ביאור:בבלי שבת דף נט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

^[1] הואיל וראוי להקישו על גבי חרס ^[2]. ^[3]

איתמר נמי:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הואיל וראוי להקישו על גבי חרס;

רבי יוחנן אמר: הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק.

ורבי יוחנן לא בעי מעין מלאכה ראשונה? והתניא [ספרא מצורע פרשת זבים פ"ב מ"ד]: '(ויקרא טו ד) [כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא] וכל [ה]כלי אשר ישב עליו [יטמא]; יכול כפה סאה וישב עליה, כפה תרקב ^[4] וישב עליה יהא טמא ^[5]? תלמוד לומר 'אשר ישב עליו הזב' מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו "עמוד ונעשה מלאכתנו"' ^[6]; רבי אלעזר אומר: במדרסות אומרים "עמוד ונעשה מלאכתנו" ^[7], ואין אומרים בטמא מת ^[8] "עמוד ונעשה מלאכתנו" ^[9]; ורבי יוחנן אמר: אף אומר בטמא מת "עמוד ונעשה מלאכתנו" ^[10] ^[11]!?

איפוך קמייתא ^[12].

ומאי חזית דאפכת קמייתא? איפוך בתרייתא?

הא שמעינן ליה לרבי יוחנן דבעי מעין מלאכה ראשונה, דתנן [כלים פ"יד מ"ה]: סנדל של בהמה ^[13] של מתכת – טמא; למאי חזי ^[14]?

אמר רב: ראוי לשתות בו מים במלחמה,

ורבי חנינא אמר: ראוי לסוך בו שמן במלחמה,

ורבי יוחנן אמר: בשעה שבורח מן הקרב - מניחו ברגליו ^[15] ורץ על קוצין ועל הברקנים ^[16];

מאי בין רב לרבי חנינא? - איכא בינייהו דמאיס ^[17];

בין רבי יוחנן לרבי חנינא? - איכא בינייהו דיקיר ^[18].

ולא בעיר של זהב [ולא בקטלא ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה; ואם יצאת אינה חייבת חטאת]:

מאי בעיר של זהב?

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים דדהבא

עמוד ב

כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו ^[19].

תנו רבנן: 'לא תצא אשה בעיר של זהב, ואם יצתה - חייבת חטאת, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: לא תצא, ואם יצתה – פטורה;

רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחלה.'

במאי קמיפלגי?

רבי מאיר סבר משוי הוא, ורבנן סברי תכשיט הוא: דילמא שלפא ומחויא ליה ואתיא לאתויי, ורבי אליעזר סבר: מאן דרכה למיפק בעיר של זהב? - אשה חשובה, ואשה חשובה לא משלפא ומחויא.

כלילא ^[20] - רב אסר ושמואל שרי.

דאניסכא ^[21] - כולי עלמא לא פליגי דאסור ^[22], כי פליגי דארוקתא ^[23]: מר סבר אניסכא עיקר ^[24], ומר סבר ארוקתא עיקר ^[25].

רב אשי מתני לקולא: דארוקתא דכולי עלמא לא פליגי דשרי ^[26], כי פליגי דאניסכא: מר סבר דילמא שלפא ומחויא ואתי לאתויי, ומר סבר מאן דרכה למיפק בכלילא? - אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא.

אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן ^[27] משמיה דרב 'כלילא שרי' ^[28].

אמרו ליה לרב: אתא גברא רבה אריכא לנהרדעא ומטלע, ודרש 'כלילא שרי'.

אמר: מאן גברא רבה אריכא [דאיטלע]? - לוי ^[29]; שמע מינה נח נפשיה דרבי אפס ויתיב רבי חנינא ברישא ^[30], ולא הוה ליה איניש ללוי למיתב גביה ^[31], וקאתי להכא ^[32].

ודילמא נח נפשיה דרבי חנינא ורבי אפס כדקאי קאי, ולא הוה ליה איניש ללוי למיתב גביה וקאתי להכא?

אם איתא דרבי חנינא שכיב - לוי לרבי אפס מיכף הוה כייף ליה ^[33]; ותו: דרבי חנינא לא סגי דלא מליך, דכי הוה קא ניחא נפשיה דרבי - אמר "חנינא ברבי חמא יתיב בראש", וכתיב בהו בצדיקים (איוב כב כח) ותגזר אומר ויקם לך [ועל דרכיך נגה אור].

דרש לוי בנהרדעא: 'כלילא שרי'.

נפיק עשרין וארבע כלילי מכולה נהרדעא.

דרש רבה בר אבוה במחוזא: כלילא שרי, ונפקו תמני סרי כלילי מחדא מבואה.

אמר רב יהודה אמר רב שמואל: קמרא ^[34] שרי.

איכא דאמרי דארוקתא, ואמר רב ספרא: מידי דהוה אטלית מוזהבת ^[35], ואיכא דאמרי דאניסכא, ואמר רב ספרא: מידי דהוה אאבנט של מלכים ^[36].

אמר ליה רבינא לרב אשי: קמרא עילוי המיינא מאי?

אמר ליה: תרי המייני קאמרת ^[37]?

אמר רב אשי: האי רסוקא ^[38], אי אית ליה מפרחייתא ^[39] – שרי ^[40], ואי לא – אסיר.

ולא בקטלא - מאי קטלא?

מנקטא פארי ^[41].

נזמים = נזמי האף. ^[42]

'ולא בטבעת שאין עליה חותם ^[43]; הא יש עליה חותם – חייבת ^[44], אלמא לאו תכשיט הוא ^[45]; ורמינהו [כלים פ"יא מ"ח]: תכשיטי נשים טמאים, ואלו הן תכשיטי נשים: קטלאות נזמים ^[46] וטבעות, וטבעת ^[47] - בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם, ונזמי האף, ואמר רבי זירא: לא קשיא: הא רבי נחמיה הא רבנן, דתניא היא של מתכת וחותמה של אלמוג – טמאה; היא של אלמוג ^[48] וחותמה של מתכת – טהורה, ורבי נחמיה מטמא, שהיה רבי נחמיה אומר: בטבעת הלך אחר חותמה, בעול הלך אחר סמלוניו ^[49] ^[50]

^[51]

הערות

^ לא תימא 'הואיל והדיוט יכול להחזיר': דודאי חד מנא הואי, כדקתני בברייתא הזוג והעינבל חיבור, וכי מיפרדי - הוי כלי שניטל מקצתו ואינו מקבל טומאה העינבל לעצמו, אבל הזוג [הפעמון ללא העינבל] טמא לעצמו, דלא בטל ליה מתורת כלי
^ ומשמיע קול כבתחלה, ולא בטל ליה ממלאכה ראשונה, והוה ליה ככלי שניקב בפחות ממוציא רימון - דקיימא לן דלא טיהר מטומאתו משום דראוי למלאכתו
'^ והשתא איתרצו כולהו: דבהמה - טהורה בלא עינבל, כדקתני במתניתא קמייתא, דלאו מנא הוא; ובעינבל – טמא, כדאוקמינן בבתרייתא: דעינבל משוי לה מנא; ודאדם גדול אף בלא עינבל טמא, דלתכשיט הוא, ולא בעי עינבל; והיינו דקתני בקמייתא דמקבלין טומאה, ודקטנים דלקלא עביד, קבולי הוא דלא קביל בלא עינבל, כדקתני ’’אין להם עינבל - טהורים - בשלא היה לו עינבל מעולם לא נגמרה מלאכתן; 'נטלו עינבלין' - בין לפני טומאה בין לאחר טומאה – טמאים' דלא נשתברו כשיעור.
^ חצי סאה, פירוש תרי וקב
^ הכי גרסינן לה בתורת כהנים: וכל הכלי אשר ישב עליו רישא דקרא וכל המשכב וגו', יכול כל כלי במשמע ואפילו אין עשוי לישיבה? [גירסת רש"י אינו זהה לספרא שבידינו, אלא דומה לגירסת הגמרא]
^ תלמוד לומר: אשר ישב מדלא כתיב גבי משכב 'אשר שכב' וגבי מושב 'אשר ישב', וכתיב 'ישכב' 'ישב' - משמע שישכב עליו תמיד וישב עליו תמיד: במיוחד לשכיבה ולישיבה; וגבי משכב נמי דריש ליה התם הכי; [ובכל הספרים כתיב 'והיושב על הכלי אשר ישב עליו' וקרא אחר הוא, ומפרשים אותו התלמידים מדכתיב (ויקרא טו ו) 'היושב על הכלי אשר ישב עליו' שתי ישיבות ריבה הכתוב, ללמדך דבמיוחד לישיבה קאמר; ולא היא: דשתי ישיבות דקאמר טובא צריכי, כדמפרש התם 'יושב אף על פי שלא נגע, אלא ישב או נתלה ולא נגע – טמא; דאיצטריך למיכתב גבי זב שטימא כלי בישיבתו ואף על פי שלא נגע, ואיצטריך גבי טהור נמי שנטמא גם הוא ביושבו עליו אף על פי שלא נגע; ועוד: בתורת כהנים לאו אההוא קרא קתני לה]
^ בין בתחלת טומאה לענין שאמרנו דאינו מטמא מדרס למיהוי אב הטומאה, בין בסוף טומאה כגון שלשה על שלשה שנטמאו מדרס למיהוי אב הטומאה, ונחלקו טהור מן המדרס דאמרינן בו "עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה" שהיה ראוי לישיבה והרי עתה אינו ראוי לכך, הלכך טהור מן המדרס, ואף על גב דאית בכל חד שלש על שלש והוי כלי לקבל טומאה, מיהו מתורת אב הטומאה טיהר לו
^ לענין אב הטומאה של טומאת מת
^ כלומר: אם נטמא ונשבר ועודהו ראוי למלאכה בעלמא, שאין מעין מלאכה ראשונה טמא, ולא אמרינן "עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה", וכיון דלא חזי להכי יהא טהור, וכל שכן דבתחלת טומאה אין אומרים "עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה" דנימא אם אינו מיוחד למת לא יקבל טומאת מת, דהא כלי מעשה כתיב (במדבר לא נא)
^ דאי לא עביד מעין מלאכה ראשונה – טהור
^ ועל כרחיך לא איתמר דרבי יוחנן אלא לענין שנשבר ולטהרו, כדפרישית, דליכא לפרושא כי ההיא דמדרסות ולמימרא דכלי שאינו עשוי למת לא יטמא במת, דהא כתיב (במדבר יט יח) והזה על האהל ועל כל הכלים
^ דרבי יוסי ברבי חנינא לרבי יוחנן
^ שלא ליזוק בפרסותיה באבנים
^ אי משום בהמה אין תכשיט לבהמה
^ הוא בעצמו
^ אלמא הואיל ולשם סנדל עשאו, אי לאו דראוי לנעילה - לא הוה מטמא ליה רבי יוחנן
^ לרב לא מטמא, דאין ראוי לשתות; ורב - סיכה לית ליה, קסבר: אין מוליכין שמן למלחמה לסוך; והוא הדין בין רב לבין רבי יוחנן נמי איכא בינייהו דמאיס
^ כבד, ואין ראוי בו לברוח
^ במסכת נדרים (דף נ.)
^ על פדחתה היא קושרתו, מאזן לאזן; יש שכולו טס זהב שקורין לימ"א, ויש שעושין ממשי טווי עם הזהב שקורין פריז"ש
^ טס העשוי כולו מניסכא, דהיינו זהב או כסף, דבר הניתך
^ מגו דחשיב גזירה דילמא שלפא ומחוייא
^ רצועה שמצויירת בזהב ובאבנים טובות
^ אניסכא, דאית ביה עיקר ומחויא ליה
^ ומר סבר ארוקתא הוא עיקר דידיה, ולא חשיב ליה ולא מחויא ליה
^ דארוקתא עיקר
^ לפני חלייך קודם ששכחת תלמודך
^ אלמא דרב אשי עיקר, דמוקי פלוגתא בדניסכא, אבל בארוקתא מודה רב, ואיכא לאוקמי לדידיה בארוקתא
^ לוי איטלע, דאחוי קידה קמיה דרבי
^ במסכת כתובות, ב'הנושא' (קג:), אמרינן: דכי שכיב רבי - אמר "רבי חנינא בר חמא ישב בראש", ולא קיבל עליו רבי חנינא, שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים, ויתיב רבי אפס ברישא, ומתוך שהיה רבי חנינא חשוב - לא נכנס לבית מדרשו, והיה יושב בחוץ ומשום כבודו ישב לו לוי אצלו
^ שלא היה רבי חנינא גדול הימנו, לא בתורה ולא בשנים, ולא ניכף ליה לוי
^ ובא לכאן
^ שהרי זקן ממנו
^ אבנט חשוב יש, שעושין אותו טס של זהב, ויש שעושין אותו רצועה משבצות זהב ואבנים קבועות בו
^ דהוי תכשיט, ושריא; ולמישלף ואחויי נמי לא חיישינן, שאין דרך להתיר אזורו בשוק ויפלו בגדיו
^ שעשוי כולו דניסכא, וכל ישראל בני מלכים ראוים לו
^ הא ודאי משאוי הוא, ואסור - לשון תלמידי רבינו יצחק נ"ע; [ובתלמידי] רבינו הלוי מצאתי: מותר; והראשון נראה לי, משום דגבי הצלת דליקה מנינן לרבי יוסי שמנה עשר כלים, והתם חד חגור הוא דמנינן, ב'כל כתבי הקדש' (לקמן דף קכ.) , ואי שני חגורות שרי לכתחילה - נימני התם תרי
^ חתיכת מעיל רחבה
^ פינדצ"א בלע"ז; רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו
^ דמיהדק שפיר, וליכא למיחש דילמא משתרי קטרי ונפיל ואתי לאיתויי
^ מושטניצ"א, והוא בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים, ומכנסת בו רצועה רחבה, וקושרת סביב צוארה, והבגד תלוי על לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב; ויש מפרשים כמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס כזה C, אוחזת בו מפתחי חלוקה, והפגם בולע צוארה, והיא של זהב; לוי"ה
^ אבל נזמי האוזן - מותרין לכתחלה, דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי, מפני שאזניה מכוסות בקישורין.
^ קתני מתניתין דאם יצאת – פטורה, דתכשיט הוא לה; ומשום דילמא משלפא ומחויא - הוא דמיתסר
^ חייבת חטאת
^ והוי משאוי
^ נזמי האוזן
^ שאמרנו
^ דהוה ליה פשוטי כלי עץ [רש"י במלאכים א י,יא-יב מפרש "קוראל"]
^ העול שלהם לא היה פגום כשלנו, אלא חָלָק, ונוקבים בו שני נקבים, וביניהם כעובי עורף השור, ותוחבין בהן שתי יתדות - והם סימלונין
^ ואם של מתכות הם - טמא
^ הא רבי נחמיה. דאמר עיקר טבעת אדעתא דחותם הוא - חייבת חטאת: דחותם לאשה לאו תכשיט הוא, דאין דרך לאשה לחתום ולשלוח שלוחים, שאין חותם עשוי אלא לאדם גדול וממונה; והא דקתני 'תכשיט הוא' – רבנן, דאמרי: גופה של טבעת עיקר, ואדעתא דטבעת נפקא ביה, וטבעת ודאי תכשיט הוא;

[1] לא תימא 'הואיל והדיוט יכול להחזיר': דודאי חד מנא הואי, כדקתני בברייתא הזוג והעינבל חיבור, וכי מיפרדי - הוי כלי שניטל מקצתו ואינו מקבל טומאה העינבל לעצמו, אבל הזוג [הפעמון ללא העינבל] טמא לעצמו, דלא בטל ליה מתורת כלי

[2] ומשמיע קול כבתחלה, ולא בטל ליה ממלאכה ראשונה, והוה ליה ככלי שניקב בפחות ממוציא רימון - דקיימא לן דלא טיהר מטומאתו משום דראוי למלאכתו

[3] '^ והשתא איתרצו כולהו: דבהמה - טהורה בלא עינבל, כדקתני במתניתא קמייתא, דלאו מנא הוא; ובעינבל – טמא, כדאוקמינן בבתרייתא: דעינבל משוי לה מנא; ודאדם גדול אף בלא עינבל טמא, דלתכשיט הוא, ולא בעי עינבל; והיינו דקתני בקמייתא דמקבלין טומאה, ודקטנים דלקלא עביד, קבולי הוא דלא קביל בלא עינבל, כדקתני ’’אין להם עינבל - טהורים - בשלא היה לו עינבל מעולם לא נגמרה מלאכתן; 'נטלו עינבלין' - בין לפני טומאה בין לאחר טומאה – טמאים' דלא נשתברו כשיעור.

[4] חצי סאה, פירוש תרי וקב

[5] הכי גרסינן לה בתורת כהנים: וכל הכלי אשר ישב עליו רישא דקרא וכל המשכב וגו', יכול כל כלי במשמע ואפילו אין עשוי לישיבה? [גירסת רש"י אינו זהה לספרא שבידינו, אלא דומה לגירסת הגמרא]

[6] תלמוד לומר: אשר ישב מדלא כתיב גבי משכב 'אשר שכב' וגבי מושב 'אשר ישב', וכתיב 'ישכב' 'ישב' - משמע שישכב עליו תמיד וישב עליו תמיד: במיוחד לשכיבה ולישיבה; וגבי משכב נמי דריש ליה התם הכי; [ובכל הספרים כתיב 'והיושב על הכלי אשר ישב עליו' וקרא אחר הוא, ומפרשים אותו התלמידים מדכתיב (ויקרא טו ו) 'היושב על הכלי אשר ישב עליו' שתי ישיבות ריבה הכתוב, ללמדך דבמיוחד לישיבה קאמר; ולא היא: דשתי ישיבות דקאמר טובא צריכי, כדמפרש התם 'יושב אף על פי שלא נגע, אלא ישב או נתלה ולא נגע – טמא; דאיצטריך למיכתב גבי זב שטימא כלי בישיבתו ואף על פי שלא נגע, ואיצטריך גבי טהור נמי שנטמא גם הוא ביושבו עליו אף על פי שלא נגע; ועוד: בתורת כהנים לאו אההוא קרא קתני לה]

[7] בין בתחלת טומאה לענין שאמרנו דאינו מטמא מדרס למיהוי אב הטומאה, בין בסוף טומאה כגון שלשה על שלשה שנטמאו מדרס למיהוי אב הטומאה, ונחלקו טהור מן המדרס דאמרינן בו "עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה" שהיה ראוי לישיבה והרי עתה אינו ראוי לכך, הלכך טהור מן המדרס, ואף על גב דאית בכל חד שלש על שלש והוי כלי לקבל טומאה, מיהו מתורת אב הטומאה טיהר לו

[8] לענין אב הטומאה של טומאת מת

[9] כלומר: אם נטמא ונשבר ועודהו ראוי למלאכה בעלמא, שאין מעין מלאכה ראשונה טמא, ולא אמרינן "עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה", וכיון דלא חזי להכי יהא טהור, וכל שכן דבתחלת טומאה אין אומרים "עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה" דנימא אם אינו מיוחד למת לא יקבל טומאת מת, דהא כלי מעשה כתיב (במדבר לא נא)

[10] דאי לא עביד מעין מלאכה ראשונה – טהור

[11] ועל כרחיך לא איתמר דרבי יוחנן אלא לענין שנשבר ולטהרו, כדפרישית, דליכא לפרושא כי ההיא דמדרסות ולמימרא דכלי שאינו עשוי למת לא יטמא במת, דהא כתיב (במדבר יט יח) והזה על האהל ועל כל הכלים

[12] דרבי יוסי ברבי חנינא לרבי יוחנן

[13] שלא ליזוק בפרסותיה באבנים

[14] אי משום בהמה אין תכשיט לבהמה

[15] הוא בעצמו

[16] אלמא הואיל ולשם סנדל עשאו, אי לאו דראוי לנעילה - לא הוה מטמא ליה רבי יוחנן

[17] לרב לא מטמא, דאין ראוי לשתות; ורב - סיכה לית ליה, קסבר: אין מוליכין שמן למלחמה לסוך; והוא הדין בין רב לבין רבי יוחנן נמי איכא בינייהו דמאיס

[18] כבד, ואין ראוי בו לברוח

[19] במסכת נדרים (דף נ.)

[20] על פדחתה היא קושרתו, מאזן לאזן; יש שכולו טס זהב שקורין לימ"א, ויש שעושין ממשי טווי עם הזהב שקורין פריז"ש

[21] טס העשוי כולו מניסכא, דהיינו זהב או כסף, דבר הניתך

[22] מגו דחשיב גזירה דילמא שלפא ומחוייא

[23] רצועה שמצויירת בזהב ובאבנים טובות

[24] אניסכא, דאית ביה עיקר ומחויא ליה

[25] ומר סבר ארוקתא הוא עיקר דידיה, ולא חשיב ליה ולא מחויא ליה

[26] דארוקתא עיקר

[27] לפני חלייך קודם ששכחת תלמודך

[28] אלמא דרב אשי עיקר, דמוקי פלוגתא בדניסכא, אבל בארוקתא מודה רב, ואיכא לאוקמי לדידיה בארוקתא

[29] לוי איטלע, דאחוי קידה קמיה דרבי

[30] במסכת כתובות, ב'הנושא' (קג:), אמרינן: דכי שכיב רבי - אמר "רבי חנינא בר חמא ישב בראש", ולא קיבל עליו רבי חנינא, שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים, ויתיב רבי אפס ברישא, ומתוך שהיה רבי חנינא חשוב - לא נכנס לבית מדרשו, והיה יושב בחוץ ומשום כבודו ישב לו לוי אצלו

[31] שלא היה רבי חנינא גדול הימנו, לא בתורה ולא בשנים, ולא ניכף ליה לוי

[32] ובא לכאן

[33] שהרי זקן ממנו

[34] אבנט חשוב יש, שעושין אותו טס של זהב, ויש שעושין אותו רצועה משבצות זהב ואבנים קבועות בו

[35] דהוי תכשיט, ושריא; ולמישלף ואחויי נמי לא חיישינן, שאין דרך להתיר אזורו בשוק ויפלו בגדיו

[36] שעשוי כולו דניסכא, וכל ישראל בני מלכים ראוים לו

[37] הא ודאי משאוי הוא, ואסור - לשון תלמידי רבינו יצחק נ"ע; [ובתלמידי] רבינו הלוי מצאתי: מותר; והראשון נראה לי, משום דגבי הצלת דליקה מנינן לרבי יוסי שמנה עשר כלים, והתם חד חגור הוא דמנינן, ב'כל כתבי הקדש' (לקמן דף קכ.) , ואי שני חגורות שרי לכתחילה - נימני התם תרי

[38] חתיכת מעיל רחבה

[39] פינדצ"א בלע"ז; רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו

[40] דמיהדק שפיר, וליכא למיחש דילמא משתרי קטרי ונפיל ואתי לאיתויי

[41] מושטניצ"א, והוא בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים, ומכנסת בו רצועה רחבה, וקושרת סביב צוארה, והבגד תלוי על לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב; ויש מפרשים כמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס כזה C, אוחזת בו מפתחי חלוקה, והפגם בולע צוארה, והיא של זהב; לוי"ה

[42] אבל נזמי האוזן - מותרין לכתחלה, דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי, מפני שאזניה מכוסות בקישורין.

[43] קתני מתניתין דאם יצאת – פטורה, דתכשיט הוא לה; ומשום דילמא משלפא ומחויא - הוא דמיתסר

[44] חייבת חטאת

[45] והוי משאוי

[46] נזמי האוזן

[47] שאמרנו

[48] דהוה ליה פשוטי כלי עץ [רש"י במלאכים א י,יא-יב מפרש "קוראל"]

[49] העול שלהם לא היה פגום כשלנו, אלא חָלָק, ונוקבים בו שני נקבים, וביניהם כעובי עורף השור, ותוחבין בהן שתי יתדות - והם סימלונין

[50] ואם של מתכות הם - טמא

[51] הא רבי נחמיה. דאמר עיקר טבעת אדעתא דחותם הוא - חייבת חטאת: דחותם לאשה לאו תכשיט הוא, דאין דרך לאשה לחתום ולשלוח שלוחים, שאין חותם עשוי אלא לאדם גדול וממונה; והא דקתני 'תכשיט הוא' – רבנן, דאמרי: גופה של טבעת עיקר, ואדעתא דטבעת נפקא ביה, וטבעת ודאי תכשיט הוא;

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]