבת הבן, דקריב ליה טפי מבעל, ומתוך כך - אייתר ליה קרא תניינא לסיבת הבעל; כן נראה בעיני - ועיקר
^ אפילו תנא דברייתא קמייתא סבירא ליה דהאי 'ממטה למטה אחר' - בסיבת הבעל מיירי
^ לתנא קמא קבעי ליה, דבשלמא לברייתא בתרייתא - קרא קמא סבירא ליה בסיבת הבן משום דקרוב לאמו טפי מבעל, אייתר 'ממטה למטה אחר' לסיבת הבעל, ולאו ממשמעותא מוקי ליה הכי, אלא מייתורא; אלא לתנא קמא, דאמר דהאי 'ממטה למטה אחר' פשיטא ליה דבסיבת הבעל מיירי, ואיהו מגלי אאידך קרא דבסיבת הבן מיירי - ממאי משמע ליה סיבת הבעל
^ דמשמע 'בעל', כמו 'איש נעמי' (רות א); כלומר: בסיבת הבעל קפיד קרא; סיפא דהאי קרא ד'ממטה למטה אחר': 'כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל' כלומר: הבעל בנחלתו ידבק, ולא בנחלת שבט אחר
^ דכתיב בקרא קמא 'ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל' ואי 'איש' משמע ליה סיבת הבעל - תרוייהו נמי בסיבת הבעל! ומיהו גם המתרץ היה יודע דבהאי קרא 'איש' כתיב, דזיל קרי בי רב הוא, ואמאי דבעינן לעיל: 'ממאי משמע דהאי קרא ממטה למטה אחר בסיבת הבעל מיירי?' - אתא איהו למימר דשפיר משמע דבסיבת הבעל מיירי, דהא כתיב ביה 'איש'; ותמה על עצמך למה גם הראשון אינו מדבר בסיבת הבעל, כיון דכתיב ביה 'איש', אלא מתוך שמיותר - מוקי ליה בסיבת הבן, וההוא 'איש' דקרא קמא - לדרשא בעלמא אתא; וגם המקשה משיב: תרוייהו נמי 'איש' כתיב בהו, ומה ראית שיהא אחרון דוקא וקמא לדרשא? אדרבה: קמא לגופיה: לסיבת הבעל, ובתרא לדרשא, ואכתי מאי משמע דבתרא בסיבת הבעל
^ אין לשון דבק אלא בין איש לאשה, כדכתיב 'ודבק באשתו' (בראשית ב): דכיון דמפורש כל כך דכתיב ביה לשון דביקה - ודאי בסיבת בעל מיירי, ומהכא הוא דהוה פשיטא ליה לתנא; ואף על גב דבקרא קמא נמי 'ידבקו' כתיב - תיתי לדרשא בעלמא
^ משמע בעל, דדביקת מטות - על ידי בעל הוא
^ 'תרוייהו נמי מטות כתיב בהו' לא גרס.
^ הכי משמע קרא: 'לא תסוב נחלה ממטה האשה למטה אחר שיירשנה בעלה אם תנשא לו, שהוא אחר לגבה'
^ אבל אם נוסבת הנחלה על ידי בנה שיורשה - אינו 'אחר' ממש לגבה, דיורש - כרעיה דאמיה הוא
^ כגון שמתה אשתו ואח"כ מת אביה: דנחלה זו ראויה לה אילו היתה קיימת; מנין שלא יירש אלא קרוביה מצד האב או בנה יירשנה, שהבן יורש את זקנו, כדכתיב 'ואם אין לו בת'- עיין עליה: שבן הבת יורש אביה
^ ירושה שהיא מוחזקת כבר קודם מיתתה, כגון שמת אביה ואחר כך מתה היא; ומנין שלא יירש: דסלקא דעתא אמינא כיון דבעל קודם לבנה לירשה, והכי נמי: כשמתה ואחר כך נפלה לה ירושה - יקדים האב לבנו, דקל וחומר הוא: כיון דבמקום בן הוא קודם ליטול במוחזק, בראוי נמי הוא יורש: קל וחומר מבן שיורש בראוי
^ לאשתו [של גוב, אמו של יאיר]
^ ולא שגוב אביו, לפי שאין הבעל נוטל בראוי: דאילו היה נוטל בראוי - הוא היה יורשה, ולא יאיר בנה, שהאב קודם לבנו בירושת אשתו
^ מ'אשר ניתן לו בהר אפרים' קדייק, דמשמע שבאו לדין אלעזר ופנחס על עסק ירושה זו, לפי שהיתה ראויה לאלעזר, ונתנה בבית דין לפנחס בנו לפי שאין הבעל נוטל בראוי. ורבינו חננאל פירש דדייקינן מדכתיב בהאי קרא 'בנו': וכי אילו כתב 'בגבעת פנחס' ולא אמר 'בנו' - הלא ידוע שפנחס - בן אלעזר הוא, ומפני מה כתב 'בנו'? ללמד כי זו הגבעה היתה ראויה לאלעזר, וירשה פנחס בנו; ד'בנו' - מיעוט משמע: בנו ולא הוא! מכלל שהיתה ראויה לאלעזר; והלכך ליכא למימר דנפלה ליה משדה חרמים, שחלק פנחס לא היה ראוי לאלעזר; כן כתוב בפירושי רבינו חננאל
^ יורשין אחי אמן
^ וכדמפרשינן לקמיה
^ ממעט להו? הא ודאי יורשות אחי אמן, שהרי הבת יורשת אמה, ובמקום אמה עומדת לירש אחי אמה, שהרי האשה יורשת את אחיה במקום שאין אח, כדלקמן בסמוך: דמקיש ירושה שניה לירושה ראשונה כו'
^ שיקדמו הבנים לבנות לירש את דודיהן, דילפינן לקמן מירושה ראשונה דהבן קודם לבת
^ הכי גרסינן: דתני רב שמואל
^ אותה
^ הכי נמי הוה מצי למינקט 'ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו', דהיינו ירושה שניה; אלא סיפא דכולהו נקט; וכל שכן ירושה שניה ושלישית, דסמיכי לירושה ראשונה: 'ירושה ראשונה' - הכתובה תחלה וקודמת לכל היורשין: שהבן קודם לכל יורשין שבעולם
^ דכתיב 'ואם אין לו בת'... 'ואם אין לו אחים' - וכן כולם, ב'וי"ו מוסיף על ענין ראשון'
^ והוא הדין לעשירית דבן קודם לבת: דאחין קודמין לאחות לירש בנכסי האח, והאחות קודמת לאחי האב של מת, ואחי האב קודמין לאחות האב, ואחות האב קודמת לבני אחי האב, ובני אחי האב קודמין לבנות אחי האב – אחיותיהן; אבל אם יש שני אחי האב ולזה בנים ולזה בנות - אלו יורשין חלק אביהן ואלו יורשות חלק אביהן; וכן הלכה
^ 'ביום הנחילו' - הוה מצי למכתב 'בהנחילו':
^ לקמיה מפרש לה
^ סבור היה דהאי 'מפיל נחלות' - כלומר: מת ביום - מפילין הנחלות ליורשין: שאם מת ביום יירשו בניו נכסיו
^ שאין דנין אותן אלא ביום כשאר דיני ממונות, דכתיב בהו (ירמיהו כא יב) 'בית דוד ... דינו לבקר משפט' דהא כל שאר נחלות נמי מיקרו 'משפט'
^ דכתיב בסוף פרשת נחלות
^ מדקרי להו 'משפט' שמע מינה כל שאר נחלות נמי ביום; ואי משום דכתיב 'ושפטו את העם בכל עת' - הא אוקמיה רבא בסנהדרין, בפרק 'אחד דיני ממונות' (דף לד:) לגמר דין, אבל תחלת דין – ביום, דלהכי כתיב 'ביום הנחילו'; והיינו דתנן 'דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה'
^ 'אורעה' - לשון מאורע, לשון 'ויקר מקרה' (רות ב ג); כלומר: נסתיימה להיות דין; וצריך שלשה, וביום; וילפינן נמי מינייהו לכל דיני ממונות להיות דנין תחלתן ביום, כנחלות, דכתיב בהו 'ביום הנחילו'
^ כלומר: דהכי נמי אשכחן בברייתא אחריתי: דמשוי להו לכל נחלות – דין; דסלקא דעתא אמינא חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא, ולא חשיב דין - קא משמע לן; ומיהו תרוייהו קראי צריכי: 'ביום הנחילו' איצטריך לתחלת דין – דביום, ו'חוקת משפט' אצטריך לרבויי כל שאר נחלות דליהוו דין, דהאי 'ביום הנחילו' לא איירי אלא בבן היורש אביו לחוד
^ אתא לאשמועינן רבה בר חנינא, דצריך שלשה לחלק נחלות, כדין, וביום
^ את העדות כמו ששומעין מפי החולה היאך מנחיל נכסיו
^ דהא שלשה נינהו, ודנין ואומרים: "כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה, שדמיהן מכוונין בשוה" וכותבין להם פסק דין שלא יוכלו עוד לערער זה על זה כלום; ואף על גב דאין כאן אדם שמעיד בפניהם כלום - הא פרכינן ב[מסכת] ראש השנה [כה,ב] 'לא תהא שמיעה גדולה מראיה' וכיון דהן רואין את החולה שמחלק נכסיו בפניהם - הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ולצורך מה יעידו עדים בפניהם? והני מילי: ד'אם רצו עושין דין' דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור בו, כגון מתנת שכיב מרע במקצת, ודאיכא קנין, דתו לא מצי הדר ביה, כדאמרן לקמן בפרק 'מי שמת' (דף קנא:); אבל בלא קנין - כיון דיכול לחזור - אין עושין דין, כדמוכח לקמן: שאין להן לדיינין לעשות דין בדבר שאפשר להבטל, ואם דנו - אין דיניהן דין, דעדיין לא קנו עד שימות האב, שמא יחזור בו; 'רצו עושין דין' - אם לא כתבו, אבל אם כתבו - שוב אין עושין דין, שהרי הכניסו עצמם בתורת עדות, ואין עד נעשה דיין
^ הא ד'אם רצו עושין דין'
^ שנכנס לבקר את החולה
^ דכיון דשמעו מפי החולה - הרי הועד בפניהן, ולא תהא שמיעה גדולה מראיה, ויכולין היו לעשות דין באותה שעה, דיום הוא; וכיון דנתרצו להיות דיינין בדבר כששמעו את העדות מפי החולה - יכולין לדון היום או למחר כבית דין ששמעו עדות ואחר כך הולכין לבתיהן ונושאין ונותנין בדבר ופוסקין את הדין כפי מה שעיניהם רואות

[1] 'ומשמעות דורשין' איכא בינייהו: תנא דברייתא קמייתא פשיטא ליה דקרא בתרא, דהיינו 'ממטה למטה אחר' בסיבת הבעל מיירי - כדמפרש לקמיה: מדכתיב ביה 'אחר', והלכך מוקי לקמא בסיבת הבן, דתרי קראי בסיבת הבעל למה לי? וסבירא ליה להאי תנא כדאמרינן בעלמא (פסחים כד.): דכל היכא דאיכא למידרש - דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי; ותנא בתרא לא סבירא ליה הך דרשא ד'אחר' דלקמן, ומוקי מסברא לקרא קמא בסיבת הבן, דקריב ליה טפי מבעל, ומתוך כך - אייתר ליה קרא תניינא לסיבת הבעל; כן נראה בעיני - ועיקר

[2] אפילו תנא דברייתא קמייתא סבירא ליה דהאי 'ממטה למטה אחר' - בסיבת הבעל מיירי

[3] לתנא קמא קבעי ליה, דבשלמא לברייתא בתרייתא - קרא קמא סבירא ליה בסיבת הבן משום דקרוב לאמו טפי מבעל, אייתר 'ממטה למטה אחר' לסיבת הבעל, ולאו ממשמעותא מוקי ליה הכי, אלא מייתורא; אלא לתנא קמא, דאמר דהאי 'ממטה למטה אחר' פשיטא ליה דבסיבת הבעל מיירי, ואיהו מגלי אאידך קרא דבסיבת הבן מיירי - ממאי משמע ליה סיבת הבעל

[4] דמשמע 'בעל', כמו 'איש נעמי' (רות א); כלומר: בסיבת הבעל קפיד קרא; סיפא דהאי קרא ד'ממטה למטה אחר': 'כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל' כלומר: הבעל בנחלתו ידבק, ולא בנחלת שבט אחר

[5] דכתיב בקרא קמא 'ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל' ואי 'איש' משמע ליה סיבת הבעל - תרוייהו נמי בסיבת הבעל! ומיהו גם המתרץ היה יודע דבהאי קרא 'איש' כתיב, דזיל קרי בי רב הוא, ואמאי דבעינן לעיל: 'ממאי משמע דהאי קרא ממטה למטה אחר בסיבת הבעל מיירי?' - אתא איהו למימר דשפיר משמע דבסיבת הבעל מיירי, דהא כתיב ביה 'איש'; ותמה על עצמך למה גם הראשון אינו מדבר בסיבת הבעל, כיון דכתיב ביה 'איש', אלא מתוך שמיותר - מוקי ליה בסיבת הבן, וההוא 'איש' דקרא קמא - לדרשא בעלמא אתא; וגם המקשה משיב: תרוייהו נמי 'איש' כתיב בהו, ומה ראית שיהא אחרון דוקא וקמא לדרשא? אדרבה: קמא לגופיה: לסיבת הבעל, ובתרא לדרשא, ואכתי מאי משמע דבתרא בסיבת הבעל

[6] אין לשון דבק אלא בין איש לאשה, כדכתיב 'ודבק באשתו' (בראשית ב): דכיון דמפורש כל כך דכתיב ביה לשון דביקה - ודאי בסיבת בעל מיירי, ומהכא הוא דהוה פשיטא ליה לתנא; ואף על גב דבקרא קמא נמי 'ידבקו' כתיב - תיתי לדרשא בעלמא

[7] משמע בעל, דדביקת מטות - על ידי בעל הוא

[8] 'תרוייהו נמי מטות כתיב בהו' לא גרס.

[9] הכי משמע קרא: 'לא תסוב נחלה ממטה האשה למטה אחר שיירשנה בעלה אם תנשא לו, שהוא אחר לגבה'

[10] אבל אם נוסבת הנחלה על ידי בנה שיורשה - אינו 'אחר' ממש לגבה, דיורש - כרעיה דאמיה הוא

[11] כגון שמתה אשתו ואח"כ מת אביה: דנחלה זו ראויה לה אילו היתה קיימת; מנין שלא יירש אלא קרוביה מצד האב או בנה יירשנה, שהבן יורש את זקנו, כדכתיב 'ואם אין לו בת'- עיין עליה: שבן הבת יורש אביה

[12] ירושה שהיא מוחזקת כבר קודם מיתתה, כגון שמת אביה ואחר כך מתה היא; ומנין שלא יירש: דסלקא דעתא אמינא כיון דבעל קודם לבנה לירשה, והכי נמי: כשמתה ואחר כך נפלה לה ירושה - יקדים האב לבנו, דקל וחומר הוא: כיון דבמקום בן הוא קודם ליטול במוחזק, בראוי נמי הוא יורש: קל וחומר מבן שיורש בראוי

[13] לאשתו [של גוב, אמו של יאיר]

[14] ולא שגוב אביו, לפי שאין הבעל נוטל בראוי: דאילו היה נוטל בראוי - הוא היה יורשה, ולא יאיר בנה, שהאב קודם לבנו בירושת אשתו

[15] מ'אשר ניתן לו בהר אפרים' קדייק, דמשמע שבאו לדין אלעזר ופנחס על עסק ירושה זו, לפי שהיתה ראויה לאלעזר, ונתנה בבית דין לפנחס בנו לפי שאין הבעל נוטל בראוי. ורבינו חננאל פירש דדייקינן מדכתיב בהאי קרא 'בנו': וכי אילו כתב 'בגבעת פנחס' ולא אמר 'בנו' - הלא ידוע שפנחס - בן אלעזר הוא, ומפני מה כתב 'בנו'? ללמד כי זו הגבעה היתה ראויה לאלעזר, וירשה פנחס בנו; ד'בנו' - מיעוט משמע: בנו ולא הוא! מכלל שהיתה ראויה לאלעזר; והלכך ליכא למימר דנפלה ליה משדה חרמים, שחלק פנחס לא היה ראוי לאלעזר; כן כתוב בפירושי רבינו חננאל

[16] יורשין אחי אמן

[17] וכדמפרשינן לקמיה

[18] ממעט להו? הא ודאי יורשות אחי אמן, שהרי הבת יורשת אמה, ובמקום אמה עומדת לירש אחי אמה, שהרי האשה יורשת את אחיה במקום שאין אח, כדלקמן בסמוך: דמקיש ירושה שניה לירושה ראשונה כו'

[19] שיקדמו הבנים לבנות לירש את דודיהן, דילפינן לקמן מירושה ראשונה דהבן קודם לבת

[20] הכי גרסינן: דתני רב שמואל

[21] אותה

[22] הכי נמי הוה מצי למינקט 'ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו', דהיינו ירושה שניה; אלא סיפא דכולהו נקט; וכל שכן ירושה שניה ושלישית, דסמיכי לירושה ראשונה: 'ירושה ראשונה' - הכתובה תחלה וקודמת לכל היורשין: שהבן קודם לכל יורשין שבעולם

[23] דכתיב 'ואם אין לו בת'... 'ואם אין לו אחים' - וכן כולם, ב'וי"ו מוסיף על ענין ראשון'

[24] והוא הדין לעשירית דבן קודם לבת: דאחין קודמין לאחות לירש בנכסי האח, והאחות קודמת לאחי האב של מת, ואחי האב קודמין לאחות האב, ואחות האב קודמת לבני אחי האב, ובני אחי האב קודמין לבנות אחי האב – אחיותיהן; אבל אם יש שני אחי האב ולזה בנים ולזה בנות - אלו יורשין חלק אביהן ואלו יורשות חלק אביהן; וכן הלכה

[25] 'ביום הנחילו' - הוה מצי למכתב 'בהנחילו':

[26] לקמיה מפרש לה

[27] סבור היה דהאי 'מפיל נחלות' - כלומר: מת ביום - מפילין הנחלות ליורשין: שאם מת ביום יירשו בניו נכסיו

[28] שאין דנין אותן אלא ביום כשאר דיני ממונות, דכתיב בהו (ירמיהו כא יב) 'בית דוד ... דינו לבקר משפט' דהא כל שאר נחלות נמי מיקרו 'משפט'

[29] דכתיב בסוף פרשת נחלות

[30] מדקרי להו 'משפט' שמע מינה כל שאר נחלות נמי ביום; ואי משום דכתיב 'ושפטו את העם בכל עת' - הא אוקמיה רבא בסנהדרין, בפרק 'אחד דיני ממונות' (דף לד:) לגמר דין, אבל תחלת דין – ביום, דלהכי כתיב 'ביום הנחילו'; והיינו דתנן 'דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה'

[31] 'אורעה' - לשון מאורע, לשון 'ויקר מקרה' (רות ב ג); כלומר: נסתיימה להיות דין; וצריך שלשה, וביום; וילפינן נמי מינייהו לכל דיני ממונות להיות דנין תחלתן ביום, כנחלות, דכתיב בהו 'ביום הנחילו'

[32] כלומר: דהכי נמי אשכחן בברייתא אחריתי: דמשוי להו לכל נחלות – דין; דסלקא דעתא אמינא חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא, ולא חשיב דין - קא משמע לן; ומיהו תרוייהו קראי צריכי: 'ביום הנחילו' איצטריך לתחלת דין – דביום, ו'חוקת משפט' אצטריך לרבויי כל שאר נחלות דליהוו דין, דהאי 'ביום הנחילו' לא איירי אלא בבן היורש אביו לחוד

[33] אתא לאשמועינן רבה בר חנינא, דצריך שלשה לחלק נחלות, כדין, וביום

[34] את העדות כמו ששומעין מפי החולה היאך מנחיל נכסיו

[35] דהא שלשה נינהו, ודנין ואומרים: "כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה, שדמיהן מכוונין בשוה" וכותבין להם פסק דין שלא יוכלו עוד לערער זה על זה כלום; ואף על גב דאין כאן אדם שמעיד בפניהם כלום - הא פרכינן ב[מסכת] ראש השנה [כה,ב] 'לא תהא שמיעה גדולה מראיה' וכיון דהן רואין את החולה שמחלק נכסיו בפניהם - הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ולצורך מה יעידו עדים בפניהם? והני מילי: ד'אם רצו עושין דין' דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור בו, כגון מתנת שכיב מרע במקצת, ודאיכא קנין, דתו לא מצי הדר ביה, כדאמרן לקמן בפרק 'מי שמת' (דף קנא:); אבל בלא קנין - כיון דיכול לחזור - אין עושין דין, כדמוכח לקמן: שאין להן לדיינין לעשות דין בדבר שאפשר להבטל, ואם דנו - אין דיניהן דין, דעדיין לא קנו עד שימות האב, שמא יחזור בו; 'רצו עושין דין' - אם לא כתבו, אבל אם כתבו - שוב אין עושין דין, שהרי הכניסו עצמם בתורת עדות, ואין עד נעשה דיין

[36] הא ד'אם רצו עושין דין'

[37] שנכנס לבקר את החולה

[38] דכיון דשמעו מפי החולה - הרי הועד בפניהן, ולא תהא שמיעה גדולה מראיה, ויכולין היו לעשות דין באותה שעה, דיום הוא; וכיון דנתרצו להיות דיינין בדבר כששמעו את העדות מפי החולה - יכולין לדון היום או למחר כבית דין ששמעו עדות ואחר כך הולכין לבתיהן ונושאין ונותנין בדבר ופוסקין את הדין כפי מה שעיניהם רואות

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]