ביאור:בבלי בבא בתרא דף קכד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אף מוחכרת ומושכרת: שבחא דממילא קא אתי, דלא חסרי בה מזוני ^[1].

^[2]

מני ^[3]?

רבי היא, דתניא: אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן ^[4]; רבי אומר: אומר אני: בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן.

ירשו שטר חוב ^[5] - בכור נוטל פי שנים ^[6];

^[7] יצא עליהן שטר חוב ^[8] - בכור נותן פי שנים ^[9]; ואם אמר "איני נותן ואיני נוטל ^[10]" – רשאי ^[11].

מאי טעמייהו דרבנן ^[12]?

אמר קרא (דברים כא יז) [כי את הבכר בן השנואה יכיר] לתת לו פי שנים [בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה] – 'מתנה' קרייה רחמנא: מה מתנה: עד דמטיא לידיה ^[13] - אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה;

ורבי אומר: אמר קרא 'פי שנים': מקיש חלק בכורה לחלק פשוט ^[14]: מה חלק פשוט: אף על גב דלא מטא לידיה ^[15] - אף חלק בכורה אף על גב דלא מטא לידיה ^[16].

ורבנן נמי - הכתיב 'פי שנים'?

ההוא - למיתבא ליה אחד מצרא ^[17].

ורבי נמי - הכתיב 'לתת לו'!?

ההוא - שאם אמר "איני נוטל ואיני נותן" – רשאי.

^[18]

^[19].

אמר רב פפא: דיקלא ^[20] ואלים ^[21], ^[22] ארעא ואסיק ^[23] שירטון ^[24] - דכולי עלמא ^[25] לא פליגי דשקיל ^[26]; כי פליגי בחפורה והוה שובלי ^[27], שלופפי ^[28] והוו תמרי ^[29]: דמר סבר: 'שבחא דממילא', ומר ^[30] סבר: 'אישתני ^[31]'.

אמר רבה בר חנא אמר רבי חייא: עשה ^[32] כדברי רבי - עשה כדברי חכמים – עשה ^[33];

עמוד ב

מספקא ליה אי ^[34] 'הלכה כרבי מחבירו' ^[35] - ולא מחביריו ^[36], או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו ^[37].

[עיין תוספות דף סב,ב ד"ה איתמר, וכאן ד"ה מספקא ליה]

אמר רב נחמן אמר רב: אסור לעשות כדברי רבי ^[38]; קא סבר 'הלכה כרבי מחבירו - ולא מחביריו ^[39];

ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כדברי רבי; קא סבר 'הלכה כרבי מחבירו - ואפילו מחביריו'!

אמר רבא: אסור לעשות כדברי רבי, ואם עשה - עשוי ^[40]; קא סבר: 'מטין' איתמר ^[41]

תני רב נחמן בשאר ספרי דבי רב: (דברים כא יז) [כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים] בכל אשר ימצא לו [כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה] - פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן, אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן – שקיל; ומני? - רבי היא.

^[42]

תני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב: (דברים כא יז) [כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים] בכל אשר ימצא לו [כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה] - פרט לשבח ששבחו נכסים ^[43] לאחר מיתת אביהן - וכל שכן שבח שהשביחו יורשין ^[44] לאחר מיתת אביהן, דלא שקיל, ומני? - רבנן היא.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בכור נוטל פי שנים במלוה ^[45]. [## אף על פי שלשמואל אחריות טעות סופר?]

למאן ^[46]? אילימא לרבנן, השתא: שבחא דאיתיה ברשותיה ^[47] אמרי רבנן לא שקיל, מלוה ^[48] מבעיא ? אלא לרבי.

ואלא הא דתניא 'ירשו שטר חוב - בכור נוטל פי שנים, בין במלוה בין ברבית' – מני? לא רבי ולא רבנן?

לעולם ^[49] לרבנן ^[50], ואצטריך: סלקא דעתך אמינא: מלוה, כיון דנקיט שטרא כמאן דגביא דמיא - קא משמע לן.

[## בשטר העומד ליגבות, כלומר שכבר הגיע זמן פרעונו לפני מות האב? אטו אפילו שלא הגיע זמן פרעונו?

אם שהגיע זמן פרעונו, בזה מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשטר העומד ליגבות: שמעינן להו לבית שמאי דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי - כתובות פא,א; יבמות לח,ב; סוטה כה,א; שבועות מח,ב; גיטין לז,א.; ורבי כבית שמאי; אך אם שטרם הגיע זמן פרעונו, ואינו עומד ליגבות - רביכמאן?]

שלחו מתם: בכור נוטל פי שנים במלוה ^[51] אבל לא ברבית.

למאן? אילימא לרבנן, השתא: שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן דלא שקיל, מלוה מבעיא? אלא לרבי.

ולרבי - ברבית לא? והתניא: 'רבי אומר: בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית'?

לעולם רבנן היא, ומלוה - כמאן דגביא דמיא.

^[52]

^[53]

אמר ליה רב אחא בר רב[א]* לרבינא: איקלע אמימר לאתרין ודריש: בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית.

[תיקון של בעל סדר הדורות]

אמרו ליה: נהרדעי לטעמייהו ^[54], דאמר רבה: גבו קרקע ^[55] - יש לו ^[56], גבו מעות - אין לו ^[57]; ורב נחמן אמר: גבו מעות - יש לו ^[58], גבו קרקע ^[59] - אין לו ^[60] ^[61].

אמר ליה אביי לרבה: לדידך קשיא לרב נחמן קשיא!

לדידך קשיא:

הערות

^ קמיירי דאין מעלין לה היתומים מזונות; ואם תאמר: ליתני 'רועה באפר', ואנא ידענא דהוא הדין למוחכרת ומושכרת היכא דלא מחסרי מזוני, ולמה לי למיתני 'מוחכרת ומושכרת' כלל, דאיצטריך תו רועה באפר ללמד עליהם דבדלא חסרי מזונות מיירי – איצטריך: סלקא דעתא אמינא כל מוחכרת ומושכרת לא 'שבחא דממילא' הוא, אלא על ידי בני אדם שחורשין בה ועובדין בה, ולא לישקול בה בכור פי שנים - קא משמע לן: דכיון דהיתומין עצמן אין חורשין בהן ואין טורחין בהן, אלא אחרים – 'שבחא דממילא' חשבינן לה היכא דאין מעלין לה מזונות
^ הכי גרסינן: מני רבי היא. ולא גרסינן 'ומני': דלא קמהדר אתירוצא דלעיל כלל, אלא מילתא באפי נפשה היא דקבעי גמרא
^ הך ברייתא דקתני דנוטל בכור בשבח ששבחו נכסים ממילא לאחר מיתת אביהן
^ ממילא; אבל כשהשביחו יורשין - הכל מודים דאינו נוטל פי שנים
^ היינו מלוה בשטר
^ דכיון דמוחזק בשטר ועל פי השטר גובין את המלוה - הרי הוא כאילו השטר השביח, דהיינו נכסים ששבחו ממילא; ומיהו אליבא דרבנן אינו נוטל פי שנים, ומסקנא דמילתיה דרבי היא, והכי מוכח לקמן בשמעתין; ודוקא מלוה בשטר, אבל מלוה על פה - ואפילו בעדים - כיון דליכא שטרא ומצי למטען "פרעתיה לך" - דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים - אפילו רבי מודה דלא שקיל פי שנים, דהא אין מוחזקין מחוב זה כלל דנימא הנכסים שבחו מעצמן
^ מילתא באנפי נפשה היא, ודברי הכל, ואפילו בלא ירשו שטר חוב מיירי:
^ שחייב אביהם לאחרים
^ כי היכי דנוטל פי שנים, שאותן נכסים נשתעבדו כולן למלוה
^ איני נוטל פי שנים מכל ירושת אבי שהריני מוחל חלק בכורה ואטול חלק כפשוט, ולפיכך לא אשלם למלוה פי שנים, אלא כנגד מה שאני נוטל
^ וכשתובעו זה המלוה לדין - אין בית דין יכולין לכופו לפרוע אלא כנגד חלק פשיטותו; ונפקא מינה שצריך זה המלוה לתבוע את אחיו של זה לדין, ואם אין יכול לכופם – מפסיד; או אם הלכו למדינת הים - אין מורידין לבע"ח בקרקע עד דשמעו בית דין טענת האחין, דמה ידעינן איזה טענה יש להן? דשמא יטענו 'פרענו' או 'שטר פרוע הוא'; דסלקא דעתך כיון דבכור הוא - זכי ליה רחמנא פי שנים, ואינו יכול לומר "איני חפץ שיהיו שלי", דבעל כרחו הרי הן שלו, דמשעה שמת אביו ירש פי שנים עד שיפקירם או עד שימכרם או יתנם לאחרים, וצריך להגבות לזה המלוה כנגד פי שנים - קא משמע לן דבעל כרחו לא זכי ליה רחמנא, דכתב 'לתת לו', כעין מתנה: אם ירצה לקבלה ואם ימחה שלא לקבל - אין מזכין לו לאדם בעל כרחו, דלא קרייה רחמנא 'ירושה' אלא 'מתנה'; אבל מחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן, שהרי יורש הוא בעל כרחו. ויש מפרשין: 'ואם אמר איני נוטל בשטר חוב שיש לאבי על אחרים פי שנים, וגם איני נותן בשטר חוב היוצא עליו פי שנים – רשאי' ושיבוש גמור הוא: שהרי השטר היוצא על אביהן אינו דינו לגבות משטר שיש לאביהן על אחרים, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, אלא ממקרקעי הוא דקגבי, הלכך: אף על גב שמחל חלק בכורה מן השטרות של אביו, כיון דבקרקעות הוא נוטל פי שנים - חייב להחזיר למלוה פי שנים
^ דאפילו בשבחא דממילא לא שקיל חלק בכורה
^ דנותן, ואינו יכול ליתנה לאחרים, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם
^ ד'פי שנים' היינו שני חלקים: חלק פשוט וחלק בכורה; והזכירם בתיבה אחת דהוה מצי למכתב 'חלק אחד על אחיו'
^ דכל 'ראוי' שבעולם - הבן יורש מאביו, דהא לא איקריא ירושה 'מתנה' דנימא אינו נוטל חלק פשוט אלא במוחזק
^ ומיהו 'ראוי' גמור, כגון שהשביחו יתומים - לא שקיל פי שנים, דלהכי אהני 'בכל אשר ימצא לו'
^ שני חלקים יטול במקום אחד כחלק פשוט שהוא חלק אחד ונוטל במקום אחד; ונפקא מינה דכל מקום שנפל לו הגורל לחלק פשוט - יטול שם בלא גורל חלק בכורה, ואם הן שני אחין ושלש שדות - לא יפילו שלשה גורלות: שנים לבכור ואחד לפשוט, שהרי אם יפול חלק הפשוט בשדה האמצעי - לא יזכה בו, דאם כן נמצא נוטל הבכור בשני מקומות; אלא שני גורלות יפילו, ויטילום על שני שדות החיצונות, ואיזה שיעלה לבכור – יקח, ויטול גם האמצעי שאצלו עמו; ורבי איכא למימר דהך סברא נמי דחד מצרא נפקא ליה מהיקשא
^ ורבנן נמי תרתי שמעת מינה: מדכתיב 'לתת' שמעינן ד'מתנה' קרייה רחמנא, ואינו יכול ליתן עד דאתיא לידיה דנותן; ומדכתיב 'לו' שמעינן דלא זכה בה בכור עד שתבא לידו, שאם אמר "איני נוטל" – רשאי.
^ שאם אמר "איני נוטל ואיני נותן": האי "איני נותן" - לאו דוקא נקט ליה הכא, דהא מקרא לא ילפינן ליה, אלא מסברא: דכיון דאין נוטל - ודאי לא יתן; והכי פירושו: ההוא שאם אמר "איני נוטל לפי שאיני רוצה ליתן" – רשאי; ואורחא דמילתא נקט: שאין אדם רגיל לומר "איני נוטל" אלא מפני שצריך להחזיר מה שהוא נוטל לאחרים, דמה לו ולצרה ליטול כדי ליתן!
^ קטן הניח להן אביהן
^ שנתעבה אחרי כן
^ וכן: הניח להן
^ אחרי כן
^ וזבל ונתייפתה בכך
^ רבי ורבנן
^ דעדיין שמו עליו
^ שחת הניח להן, ונעשו אחרי כן שובלי
^ דקלים שהפריחו פירות
^ ונעשו אחרי כן תמרים; בכי האי גוונא שבחא דממילא פליגי
^ רבנן
^ העשב להיות חטין, והפרחים להיות תמרים, דהוי דבר אחר ושם אחר
^ הדיין
^ ולא נאמר 'טעה בדבר משנה חוזר'
^ הא דאמרינן בעירובין (דף מו:)
^ אי אמרינן דוקא 'מחבירו': כשחולק יחיד עליו
^ אבל לא 'מחביריו': דבכל מקום הלכה כחביריו והכא - חביריו פליגי עליה
^ בכל מקום, והוא הדין להך
^ אסור לדון כן, דקעבר א'לא תטה משפט', דהא אם עשה - אינו עשוי, כדמפרש לקמיה
^ והאי דקאמר 'אסור לעשות כן' ולא קאמר 'אין הלכה כרבי' - היינו משום דאמר לעיל כי האי לישנא: 'עשה כדברי רבי - עשה' אמר איהו נמי 'אסור לעשות'
^ אהא הלכתא לא סמכינן אלא אהלכתא דרב פפא - דהוא בתרא - לקמן בשמעתין (דף קכה:)
^ כך נאמר בבית המדרש: מטין את הדין אחר דברי חכמים לדון כן לכתחלה, ומיהו אי עבד כרבי עבד ולא מהדרינן עובדא; והכי מפרשינן לכל 'מטין איתמר' שבגמרא, והכי אמרינן בהדיא במסכת [כתובות] (דף פד:)
^ 'ספרא דבי רב' - היינו 'תורת כהנים': ברייתא של ספר ויקרא; 'שאר ספרי דבי רב' קרי למדרש של ספר במדבר, מ'וישלחו מן המחנה' עד סוף הספר אלה הדברים כו'; ו'מכילתא' דהיינו מדרש 'אלה שמות' מ'החדש הזה לכם' עד סוף הספר; כולהו אקרי 'שאר ספרי דבי רב', והיינו דאמרינן בעלמא (סנהדרין דף פו.): 'סתם מתניתין - רבי מאיר, סתם ספרא - רבי יהודה, סתם ספרי - רבי שמעון, סתם סדר עולם - רבי יוסי, סתם תוספתא - רבי נחמיה, וכולן אליבא דרבי עקיבא
^ ממילא
^ כגון בנו בתים ונטעו כרמים או חסרו מזוני או מעות בהוצאת נכסים להשביחן
^ אפילו במלוה בשטר
^ כלומר כמאן סבירא ליה שהוצרך לומר כן
^ שבחא דממילא, כגון חפורה והוו שובלי: שמוחזק קצת באותן הנכסים
^ דאינו מוחזק כלל במעות, אלא בשטר, דהוה ניירא בעלמא
^ אליבא
^ והך דקתני 'ירשו שטר חוב' - רבי היא
^ של עובד כוכבים
^ אבל לא בריבית - אף על פי שכתוב בשטר, ומלוה כמאן דגביא דמיא הואיל ונקיט שטרא, אבל רבית - אף על גב דנקיט שטר וכבר עבר הזמן משמת אביו – לא: דאין לך 'ראוי' כזה: דבר שלא היה שלו מעולם; אבל מעות מלוה דקשקיל מעות שהלוהו, ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו, והרי הוא כמו משכון, ובזה הכל מודים דמלוה שהניח משכון עליה שקיל פי שנים, דבעל חוב קונה משכון, וכן פסק רבנו חננאל.
^ הא דשלחו מתם - פליגא אהך דרב יהודה אמר שמואל דלעיל, ותרוייהו אליבא דרבנן: מר משוי ליה 'מוחזק' כיון דנקיט שטרא, ומר לא חייש לשטרא, דניירא בעלמא הוא; וי"מ דהא דשלחו מתם - במלוה של עובד כוכבים, כדקתני, אבל לא ברבית, והך דרב יהודה אמר שמואל - במלוה של ישראל, ולא פליגי; והבל הוא בידם: דאדרבה: איפכא מסתברא! דבמלוה של ישראל הוי מוחזק טפי ממלוה של עובדי כוכבים, 'אשר פיהם דבר שוא'.
^ אמימר כרב נחמן סבירא ליה, דתרוייהו הוו מנהרדעא; כדאמר אמימר (לעיל דף לא.) אנא מנהרדעא אנא, וסבירא לי כו'; דתרוייהו סבירא להו דמעות שאדם חייב לחבירו - הוי מוחזק בהן
^ מבעל חוב
^ לבכור פי שנים, דהאי קרקע אשתעבד לאבוהון בחייו, וכמי שהיה לו במשכון דמי, וחשבינן ליה 'מוחזק' ליטול הבכור פי שנים
^ דמלוה להוצאה ניתנה, והני - מעות אחריני נינהו, וכאילו לא הוחזק בם אביהן
^ שהרי מעות הלוהו ובמעות חשבינן ליה 'מוחזק' אליבא ד'שלחו מתם', והיינו כאמימר, דדרש בכור נוטל פי שנים במלוה, דהיינו מעות
^ בחוב מלוה אביהן
^ לבכור פי שנים, דמעות הלוהו ולא קרקע
^ ורב נחמן - לפרושי אתא: האי דשלחו מתם 'בכור נוטל פי שנים במלוה'; ול"נ דהאי דאמרינן 'נהרדעי לטעמייהו' - לא בא למעט דברי רבה, דאמר 'גבו קרקע יש לו', דהא אמימר סתמא דרש 'בכור נוטל פי שנים במלוה', לא שנא קרקע ולא שנא מעות! אלא למעוטי מדרב יהודה אמר שמואל אתא, דאמר לעיל אליבא דרבנן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, ואמימר סבירא ליה כד'שלחו מתם' וכרב נחמן ורבה, דסבירא להו כד'שלחו מתם'

[1] קמיירי דאין מעלין לה היתומים מזונות; ואם תאמר: ליתני 'רועה באפר', ואנא ידענא דהוא הדין למוחכרת ומושכרת היכא דלא מחסרי מזוני, ולמה לי למיתני 'מוחכרת ומושכרת' כלל, דאיצטריך תו רועה באפר ללמד עליהם דבדלא חסרי מזונות מיירי – איצטריך: סלקא דעתא אמינא כל מוחכרת ומושכרת לא 'שבחא דממילא' הוא, אלא על ידי בני אדם שחורשין בה ועובדין בה, ולא לישקול בה בכור פי שנים - קא משמע לן: דכיון דהיתומין עצמן אין חורשין בהן ואין טורחין בהן, אלא אחרים – 'שבחא דממילא' חשבינן לה היכא דאין מעלין לה מזונות

[2] הכי גרסינן: מני רבי היא. ולא גרסינן 'ומני': דלא קמהדר אתירוצא דלעיל כלל, אלא מילתא באפי נפשה היא דקבעי גמרא

[3] הך ברייתא דקתני דנוטל בכור בשבח ששבחו נכסים ממילא לאחר מיתת אביהן

[4] ממילא; אבל כשהשביחו יורשין - הכל מודים דאינו נוטל פי שנים

[5] היינו מלוה בשטר

[6] דכיון דמוחזק בשטר ועל פי השטר גובין את המלוה - הרי הוא כאילו השטר השביח, דהיינו נכסים ששבחו ממילא; ומיהו אליבא דרבנן אינו נוטל פי שנים, ומסקנא דמילתיה דרבי היא, והכי מוכח לקמן בשמעתין; ודוקא מלוה בשטר, אבל מלוה על פה - ואפילו בעדים - כיון דליכא שטרא ומצי למטען "פרעתיה לך" - דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים - אפילו רבי מודה דלא שקיל פי שנים, דהא אין מוחזקין מחוב זה כלל דנימא הנכסים שבחו מעצמן

[7] מילתא באנפי נפשה היא, ודברי הכל, ואפילו בלא ירשו שטר חוב מיירי:

[8] שחייב אביהם לאחרים

[9] כי היכי דנוטל פי שנים, שאותן נכסים נשתעבדו כולן למלוה

[10] איני נוטל פי שנים מכל ירושת אבי שהריני מוחל חלק בכורה ואטול חלק כפשוט, ולפיכך לא אשלם למלוה פי שנים, אלא כנגד מה שאני נוטל

[11] וכשתובעו זה המלוה לדין - אין בית דין יכולין לכופו לפרוע אלא כנגד חלק פשיטותו; ונפקא מינה שצריך זה המלוה לתבוע את אחיו של זה לדין, ואם אין יכול לכופם – מפסיד; או אם הלכו למדינת הים - אין מורידין לבע"ח בקרקע עד דשמעו בית דין טענת האחין, דמה ידעינן איזה טענה יש להן? דשמא יטענו 'פרענו' או 'שטר פרוע הוא'; דסלקא דעתך כיון דבכור הוא - זכי ליה רחמנא פי שנים, ואינו יכול לומר "איני חפץ שיהיו שלי", דבעל כרחו הרי הן שלו, דמשעה שמת אביו ירש פי שנים עד שיפקירם או עד שימכרם או יתנם לאחרים, וצריך להגבות לזה המלוה כנגד פי שנים - קא משמע לן דבעל כרחו לא זכי ליה רחמנא, דכתב 'לתת לו', כעין מתנה: אם ירצה לקבלה ואם ימחה שלא לקבל - אין מזכין לו לאדם בעל כרחו, דלא קרייה רחמנא 'ירושה' אלא 'מתנה'; אבל מחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן, שהרי יורש הוא בעל כרחו. ויש מפרשין: 'ואם אמר איני נוטל בשטר חוב שיש לאבי על אחרים פי שנים, וגם איני נותן בשטר חוב היוצא עליו פי שנים – רשאי' ושיבוש גמור הוא: שהרי השטר היוצא על אביהן אינו דינו לגבות משטר שיש לאביהן על אחרים, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, אלא ממקרקעי הוא דקגבי, הלכך: אף על גב שמחל חלק בכורה מן השטרות של אביו, כיון דבקרקעות הוא נוטל פי שנים - חייב להחזיר למלוה פי שנים

[12] דאפילו בשבחא דממילא לא שקיל חלק בכורה

[13] דנותן, ואינו יכול ליתנה לאחרים, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם

[14] ד'פי שנים' היינו שני חלקים: חלק פשוט וחלק בכורה; והזכירם בתיבה אחת דהוה מצי למכתב 'חלק אחד על אחיו'

[15] דכל 'ראוי' שבעולם - הבן יורש מאביו, דהא לא איקריא ירושה 'מתנה' דנימא אינו נוטל חלק פשוט אלא במוחזק

[16] ומיהו 'ראוי' גמור, כגון שהשביחו יתומים - לא שקיל פי שנים, דלהכי אהני 'בכל אשר ימצא לו'

[17] שני חלקים יטול במקום אחד כחלק פשוט שהוא חלק אחד ונוטל במקום אחד; ונפקא מינה דכל מקום שנפל לו הגורל לחלק פשוט - יטול שם בלא גורל חלק בכורה, ואם הן שני אחין ושלש שדות - לא יפילו שלשה גורלות: שנים לבכור ואחד לפשוט, שהרי אם יפול חלק הפשוט בשדה האמצעי - לא יזכה בו, דאם כן נמצא נוטל הבכור בשני מקומות; אלא שני גורלות יפילו, ויטילום על שני שדות החיצונות, ואיזה שיעלה לבכור – יקח, ויטול גם האמצעי שאצלו עמו; ורבי איכא למימר דהך סברא נמי דחד מצרא נפקא ליה מהיקשא

[18] ורבנן נמי תרתי שמעת מינה: מדכתיב 'לתת' שמעינן ד'מתנה' קרייה רחמנא, ואינו יכול ליתן עד דאתיא לידיה דנותן; ומדכתיב 'לו' שמעינן דלא זכה בה בכור עד שתבא לידו, שאם אמר "איני נוטל" – רשאי.

[19] שאם אמר "איני נוטל ואיני נותן": האי "איני נותן" - לאו דוקא נקט ליה הכא, דהא מקרא לא ילפינן ליה, אלא מסברא: דכיון דאין נוטל - ודאי לא יתן; והכי פירושו: ההוא שאם אמר "איני נוטל לפי שאיני רוצה ליתן" – רשאי; ואורחא דמילתא נקט: שאין אדם רגיל לומר "איני נוטל" אלא מפני שצריך להחזיר מה שהוא נוטל לאחרים, דמה לו ולצרה ליטול כדי ליתן!

[20] קטן הניח להן אביהן

[21] שנתעבה אחרי כן

[22] וכן: הניח להן

[23] אחרי כן

[24] וזבל ונתייפתה בכך

[25] רבי ורבנן

[26] דעדיין שמו עליו

[27] שחת הניח להן, ונעשו אחרי כן שובלי

[28] דקלים שהפריחו פירות

[29] ונעשו אחרי כן תמרים; בכי האי גוונא שבחא דממילא פליגי

[30] רבנן

[31] העשב להיות חטין, והפרחים להיות תמרים, דהוי דבר אחר ושם אחר

[32] הדיין

[33] ולא נאמר 'טעה בדבר משנה חוזר'

[34] הא דאמרינן בעירובין (דף מו:)

[35] אי אמרינן דוקא 'מחבירו': כשחולק יחיד עליו

[36] אבל לא 'מחביריו': דבכל מקום הלכה כחביריו והכא - חביריו פליגי עליה

[37] בכל מקום, והוא הדין להך

[38] אסור לדון כן, דקעבר א'לא תטה משפט', דהא אם עשה - אינו עשוי, כדמפרש לקמיה

[39] והאי דקאמר 'אסור לעשות כן' ולא קאמר 'אין הלכה כרבי' - היינו משום דאמר לעיל כי האי לישנא: 'עשה כדברי רבי - עשה' אמר איהו נמי 'אסור לעשות'

[40] אהא הלכתא לא סמכינן אלא אהלכתא דרב פפא - דהוא בתרא - לקמן בשמעתין (דף קכה:)

[41] כך נאמר בבית המדרש: מטין את הדין אחר דברי חכמים לדון כן לכתחלה, ומיהו אי עבד כרבי עבד ולא מהדרינן עובדא; והכי מפרשינן לכל 'מטין איתמר' שבגמרא, והכי אמרינן בהדיא במסכת [כתובות] (דף פד:)

[42] 'ספרא דבי רב' - היינו 'תורת כהנים': ברייתא של ספר ויקרא; 'שאר ספרי דבי רב' קרי למדרש של ספר במדבר, מ'וישלחו מן המחנה' עד סוף הספר אלה הדברים כו'; ו'מכילתא' דהיינו מדרש 'אלה שמות' מ'החדש הזה לכם' עד סוף הספר; כולהו אקרי 'שאר ספרי דבי רב', והיינו דאמרינן בעלמא (סנהדרין דף פו.): 'סתם מתניתין - רבי מאיר, סתם ספרא - רבי יהודה, סתם ספרי - רבי שמעון, סתם סדר עולם - רבי יוסי, סתם תוספתא - רבי נחמיה, וכולן אליבא דרבי עקיבא

[43] ממילא

[44] כגון בנו בתים ונטעו כרמים או חסרו מזוני או מעות בהוצאת נכסים להשביחן

[45] אפילו במלוה בשטר

[46] כלומר כמאן סבירא ליה שהוצרך לומר כן

[47] שבחא דממילא, כגון חפורה והוו שובלי: שמוחזק קצת באותן הנכסים

[48] דאינו מוחזק כלל במעות, אלא בשטר, דהוה ניירא בעלמא

[49] אליבא

[50] והך דקתני 'ירשו שטר חוב' - רבי היא

[51] של עובד כוכבים

[52] אבל לא בריבית - אף על פי שכתוב בשטר, ומלוה כמאן דגביא דמיא הואיל ונקיט שטרא, אבל רבית - אף על גב דנקיט שטר וכבר עבר הזמן משמת אביו – לא: דאין לך 'ראוי' כזה: דבר שלא היה שלו מעולם; אבל מעות מלוה דקשקיל מעות שהלוהו, ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו, והרי הוא כמו משכון, ובזה הכל מודים דמלוה שהניח משכון עליה שקיל פי שנים, דבעל חוב קונה משכון, וכן פסק רבנו חננאל.

[53] הא דשלחו מתם - פליגא אהך דרב יהודה אמר שמואל דלעיל, ותרוייהו אליבא דרבנן: מר משוי ליה 'מוחזק' כיון דנקיט שטרא, ומר לא חייש לשטרא, דניירא בעלמא הוא; וי"מ דהא דשלחו מתם - במלוה של עובד כוכבים, כדקתני, אבל לא ברבית, והך דרב יהודה אמר שמואל - במלוה של ישראל, ולא פליגי; והבל הוא בידם: דאדרבה: איפכא מסתברא! דבמלוה של ישראל הוי מוחזק טפי ממלוה של עובדי כוכבים, 'אשר פיהם דבר שוא'.

[54] אמימר כרב נחמן סבירא ליה, דתרוייהו הוו מנהרדעא; כדאמר אמימר (לעיל דף לא.) אנא מנהרדעא אנא, וסבירא לי כו'; דתרוייהו סבירא להו דמעות שאדם חייב לחבירו - הוי מוחזק בהן

[55] מבעל חוב

[56] לבכור פי שנים, דהאי קרקע אשתעבד לאבוהון בחייו, וכמי שהיה לו במשכון דמי, וחשבינן ליה 'מוחזק' ליטול הבכור פי שנים

[57] דמלוה להוצאה ניתנה, והני - מעות אחריני נינהו, וכאילו לא הוחזק בם אביהן

[58] שהרי מעות הלוהו ובמעות חשבינן ליה 'מוחזק' אליבא ד'שלחו מתם', והיינו כאמימר, דדרש בכור נוטל פי שנים במלוה, דהיינו מעות

[59] בחוב מלוה אביהן

[60] לבכור פי שנים, דמעות הלוהו ולא קרקע

[61] ורב נחמן - לפרושי אתא: האי דשלחו מתם 'בכור נוטל פי שנים במלוה'; ול"נ דהאי דאמרינן 'נהרדעי לטעמייהו' - לא בא למעט דברי רבה, דאמר 'גבו קרקע יש לו', דהא אמימר סתמא דרש 'בכור נוטל פי שנים במלוה', לא שנא קרקע ולא שנא מעות! אלא למעוטי מדרב יהודה אמר שמואל אתא, דאמר לעיל אליבא דרבנן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, ואמימר סבירא ליה כד'שלחו מתם' וכרב נחמן ורבה, דסבירא להו כד'שלחו מתם'

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]