ביאור:בבלי בבא בתרא דף קנג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

סבור מיניה: הני מילי – לאחֵר ^[1], אבל לעצמו לא ^[2]!

אמר להו רב חסדא: כי אתא רב הונא מכופרי, פירשה: בין לעצמו בין לאחרים ^[3].

ההוא דקנו מיניה ^[4]; אתא לקמיה דרב הונא, אמר: מאי איעבד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי ^[5]?

^[6].

ההיא מתנתא ^[7] דהוה כתוב בה "בחיים ובמות" ^[8]: רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא: רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע ^[9] מדכתיב בה "במות" - אחר מיתה קאמר ליה, והאי דכתיב "בחיים" - סימן בעלמא דחיי ^[10];

ושמואל אמר: הרי היא כמתנת בריא ^[11] מדכתיב בה "בחיים" - מחיים קאמר, והאי דכתב "ובמות" - כמאן דאמר 'מעתה ועד עולם'.

אמרי נהרדעי: הלכתא כוותיה דרב!

אמר רבא: ואי כתיב בה 'מחיים' – קנה ^[12].

אמר אמימר: לית הלכתא כוותיה דרבא.

אמר ליה רב אשי לאמימר: פשיטא, דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ^[13]!

מהו דתימא 'מחיים' מודי רב - קא משמע לן ^[14].

ההוא ^[15] דאתא לקמיה דרב נחמן לנהרדעא, שדריה לקמיה דרבי ירמיה בר אבא לשום טמיא ^[16], אמר: "הכא - אתרא דשמואל, היכי נעביד כוותיה דרב ^[17]? ^[18]!

ההיא דאתאי לקמיה דרבא, עבד לה רבא כשמעתיה ^[19] הוה קא טרדא ליה ^[20].

אמר ליה לרב פפא בריה דרב חנן ספריה: זיל כתוב לה ^[21], וכתוב בה ^[22] 'שוכר עליהן או מטען' ^[23]! אמרה: ליטבע ארביה ^[24]! אטעויי קא מטעית לי ^[25]?!

אמשינהו למניה דרבא במיא ^[26] ואפילו הכי לא איפרק מטיבעא ^[27].

משנה:

לא כתב בה 'שכיב מרע' ^[28], הוא אומר "שכיב מרע הייתי ^[29]", והן אומרים "בריא היית ^[30]" - צריך ^[31] להביא ראיה ששכיב מרע היה ^[32] - דברי רבי מאיר ^[33]; וחכמים אומרים ^[34]: המוציא מחברו ^[35] עליו הראיה.

גמרא:

ההוא מתנתא דהוה כתב בה "כד הוה קציר ורמי בערסיה" ולא כתב בה "ומגו מרעיה איפטר לבית עולמיה" ^[36].

תוספות ד"ה ולא כתב ביה מגו מרעיה איפטר לבית עולמיה: והיורשים היו טוענין שעמד ואף על פי שלא היו טוענין שחזר בו דודאי כיון שעמד מסתמא ודאי חזר בו אע"פ שלא אמר בפירוש והכי משמע בגיטין …

וכן כתב הרא"ש סימן לב בפירוש: הא עמד - אין מתנתו מתנה אף על פי שלא שמענו שחזר ..

עמוד ב

אמר רבה^[37]: הרי ^[38] מת והרי קברו מוכיח עליו ^[39]. אמר ליה אביי: ^[40] השתא: ומה ספינה ^[41] שרובן לאבד ^[42] נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים ^[43], חולין שרוב חולין לחיים ^[44] - לא כל שכן ^[45]!?

^[46]

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כמאן אזלא הא שמעתא דרבה? - כרבי נתן, דתניא: ^[47] 'מי מוציא מיד מי? הוא מוציא מידיהן בלא ראיה ^[48], והן אין מוציאין מידו אלא בראיה ^[49] - דברי רבי יעקב; רבי נתן אומר: אם בריא הוא ^[50] - עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע; אם שכיב מרע הוא - עליהן להביא ראיה שבריא היה ^[51]'.

אמר רבי אלעזר: ולטומאה ^[52] כמחלוקת ^[53]: דתנן [טהרות פ"ו מ"ז; שבת דף ו,ב]: 'בקעה ^[54]: בימות החמה רשות היחיד לשבת ^[55] ורשות הרבים לטומאה ^[56], ^[57] בימות הגשמים ^[58] - רשות היחיד לכאן ולכאן ^[59]'.

אמר רבא: לא שנו ^[60] אלא שלא עברו עליו ^[61] ימות הגשמים ^[62], אבל עברו עליו ימות הגשמים - רשות היחיד לכאן ולכאן ^[63].

^[64]

וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה וכו':

הערות

^ דאין לאחר קנין כלום: שאם כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחר - דראשון קנה לגמרי, וכגון שמת שכיב מרע
^ אבל לעצמו יכול לחזור בו אם יעמוד מחליו - לא קנה ראשון, שלא היה קנין אלא מחמת מיתה
^ ולא דמיא לדרב יהודה אמר שמואל דאמר 'בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה': דהתם כתב וקנו, אבל הכא זיכה וכתב וקנו! דכל כך ודאי לייפות את כחו
^ כָּתַב וזיכה וקנו מיניה' ורצה לחזור בו כשעמד מחליו
^ שכיב מרע הנותנין לאחר מיתה לדעת שיחזרו בהן אם יעמדו, שכותבין או מקנין או כותבין ומקנין; אבל אתה כתבת וזכית והקנית, דהא ודאי שמואל מודי בין לעצמו בין לאחר
^ והשתא שמעינן מארבעה מילי דאמר שמואל בשמעתין, דקיימא לן כוותיה בדיני: מתנת שכיב מרע בדלא שייר שיש בה קנין בלא זיכה לו את השטר – 'לא ידענא מאי אידון בה' - ולא קנה מקבל מתנה, אפילו מת הנותן, דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה; אבל אם ייפה את כחו בכתיבת השטר או בצוואה דכתב בה 'וקנינא מיניה' - מוסיף על מתנתא דא' - קני המקבל מתנה, שבזה לא נאמר 'לא גמר להקנותו אלא בשטר כו', והוא שמת הנותן; אבל אם עמד – חוזר, דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. ומדרב יהודה אמר שמואל, דאוקימנא במייפה את כחו - שמעינן ליה להא. ושכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת - כותבין ונותנין לאחר מיתה, כדאוקימנא לשמואל במייפה את כחו, אבל בלא ייפוי - לא קנה, דאין שטר לאחר מיתה; ואם כתב וזיכה השטר למסרו לזה לראיה וכתב וזיכה לזה - השני קנה, והדר ביה מראשון, והוא שמת; ואם עמד – חוזר, דכל מתנת שכיב מרע בכל הנכסים בלא ייפוי כח בשטר, אם עמד – חוזר; הלכך שני נמי קנה: דהדר ביה מקמא; אבל אם כתב וזיכה והקנה - קאמר שמואל דקנה קמא לגמרי, בין לעצמו בין לאחר, ואם עמד אינו חוזר
^ מתנת שכיב מרע במקצת, שכתוב בה קנין, וקונה לדברי הכל, בין עמד בין לא עמד
^ גירסת הרשב"ם: דהוה כתוב "בחיי ובמותי": "מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמות" וליכא לאוקמה במתנת בריא, דהיכי לימא רב "הרי היא כמתנת שכיב מרע למיקני לאחר מיתה" והלא אין שטר לאחר מיתה!
^ למיקני לאחר מיתה, ואם עמד – חוזר, וכל שכן אם מתנת שכיב מרע בכל שהוא בלא שיור דלא קני אלא עד לאחר מיתה
^ כלומר: 'במות' - דוקא הוא, ו'מחיים' לאו דוקא, אלא לסימן טוב, לפי שהזכיר מיתתו: שלא רצה לפתוח פיו לשטן, כלומר "המקום יצילני מחולי זה ולא אמות"
^ כאילו לא כתב בה 'במות' ואפילו אם עמד - אינו חוזר, ואפילו במתנה בלא שיור: דהכא לא לימא שמואל 'לא ידענא מאי אידון בה' דנימא 'אין שטר לאחר מיתה'
^ דמשמע דוקא מעתה התחיל לקנות
^ גבי "בחיים ובמות", והוא הדין היכא דכתב 'מחיים'
^ דלא שאני לרב בין 'בחיים' ל'מחיים' - סימנא לחיים
^ דהוה כתוב בשטר דידיה 'בחיים ובמות'
^ מקום
^ ואף על גב דהלכתא כרב - לאו אורחא למידן כרב באתריה דשמואל
^ זיל עביד ליה התם כרב
^ דהוה כתיב ביה 'מחיים' וקנה בעל השטר, והאשה הפסידה
^ לומר "לא יפה דנתני"
^ שהדין עמה
^ בסוף השטר [את דברי] משנה השנויה בבבא מציעא ב'השוכר את האומנין' (דף עה:)
^ וסימן היה בתוך השטר שלדחות האשה ולהטעותה נתכוין, להיפטר ממחלקותה והיא הבינה בדברים וקללתו:
^ תיטבע ספינתו
^ בתמיה
^ שראום במים להתקיים קללתה בכך
^ לא איתפרק מעונשה, דאל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. ומהא שמעינן דבין 'בחיים' בין 'מחיים' - סימנא לחיים
^ 'כדקציר ורמי בערסיה' וגם לשון מתנת בריא לא נכתב בה: 'כד מהלך על רגלוהי בשוקא' שזהו לשון מתנת בריא, כדאמרינן בגמרא; ובמתנה בלא שיור מיירי, דאמרן ביה דאינה מתנה: שאם עמד - חוזר
^ וחוזרני בי
^ ולא תחזור
^ הנותן
^ באותה שעה; וכל זמן שלא יביא ראיה - זכה המקבל מתנה
^ ובגמרא מפרש ראיה במאי וטעמא מאי
^ בתרי גווני מיפרשי טעמייהו דרבנן בגמרא
^ דהיינו מקבל מתנה ונותן הוי מוחזק בנכסים
^ כך היו רגילין לכתוב מתנת שכיב מרע הנכתבות לאחר מיתתן, להודיע שהנכסים הללו נתונין לזה המקבל בצוואת שכיב מרע, ומתוך אותו חולי נפטר: שלא עמד בינתים ולא חזר בו
^
Note:ברי"ף: רבא; ונפקא מינה גדול: שאם רבה – אביי אינו אלא תלמיד לפניו, ושאלותיו שאלות הבהרה, ולכן אפשר להסביר מדוע רבה אינו עונה במתקפה נגדית. וברא"ש סימן לב כתב: ורבה לא חשש לתשובות אביי דלא דמי: התם לא ראינו אותם מתים ולכך אית לן למימר שמא ניצולו אבח הכא ודאי מת ואית לן למימר שלא נתרפא...
1. 1. ונראה לי שבכלל אין להביא ראיה מכל מקום שמחמיר מספק אלא לענין אחד: שיש לחוש, אך מתוך חומרא לא מתבררת דעה כלשהיא.
^ אנו רואין שהוא
^ ובתר השתא אזלינן, והעמדֶנו על חזקת מיתתו, ויש לנו לומר שמתוך אותו חולי מת, וקנה המקבל מתנה
^ מאן לימא לך דמההוא חולי איפטר לבית עולמיה והלא רוב חולים לחיים וחזר בו ואחרי כן חלה ומת
^ הטובעות בים
^ ואפילו הכי
^ כדתנן בפרק 'כל הגט' (גיטין פ"ג מ"ד דף כח:): אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים ... - נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים: בת כהן לישראל בת ישראל לכהן - שתיהן אין אוכלות בתרומה
^ כדתנן (גיטין פ"ג מ"ג, דף כח.): המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה - נותנין לה בחזקת שהוא קיים
^ דנימא 'עמד וחזר בו'!
^ ומיהו רבה לא הדר ביה, וקיימא לן כוותיה, דשמעתיה כרבי נתן אזלא, דקיימא לן כוותיה, כדאמרינן בעלמא (בבא מציעא דף קיז:) רבי נתן דיינא הוא, ונחית לעומקא דדינא.
^ מתנה שאין כתוב בה לא לשון מתנת בריא ולא לשון מתנת שכיב מרע, כי מתניתין, זה אומר "בריא היית" וזה אומר "שכיב מרע הייתי"
^ ונותן עומד בנכסיו, וזוכה בהן, דהעמד נכסים על חזקתן, ויד בעל השטר שבא לתבוע נכסיו של זה על התחתונה, דלא אזלינן בתר השתא, כדאביי, דרוב חולים לחיים, דאיכא למימר דהדר ביה
^ אלא אם כן מביאין ראיה בעדים שבריא היה
^ בשעת העמדה בדין עליו
^ דאזלינן בתר השתא
^ דקיימא לן ספק טומאה ברשות היחיד - ספיקו טמא, וברשות הרבים - ספיקו טהור, וקיימא לן נמי דבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לטומאה
^ כי היכי דנחלקו רבי יעקב ורבי נתן במתנה סתם: אי אזלינן בתר השתא או בתר חזקת נכסים - הכי נמי אפליגו גבי טומאה: שאם בא אדם לבית דין ונשאל על שנכנס לבקעה ואין יודע מתי נכנס: אי בימות החמה וטהור אי בימות הגשמים וטמא – חזינן: אם עתה, כשנשאל, ימות החמה הן - טהור הוא, דאזלינן בתר השתא לרבי נתן; ואם ימות הגשמים הוא – טמא, דבתר השתא אזלינן; ולרבי יעקב דאזיל בתר חזקה - העמד טהור על חזקתו, וטהור עד שיבאו עדים ויעידו שבימות הגשמים נכנס
^ מסוייגת בגדר סביב
^ ורשות היחיד היא לשבת, ואפילו היא קרפף יותר מבית סאתים - לזרוק בתוכו מרשות הרבים חייב, ולטלטל אסור
^ דלאו מקום סתירה הוא
^ אבל
^ שיש שם זרעים
^ אין נכנסים לתוכה והוי מקום סתירה וספק טומאה טמא
^ דבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה
^ על בקעה זו
^ משגדרוה
^ תו לא פקע מינה שם רשות היחיד אפילו משיגיעו ימות החמה, ותיהוי לעולם רשות היחיד לכאן ולכאן; וסברא מעלייתא היא, או חומרא דרבנן הוא; ורבנו חננאל פירש דרבא פליג אדרבי אלעזר, והכי כתב: ורבא חולק על רבי אלעזר; ופירש נמי 'לא שנו דבקעה כו' אלא בזמן שלא עברו על זו הטומאה שהיתה עתה בבקעה ימות הגשמים, אבל עברו על זו הטומאה ימות הגשמים - רשות היחיד היא לכאן ולכאן
^ מילתא באפי נפשה היא; והמפרש דמילתיה דרבי אלעזר אדרבא קאי אינו אלא טועה: דרבא בתרא הוא, ואין צריך לדחוק מילתיה דרבי אלעזר ולהעמידה על פירוש רבא.

[1] דאין לאחר קנין כלום: שאם כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחר - דראשון קנה לגמרי, וכגון שמת שכיב מרע

[2] אבל לעצמו יכול לחזור בו אם יעמוד מחליו - לא קנה ראשון, שלא היה קנין אלא מחמת מיתה

[3] ולא דמיא לדרב יהודה אמר שמואל דאמר 'בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה': דהתם כתב וקנו, אבל הכא זיכה וכתב וקנו! דכל כך ודאי לייפות את כחו

[4] כָּתַב וזיכה וקנו מיניה' ורצה לחזור בו כשעמד מחליו

[5] שכיב מרע הנותנין לאחר מיתה לדעת שיחזרו בהן אם יעמדו, שכותבין או מקנין או כותבין ומקנין; אבל אתה כתבת וזכית והקנית, דהא ודאי שמואל מודי בין לעצמו בין לאחר

[6] והשתא שמעינן מארבעה מילי דאמר שמואל בשמעתין, דקיימא לן כוותיה בדיני: מתנת שכיב מרע בדלא שייר שיש בה קנין בלא זיכה לו את השטר – 'לא ידענא מאי אידון בה' - ולא קנה מקבל מתנה, אפילו מת הנותן, דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה; אבל אם ייפה את כחו בכתיבת השטר או בצוואה דכתב בה 'וקנינא מיניה' - מוסיף על מתנתא דא' - קני המקבל מתנה, שבזה לא נאמר 'לא גמר להקנותו אלא בשטר כו', והוא שמת הנותן; אבל אם עמד – חוזר, דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. ומדרב יהודה אמר שמואל, דאוקימנא במייפה את כחו - שמעינן ליה להא. ושכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת - כותבין ונותנין לאחר מיתה, כדאוקימנא לשמואל במייפה את כחו, אבל בלא ייפוי - לא קנה, דאין שטר לאחר מיתה; ואם כתב וזיכה השטר למסרו לזה לראיה וכתב וזיכה לזה - השני קנה, והדר ביה מראשון, והוא שמת; ואם עמד – חוזר, דכל מתנת שכיב מרע בכל הנכסים בלא ייפוי כח בשטר, אם עמד – חוזר; הלכך שני נמי קנה: דהדר ביה מקמא; אבל אם כתב וזיכה והקנה - קאמר שמואל דקנה קמא לגמרי, בין לעצמו בין לאחר, ואם עמד אינו חוזר

[7] מתנת שכיב מרע במקצת, שכתוב בה קנין, וקונה לדברי הכל, בין עמד בין לא עמד

[8] גירסת הרשב"ם: דהוה כתוב "בחיי ובמותי": "מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמות" וליכא לאוקמה במתנת בריא, דהיכי לימא רב "הרי היא כמתנת שכיב מרע למיקני לאחר מיתה" והלא אין שטר לאחר מיתה!

[9] למיקני לאחר מיתה, ואם עמד – חוזר, וכל שכן אם מתנת שכיב מרע בכל שהוא בלא שיור דלא קני אלא עד לאחר מיתה

[10] כלומר: 'במות' - דוקא הוא, ו'מחיים' לאו דוקא, אלא לסימן טוב, לפי שהזכיר מיתתו: שלא רצה לפתוח פיו לשטן, כלומר "המקום יצילני מחולי זה ולא אמות"

[11] כאילו לא כתב בה 'במות' ואפילו אם עמד - אינו חוזר, ואפילו במתנה בלא שיור: דהכא לא לימא שמואל 'לא ידענא מאי אידון בה' דנימא 'אין שטר לאחר מיתה'

[12] דמשמע דוקא מעתה התחיל לקנות

[13] גבי "בחיים ובמות", והוא הדין היכא דכתב 'מחיים'

[14] דלא שאני לרב בין 'בחיים' ל'מחיים' - סימנא לחיים

[15] דהוה כתוב בשטר דידיה 'בחיים ובמות'

[16] מקום

[17] ואף על גב דהלכתא כרב - לאו אורחא למידן כרב באתריה דשמואל

[18] זיל עביד ליה התם כרב

[19] דהוה כתיב ביה 'מחיים' וקנה בעל השטר, והאשה הפסידה

[20] לומר "לא יפה דנתני"

[21] שהדין עמה

[22] בסוף השטר [את דברי] משנה השנויה בבבא מציעא ב'השוכר את האומנין' (דף עה:)

[23] וסימן היה בתוך השטר שלדחות האשה ולהטעותה נתכוין, להיפטר ממחלקותה והיא הבינה בדברים וקללתו:

[24] תיטבע ספינתו

[25] בתמיה

[26] שראום במים להתקיים קללתה בכך

[27] לא איתפרק מעונשה, דאל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. ומהא שמעינן דבין 'בחיים' בין 'מחיים' - סימנא לחיים

[28] 'כדקציר ורמי בערסיה' וגם לשון מתנת בריא לא נכתב בה: 'כד מהלך על רגלוהי בשוקא' שזהו לשון מתנת בריא, כדאמרינן בגמרא; ובמתנה בלא שיור מיירי, דאמרן ביה דאינה מתנה: שאם עמד - חוזר

[29] וחוזרני בי

[30] ולא תחזור

[31] הנותן

[32] באותה שעה; וכל זמן שלא יביא ראיה - זכה המקבל מתנה

[33] ובגמרא מפרש ראיה במאי וטעמא מאי

[34] בתרי גווני מיפרשי טעמייהו דרבנן בגמרא

[35] דהיינו מקבל מתנה ונותן הוי מוחזק בנכסים

[36] כך היו רגילין לכתוב מתנת שכיב מרע הנכתבות לאחר מיתתן, להודיע שהנכסים הללו נתונין לזה המקבל בצוואת שכיב מרע, ומתוך אותו חולי נפטר: שלא עמד בינתים ולא חזר בו

[37] Note:ברי"ף: רבא; ונפקא מינה גדול: שאם רבה – אביי אינו אלא תלמיד לפניו, ושאלותיו שאלות הבהרה, ולכן אפשר להסביר מדוע רבה אינו עונה במתקפה נגדית. וברא"ש סימן לב כתב: ורבה לא חשש לתשובות אביי דלא דמי: התם לא ראינו אותם מתים ולכך אית לן למימר שמא ניצולו אבח הכא ודאי מת ואית לן למימר שלא נתרפא...
ונראה לי שבכלל אין להביא ראיה מכל מקום שמחמיר מספק אלא לענין אחד: שיש לחוש, אך מתוך חומרא לא מתבררת דעה כלשהיא.

[38] ונראה לי שבכלל אין להביא ראיה מכל מקום שמחמיר מספק אלא לענין אחד: שיש לחוש, אך מתוך חומרא לא מתבררת דעה כלשהיא.

[39] ונראה לי שבכלל אין להביא ראיה מכל מקום שמחמיר מספק אלא לענין אחד: שיש לחוש, אך מתוך חומרא לא מתבררת דעה כלשהיא.

[38] אנו רואין שהוא

[39] ובתר השתא אזלינן, והעמדֶנו על חזקת מיתתו, ויש לנו לומר שמתוך אותו חולי מת, וקנה המקבל מתנה

[40] מאן לימא לך דמההוא חולי איפטר לבית עולמיה והלא רוב חולים לחיים וחזר בו ואחרי כן חלה ומת

[41] הטובעות בים

[42] ואפילו הכי

[43] כדתנן בפרק 'כל הגט' (גיטין פ"ג מ"ד דף כח:): אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים ... - נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים: בת כהן לישראל בת ישראל לכהן - שתיהן אין אוכלות בתרומה

[44] כדתנן (גיטין פ"ג מ"ג, דף כח.): המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה - נותנין לה בחזקת שהוא קיים

[45] דנימא 'עמד וחזר בו'!

[46] ומיהו רבה לא הדר ביה, וקיימא לן כוותיה, דשמעתיה כרבי נתן אזלא, דקיימא לן כוותיה, כדאמרינן בעלמא (בבא מציעא דף קיז:) רבי נתן דיינא הוא, ונחית לעומקא דדינא.

[47] מתנה שאין כתוב בה לא לשון מתנת בריא ולא לשון מתנת שכיב מרע, כי מתניתין, זה אומר "בריא היית" וזה אומר "שכיב מרע הייתי"

[48] ונותן עומד בנכסיו, וזוכה בהן, דהעמד נכסים על חזקתן, ויד בעל השטר שבא לתבוע נכסיו של זה על התחתונה, דלא אזלינן בתר השתא, כדאביי, דרוב חולים לחיים, דאיכא למימר דהדר ביה

[49] אלא אם כן מביאין ראיה בעדים שבריא היה

[50] בשעת העמדה בדין עליו

[51] דאזלינן בתר השתא

[52] דקיימא לן ספק טומאה ברשות היחיד - ספיקו טמא, וברשות הרבים - ספיקו טהור, וקיימא לן נמי דבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לטומאה

[53] כי היכי דנחלקו רבי יעקב ורבי נתן במתנה סתם: אי אזלינן בתר השתא או בתר חזקת נכסים - הכי נמי אפליגו גבי טומאה: שאם בא אדם לבית דין ונשאל על שנכנס לבקעה ואין יודע מתי נכנס: אי בימות החמה וטהור אי בימות הגשמים וטמא – חזינן: אם עתה, כשנשאל, ימות החמה הן - טהור הוא, דאזלינן בתר השתא לרבי נתן; ואם ימות הגשמים הוא – טמא, דבתר השתא אזלינן; ולרבי יעקב דאזיל בתר חזקה - העמד טהור על חזקתו, וטהור עד שיבאו עדים ויעידו שבימות הגשמים נכנס

[54] מסוייגת בגדר סביב

[55] ורשות היחיד היא לשבת, ואפילו היא קרפף יותר מבית סאתים - לזרוק בתוכו מרשות הרבים חייב, ולטלטל אסור

[56] דלאו מקום סתירה הוא

[57] אבל

[58] שיש שם זרעים

[59] אין נכנסים לתוכה והוי מקום סתירה וספק טומאה טמא

[60] דבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה

[61] על בקעה זו

[62] משגדרוה

[63] תו לא פקע מינה שם רשות היחיד אפילו משיגיעו ימות החמה, ותיהוי לעולם רשות היחיד לכאן ולכאן; וסברא מעלייתא היא, או חומרא דרבנן הוא; ורבנו חננאל פירש דרבא פליג אדרבי אלעזר, והכי כתב: ורבא חולק על רבי אלעזר; ופירש נמי 'לא שנו דבקעה כו' אלא בזמן שלא עברו על זו הטומאה שהיתה עתה בבקעה ימות הגשמים, אבל עברו על זו הטומאה ימות הגשמים - רשות היחיד היא לכאן ולכאן

[64] מילתא באפי נפשה היא; והמפרש דמילתיה דרבי אלעזר אדרבא קאי אינו אלא טועה: דרבא בתרא הוא, ואין צריך לדחוק מילתיה דרבי אלעזר ולהעמידה על פירוש רבא.

[67] ונראה לי שבכלל אין להביא ראיה מכל מקום שמחמיר מספק אלא לענין אחד: שיש לחוש, אך מתוך חומרא לא מתבררת דעה כלשהיא.

[68] ונראה לי שבכלל אין להביא ראיה מכל מקום שמחמיר מספק אלא לענין אחד: שיש לחוש, אך מתוך חומרא לא מתבררת דעה כלשהיא.

[69] ונראה לי שבכלל אין להביא ראיה מכל מקום שמחמיר מספק אלא לענין אחד: שיש לחוש, אך מתוך חומרא לא מתבררת דעה כלשהיא.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]