ביאור:בבלי שבת דף קכט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

"צריכה אני ^[1]" בין לא אמרה "צריכה אני" - אין מחללין עליה את השבת'; רב אשי מתני הכי;

מר זוטרא מתני הכי: אמר רב יהודה אמר שמואל: חיה, כל זמן שהקבר פתוח, בין אמרה "צריכה אני" ובין אמרה "אין צריכה אני" - מחללין עליה את השבת; נסתם הקבר, אמרה "צריכה אני" - מחללין עליה את השבת; לא אמרה "צריכה אני" - אין מחללין עליה את השבת.

אמר ליה רבינא למרימר: מר זוטרא מתני לקולא, ורב אשי מתני לחומרא, הלכתא כמאן?

אמר ליה: הלכה כמר זוטרא: ספק נפשות להקל.

מאימתי 'פתיחת הקבר'?

אמר אביי: משעה שתשב על המשבר;

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה: משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה ^[2].

עד מתי 'פתיחת הקבר'?

אמר אביי: שלשה ימים.

רבא אמר משמיה דרב יהודה: שבעה, ואמרי לה: שלשים.

אמרי נהרדעי: חיה שלשה, שבעה, ושלשים ^[3]: שלשה - בין אמרה "צריכה אני" ובין אמרה "לא צריכה אני" - מחללין עליה את השבת; שבעה - אמרה "צריכה אני" - מחללין עליה את השבת, אמרה "לא צריכה אני" - אין מחללין עליה את השבת; שלשים - אפילו אמרה "צריכה אני" – אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין על ידי ארמאי, כדרב עולא בריה דרב עילאי, דאמר: כל צרכי חולה ^[4] נעשין על ידי ארמאי בשבת, וכדרב המנונא, דאמר רב המנונא: דבר שאין בו סכנה ^[5] - אומר לנכרי ועושה ^[6].

אמר רב יהודה אמר שמואל: לחיה שלשים יום;

למאי הלכתא?

אמרי נהרדעי: לטבילה ^[7].

אמר רבא: לא אמרן אלא שאין בעלה עמה ^[8], אבל בעלה עמה - בעלה מחממה ^[9];

כי הא: דברתיה דרב חסדא [שהיתה אשתו של רבא] טבלה בגו תלתין יומין שלא בפני בעלה ואצטניאת, ואמטוי לערסה [והביאו את מטתה] בתריה דרבא לפומבדיתא.

אמר רב יהודה אמר שמואל: עושין מדורה ^[10] לחיה בשבת ^[11].

סבור מינה: לחיה - אִין, לחולה – לא; בימות הגשמים - אִין, בימות החמה - לא.

ולא היא, לא שנא חיה ולא שנא חולה, לא שנא בימות הגשמים ולא שנא בימות החמה -

[מד]איתמר: אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: הקיז דם ונצטנן ^[12] - עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז.

שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא ^[13];

רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה ^[14];

לרבא צלחו ליה שרשיפא ^[15], ואמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר משום בל תשחית!

אמר ליה: בל תשחית דגופאי עדיף לי.

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו ^[16]; הקיז דם ואין לו מה יאכל – ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהם צרכי סעודה ^[17].

מאי 'צרכי סעודה'?

רב אמר בשר, ושמואל אמר יין:

רב אמר בשר: נפשא חלף נפשא; ושמואל אמר יין: סומקא חלף סומקא.

^[18]

שמואל ביומא דעבד מילתא ^[19] - עבדי ליה תבשילא דטחלי ^[20];

רבי יוחנן שתי עד דנפיק תיהיא ^[21] מאוניה ^[22];

ורב נחמן שתי עד דקפי טחליה ^[23].

רב יוסף שתי עד דנפיק מריבדא דכוסילתא ^[24].

רבא מהדר אחמרא בר תלתא טרפי ^[25].

אמר להו רב נחמן בר יצחק לרבנן ^[26]: במטותא מינייכו, ביומא דהקזה אמרו לביתייכו: "נחמן אקלע לגבן!" ^[27].

וכולהו אערומי אסירי, בר מהאי ערמה דשרי ^[28]: מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה ^[29], לישקול זוזא מכא ^[30] וליזיל לשב חנותא, עד דטעים שיעור רביעתא ^[31]; ואי לא ^[32] - ליכול שב תמרי אוכמתא, ולישוף מישחא בצידעיה ^[33], וניגני

בשמשא [וישכב בשמש].

אבלט אשכחיה לשמואל דגני בשמשא. אמר ליה: חכימא דיהודאי, בישא מי הוי טבא ^[34]?

אמר ליה: יומא דהקזה הוא.

ולא היא, אלא איכא יומא דמעלי בה שמשא בכוליה שתא: יומא דנפלה ביה תקופת תמוז, וסבר: לא איגלי ליה.

^[35]

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל המקיל בסעודת הקזת דם - מקילין לו מזונותיו מן השמים, ואומרים: הוא על חייו לא חס, אני אחוס עליו?

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא לא ליתיב היכא דכריך זיקא ^[36], דילמא שפי ליה אומנא ^[37] ומוקים ליה ארביעתא ^[38], ^[39] ואתי זיקא ושאיף מיניה ^[40] - ואתי לידי סכנה ^[41].

שמואל הוה רגיל ועבד מילתא בביתא דשב לביניא ואריחא ^[42]. יומא חדא עבד, וארגיש בנפשיה ^[43]. בדק, וחסר חד אריחא ^[44]!

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא - ליטעום מידי והדר ליפוק: דאי לא טעים מידי, אי פגע בשכבא - ירקא אפיה, אי פגע במאן דקטל נפשא - מית, אי פגע

עמוד ב

בדבר אחר ^[45] - קשה לדבר אחר ^[46].

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא - לישהי פורתא והדר ליקום, דאמר מר: חמישה דברים קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד ^[47], שתה ועמד, ישן ועמד, הקיז דם ועמד, שימש מטתו ועמד.

אמר שמואל: פורסא דדמא ^[48] - כל תלתין יומין; ובין הפרקים ^[49] – ימעט ^[50], ובין הפרקים - יחזור וימעט ^[51].

ואמר שמואל: פורסא דדמא - חד בשבתא, ארבעה, ומעלי שבתא; אבל שני וחמישי - לא, דאמר מר: מי שיש לו זכות אבות - יקיז דם בשני ובחמישי, שבית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחד ^[52]; בתלתא בשבתא מאי טעמא לא - משום דקיימא ליה מאדים בזווי ^[53].

מעלי שבתא נמי קיימא בזווי ^[54]?

כיון דדשו ביה רבים ^[55] - (תהלים קטז ו) שומר פתאים ה' [דלותי ולי יהושיע] .

אמר שמואל: ארבעה דהוא ארבעה, ארבעה דהוא ארביסר, ארבעה דהוא עשרים וארבעה ^[56], ארבעה דליכא ארבע בתריה ^[57] – סכנתא; ראש חודש ושני לו - חולשא, שלישי לו – סכנה; מעלי יומא טבא - חולשא, מעלי יומא דעצרתא – סכנתא; וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת, דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח: דאי לא קבלו ישראל תורה - הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו.

אמר שמואל: אכל חטה והקיז דם לא הקיז אלא לאותה חטה ^[58]; והני מילי ^[59] לרפואה, אבל לאוקולי – מיקיל ^[60].

המקיז דם, שתיה - לאלתר, אכילה - עד חצי מיל.

איבעיא להו: שתייה לאלתר מעלי, אבל בתר הכי - קשי, או דילמא: לא קשי ולא מעלי?

תיקו.

איבעיא להו: אכילה עד חצי מיל הוא דקמעלי, הא בתר הכי ומקמי הכי - קשי, או דילמא: לא קשי ולא מעלי?

תיקו.

מכריז רב: מאה קרי ^[61] - בזוזא, מאה רישי – בזוזא ^[62], מאה שפמי ^[63] - ולא כלום.

אמר רב יוסף: כי הוינן בי רב הונא, יומא דמפגרי ביה רבנן ^[64] אמרי "האידנא יומא דשפמי הוא" ^[65] ולא ידענא מאי קאמרי.

וקושרין הטבור:

תנו רבנן [תוספתא שבת פ"טו מ"ג [ליברמן]]: 'קושרין הטבור;

רבי יוסי אומר: אף חותכין;

וטומנין השליא ^[66] כדי שיחם הולד.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים טומנות בספלים של שמן, בנות עשירים בספוגים של צמר ^[67], בנות עניים במוכין.'

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי יוסי.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: מודים חכמים לרבי יוסי בטבור של שני תינוקות ^[68] - שחותכין, מאי טעמא - דמנתחי אהדדי ^[69].

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כל האמור בפרשת תוכחה ^[70] - עושין לחיה בשבת, שנאמר (יחזקאל טז ד) ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת:

'ומולדותיך ביום הולדת' - מכאן שמיילדים את הולד בשבת,

'לא כרת שרך' - מכאן שחותכין הטבור בשבת,

'ובמים לא רחצת למשעי' - מכאן ^[71] שרוחצין הולד בשבת,

'והמלח לא המלחת' - מכאן שמולחין הולד בשבת ^[72],

'והחתל לא חתלת' - מכאן שמלפפין הולד בשבת ^[73].

הדרן עלך מפנין

הערות

^ לחילול
^ בזרועותיה, שאינה יכולה להלך
^ הוזכרו בה לחילוק הלכות חילול שבת, שלשים משבע עד השלמת שלשים, וכן שבע משלש עד השלמת שבע
^ והא חיה עד שלשים יום - סתמא חולה היא
^ חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות, ומכל מקום צריך הוא לה
^ אבל דבר שיש בו סכנה - ישראל עצמו עושה לו
^ עד שלשים יום לא תטבול, מפני הצינה
^ והיא טובלת לטהרות
^ לאחר טבילה בתשמיש, והגוף מתחמם מן הגוף
^ היסק גדול
^ בימות הגשמים
^ וכל שכן חולה
^ לא מצאו עצים מוכנים להיסק ביום הקזה, וצוה ובקעו כסא של תדהר, שהוא מעולה בדמים
^ מין ארז הוא, ורבינו הלוי אמר: בוי"ש [עץ הבוק]
^ ספסל
^ שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק
^ סעודת הקזה
^ סימן שנמסר
^ דהקזה
^ טחול, סומקא חלף סומקא
^ גירסת רש"י: תיהי - הריח
^ מאזניו מריחין היין
^ טחול שלו צף ביין
^ נקבי כלי האומן שבבשרו, פלימ"א [אזמל להקזה]
^ בן שלש שנים, שטענה אמו משנקלט שלשה עלין חדשין
^ לתלמידיו
^ הרבו בסעודה כאילו אני סועד אצלכם
^ דמפרש ואזיל
^ לקנות יין
^ זוז רע ופחות, שאינו יוצא בהוצאה
^ ודרך הלוקחים לטועמו תחלה שיהא טוב, ויטעום, וכשיתן לו הזוז והחנווני ימצאנו רע ולא יקבלנו - והוא ילך לחנות אחרת ויעשה כן
^ דאין לו זוז רע
^ ברקתו, והתמרים והשומן מחממין אותו
^ חום השמש שהוא קשה לאדם, כלום מטיב לו
^ היקיל ברוח טעמא שהה סימן
^ אינדרו"ן שיש בו חלונות, והרוח נכנסת בהם, נכרכת ומתגלגלת באינדרו"ן
^ מריקו מדמו, כמו 'השופה יין לחבירו' (בבא מציעא ס א)
^ לא הניח בו דם אלא כדי חייו, דהיינו רביעית
^ והדר
^ מדם הנותר בגופו, ומחסרו משיעורו
^ ומסתכן
^ עובי החומה שבעה לבינים מוטלין לרחבן זה אצל זה, דכל לבינה - שלשה טפחים, ואריחא = אריח, חצי לבינה - טפח ומחצה
^ הרגיש בעצמו שהוא נחלש
^ החומה היתה חסירה מעוביה אריח
^ חזיר
^ צרעת, שהחזירים מנוגעים הם, כדאמרינן בקידושין (מט,ב): עשרה קבים נגעים ירדו לעולם, תשעה נטלו חזירים
^ מהר לעמוד פתאום אחר שאכל שובעו
^ זמן הקזה, כמו 'בפרוס הפסח' (שקלים פ"ג מ"א)
^ פירקי שנותיו, כגון לאחר ארבעים שנה
^ בהקזה, שלא יקיז בכל חדש, אלא לשני חדשים
^ לאחר ששים - יקיז לשלשה חדשים, לפי שאין כחו עליו, ואין דמו חם וגופו מצטנן כשמחסר דמו
^ אדם נדון בכל יום, ובית דין יושבין בעיירות בשני ובחמישי - מתקנת עזרא ואילך, (בבא קמא פב א) וכיון דיום הדין ופקידה היא – עונותיו נזכרים
^ שמזל מאדים משמש בו בשעות זוגות, ומזל מאדים ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות, והזוגות קשין שהן רשות לשדים, כדאמר בפסחים (קי,ב) והפורעניות מוכנין; שצ"מ חנכ"ל סדר השעות: כשנתלו המאורות והמזלות שעה ראשונה של רביעי בשבת - שימש שבתאי, ובשניה - צדק, ואחריו - מאדים, ואחריו - חמה, ואחריו - נוגה, ואחריו - כוכב, ואחריו – לבנה; נמצאו שבע המזלות לשבע השעות, וחוזרים חלילה לעולם; נמצא בסדר זה לעולם סימני מזלות המשמשין בתחלת לילי השבוע: כצנ"ש חל"ם: מוצאי שבת – שעה ראשונה שלו כוכב, תחלת ליל שני - צדק, וכן בסדר הזה, וסדר תחלת סימני הימים: חל"ם כצנ"ש: שעה ראשונה של אחד בשבת - חמה, ושל שני בשבת - לבנה, ושל שלישי בשבת – מאדים - נמצא מאדים חוזר בו חלילה בשעה שמינית ביום, והיא זוגות, אבל שאר ימים - אין מאדים בזוגות שלהם אם לא בלילה, ובלילה אין דרך להקיז
^ שהרי שעה ראשונה של יום נוגה, לפי הסדר של חל"ם כצנ"ש תחלת הימים, וכיון שתחלתו נוגה וסדר הליכתן שצ"ם חנכ"ל - נמצאו מתחילין לחזור חלילה בשעה רביעית, נמצא מאדים בשעה ששית
^ הורגלו בו מפני דוחקן, שיהיו קרובים לסעודת שבת, ואמרינן בפירקין דלעיל: (שבת קיח ב) כבוד שבת בדגים גדולים, ובמסכת עבודה זרה (כט,א) אמרינן: שני לדם - דג
^ רביעי בשבת שהוא רביעי לחדש, או ארביסר לחדש, או עשרים וארבע לחדש - כולהון קשה להקזה
^ שאין ארבעה ימים עד סוף החדש, ואיכא דאמרי דליכא רביעי בשבת בתריה באותו חדש, ואינו כן
^ שהאוכל מכביד את האדם, והקזה שאחר אכילה אינו מועיל אלא לאותו כובד
^ במקיז
^ מי שיש לו דם המכביד עליו, אפילו לאחר אכילה - מקיז ומיקל
^ דלועין
^ כלומר: אם יהיו בזול מאד - קנה ראשי בהמה, ואם לאו - אל תקח, שאינן בריאין לאכול
^ כמו: 'על שפם' (ויקרא יג מה) גרויינו"ן בלע"ז: שפתים של בהמה
^ שהיו התלמידים מתעצלין מלבא בבית המדרש
^ כלומר: היום הזה אבד לו, ואין בו תועלת
^ כדמפרש רבן שמעון בן גמליאל:
^ צמר מנופץ
^ תאומים, וקשורין טבורן זה בזה
^ זה אילך וזה אילך, ונמצאו מסוכנין
^ שהוכיח יחזקאל לישראל את חסדי הקדוש ברוך הוא שעמהן; 'תוכחה' - לשון לשון לכו ונוכחה (ישעיהו א יח): להתווכח ולהודיע מי הוא שסרח על שכנגדו
^ למשעי = לטוח ולהחליק בשרו
^ ובשרו מתקשה
^ אנמליו"ן בלע"ז; ולאו היינו 'אסובי ינוקא' דאמרן לעיל בפרק 'כל הכלים' (קכג,א), דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסר! אלא לפופי בעלמא, כמו שעושין בחגורות ופסיקיאות

[1] לחילול

[2] בזרועותיה, שאינה יכולה להלך

[3] הוזכרו בה לחילוק הלכות חילול שבת, שלשים משבע עד השלמת שלשים, וכן שבע משלש עד השלמת שבע

[4] והא חיה עד שלשים יום - סתמא חולה היא

[5] חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות, ומכל מקום צריך הוא לה

[6] אבל דבר שיש בו סכנה - ישראל עצמו עושה לו

[7] עד שלשים יום לא תטבול, מפני הצינה

[8] והיא טובלת לטהרות

[9] לאחר טבילה בתשמיש, והגוף מתחמם מן הגוף

[10] היסק גדול

[11] בימות הגשמים

[12] וכל שכן חולה

[13] לא מצאו עצים מוכנים להיסק ביום הקזה, וצוה ובקעו כסא של תדהר, שהוא מעולה בדמים

[14] מין ארז הוא, ורבינו הלוי אמר: בוי"ש [עץ הבוק]

[15] ספסל

[16] שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק

[17] סעודת הקזה

[18] סימן שנמסר

[19] דהקזה

[20] טחול, סומקא חלף סומקא

[21] גירסת רש"י: תיהי - הריח

[22] מאזניו מריחין היין

[23] טחול שלו צף ביין

[24] נקבי כלי האומן שבבשרו, פלימ"א [אזמל להקזה]

[25] בן שלש שנים, שטענה אמו משנקלט שלשה עלין חדשין

[26] לתלמידיו

[27] הרבו בסעודה כאילו אני סועד אצלכם

[28] דמפרש ואזיל

[29] לקנות יין

[30] זוז רע ופחות, שאינו יוצא בהוצאה

[31] ודרך הלוקחים לטועמו תחלה שיהא טוב, ויטעום, וכשיתן לו הזוז והחנווני ימצאנו רע ולא יקבלנו - והוא ילך לחנות אחרת ויעשה כן

[32] דאין לו זוז רע

[33] ברקתו, והתמרים והשומן מחממין אותו

[34] חום השמש שהוא קשה לאדם, כלום מטיב לו

[35] היקיל ברוח טעמא שהה סימן

[36] אינדרו"ן שיש בו חלונות, והרוח נכנסת בהם, נכרכת ומתגלגלת באינדרו"ן

[37] מריקו מדמו, כמו 'השופה יין לחבירו' (בבא מציעא ס א)

[38] לא הניח בו דם אלא כדי חייו, דהיינו רביעית

[39] והדר

[40] מדם הנותר בגופו, ומחסרו משיעורו

[41] ומסתכן

[42] עובי החומה שבעה לבינים מוטלין לרחבן זה אצל זה, דכל לבינה - שלשה טפחים, ואריחא = אריח, חצי לבינה - טפח ומחצה

[43] הרגיש בעצמו שהוא נחלש

[44] החומה היתה חסירה מעוביה אריח

[45] חזיר

[46] צרעת, שהחזירים מנוגעים הם, כדאמרינן בקידושין (מט,ב): עשרה קבים נגעים ירדו לעולם, תשעה נטלו חזירים

[47] מהר לעמוד פתאום אחר שאכל שובעו

[48] זמן הקזה, כמו 'בפרוס הפסח' (שקלים פ"ג מ"א)

[49] פירקי שנותיו, כגון לאחר ארבעים שנה

[50] בהקזה, שלא יקיז בכל חדש, אלא לשני חדשים

[51] לאחר ששים - יקיז לשלשה חדשים, לפי שאין כחו עליו, ואין דמו חם וגופו מצטנן כשמחסר דמו

[52] אדם נדון בכל יום, ובית דין יושבין בעיירות בשני ובחמישי - מתקנת עזרא ואילך, (בבא קמא פב א) וכיון דיום הדין ופקידה היא – עונותיו נזכרים

[53] שמזל מאדים משמש בו בשעות זוגות, ומזל מאדים ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות, והזוגות קשין שהן רשות לשדים, כדאמר בפסחים (קי,ב) והפורעניות מוכנין; שצ"מ חנכ"ל סדר השעות: כשנתלו המאורות והמזלות שעה ראשונה של רביעי בשבת - שימש שבתאי, ובשניה - צדק, ואחריו - מאדים, ואחריו - חמה, ואחריו - נוגה, ואחריו - כוכב, ואחריו – לבנה; נמצאו שבע המזלות לשבע השעות, וחוזרים חלילה לעולם; נמצא בסדר זה לעולם סימני מזלות המשמשין בתחלת לילי השבוע: כצנ"ש חל"ם: מוצאי שבת – שעה ראשונה שלו כוכב, תחלת ליל שני - צדק, וכן בסדר הזה, וסדר תחלת סימני הימים: חל"ם כצנ"ש: שעה ראשונה של אחד בשבת - חמה, ושל שני בשבת - לבנה, ושל שלישי בשבת – מאדים - נמצא מאדים חוזר בו חלילה בשעה שמינית ביום, והיא זוגות, אבל שאר ימים - אין מאדים בזוגות שלהם אם לא בלילה, ובלילה אין דרך להקיז

[54] שהרי שעה ראשונה של יום נוגה, לפי הסדר של חל"ם כצנ"ש תחלת הימים, וכיון שתחלתו נוגה וסדר הליכתן שצ"ם חנכ"ל - נמצאו מתחילין לחזור חלילה בשעה רביעית, נמצא מאדים בשעה ששית

[55] הורגלו בו מפני דוחקן, שיהיו קרובים לסעודת שבת, ואמרינן בפירקין דלעיל: (שבת קיח ב) כבוד שבת בדגים גדולים, ובמסכת עבודה זרה (כט,א) אמרינן: שני לדם - דג

[56] רביעי בשבת שהוא רביעי לחדש, או ארביסר לחדש, או עשרים וארבע לחדש - כולהון קשה להקזה

[57] שאין ארבעה ימים עד סוף החדש, ואיכא דאמרי דליכא רביעי בשבת בתריה באותו חדש, ואינו כן

[58] שהאוכל מכביד את האדם, והקזה שאחר אכילה אינו מועיל אלא לאותו כובד

[59] במקיז

[60] מי שיש לו דם המכביד עליו, אפילו לאחר אכילה - מקיז ומיקל

[61] דלועין

[62] כלומר: אם יהיו בזול מאד - קנה ראשי בהמה, ואם לאו - אל תקח, שאינן בריאין לאכול

[63] כמו: 'על שפם' (ויקרא יג מה) גרויינו"ן בלע"ז: שפתים של בהמה

[64] שהיו התלמידים מתעצלין מלבא בבית המדרש

[65] כלומר: היום הזה אבד לו, ואין בו תועלת

[66] כדמפרש רבן שמעון בן גמליאל:

[67] צמר מנופץ

[68] תאומים, וקשורין טבורן זה בזה

[69] זה אילך וזה אילך, ונמצאו מסוכנין

[70] שהוכיח יחזקאל לישראל את חסדי הקדוש ברוך הוא שעמהן; 'תוכחה' - לשון לשון לכו ונוכחה (ישעיהו א יח): להתווכח ולהודיע מי הוא שסרח על שכנגדו

[71] למשעי = לטוח ולהחליק בשרו

[72] ובשרו מתקשה

[73] אנמליו"ן בלע"ז; ולאו היינו 'אסובי ינוקא' דאמרן לעיל בפרק 'כל הכלים' (קכג,א), דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסר! אלא לפופי בעלמא, כמו שעושין בחגורות ופסיקיאות

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]