ביאור:בבלי בבא בתרא דף מט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אין נאמנים [1]; [2] "מודעא היו דברינו" [3]- אין נאמנין [4]!
[5] הני מילי [6] - על פה [7], דלא אתי על פה ומרעא לשטרא [8], אבל בשטרא [9] - אתי שטרא [10] ומרעא לשטרא [11]!
גופא אמר רב נחמן: "אמנה היו דברינו" - אין נאמנין; "מודעא היו דברינו" - אין נאמנין;
ומר בר רב אשי אמר: "אמנה היו דברינו" - אין נאמנין [12]; "מודעא היו דברינו" – נאמנין; מאי טעמא? שזה ניתן ליכתב וזה לא ניתן ליכתב [13].
ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו וכו' [14]:
פשיטא [15] כיון דאית ליה לפירא [16] - [17] פירא הוא דקאכיל [18]!
לא, צריכא דכתב לה "דין ודברים אין לי בנכסייך" [גירסת התוספות: "ובפירותיך"] [19].
וכי כתב לה - מאי הוי? והתניא: האומר לחבירו "דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה" - לא אמר כלום [20]!
אמרי לה דבי רבי ינאי: מתניתין - בכותב לה [21] ועודה ארוסה [22], וכדרב כהנא [23], דאמר רב כהנא:
נחלה הבאה לו [24] לאדם ממקום אחר [25] - אדם מתנה עליה שלא יירשנה, וכדרבא [26] דאמר רבא: כל האומר "אי אפשי בתקנת חכמים [27]" - כגון זאת [28] שומעין לו [29] [30];
מאי 'כגון זאת' [31]?
כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה" [32]. [עיין תוספות ד"ה יכולה; ועיין במהרש"א.]
[33] הא ראיה יש [34]? תימא "נחת רוח עשיתי לבעלי [35]" [36]! מי לא תנן [37] [גיטין פ"ה מ"ו; דף נה,ב; כתובות צה,א] "לקח מן האיש [38] וחזר [39] ולקח מן האשה [40] - מקחו בטל" [41], אלמא אמרה "נחת רוח עשיתי לבעלי"; הכא נמי תימא "נחת רוח עשיתי לבעלי"!?
[42] הא איתמר עלה [43]: אמר רבה בר רב הונא: לא נצרכה [44] אלא באותן שלש שדות [45]: אחת שכתב לה בכתובתה [46],
הערות
[עריכה]- ^ לא מבעיא אם כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא מהימני לעקרו, דלאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר איכא, אלא אפילו הן עצמם מקיימים אותו, ואומרים "חתמנו, אבל אמנה היו דברינו" - אין נאמנים: דמאחר שהודו שבכשרות נכתב, הרי חתימת השטר כאילו העידו בבית דין "כל מה שכתוב בשטר שהלוהו מלוה ללוה", ו'כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד' כדאמרינן בכתובות בפרק 'האשה שנתארמלה' (דף יח:): אמר ליה רבא: כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד; וכי תימא הני מילי על פה, אבל בשטר לא - הא אמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר - נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין; והכי נמי מפרש התם: דטעמא דרב נחמן - משום דעקר ליה לשטרא; דבעא מיניה רבא מרב נחמן: "תנאי היו דברינו" – מהו? מודעא ואמנה טעמא מאי אין נאמנים: דקמעקר ליה לשטרא וכו'; ועוד יש טעם אחר גבי "אמנה היו דברינו" אמאי אין נאמנים, כדאמר נמי התם (כתובות יט א): אמר רב: האומר "שטר אמנה הוא זה" - אינו נאמן; ואמרינן: דקאמר מאן? אילימא דקאמר לוה כו' עד אלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני? והא איכא למימר 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', דאי בעו אמרו: "לא חתמנו"! ומסקינן: אמר רב אשי: לעולם דאמרי עדים, ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר; ודקאמרת אמאי לא מהימני - כדרב כהנא, דאמר רב כהנא: אסור לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר (איוב יא יד: אם און בידך הרחיקהו ו)אל תשכן באהלך עולה; וכיון דעולה היא - עדים אעולה לא חתמי; וכי אמר "חתמתי" - אינו נאמן, דאין אדם נאמן בעדות כשמשים עצמו רשע בעדות זו, כדאמר התם
- ^ אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו:
- ^ "המוכר מסר מודעא בפנינו, והראינו אנסו, והכרנו בו"
- ^ דתרוייהו מודו דשטרא מעליא הוא, ועכשיו באין לבטלו על ידי עדות מודעא, וקרוי זה 'חוזר ומגיד'; וכיון שהגיד עדות שבשטר - אינו חוזר ומגיד לבטלו; והכי נמי: אמאי ביטל רב הונא האשקלתא בשביל המודעא? שהרי רבה בר בר חנה הוא העד שאומר "מודעא היו דברינו" ואינו נאמן; והכא נמי רבה בר בר חנה קמסהיד עכשיו על האשקלתא "מודעא היו דברינו", ואמאי נאמן
- ^ ומשני:
- ^ דאין נאמנין
- ^ שמעידין עכשיו "מודעא היו דברינו", ובאים לבטל עדות שבשטר, שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין משעה שנכתב ונחתם
- ^ ואין עדות אחרון מבטל את הראשון, דכיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד: לא אתא על פה דהשתא ומרע לשטרא דקדים
- ^ שנכתב המודעא בשטר וחתמו עליה העדים כי הך דרבה בר בר חנה שקדמה לאשקלתא
- ^ דמודעא דקדים
- ^ דאשקלתא דבתריה
- ^ כדמפרש לקמיה: שלא ניתן ליכתב, כדפרישית לעיל; משום דכתיב 'אל תשכן באהלך עולה' ועדים אעולה לא חתמי; וכשמעיד "חתמתי" - אינו נאמן, דאין אדם משים עצמו רשע; והלכך אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר - אין נאמנין, דאין נאמן לעשות עצמו רשע; אבל לעקירת שטר - לא חייש מר בר רב אשי, דאם כן גבי מודעא אמאי נאמנים?
- ^ שהרי ניתן ליכתב, דמצוה קעבדי: כדי להציל האנוס מאנסו; ואפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר – נאמנים, דאין זה 'חוזר ומגיד', אלא מילתא אחריתי קמסהדי, כדאמרינן נמי התם: "חתמנו אבל תנאי היו דברינו, ולא נתקיים התנאי", דמילתא אחריתי היא, ונאמנים: שעל השטר מעידין שכשר, וגם מעידים שאין חייב לו כלום; והיכי דמי 'חוזר ומגיד'? כדתנן התם: "פסולים היינו", "אנוסין היינו", "קטנים היינו" - אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים, שהרי פוסלין את השטר לגמרי, דקאמרי: בפסלות נחתם הוא, דפסלינן לעדותם - משום חוזר ומגיד
- ^ שאם החזיק בנכסי מלוג של אשתו שנפלו לה מבית אביה בירושה שלש שנים - אינה חזקה לומר "מאשתי לקחתיה ואבדתי שטרי", דאין דרך אשה למחות על בעלה כשמחזיק בנכסיה ואוכל את הפירות, מאחר שזן אותה
- ^ דאין יכול לטעון "לקוח הוא בידי";
- ^ בתקנת חכמים שתקנו פירות של נכסי אשה לבעל תחת פרקונה
- ^ אותן
- ^ ואין לו בגוף הקרקע כלום, ואין צריכה למחות, שהכל יודעין שבתורת פירות ירד לקרקע זו, ולא דמי למשכנתא דסורא, דאמרן דצריך למחות בסוף כל שלש; דהתם - היינו טעמא: שמא לסוף זמן מרובה לא יהו עדים זכורים שבתורת משכון באה לידו, ויכול לטעון "לקוח הוא בידי"; אבל נכסי אשה לבעלה - כל העולם יודעין שפירות יש לו בקרקע אשתו, ולא תהיה לו חזקה בחייה
- ^ כלומר: "לא יהא לי"; ואפילו הכי אין לאיש חזקה, דאין אשתו מקפדת אם יאכל הפירות שלא כדין
- ^ דאין זה לשון מתנה כשאמר "לא יהא לי חלק בשלי", דעל כרחו הרי הוא שלו עד שיאמר לחבירו "שדי נתונה לך", "שדי מכורה לך", "שדי מופקרת לכל מי שירצה"
- ^ 'דין ודברים אין לי בנכסייך'
- ^ דהיינו קודם שיזכה בנכסי אשתו, דאינו זוכה בפירות עד שעת נשואין, וכדמסיק ואזיל; דבירושות הבאות לאדם בתקנת חכמים יכול לעקרן אם מַתנה עליה קודם הזמן: בעוד שלא באו לידו, ואומר "לא יהא לי חלק באותו ממון העתיד לבא לי בתקנת חכמים, דאין מזכין לו לאדם בעל כרחו
- ^ הוא דמועיל תנאי זה
- ^ העתידה לבא לו
- ^ כגון נחלה דרבנן, כדמפרש לקמן, אדם יכול להתנות עליה קודם שתבא שלא יירשנה, כגון דקאמר "דין ודברים אין לי על אותה נחלה העתידה לבא לי", כלומר "לא יהא לי דין ודברים"
- ^ כלומר:ובאיזו נחלה מועיל התנאי בנחלה הבאה לו בתקנת חכמים כדרבא -
- ^ שעשו להנאתי
- ^ דלקמן, דמדרבנן היא
- ^ דבעל כרחו דאיניש לא יזכוהו חכמים: שאם אינו חושש בטובה שעשו לו חכמים - לא ניתן לו בעל כרחו, שלדעתו תקנוה חכמים
- ^ אבל בנחלה דאורייתא, כגון "דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות" - לא יועיל התנאי, דבעל כרחו שלו יהא - אלא אם כן יתננה לאחרים בלשון מתנה
- ^ באיזו תקנת חכמים היו מדברים בבית המדרש שעליה אמר רבא 'כל האומר "אי אפשי בתקנת חכמים" כגון זאת התקנה שאנו מדברים בה - שומעין לו
- ^ כלומר: מתקנת מזונות שהבעל נותן לאשה היו עסוקים בבית המדרש, והוא נוטל מלאכת ידיה תחתיהן, ועל זה אמר רבא: כגון זאת התקנה שתקנו חכמים מזונות האשה לטובתה, אם אומרת "אי אפשי בתקנת חכמים בזו התקנה שתקנו לטובתי, דהא לדידי אינה טובה, דמלאכת ידי עדיף על מזונותי; אזון משלי ואעשה מלאכה לעצמי" - שומעין לה; ואתא לאשמועינן כרב הונא אמר רב: שיכולה אשה לומר לבעלה "איני ניזונת משלך ואיני עושה מלאכה לך כי אם לעצמי", כדמפרש טעמא בכתובות (דף נח:): קסבר מזוני עיקר: כלומר: תחלה תקנו עיקר מזונות לאשה מן הבעל בעל כרחו, בין תעשה בין לא תעשה; ואחר כך תקנו מלאכה תחת מזונות, שלא תהיה לה איבה; וכיון דלטובתה נתכוונו לתקן לה מזונות תחלה, והיא עוקרת לומר "איני חפיצה בתקנה זו, איני חוששת למזונותיו" - הרשות בידה; וכיון דעקרה תקנת המזונות - גם תקנת מלאכת ידיה לבעלה בטלה ממילא: דכיון דמזונות אין לה - גם הבעל לא יטול מלאכת ידיה; והיינו 'נחלה הבאה לו לאדם לאחר' - מכאן שהמזונות עתידים לבא בכל יום, והוא הדין לפירות של נכסי מלוג: שתקנו חכמים לבעל פירותיה תחת פרקונה, כל שכן וכל שכן שאם אמר "איני מקבל עלי תקנת פרקונה ואיני חושש בפירות נכסי מלוג שתקנו לי" דמועיל התנאי בעודה ארוסה, שעדיין לא זכה בקרקעותיה לפירות; והיינו דאצטריך במתניתין למיתני ד'אין לאיש חזקה בנכסי אשתו' לומר "לקוח הוא בידי": דאף על גב דכתב לה בעודה ארוסה שלא יטול כלום בפירותיה - אפילו הכי שתקה ולא מיחתה לבעלה, דמצי אמרה "נחת רוח עשיתי לבעלי ששתקתי אבל מעולם לא מכרתי לו"
- ^ ומקשי גמרא:
- ^ דקתני מתניתין: אין לאיש חזקה: שאין חזקה מועלת לו לקיים מקחו, אבל ראיית עדים או שטר - תועיל לו לקיים מכירתה, דאם מכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה - קנה
- ^ שמכרתי לו שלא יכעוס עלי אבל לא היה בדעתי להקנותו
- ^ דלא דמי ל'תליוהו וזבין', דזביניה זביני: דאגב אונסיה גמר ומקני, אבל הכא - דליכא אונס כל כך - לא גמרה ואקנייה
- ^ דכי הך טענה יכולה אשה לטעון לאחרים שקנו מבעלה, וכל שכן שמכרה לבעלה עצמו:
- ^ מן הבעל: כל קרקעותיו משועבדים לכתובת אשתו, והיום ולמחר אם ימות או יגרשנה - תטרוף מלקוחות אם לא תמצא בני חורין, שכן כתב לה 'כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך'; במסכת כתובות (דף נא.)
- ^ זה הלוקח
- ^ נתן לה דבר מועט והקנתו לו [את זכותה לתבוע את הקרקע], כדי שלא תטרוף ממנו חוב כתובתה
- ^ לא 'בטל' = בטל ממש; שכל זמן שיחיה הבעל - יאכל זה הלוקח את הפירות, שהרי המוכר מכר לו כל זמן שלא תתגרש האשה, ולא יבא זמן גיבוי כתובתה; שהרי משנה זו בכל נכסים וקרקעות שיש לו לבעל מיירי, כדמוכח לקמן בסמוך, דאמרינן: למעוטי מאי? אילימא למעוטי שאר נכסים כו' - ובכולן אי אתה יכול לומר 'מקחו בטל לגמרי, דאמר בפרק 'האשה שנפלו לה נכסים', בסופה (כתובות פא ב): 'דאי לא תימא הכי, סיפא דקתני 'לא יאמר אדם לאשתו "הרי כתובתיך מונחת על השולחן" אלא "כל נכסי אחראין לכתובתיך", ואי בעי לזבוני – הכי נמי לא מצי מזבין' [הגירסא של הרשב"ם שונה רק במעט מגירסרת ש"ס וילנא] – בתמיה: משם אנו למדין שהמכר קיים, ואף על פי שמשועבדין לאשה; אלא דלהכי אהני שעבוד: שתוכל לטרוף מהן כשיגיע זמנה לגבות כתובתה; הלכך: האי 'מקחו בטל' - אחזר ולקח מן האשה קאי, דהוי בטל לגמרי ההוא מקח, וכשתבא לגבות כתובתה - תטרוף ממנו, דמצי אמרה "נחת רוח עשיתי לבעלי למכור לך קרקע המשועבד לי ולא גמרתי בלבי להקנות לך"
- ^ ומשני:
- ^ דההיא דחזר ולקח מן האשה
- ^ לא נצרכה למיתני 'מקחו בטל' היכא דחזר ולקח מן האשה
- ^ המשועבדות לה יותר משאר נכסים, ודעתה סמכא עילווייהו טפי, דהוי מקחן בטל: דודאי לא גמרה ואקנייה, אלא נחת רוח עשתה לבעלה; ולקמיה מפרש למעוטי מאי דלא ליהוי מקח בטל
- ^ כלומר: אחת מן השלש שדות הוא שדה ששיעבד לה בפירוש, והזכיר ההוא שדה בשטר הכתובה ששעבד לה, וסמכא דעתה עליה טפי משאר נכסים; מיהו כל נכסיו נמי שעבד לה, שכך כתב לה: 'כל נכסי אחראין לכתובתיך'! ומיהו לא הזכיר ולא סיים מכולם בפירוש בתוך שטר הכתובה כי אם זה לבדו