ביאור:בבלי בבא בתרא דף לה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דרב אמר: יחלוקו ^[1], ושמואל אמר: שודא דדייני ^[2] ^[3]?

התם ^[4] ליכא למיקם עלה דמילתא ^[5], ^[6] הכא ^[7]איכא למיקם עלה דמילתא ^[8].

ומאי שנא ^[9] מהא ^[10], דתנן [בבא מציעא פ"ח מ"ד]: המחליף פרה בחמור וילדה ^[11], וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר "עד שלא מכרתי ילדה" וזה אומר "משלקחתי ילדה" ^[12] – יחלוקו ^[13]?

התם ^[14] - להאי

עמוד ב

אית ליה דררא דממונא ולההוא אית ליה דררא דממונא ^[15]; ^[16] הכא ^[17] - אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר ^[18]!

^[19]

אמרי נהרדעי: אם בא אחד מן השוק והחזיק בה ^[20] - אין מוציאין אותה ^[21] מידו ^[22], דתני רבי חייא: גזלן של רבים - לאו שמיה גזלן ^[23]; ^[24]

רב אשי אמר: לעולם שמיה גזלן ^[25], ומאי 'לא שמיה גזלן' ^[26]? - שלא ניתן להשבון ^[27].

חזקתן שלש שנים מיום ליום וכו':

אמר רבי אבא: אי דלי ליה איהו גופיה צנא דפירי ^[28] - לאלתר הוי חזקה ^[29].

אמר רב זביד: ואם טען ^[30] ואמר ^[31] "לפירות הורדתיו" ^[32] – נאמן ^[33]; והני מילי ^[34] - בתוך שלש ^[35], אבל לאחר שלש ^[36] – לא ^[37].

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: אי לפירא אחתיה ^[38] - מאי הוה ליה ^[39] למעבד ^[40] [רב אשי ידע את הגמרא להלן, לח,ב: הכי דמי מחאה? "פלניא גזלנא הוא דנקיט לה לארעאי בגזלנותא ולמחר תבענא ליה בדינא": שצריך לומר שהוא תובע את המחזיק, ובאריס או משכנתא דסורא אין מה לתבוע]?

אמר ליה: איבעי ליה למחויי ^[41]; דאי לא תימא הכי ^[42] - ^[43] הני משכנתא דסורא דכתב בהו 'במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף' ^[44] - אי כביש ^[45] ליה ^[46] לשטר משכנתא גביה, ואמר ^[47] "לקוחה היא בידי", הכי נמי דמהימן ^[48]; מתקני רבנן מידי דאתי ביה ^[49] לידי פסידא ^[50]? אלא איבעי ליה למחויי ^[51] - הכא נמי ^[52] איבעי ליה למחויי ^[53].

אמר רב יהודה אמר רב: ישראל הבא מחמת עכו"ם - הרי הוא כעכו"ם: מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר - אף ישראל הבא מחמת עכו"ם - אין לו חזקה אלא בשטר ^[54].

אמר רבא: ואי אמר ישראל:

הערות

^ דספיקא הוא, וליכא למימר הכא 'המוציא מחבירו', דאין אחד מוחזק מחבירו
^ לאותו שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר - דודאי לההוא גמר ואקני לו - יתנו את הקרקע, ושמא זכה בעל הקרקע בשלו; אבל כשאתה אומר 'יחלוקו'- בודאי אחד נטל החצי שלא כדין
^ 'שודא' - לשון השלכה: ירה בים (שמות טו) [מתרגמינן] 'שדי בימא'; ולעיל נמי נימא רב נחמן: חלוקה או שודא, ואמאי אמר 'כל דאלים גבר'
^ בשני שטרות
^ היום או למחר, שיביא האחד עדים ויטול, שהרי השטרות שוין בזמנן, ואפילו אם יבאו עדים ויעידו "זה נכתב ונמסר בבקר וזה בערב" - הלא אין הקדמה בשעות, כמו שפירשנו למעלה; וליכא למימר שמא זה נמסר תחלה יום או יומים או חדש, ואחר כך נמסר השני לשני: דמאחר שנכתבו ביום אחד - מסתמא גם ביום אחד נמסרו, כמו שמוכיח לשון הכתוב בשטר; הלכך רב אמר 'חולקין', ושמואל אמר 'שודא דדייני': דהואיל ואין לברר לעולם הדין עם מי - משתדלין בית דין בדינן ודנין אותו
^ אבל
^ בהאי קרקע דליכא לא שטר ולא עדים ו
^ אם יבאו ויעידו של מי הוא, הלכך אין כאן לומר 'חלוקה' ו'שודא': דשמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו בית דין; הלכך אין בית דין נזקקין להם לדון דין שסופו לבא לידי עיוות, אלא מניחים אותן, וכל דאלים גבר עד שיבאו עדים ויבררו הדבר
^ הא דרב נחמן
^ ממחליף פרה בחמור
^ וכיון שמשך בעל הפרה את החמור - נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא, דמטלטלין נקנין בחליפין, כדתנן בקדושין (דף כח.) 'כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין' ולכך אין הדבר ידוע הולד של מי הוא, שהרי לא ראה עדיין את פרתו; אבל במכירה בדמים - לא מצי למינקט: דאין מעות קונות, ויחזרו בהן; ואילו משכה לביתו אחר מתן מעות - תו לא מצי מוכר למימר "ברשותי ילדה", דהא בביתא דלוקח קיימא! הלכך נקט חליפין בחמור ופרה, ולא דמים. ובפרק 'השואל' פריך: ונחזי ברשות דמאן קיימא, וליהוי אידך 'המוציא מחבירו עליו הראיה'? ומשני: דקיימא באגם
^ ומכירה נקט גבי שפחה, דעבד נקנה בכסף בלא משיכה, ומשנתן מעות - נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא, והלכך אין ידוע ברשות מי ילדה, שהרי לא ראה אותה הלוקח בשעת מתן מעות
^ והא הכא דאיכא למיקם עלה דמלתא אם יבאו עדים ויעידו ברשות מי ילדה, ואפילו הכי לא אמרינן 'כל דאלים גבר', וקשיא לרב נחמן
^ גבי המחליף פרה בחמור
^ לתרוייהו אית להו דררא דממונא: שהפרה והשפחה - של שניהם היתה, בזה אחר זה, וכל אחד ואחד טוען "פרתי ושפחתי ילדה בהיותה ברשותי"; אי נמי בשעת חליפין ילדה, ואין לברר של מי הוי הולד; הלכך 'יחלוקו'; ו'שודא דדייני' ליכא למימר הכא, אפילו לשמואל, דלא שייך למימר אלא גבי מתנה לשנים: שיראו בית דין למי אוהב יותר, דלדידיה גמר ומקני
^ אבל
^ בדרב נחמן, שזה אומר של אבותי כו'
^ לא היתה הקרקע של אידך מעולם
^ ויש מפרשים האי 'ומאי שנא מהמחליף כו' דאדשמואל פריך, דקאמר 'שודא', והכא חזינן 'יחלוקו'! ואינה שיטת הגמרא, דהא בכתובות בפרק 'מי שהיה נשוי' איתא עיקר מילתייהו דרב ושמואל, ופריך התם פירכי אחריני, ומהכא לא פריך - כל שכן הכא, דלמרמי אדרב נחמן נקט לה הכא למילתייהו.
^ בהך קרקע דאמר רב נחמן 'כל דאלים גבר', ובא זה השלישי וחטפה מהשנים אלו הטוענין "של אבותי"
^ בבית דין
^ של זה השלישי, ואף על גב דלא טעין מידי, דשמא גם לשנים הראשונים אין להם חלק בה
^ לכופו בדיינים להוציא מידו מה שגזל
^ וסברי נהרדעי דבגזלן כי האי מיירי: שגזל משנים החלוקים בדבר, זה אומר "שלי הוא" וזה אומר "שלי".
^ הואיל ולא טעין מידי, ומוציאים מידו, ומעמידין אותה בפני שנים הראשונים שיש להם טענת אבות
^ דקאמר רבי חייא
^ לא להקל עליו בא, לפטרו מלשלם, אלא להחמיר עליו ולומר דלא ניתן להשבון: לא מיכפר בהשבה, דאינו יודע למי ישיב: דמאחר שבא לידו - צריך להשיב לבעלים, ולא להוציאה מתחת ידו ולהפקירה לשנים הראשונים וכל מאן דאלים גבר, כדפסקינן לעיל, ואי תפסינן - לא מפקינן; כל שכן זה, שבתורת גזל בא לידו, והוא צריך להוציאה מתחת ידו ואינו יודע למי ישיב; והכי נמי אמרינן ב'המוכר את הספינה' (לקמן דף פח:): אמר רבי לוי: 'קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות'; ומפרש: התם אפשר בתשובה, והכא לא אפשר בתשובה: דהמוכר במדה וגזל לרבים - שאינו יודע למי ישיב; ואליבא דרב אשי איירי נמי רבי חייא במוכר במדה שאינה ישרה לרבים. כן נראה בעיני שיטה זו
^ אם יש עדים שהגביה המערער צנא דפירי מקרקע זו על כתפיו של זה המחזיק שטוען "לקוחה היא בידי"
^ מאחר שסייע לו להוליך הפירות לביתו - שוב אין יכול לטעון ולומר "לא מכרתיה לו": שלא היה לו לסייעו בלקיטת הפירות, אלא היה לו למחות! ומדסייע לו – הפסיד, וכמודה שמכר לו דמי. ורבנו חננאל פירש: אי איכא סהדי דיהב ליה לוקח למריה ארעא צנא דפירי דורון להוליכה לביתו - נתברר שאכילת הפירות של לוקח, ומדידיה יהב ליה למוכר; ואין נראה בעיני
^ המערער
^ בתר דדלי ליה ללוקח צנא דפירי
^ כדין אריס למחצה ושליש ולרביע וחלקו הוא דדלי ליה
^ כלומר: לא הפסיד במאי דדלי ליה
^ דנאמן
^ דאם איתא דזבנה מיניה - אמאי לא מיזדהר בשטריה
^ אי טעין "לפירות הורדתיו"
^ אינו נאמן, ואף על גב דלא דלי ליה צנא דפירי: דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטריה, טפי לא מיזדהר, והוה ליה לזה למחות בתוך שלש, כדמפרש ואזיל
^ כי משכנתא דסורא לעשר שנים או לעשרים
^ לבעל השדה
^ נמצא שכל המוריד את חבירו לפירות של שלש שנים או יותר - יפסיד קרקע שלו, הואיל ולא יהא נאמן לאחר שלש לטעון "לפירות הורדתיו"
^ בתוך שלש, ולומר לעדים "דעו לכם שלפירות הורדתיו לכך וכך שנים, וגוף הקרקע קנוי לי"; שאם אין לו שטר מכירה לזה המחזיק - לא יוכל לטעון "שטר היה לי ואבד כי לא נזהרתי בו" אחר שלש, דכיון דמיחה בו בעל השדה - היה לו להזהר בשטרו
^ [אלא תאמר] דמחאה לחצאין: שמוחה על הקרקע ומודי בפירות - לאו מחאה היא, אלא כדאמרינן לקמן: "פלניא - גזלנא הוא, דקאכיל ארעא דידי בגזלנותא, למחר תבענא ליה בדינא"
^ אם כן
^ ותקנתא דרבנן הויא הך משכנתא, משום דהמלוה לחבירו על שדהו - אסור לאכול הפירות משום רבית, אבל בנכייתא – מותר, כעין משכנתא דסורא: שמלוה עשרה מנה על שדהו, ולסוף עשר שנים חוזר הקרקע לבעלים בחנם, ונמצא קונה פירות של כל שנה במנה, ואין כאן צד רבית; ואף על פי ששוין הפירות כפלים - שהרי הוא קרוב לשכר וקרוב להפסד: שמקבל פירות של כל שנה במנה, ואפילו בשנת שדפון, שלא יהו שוין פירות השנה דינר
^ טומן
^ המלוה
^ לאחר שלש
^ ולא יוכל זה לטעון "לפירות הורדתיו", ומחאה נמי לא תועיל לו
^ לוה
^ לידי הפסד בתמיה
^ בתוך כל שלש, ומהניא ליה מחאה, ומדלא מיחה הפסיד
^ אם איתא דלפירא אחתיה
^ בתוך שלש קודם שיחזיק
^ שדה שהכל יודעין שהיתה של ישראל ואכלה עכו"ם שלש שנים או יותר, וטוען שלקחה מישראל, ואזיל ישראל וקנה מההוא עכו"ם, ואכלה גם הוא אחר העכו"ם שני חזקה או יותר - לא הוי חזקה, אלא אתי מריה דארעא ומפיק ליה מידיה דישראל, וישראל - ליזיל וליתבע לעכו"ם דזבן מיניה, דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, דלא הוה ליה למזבן ארעא דישראל מעכו"ם עד דלימא ליה "הב לי שטר דזביני דזבנת לה מישראל", דדין חזקה לית ליה לעכו"ם, ולא כל מאן דאתי מחמתיה, דסתם עכו"ם - גזלנים הם, וישראל ירא למחות, והלכך לא תקנו בהם חזקה, כדאמרינן לקמן בשמעתין: הני דבי ריש גלותא לא מחזקי משום האי טעמא גופיה: שיראים אנו למחות; וישראל זה הבא מחמת עכו"ם - אף על פי שהחזיק - אין חזקתו כלום, ו'חזקה שאין עמה טענה' היא: שהרי הוא טוען "העכו"ם מכרה לי, אבל איני יודע היאך באה לידי העכו"ם שיוכל למכרה"; אבל אי טען ישראל ואמר "יהב לי ההוא עכו"ם שטר זביני דזבנה מינך, וראיתי בו שלקחה ממך" – מהימן, דדמי למאן דאמר ליה "קמי דידי זבנה ההוא עכו"ם מינך", דמסקינן לקמן דמהימן, מיגו דאי בעי - אמר ליה: "מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה"; ודוקא בא מחמת עכו"ם, דאילו בא מחמת ישראל - אף על פי שלא דר בה אלא יום אחד אותו שמכרה לזה, וזה החזיק שלש שנים - חזקתו חזקה, כדאמרינן (לקמן דף מא:) גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין

[1] דספיקא הוא, וליכא למימר הכא 'המוציא מחבירו', דאין אחד מוחזק מחבירו

[2] לאותו שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר - דודאי לההוא גמר ואקני לו - יתנו את הקרקע, ושמא זכה בעל הקרקע בשלו; אבל כשאתה אומר 'יחלוקו'- בודאי אחד נטל החצי שלא כדין

[3] 'שודא' - לשון השלכה: ירה בים (שמות טו) [מתרגמינן] 'שדי בימא'; ולעיל נמי נימא רב נחמן: חלוקה או שודא, ואמאי אמר 'כל דאלים גבר'

[4] בשני שטרות

[5] היום או למחר, שיביא האחד עדים ויטול, שהרי השטרות שוין בזמנן, ואפילו אם יבאו עדים ויעידו "זה נכתב ונמסר בבקר וזה בערב" - הלא אין הקדמה בשעות, כמו שפירשנו למעלה; וליכא למימר שמא זה נמסר תחלה יום או יומים או חדש, ואחר כך נמסר השני לשני: דמאחר שנכתבו ביום אחד - מסתמא גם ביום אחד נמסרו, כמו שמוכיח לשון הכתוב בשטר; הלכך רב אמר 'חולקין', ושמואל אמר 'שודא דדייני': דהואיל ואין לברר לעולם הדין עם מי - משתדלין בית דין בדינן ודנין אותו

[6] אבל

[7] בהאי קרקע דליכא לא שטר ולא עדים ו

[8] אם יבאו ויעידו של מי הוא, הלכך אין כאן לומר 'חלוקה' ו'שודא': דשמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו בית דין; הלכך אין בית דין נזקקין להם לדון דין שסופו לבא לידי עיוות, אלא מניחים אותן, וכל דאלים גבר עד שיבאו עדים ויבררו הדבר

[9] הא דרב נחמן

[10] ממחליף פרה בחמור

[11] וכיון שמשך בעל הפרה את החמור - נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא, דמטלטלין נקנין בחליפין, כדתנן בקדושין (דף כח.) 'כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין' ולכך אין הדבר ידוע הולד של מי הוא, שהרי לא ראה עדיין את פרתו; אבל במכירה בדמים - לא מצי למינקט: דאין מעות קונות, ויחזרו בהן; ואילו משכה לביתו אחר מתן מעות - תו לא מצי מוכר למימר "ברשותי ילדה", דהא בביתא דלוקח קיימא! הלכך נקט חליפין בחמור ופרה, ולא דמים. ובפרק 'השואל' פריך: ונחזי ברשות דמאן קיימא, וליהוי אידך 'המוציא מחבירו עליו הראיה'? ומשני: דקיימא באגם

[12] ומכירה נקט גבי שפחה, דעבד נקנה בכסף בלא משיכה, ומשנתן מעות - נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא, והלכך אין ידוע ברשות מי ילדה, שהרי לא ראה אותה הלוקח בשעת מתן מעות

[13] והא הכא דאיכא למיקם עלה דמלתא אם יבאו עדים ויעידו ברשות מי ילדה, ואפילו הכי לא אמרינן 'כל דאלים גבר', וקשיא לרב נחמן

[14] גבי המחליף פרה בחמור

[15] לתרוייהו אית להו דררא דממונא: שהפרה והשפחה - של שניהם היתה, בזה אחר זה, וכל אחד ואחד טוען "פרתי ושפחתי ילדה בהיותה ברשותי"; אי נמי בשעת חליפין ילדה, ואין לברר של מי הוי הולד; הלכך 'יחלוקו'; ו'שודא דדייני' ליכא למימר הכא, אפילו לשמואל, דלא שייך למימר אלא גבי מתנה לשנים: שיראו בית דין למי אוהב יותר, דלדידיה גמר ומקני

[16] אבל

[17] בדרב נחמן, שזה אומר של אבותי כו'

[18] לא היתה הקרקע של אידך מעולם

[19] ויש מפרשים האי 'ומאי שנא מהמחליף כו' דאדשמואל פריך, דקאמר 'שודא', והכא חזינן 'יחלוקו'! ואינה שיטת הגמרא, דהא בכתובות בפרק 'מי שהיה נשוי' איתא עיקר מילתייהו דרב ושמואל, ופריך התם פירכי אחריני, ומהכא לא פריך - כל שכן הכא, דלמרמי אדרב נחמן נקט לה הכא למילתייהו.

[20] בהך קרקע דאמר רב נחמן 'כל דאלים גבר', ובא זה השלישי וחטפה מהשנים אלו הטוענין "של אבותי"

[21] בבית דין

[22] של זה השלישי, ואף על גב דלא טעין מידי, דשמא גם לשנים הראשונים אין להם חלק בה

[23] לכופו בדיינים להוציא מידו מה שגזל

[24] וסברי נהרדעי דבגזלן כי האי מיירי: שגזל משנים החלוקים בדבר, זה אומר "שלי הוא" וזה אומר "שלי".

[25] הואיל ולא טעין מידי, ומוציאים מידו, ומעמידין אותה בפני שנים הראשונים שיש להם טענת אבות

[26] דקאמר רבי חייא

[27] לא להקל עליו בא, לפטרו מלשלם, אלא להחמיר עליו ולומר דלא ניתן להשבון: לא מיכפר בהשבה, דאינו יודע למי ישיב: דמאחר שבא לידו - צריך להשיב לבעלים, ולא להוציאה מתחת ידו ולהפקירה לשנים הראשונים וכל מאן דאלים גבר, כדפסקינן לעיל, ואי תפסינן - לא מפקינן; כל שכן זה, שבתורת גזל בא לידו, והוא צריך להוציאה מתחת ידו ואינו יודע למי ישיב; והכי נמי אמרינן ב'המוכר את הספינה' (לקמן דף פח:): אמר רבי לוי: 'קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות'; ומפרש: התם אפשר בתשובה, והכא לא אפשר בתשובה: דהמוכר במדה וגזל לרבים - שאינו יודע למי ישיב; ואליבא דרב אשי איירי נמי רבי חייא במוכר במדה שאינה ישרה לרבים. כן נראה בעיני שיטה זו

[28] אם יש עדים שהגביה המערער צנא דפירי מקרקע זו על כתפיו של זה המחזיק שטוען "לקוחה היא בידי"

[29] מאחר שסייע לו להוליך הפירות לביתו - שוב אין יכול לטעון ולומר "לא מכרתיה לו": שלא היה לו לסייעו בלקיטת הפירות, אלא היה לו למחות! ומדסייע לו – הפסיד, וכמודה שמכר לו דמי. ורבנו חננאל פירש: אי איכא סהדי דיהב ליה לוקח למריה ארעא צנא דפירי דורון להוליכה לביתו - נתברר שאכילת הפירות של לוקח, ומדידיה יהב ליה למוכר; ואין נראה בעיני

[30] המערער

[31] בתר דדלי ליה ללוקח צנא דפירי

[32] כדין אריס למחצה ושליש ולרביע וחלקו הוא דדלי ליה

[33] כלומר: לא הפסיד במאי דדלי ליה

[34] דנאמן

[35] דאם איתא דזבנה מיניה - אמאי לא מיזדהר בשטריה

[36] אי טעין "לפירות הורדתיו"

[37] אינו נאמן, ואף על גב דלא דלי ליה צנא דפירי: דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטריה, טפי לא מיזדהר, והוה ליה לזה למחות בתוך שלש, כדמפרש ואזיל

[38] כי משכנתא דסורא לעשר שנים או לעשרים

[39] לבעל השדה

[40] נמצא שכל המוריד את חבירו לפירות של שלש שנים או יותר - יפסיד קרקע שלו, הואיל ולא יהא נאמן לאחר שלש לטעון "לפירות הורדתיו"

[41] בתוך שלש, ולומר לעדים "דעו לכם שלפירות הורדתיו לכך וכך שנים, וגוף הקרקע קנוי לי"; שאם אין לו שטר מכירה לזה המחזיק - לא יוכל לטעון "שטר היה לי ואבד כי לא נזהרתי בו" אחר שלש, דכיון דמיחה בו בעל השדה - היה לו להזהר בשטרו

[42] [אלא תאמר] דמחאה לחצאין: שמוחה על הקרקע ומודי בפירות - לאו מחאה היא, אלא כדאמרינן לקמן: "פלניא - גזלנא הוא, דקאכיל ארעא דידי בגזלנותא, למחר תבענא ליה בדינא"

[43] אם כן

[44] ותקנתא דרבנן הויא הך משכנתא, משום דהמלוה לחבירו על שדהו - אסור לאכול הפירות משום רבית, אבל בנכייתא – מותר, כעין משכנתא דסורא: שמלוה עשרה מנה על שדהו, ולסוף עשר שנים חוזר הקרקע לבעלים בחנם, ונמצא קונה פירות של כל שנה במנה, ואין כאן צד רבית; ואף על פי ששוין הפירות כפלים - שהרי הוא קרוב לשכר וקרוב להפסד: שמקבל פירות של כל שנה במנה, ואפילו בשנת שדפון, שלא יהו שוין פירות השנה דינר

[45] טומן

[46] המלוה

[47] לאחר שלש

[48] ולא יוכל זה לטעון "לפירות הורדתיו", ומחאה נמי לא תועיל לו

[49] לוה

[50] לידי הפסד בתמיה

[51] בתוך כל שלש, ומהניא ליה מחאה, ומדלא מיחה הפסיד

[52] אם איתא דלפירא אחתיה

[53] בתוך שלש קודם שיחזיק

[54] שדה שהכל יודעין שהיתה של ישראל ואכלה עכו"ם שלש שנים או יותר, וטוען שלקחה מישראל, ואזיל ישראל וקנה מההוא עכו"ם, ואכלה גם הוא אחר העכו"ם שני חזקה או יותר - לא הוי חזקה, אלא אתי מריה דארעא ומפיק ליה מידיה דישראל, וישראל - ליזיל וליתבע לעכו"ם דזבן מיניה, דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, דלא הוה ליה למזבן ארעא דישראל מעכו"ם עד דלימא ליה "הב לי שטר דזביני דזבנת לה מישראל", דדין חזקה לית ליה לעכו"ם, ולא כל מאן דאתי מחמתיה, דסתם עכו"ם - גזלנים הם, וישראל ירא למחות, והלכך לא תקנו בהם חזקה, כדאמרינן לקמן בשמעתין: הני דבי ריש גלותא לא מחזקי משום האי טעמא גופיה: שיראים אנו למחות; וישראל זה הבא מחמת עכו"ם - אף על פי שהחזיק - אין חזקתו כלום, ו'חזקה שאין עמה טענה' היא: שהרי הוא טוען "העכו"ם מכרה לי, אבל איני יודע היאך באה לידי העכו"ם שיוכל למכרה"; אבל אי טען ישראל ואמר "יהב לי ההוא עכו"ם שטר זביני דזבנה מינך, וראיתי בו שלקחה ממך" – מהימן, דדמי למאן דאמר ליה "קמי דידי זבנה ההוא עכו"ם מינך", דמסקינן לקמן דמהימן, מיגו דאי בעי - אמר ליה: "מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה"; ודוקא בא מחמת עכו"ם, דאילו בא מחמת ישראל - אף על פי שלא דר בה אלא יום אחד אותו שמכרה לזה, וזה החזיק שלש שנים - חזקתו חזקה, כדאמרינן (לקמן דף מא:) גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]