ביאור:בבלי בבא בתרא דף קכה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מאי שנא מעות דלא [1]- [2] דלאו הני מעות שבק אבוהון? קרקע נמי - לאו הא קרקע שבק אבוהון [3]!? ועוד <הא את הוא דאמרת> הא אמר מר [4]: מסתבר טעמא דבני מערבא [5]: דאי קדים סבתא וזבנא - זבינה זביני [6]; לרב נחמן קשיא: מאי שנא קרקע דלא, דלאו הא קרקע שבק אבוהון - מעות נמי לאו הני מעות שבק אבוהון!? ועוד [7]: הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה [8]: יתומים [9] שגבו קרקע [10] בחובת אביהן - בעל חוב [11] חוזר וגובה [12] מהן [13].
אמר ליה: לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא: טעמא דבני מערבא קאמרינן, ולן לא סבירא לן [14].
[עיין תוספות ד"ה לטעמייהו]
מאי 'סבתא'? דההוא דאמר להו
"נכסי לסבתא [15]' ובתרה לירתאי [16]" הויא ליה [17] [18] ברתא דהוה נסיבא [19], שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא [20]; בתר דשכיבא סבתא - אתא בעל, קא תבע [21]; אמר רב הונא: לירתי ואפילו לירתי ירתי [22]; ורב ענן אמר: לירתי ולא לירתי ירתי [23]; שלחו מתם: הלכתא כוותיה דרב ענן, ולאו מטעמיה: הלכתא כוותיה דרב ענן, דבעל לא ירית; ולאו מטעמיה: דאילו רב ענן סבר: אף על גב דהוה ליה ברא לברתיה [24] לא ירית [25], ולא היא: דאילו הוה ליה ברא לברתיה ודאי ירית [26]; ובעל - היינו טעמא דלא ירית: משום דהוה ליה 'ראוי', ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק [27].
[28] מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק [29]?
אמר רבי אלעזר [30]: דבר זה נפתח [31] בגדולים [32] ונסתיים בקטנים [33]: כל האומר "אחריך" כאומר 'מעכשיו' דמי [34].
אמר רבה: מסתברא טעמא דבני מערבא [35]: דאי קדים סבתא וזבנא [36] - זבינה זביני [37]!
אמר רב פפא: הלכתא: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק [38], ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק [39], ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה [40], בין שגבו קרקע בין שגבו מעות [41];
הערות
[עריכה]- ^ דלא שקיל בהו בכור פי שנים
- ^ ודאי היינו טעמא דידך משום
- ^ דאי הוה בעי לוה הוה מסלק ליה בזוזי
- ^ רבה, בעובדא דההיא סבתא דהויא לה בת [נכדה] בן בנה הנשואה לבעל, וראויה הויא ההיא בת ליורשה, ומתה ההיא בת, ואח"כ מתה הסבתא, ואתא בעל וקא תבע ירושת הזקנה כאילו אשתו קיימת; ושלחו מתם - דהיינו 'בני מערבא' - שאין הבעל נוטל, משום דהוו הנהו קרקעות 'ראוין' לאשתו אם תמות הזקנה בחייה, והרי מתה היא בחיי הזקנה, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק
- ^ דאין הבעל יורש, דהוה ליה 'ראוי' ולא מוחזק לבת, שכל זמן שהזקנה בחייה אין לבת בהן כלום
- ^ שהרי אם מכרה הזקנה הנכסים בחיי הבת - מכירתה קיימת! כן אלו נכסי הלוֶה: אף על פי שראוים הן לגבות המלוה חובו מהן, כיון שלא הגיעו לידי המַלוה מחיים – 'ראוין' הן: דהא אי הוה בעי לוה - הוה זבין להון ומסלק ליה למלוה בזוזי, או בקרקע אחרת חוץ מזו; הלכך: הא קרקע הוה ליה 'ראוי', ואין הבכור נוטל בראוי פי שנים
- ^ קשיא אחרת לרב נחמן דחשיב מעות מוחזקות טפי מקרקעות: הא איפכא הוה ליה למימר, משום דקרקע של זה הוי מוחזק טפי למלוה
- ^ דהא הוא דאמר משום רבה בר אבוה
- ^ בני מַלוה
- ^ מן הלוֶֹה
- ^ של אביהן שנתחייב לו אביהן מעות
- ^ אותה
- ^ ואם לא היה מוחזק ביד אביהן בחיים - איך יכול בע"ח לגבותו? והלא אילו קנו היתומים אחר מיתת אביהן קרקע - מי יכול לגבותו? והלא משנה שלמה שנינו בבכורות (דף נב.) שאין האשה נוטלת כתובתה בראוי, ובע"ח כיוצא בו, ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח!? כן כתוב בפירוש רבינו חננאל
- ^ ושינויא הוא דקמשני רבה: אנא ורב נחמן לא סבירא לן דבני מערבא ד'שלחו מתם' כלל, אלא כרב יהודה אמר שמואל דאמר אליבא דרבנן 'אין הבכור נוטל פי שנים במלוה', וכדפסקינן נמי הלכתא לקמן: לא שנא גבו מעות לא שנא גבו קרקע - אין הבכור נוטל פי שנים, ואפילו לרב נחמן, דאמר: 'יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן - בע"ח חוזר וגובה אותה מהן' אפילו הכי מודה דלגבי בכורה - לא חשיב קרקע הלוה 'מוחזק' לַמַּלוה, ולא שקיל בה בכור פי שנים, כדפסקינן הלכתא לקמן; והכא היינו טעמא דרב נחמן, כדמפרש בפסחים בפרק 'כל שעה', דאיתמר: בעל חוב: אביי אמר: למפרע הוא גובה; רבא אמר: מכאן ולהבא הוא גובה, דלא חשיב מוחזק אלא משעת גבייה ואילך, וכדמפרש התם טעמא דרבא: כיון דאילו הוה ליה זוזי - הוה מסלק ליה זוזי, אשתכח דהשתא הוא דקא קני; ומותבינן לרבא מהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: יתומין שגבו קרקע כו': אי אמרת בשלמא 'למפרע הוא גובה' - אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן, דכמאן דגבי ליה מחיים דאבוהון דמי; אלא אי אמרת 'מכאן ולהבא הוא גובה' - לא יהא אלא כזבין יתמי, ואילו קנו יתמי נכסי - מי משתעבדי לבע"ח? ומשני: שאני התם דאמר להו בע"ח דאבוהון: כי היכי דמשעבד ליה ההוא לוה לאבוכון - הכי נמי משעבד לדידי, מדר' נתן כו'; וההוא - שינוייא דסמכא הוא, דהא רבא - דהלכתא כוותיה לגביה דאביי - הוא משני להא דרב נחמן הכי; הלכך: אפילו רב נחמן לא חשיב לקרקע של לוה 'מוחזק' למלוה עד שתבא לידו, משום דאי הוה בעי - הוה מזבין ליה עד השתא, דמכאן ולהבא הוא גובה; והלכך מאי דאמר רב נחמן 'גבו קרקע - אין לו, גבו מעות - יש לו' - לטעמייהו דבני מערבא קאמר, דאמרי אליבא דרבנן דנוטל במלוה פי שנים: דחשבינן לה 'מוחזקת' למלוה; ואתא רב נחמן למימר: לדידי לא שנא גבו קרקע, לא שנא גבו מעות - אין לו, דקל וחומר הוא, כדאמרן לעיל: שבחא דממילא אמרי רבנן דלא שקיל, מלוה מיבעי? אלא לדידהו, בקרקע מודו לי מיהא דלא שקיל, דהאי ארעא לא שבק להו אבוהון, כדאמרינן לקמן: 'שלחו מתם הלכתא כרב ענן', כדפריש רבה טעמייהו: דאי קדים סבתא כו'; דמהתם שמעינן דלא חשבי בני מערבא לקרקע של לוה 'מוחזק' למלוה; והלכך: האי 'שלחו מתם' דלעיל - מיבעי לן לאוקמי במעות ולא בקרקע, דלא תקשי דבני מערבא אבני מערבא; ומשום הכי אמר רב נחמן: 'גבו קרקע - אין לו, גבו מעות - יש לו'; ומיהו לא סבירא ליה, אלא בין קרקע בין מעות - אין לו כדפרישית; ורבה נמי: לטעמייהו דבני מערבא קאמר: לדידי לא שנא מעות לא שנא קרקע - אין לו, כדרב יהודה אמר שמואל, דהא לא היה אבוהון מוחזק לא בהאי קרקע ולא בהאי מעות; מיהא בני מערבא - כיון דחשיבי ליה 'מוחזק' במלוה, ויטול בה הבכור פי שנים - איכא למימר דבגבו קרקע - הוא דקאמרי דיש לו: דדמי 'מוחזק' טפי ממעות, דהא אשתעבד ליה מיהא בחייו; אבל הני מעות - לא אישתעבדו ליה כלל; ובגבו מעות - מודו לי דאין לו; והאי ד'שלחו מתם לקמן 'הלכתא כרב ענן כו' - וכדמפרש רבה: מסתבר טעמייהו דבעי מערבא כו' - התם ודאי בדין הוה דלא ירית בעל, דהוה ליה 'ראוי' לגמרי, ולא אשתעבד לא לבעל ולא לאשתו הני נכסי דזקנה כלל, שהרי לא לוותה מן הבת ומן בעלה כלום, ואי קדים סבתא וזבנא - זבינה זביני; אבל נכסי דלוה, כיון דמשתעבדי למלוה, ואי זבין - לא זביני, ויכול לטרוף מן הלקוחות - הרי הן כמוחזקין בידו, ושקיל בהו בכור פי שנים, אבל גבו מעות ודאי אין לו
- ^ לזקנתי אני נותן כל נכסי - אֵם אביו או אֵם אמו
- ^ אחר מות זקנתי - לא יירשו יורשין שלה, כגון בנה או בתה או אביה או אחיה, אלא יורשין שלי, כגון בני או בתי או אחי - הקרוב קרוב קודם
- ^ לההוא גברא
- ^ חדא
- ^ ההיא ברתא
- ^ ואחר כך שכיבא סבתא
- ^ ואתא בעלה וקתבע, לפי שבשעת צוואת המת - היתה בתו קיימת, וכמי שאמר "נכסיי לסבתא ובתרה לבתי", דהיינו 'ירתי', והיה רוצה לירש זכות אשתו
- ^ האי "ובתרה לירתאי" דקאמר ההוא גברא = "לירתאי ולירתי ירתאי" קאמר: כיון שנתנה לבת ליורשה, והרי זכתה בהן הבת שהיתה יורשת שלה, כדמפרש טעמא לקמן: דכל האומר "אחריך" כאומר "מעכשיו" דמי, וכיון דזכתה בהן מחיים - הרי הבעל יורש את אשתו, דהיינו 'ירתי ירתאי'; והכי מפרש לה לקמיה; ומיהו השתא לא ידעינן אכתי טעמא דרב הונא, אלא שרואין אנו שזיכה את הבעל, וטעמא לא ידעינן עד דמפרש ליה לקמיה
- ^ והכי קאמר: "ובתרה – לירתאי: לאותן יורשין שיהיו לי בעולם בשעת שתמות הזקנה אני נותן את נכסיי"; כגון: אם היתה בתו קיימת או אחיו או אביו, דכל אלו אני קורא בהן 'ירתאי', אבל לא בן בתו, כדמוכח לקמיה, דהיינו 'ירתי ירתאי': שמכח בתו הוא בא לירש אותו; ולא לבעלה, דאיהו נמי 'ירתי ירתאי'; ד'ירתאי' דוקא קאמר: אותן הבאים מכחי, ולא ל'ירתי ירתאי': הבאין מכח כחי; והלכך: היכא דליכא 'ירתאי' אחר מות הזקנה, אלא 'ירתי ירתאי' - נשארו הנכסים ביד יורשי הזקנה, דדומה לאומר "נכסי לך ואחריך לפלוני": שאם מת אותו שני - יירשו יורשי ראשון, כדתנינן לקמן בפירקין (דף קלו.): 'ואם מת שני בחיי ראשון - יחזרו נכסים ליורשי ראשון'
- ^ דהוה ליה 'ירתי ירתאי', קאמר רב ענן דההוא גברא
- ^ כדקא דייק לישנא ד'ירתאי' משמע, ולא ירתי ירתאי
- ^ הואיל והוא ראוי לירש את זה הנותן, שהרי הבת וכל יוצאי יריכה במקום שאין בן - קודמין לכל יורשי האיש, ד'ירתאי' קרינא ביה, הואיל והוא קודם לכל יורשיו, ואף על פי שבא מכח כחו; ומעיקרא כי אמר 'לירתאי' = לירתאי שיהא לי במות הזקנה קאמר, ובן בתו יורש אותו, וקודם לאביו ולאחיו ולאחותו; ואף על פי שהן קרוין 'ירתאי' והבן ההוא קרוי 'ירתי ירתאי' - אפילו הכי קודם, דליורשיו הראוין ליורשו מן התורה רגיל לקרות 'ירתאי'
- ^ וטעמא דבעל לא ירית: לא משום דהוי 'ירתי ירתאי', דאילו היה ראוי לירש נחלה זו מן התורה - 'ירתאי' הוה קרינא ביה, אלא משום דאינו ראוי ליורשה: דהוה ליה האי ממון 'ראוי לאשה' ולא 'מוחזק': שעדיין לא נפל בידה, ובעל אינו נוטל ב'ראוי'; אבל אי איכא בן דחזי למירתה - ודאי ירית, דבן ירית בראוי
- ^ ומקשינן:
- ^ מדאוקימנא טעם דבני מערבא דבעל לא ירית היינו משום דחשבי להני נכסי 'ראוי', אם כן רב הונא - דאמר 'ירית בעל', סבירא ליה דבעל נוטל בראוי
- ^ לפרושי טעמא דרב הונא קאתי
- ^ התחיל
- ^ רב הונא
- ^ רבי אלעזר ועצמו קרי 'קטן' לגבי רב הונא
- ^ וכיון דאמר "ובתרה לירתאי", דהיינו לבת - היינו נמי כמו שאמר "מיד אני נותן את גוף הקרקע לבתי, אלא שזקנתי תאכל פירות בחייה ואחר כן תקח בתי או הבא מכחה את הנכסים", דחשיב לה רב הונא לגבי בת כ'מתנת מהיום ולאחר מיתה', והלכך הויא לה זו הבת מוחזקת בחייה בהני נכסים, וכי קא ירית בעל - שפיר קא ירית במוחזק
- ^ דחשבי להו 'ראוי' לגבי בת, ולא מוחזק; דליכא למימר 'כאומר "מעכשיו" דמי'
- ^ דהא אם קדמה הזקנה בחייה ומכרה לאחרים
- ^ וכשתמות הזקנה - אפילו אם תהיה הבת קיימת - לא תטול כלום, כדאמרינן בכתובות ולקמן (בפרקין דף קלז.): "נכסי לך ואחריך לפלוני": אם קדם הראשון ומכר - מה שמכר מכר, ואין לשני אלא מה ששייר ראשון, ואם לא שייר כלום - לא שקיל מידי; והלכך בעל לא ירית: דאשתו לא הויא הוחזקה כלל בהני נכסים בחייה, שהרי היתה הזקנה יכולה למכרן לגמרי, מה שאין כן במתנת "מהיום ולאחר מיתה"; ונמצא שאף גוף הקרקע לא הוחזק לבת בחיי הזקנה, וגם כשמתה הזקנה אין הבת בחייה להוריש המוחזק לה לבעל
- ^ בראוי ממש, כגון לירש את אשתו בקבר בנחלה שנפלה לה לאחר מיתה אתא רב פפא לאשמועינן דלא ירית, דהא כולי עלמא מודו דלא ירית, כדילפינן מקראי בפירקין ד(לעיל דף קיג.), מדכתיב 'בגבעת פנחס בנו': דרב הונא לא פליג אלא ב"אחריך", וכדפריש רבי אלעזר: דכל האומר "אחריך" - כאומר "מעכשיו" דמי; אבל ב"ראוי" דפליגי ביה רבי ורבנן, כגון 'חפורה והוי שובלי שלופפי והוו תמרי' - לא אתא לאשמועינן דאין הבעל נוטל, אלא ודאי הבעל נוטל: שהרי כשמתה - יורש את כל נכסים שהיתה מוחזקת בהן, וכי גדלי פירי - ברשותיה גדלי; דנהי דפליגי רבנן בבכור, דהתם היינו טעמא כדאמרן (לעיל דף קכד.): 'לתת לו' - מתנה קרייה רחמנא; אבל גבי בעל - ליכא למימר הכי; ועוד: דאפילו בכור כהאי גוונא: דליכא יורש אחר אלא הוא - יורש כל נכסי אביו, הכל מודים שיירש הכל ואפילו שבח הראוי, דהא כי אשבוח - ברשותיה אשבוח
- ^ כרבנן, כגון 'דהוי שלופפי והוו תמרי': שנשתנה שמן על ידי שבח ששבחו אחר מיתת אביו; אבל דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון: שעדיין שמן הראשון עליהם - הכל מודים דשקיל חלק בכורה; אבל ענבים ובצרום - לא שקיל בכור פי שנים, אפילו לרבי, ואף על פי שעדיין לא נשתנה שמן, משום דשבח שהשביחו יתומים - הכל מודים דלא שקיל; ומיהו היכא דמת בכור בחיי אביו - בניו של בכור יורשין חלק בכורתו עם אחי האב, דומיא דבנות צלפחד, וכדפרישית לעיל בפירקין (דף קטז: ד"ה ושהיה), כדתניא בתוספתא דבכורות, וכדאמרינן בהלכות גדולות; ובגמרת ירושלמי יליף לה ריש לקיש: נאמר 'משפט' לענין כפילה, ונאמר 'משפט' לענין פשוטה כו', כדפרישית לעיל
- ^ ואפילו בשטר
- ^ דלאו האי קרקע ולאו הני מעות שבק להון אבוהון, והוה ליה 'ראוי'; ואי תפיס עלה משכון - אפילו לרב פפא: בכור נוטל פי שנים, דקיימא לן (גיטין דף לז.) 'בעל חוב קונה משכון'