ביאור:בבלי בבא בתרא דף קכו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
[עיין תוספות רי"ד, קצוה"ח]
אמר רב הונא אמר רב אסי: בכור שמיחה – מיחה [3].
אמר רבה: מסתבר טעמיה דרב אסי [4] בענבים [5] ובצרום [6] זיתים ומסקום [7], אבל דרכום [8] – לא [9];
ורב יוסף אמר: אפילו דרכום [10].
[11] 'דרכום' [12]? מעיקרא עינבי השתא חמרא [13]!?
[14] כדאמר רב עוקבא בר חמא [15] 'ליתן לו דמי היזק ענביו' - הכא נמי נותן לו דמי היזק ענביו.
[16].
[## נראה שהסבר הענין הוא כך: אף על פי שהבכור דרש חלוקה, ולא ניתן היה לבצע את החלוקה בקרקעות – אין זאת אומרת שאין הבכור זכאי שיחלקו את היבול; ולפיכך היורשים האחרים שלקחו את היבול – הענבים, ודרכו אותם – אינם אלא גזלנים, ועליהם לשלם את ערך הענבים כשעת הגזילה לפני הדריכה, והבכור אינו שותף להפסיד – וגם לא להרויח.]
היכא איתמר דרב עוקבא בר חמא?
אהא: דאמר רב יהודה אמר שמואל: בכור ופשוט שהניח להן אביהן ענבים ובצרום, זיתים ומסקום: בכור נוטל פי שנים [17], אפילו דרכום.
'דרכום'? מעיקרא עינבי השתא חמרא!?
אמר מר עוקבא בר חמא: ליתן לו דמי היזק ענביו [18].
אמר רב אסי: בכור שנטל חלק [19] כפשוט [20] – ויתר [21].
מאי 'ויתר'?
רב פפא משמיה דרבא אמר: ויתר באותה שדה; רב פפי משמיה דרבא אמר: ויתר בכל הנכסים כולן:
רב פפא משמיה דרבא אמר 'ויתר באותה שדה', קא סבר: אין לו לבכור [22] קודם חלוקה <ומה דאתא לידיה אחיל אידך לא אחיל> [23], ורב פפי משמיה דרבא אמר 'ויתר בכל הנכסים כולן', קא סבר: יש לו לבכור קודם חלוקה [24] ומדאחיל בהא - אחיל בכולהו.
והא דרב פפי ורב פפא - לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר: דההוא בכור דאזיל זבין נכסי דידיה ודפשוט [25]; אזול יתמי בני פשוט למיכל תמרי [26] [מהנהו לקוחות; מחונהו [27]]; אמרי להו [28] קרובים [29]: לא מיסתייא דזבנתינהו לנכסייהו [30], אלא מימחא נמי מחיתו להו!?
אתו לקמיה דרבא, אמר להו: לא עשה [31] ולא כלום [32]!
מר [33] סבר 'לא עשה כלום' בפלגא [34] [עיין תוספות], ומר סבר: בכולהו [35].
שלחו מתם: 'בכור שמכר קודם חלוקה - לא עשה כלום' - אלמא אין לו לבכור קודם חלוקה!
והלכתא: יש לבכור קודם חלוקה [36].
מר זוטרא מדרישבא פלג בצנא דפלפלי [37] בהדי אחין בשוה; אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה: הואיל ויתרתה במקצת - ויתרתה בכל הנכסים כולן.
משנה:
האומר: "איש פלוני בני בכור [38] לא יטול פי שנים"; [39] "איש פלוני בני [40] לא יירש עם אחיו" - לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה [41].
[## נראה שמשנה זו אינה כרבי מאיר שאמר בערכין ה,א: [42] תנו רבנן: המעריך פחות מבן חדש: רבי מאיר אומר: נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום. במאי קמיפלגי? רבי מאיר סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה: יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים; ורבנן סברי אדם מוציא את דבריו לבטלה. וכן כאן: יודע אדם שאין ירושה בענין זה, וכוונתו למתנה!]
המחלק נכסיו על פיו: ריבה לאחד [43] ומיעט לאחד והשוה [44] להן את הבכור [45] - דבריו קיימין [46]; ואם אמר משום ירושה - לא אמר כלום [47].
כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה - דבריו קיימין [48].
גמרא:
לימא מתניתין [49] - דלא כרבי יהודה [50], דאי רבי יהודה - האמר 'בדבר של ממון תנאו קיים', דתניא: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר [51] כסות ועונה [52]" - הרי זו מקודשת, ותנאו בטל [53] - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בדבר של ממון [54] - תנאו קיים [55]!
אפילו תימא רבי יהודה: התם ידעה וקא מחלה [56], [57] הכא - לא קא מחיל [58].
אמר רב יוסף: אמר "איש פלוני בני בכורי הוא" - נוטל פי שנים [59], [60] "איש פלוני בכור הוא [61]" [62]- אינו נוטל פי שנים: דלמא 'בוכרא דאמא' קאמר [63].
ההוא דאתא לקמיה דרבה בר בר חנה, אמר ליה: "מוחזקני בזה [64] שהוא בכור" [65];
אמר ליה: מנא ידעת?
דהוה קרי ליה אבוה 'בוכרא סכלא [66]'.
דלמא 'בוכרא דאמא' הוא, דכל בוכרא דאמא - נמי 'בוכרא סכלא' קארו ליה [67]!?
ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא, אמר ליה: מוחזקני בזה שהוא בכור [68].
אמר ליה: מנא ידעת?
אמר ליה: דכי הוו אתו [69] לגבי אבוה, אמר להו: זילו לגבי שכחת ברי [70], דבוכרא הוא, ומסי רוקיה [71].
ודלמא בוכרא דאמא הוא?
גמירי: בוכרא דאבא מסי רוקיה, בוכרא דאמא לא מסי רוקיה.
אמר רבי אמי: [72] טומטום [73] שנקרע ונמצא זכר [74] - אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא (דברים כא טו) [כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה] והיה הבן הבכור לשניאה; [75] עד שיהא בן משעת הויה [76].
רב נחמן בר יצחק אמר: אף אינו נידון כבן סורר ומורה, דאמר קרא (דברים כא יח) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה [איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם] - עד שיהא בן משעת הויה;
הערות
[עריכה]- ^ שהבכור נתחייב לאביו
- ^ חלק בכורה יחלקו ביניהן: איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא, דהוי ליה 'ממון המוטל בספק' וחולקין, דאין ידוע אי חשיב 'מוחזק' לאביו, שהרי הבכור רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי, ובעין יפה גמר ומקני נכסיו לאביו, כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה, ויטול בה אותן פי שנים !או דלמא לא שנא משאר מלוה? הלכך פלגי. יש לשונות אחרים, ולא נתיישבו לפי הלשון הכתוב בספרים; והא דאמרינן 'כל האומר "אחריך" כאומר "מעכשיו" דמי - לאו מילתא היא, אלא כ'שלחו מתם', דאמר רבה 'מסתבר טעמא דבני מערבא כו': וכל היכא דאמר "נכסיי לך ואחריך ליורשיי" - מת ראשון - קנו יורשי הנותן או יורשי יורשין הקודמין ליורשו, אבל בעל – לא, דאין הבעל נוטל בראוי; ואם נתן הנכסים לבת 'מהיום ולאחר מיתה' - אף על פי שמתה בחיי הזקנה - הבעל יורשה, דהויא לה 'מוחזקת' בגוף הקרקע בחיי הזקנה
- ^ אף על גב דאוקימנא לדברי הכל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן, מיהו אם מיחה ואמר "אל תשביחו חלקי אלא נחלוק מיד ואשביח אני שני חלקים שלי ואטול כל שבחן", והן נתייאשו מלחלוק והשביחו הנכסים - הרי מיחה בהן, ויטול פי שנים; דהא פסקינן לקמן 'יש לו לבכור פי שנים קודם חלוקה' - משעה שחפץ לזכות בבכורתו, והרי חפץ ליטול חלקו לאלתר, וזוכה בחלק בכורתו מיד כל מקום שהוא, הלכך נכסין דידיה אשבח
- ^ מסתברא מילתא דרב אסי דיטול הבכור פי שנים בשבח שהשביחו יתומים בשביל מחאתו כשמיחה
- ^ מחוברים
- ^ היתומים שלא מדעתו; אי נמי מדעתו ובעל כרחו: שלא רצו לחלוק
- ^ או זיתים היו מחוברין כשמיחה בהן, ומסקום והשביחום יתומים בבצירה ומסיקה: בהאי שבח שקיל בכור פי שנים: שנוטל שני חלקים מן הענבים כמות שהן בצורים, ולא יתן להם שבח בצירה, דענבים היו ואכתי ענבים נינהו, וענבים של בכור הוא דאשבוח, והרי זה דומה לגוזל פרה והוקירה דמשלם אותה כמות שהיא הואיל ולא נשתנית
- ^ על מנת לזכות הן בשבח דריכה
- ^ לא שקיל בכור פי שנים, כדתנן: הגוזל עצים ועשאן כלים - משלם כשעת הגזילה דקנייה בשינוי, הכא נמי קנינהו יתמי להני ענבים בשינוי; כך נראה בעיני; ורבינו חננאל פירש: בכור שמיחה ואמר "איני מוותר חלק בכורה" – דיו, ואין צריך למחות פעם אחרת; ואמר רבה: הני מילי כשמיחה בענבים ובצרום זיתים ומסקום - הוא דאין צריך למחות לו פעם אחרת, אבל אם דרכום וחלקו ולא מיחה – ויתר; ולא נהירא לי: חדא, דאפילו לא מיחה - לא הפסיד חלק בכורה עד שיטול חלק באחת מן השדות כפשוט, כדלקמן, ואז ויתר חלק בכורה בכל הנכסים; ועוד: הא אכתי לא איירינן לעיל בשום ויתור דנימא 'מכיון שמיחה מיחה ולא יוותר עוד'
- ^ קסלקא דעתא השתא דאפילו דרכום שקיל בשבח היין פי שנים
- ^ והיינו דקא מתמה גמרא:
- ^ אמאי שקיל פי שנים
- ^ וקנייה בשינוי, כדפרישית
- ^ ומשני:
- ^ לקמן:
- ^ כלומר: האי דאמר רב יוסף 'אפילו דרכום' - לא ליטול שבח היין היתר על הענבים אמר, דודאי לא שקיל אלא דמי ענבים; אלא הכא במאי עסקינן? - שפחת היין ונשפך או נתקלקל, שאין שוה כדמי ענבים; ואתא רב יוסף למימר דאפילו דרכום ופחתו - בכור נוטל פי שנים בענבים בצורים כדמים שהיו שוין הענבים: דכיון דמיחה בהן - לא הוו להו לדרוך ענבים שלו, ומשלמים לו דמי ענביו, הכל כשעת הגזילה; ומר [אמר] חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי: רבה איירי דאין נוטל בשבח היין, ורב יוסף אתא למימר דהכי נמי לא שקיל בפחיתת היין מדמי ענבים
- ^ וכגון שמיחה
- ^ והכי קאמר: ואפילו דרכום - נוטל פי שנים בענבים בצורים כמו שהן שוין קודם דריכה
- ^ באחת מן השדות
- ^ כאחד מאחיו, חלק פשיטות
- ^ כלומר: הרי מחל חלק בכורה, כדמפרש לקמיה, או בהאי שדה אי בכל הנכסים; וטעמא - כדאמרן לעיל: אם אמר "איני נוטל ואיני נותן" – רשאי, דכיון ד'מתנה' קרייה רחמנא, ואיהו לא בעי לה - לא הויא מתנה, ולא יזכה בה עוד
- ^ חלק בכורה לא לתת ולא למכור
- ^ כדכתיב 'לתת לו' - עד דאתיא לידיה, דמקבל 'מתנה'; הלכך האי שדה שבא לידו חלקו ממנה, והיה לו לזכות בו חלק בכורה, דהא שעת חלוקה הוא, וקרינן ביה 'לתת לו' - הלכך מצי מחיל, אבל בשאר נכסים - לא מצי מחיל, ד'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם': דעד שעת חלוקה לא זכי בהו, וכל שכן בחלק פשיטות דלא זכי קודם חלוקה: שלא הוברר חלקו; ומיהו אם מת קודם חלוקה - לא שנא בכור ולא שנא פשוט - בנו יורש עם האחין, ונוטל חלק אביו כשיבאו לחלוק, דלא גרע היכא דמת האב ואחר כך מת הבן: דבן הבן יורשו, מהיכא דמת הבן בחיי האב דבן בנו יורשו, כדכתיב 'ובן אין לו' - עיין עליו; אבל קודם חלוקה - אין יכולין למכור לא האב ולא הבן
- ^ ואף על גב דחלק פשוט אין לו, דהא כתיב 'לתת', משעת שמת האב הוא ראוי ליתן לו, הלכך בבכור תליא מילתא: דבשעה שירצה יזכה בחלקו, וכדאמרן לעיל: 'בכור שמיחה – מיחה'; והלכך יש כח בידו למחול כל שעה שירצה, דהיינו 'דבר שבא לעולם', ואנן סהדי דכי היכי דאחיל בהא שדה - אחיל בכולהו, וכיון דיש כח בידו לזכות - יש כח נמי בידו ליתן ולמחול, והויא מחילה
- ^ יש מפרשין בחלק בכורתו ובחלק פשיטותו, ואין זה לשון גמרא; ועל כרחי זקוק אני לפרש שמכר כל הנכסים: שני חלקים שלו וחלק פשוט אחיו: מקמי דניפלוג בהדיה מכר כל השדה, שלא ברשות אחיו, ולצורך אחיו: לתת לו מעות של חלקו
- ^ מאותו שדה בשביל חלק אבוהון
- ^ הכום
- ^ ללקוחות
- ^ קרובייהו דיתמי
- ^ שלא מדעתם ושלא מדעת אבוהון, דהא ודאי חלק פשוט אחיו לא היה יכול למכור
- ^ הבכור
- ^ במכירה זו
- ^ רב פפי
- ^ בחלק פשיטותו, וכל שכן בחלק פשוט אחיו, אבל בחלק בכורה יפה מכר, דיש לו לבכור קודם חלוקה
- ^ אפילו בחלק בכורה
- ^ ואם מכר או מחל או נטל חלק אחד כפשוט - ויתר בכל הנכסים כולן, משום ד'מתנה' קרייה רחמנא, ומשמת אב - נתוּנה לבכור
- ^ סל מלא פלפלין
- ^ שהוא בכור
- ^ אי נמי
- ^ פשוט
- ^ שהרי מתנה לעקור דבר מן התורה, ובעל כרחו של זה - יירש עם האחין, ואינו יכול לסלקו מירושה זו אלא על ידי שיתן בלשון 'מתָנָה': כל נכסיו לשאר בניו, או שיאמר "שאר בניי יירשו כל נכסי", ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקא
- ^ גמרא
- ^ נתן לו במתנה כפליים
- ^ או שהשוה
- ^ בלשון מתָנָה
- ^ דצוואת שכיב מרע אינה צריכה קנין ולא שטר ולא משיכה, אלא בדבור פיו בעלמא, וכגון שמצוה מחמת מיתה, כדאמר לקמן בפרק 'מי שמת'; שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה, ואין כאן 'מַתְנֶה על מה שכתוב בתורה' שהרי לא נשאר לו אחר מיתתו כלום להוריש לבניו בתורת ירושה, שיטלו הפשוטים בשוה והבכור פי שנים
- ^ אם ריבה לאחד ומיעט לאחד בלשון 'ירושה': שאמר "פלוני בני יירש אותו שדה בית כור, ופלוני בני יירש שדה לתך" ועל בנו בכורו אמר "פלוני בני יירש שדה פלוני, ופלוני בני יירש שדה פלוני" - הגדול כשל חבירו - לא אמר כלום, דמַתְנֶה על מה שכתוב בתורה: שאינו יכול לעשותו יורש אלא כמשפט הכתוב, ודלא כרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר לקמן במתניתין (דף קל.) 'אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימין'; והך מִשְנָה - דרבנן היא, ורבותא הוא דנקט 'ריבה לאחד ומיעט לאחד משום ירושה לא אמר כלום', וכל שכן היכא דעקר כל הנחלות מן האחין והוריש לאחד מהן - לא עשה ולא כלום
- ^ דכיון דאיכא לשון מתנה בהדה - מהני ליה דאף לשון ירושה קונה
- ^ דקתני אין אדם מתְנֶה
- ^ ואנן קיימא לן: רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה
- ^ מזון
- ^ תשמיש
- ^ דאין אדם מתְנֶה על מה שכתוב בתורה, והוי קידושי[ן]: המעשה מעשה, והתנאי כמאן דליתיה: דכמעשה בלא תנאי דמי
- ^ שאר וכסות; אבל עונת תשמיש - מצוה היא, וצערא דגופא הוא
- ^ הקדושין קדושין, ויש לה עליו עונה, אבל לא שאר וכסות; ומתניתין נמי של דבר ממון הוא
- ^ שעל מנת כן קבלה קדושין, ובההיא הנאה דמקדש לה - מחלה ליה, וכיון דקבלה לקדושין מיניה נתרצית למחול
- ^ אבל
- ^ הכא מי מחיל? מה הנאה יש לו לבן שימחול? ואף על פי ששתק הבן - אין זו מחילה, דאינו רוצה להכעיס את אביו; ולא גרסינן 'מי ידע דמחיל'
- ^ האומר "איש פלוני הנה הוא בני בכורי" - מהימנינן ליה לאב ליטול פי שנים, דאפילו רבנן, דפליגי אדרבי יהודה לקמן בשמעתין, ואמרי 'אינו נאמן' - הני מילי בדמוחזק לן דלאו בכור הוא, אבל בדלא מוחזק לן הי מינייהו בכור - מודו דנאמן, כדאמרינן לקמן: 'אלא לרבנן 'יכיר' למה לי? - בצריך היכרא'
- ^ אבל אמר:
- ^ יירש פלוני בני, הנה הוא בכור
- ^ ולא אמר "בכורי"
- ^ והוי בכור לכהן, אבל לא לנחלה, דלא הוי 'ראשית אונו' דידיה; ומספיקא - לא יהבינן ליה פי שנים, ואפילו אם תפס - מפקינן מיניה, דלא קרינא ביה 'יכיר' לאחרים, דאכתי מספקא לן
- ^ מוחזק אני בו
- ^ ועד אחר עמו
- ^ בכור שוטה
- ^ ולא משום שטותו אלא לפי שאינו בכור גמור, כמו 'הדס שוטה': שאינו כשר
- ^ והיה עד אחד עמו; והאי בכור היה שמו 'שכחת', כדלקמיה
- ^ החוששין בעיניהן
- ^ שם הבכור, ולאו היינו בריה דרבי חנינא דאמרינן ב'לא יחפור' (לעיל דף כו.): 'אמר רבי חנינא: לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה'
- ^ לעין
- ^ בכור הנולד
- ^ שאין ניכר בו לא זכרות ולא נקבות
- ^ ולאחר זמן נקרע ונמצא זכר: שהיה גיד שלו וביציו טמונין בגוף
- ^ 'והיה' - קרא יתירא הוא:
- ^ לידה; ורבותא נקט: דאף על גב שנמצא זכר גמור; וכל שכן אנדרוגינוס, שאין ספיקו עתיד להוודע