ביאור:בבלי שבת דף צא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבת: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מהו דתימא '^[1] בטולי בטלה מחשבתו ^[2] - קא משמע לן כל העושה ^[3] - על דעת ראשונה הוא עושה ^[4].

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה.

פשיטא: כל שהוא תנן ^[5]!?

מהו דתימא 'כל שהוא - לאפוקי מגרוגרת ^[6], ולעולם עד דאיכא כזית - קא משמע לן.

מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה: אלא מעתה ^[7], חישב להוציא כל ביתו ^[8] הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה?

התם בטלה דעתו אצל כל אדם ^[9].

וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו ^[10]:

מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר, דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו, ובא אחר והוציא - נתחייב זה במחשבתו של זה.

אמר רבא אמר רב נחמן: הוציא כגרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה, אי נמי לזריעה ונמלך עליה לאכילה ^[11] – חייב.

פשיטא: זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא!?

מהו דתימא 'בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה, והא ליכא' - קא משמע לן.

בעי רבא: הוציא חצי גרוגרת לזריעה, ותפחה ^[12], ונמלך עליה לאכילה ^[13] - מהו?: אם תימצי לומר התם הוא דמיחייב ^[14], דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא ^[15], ^[16] הכא - כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה שיעור אכילה ^[17] לא מיחייב? או דילמא כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה ^[18] מיחייב אמחשבה דזריעה, השתא נמי מיחייב ^[19]? ואם תימצי לומר 'כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה השתא נמי מיחייב', הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו? הכא ודאי כי אישתיק אמחשבה קמייתא לא מיחייב ^[20]? או דילמא בתר השתא אזלינן ^[21], ומיחייב? ואם תימצי לומר בתר השתא אזלינן ומיחייב, הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו? יש דיחוי לענין שבת ^[22] או אין דיחוי לענין שבת?

תיקו.

בעא מיניה רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לבית טמא מהו? למאי?: אי לענין שבת - כגרוגרת בעינן, אי לענין טומאה ^[23] - כביצה אוכלין בעינן?

לעולם לענין שבת, וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה ^[24] – מאי? מדמצטרף לענין טומאה - מיחייב נמי לענין שבת ^[25]? ^[26] או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן?

אמר ליה: תניתוה: 'אבא שאול אומר: שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת ^[27]' ואמאי? לימא: מדלענין

עמוד ב

יוצא בכזית ^[28] - לענין שבת נמי בכזית!

הכי? השתא: התם, מדאפקיה חוץ לחומת העזרה ^[29] - איפסיל ליה ביוצא; אשבת לא מיחייב עד דמפיק ליה לרשות הרבים; הכא שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין ^[30]!

חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו:

פשיטא ^[31]!

אמר אביי: ^[32] הכא במאי עסקינן? - ^[33] כגון שזרקו לאוצר ומקומו ניכר ^[34]; מהו דתימא 'כיון דמקומו ניכר, במילתיה קמייתא קאי ^[35]'? קא משמע לן מדזרקיה לאוצר - בטולי בטליה.

משנה:

המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה ^[36], בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר – פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת ^[37].

קופה שהיא מליאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה, אף על פי שרוב פירות מבחוץ – פטור, עד שיוציא את כל הקופה ^[38].

גמרא:

האי 'אסקופה' מאי?: אילימא אסקופה רשות הרבים ^[39] – פטור? הא קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים!? אלא אסקופה רשות היחיד ^[40]? בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר - פטור? הא קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים ^[41]?!

אלא אסקופה כרמלית ^[42], והא קא משמע לן: טעמא - דנח בכרמלית, הא לא נח בכרמלית – מיחייב ^[43].

מתניתין דלא כבן עזאי, דתניא: המוציא מחנות ^[44] לפלטיא ^[45] דרך סטיו ^[46] – חייב; ובן עזאי פוטר.

קופה שהיא [פירות ונתנה על אסקופה החיצונה, אף על פי שרוב פירות מבחוץ – פטור, עד שיוציא את כל הקופה]:

אמר חזקיה: לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין ^[47], אבל מליאה חרדל ^[48] – ^[49] חייב; אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד ^[50]; ורבי יוחנן אמר: אפילו מליאה חרדל – פטור; אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד.

אמר רבי זירא: מתניתין - דלא כחזקיה דיקא ודלא כרבי יוחנן דיקא: כחזקיה לא דיקא, דקתני עד שיוציא את כל הקופה: טעמא דכל הקופה, הא כל הפירות – פטור, אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד; כרבי יוחנן לא דיקא, דקתני 'אף על פי שרוב פירות בחוץ': טעמא דרוב פירות, הא כל פירות, אף על גב דאגידא קופה מגואי – חייב, אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד!

ואלא קשיא!?

חזקיה מתרץ לטעמיה ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה; חזקיה מתרץ לטעמיה: עד שיוציא את כל הקופה במה דברים אמורים ^[51]? בקופה מליאה קישואין ודלועין ^[52], אבל מליאה חרדל - נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב; רבי יוחנן מתרץ לטעמיה: ^[53] אף על פי שרוב פירות בחוץ - ולא רוב פירות בלבד, אלא אפילו כל פירות – פטור, עד שיוציא את כל הקופה.

מיתיבי [שבת פ"ח מ"ז]: המוציא קופת הרוכלין ^[54] ונתנה על אסקופה החיצונה, אף על פי שרוב מינין בחוץ - פטור עד שיוציא את כל הקופה; קסלקא דעתא בצררי ^[55], קשיא לחזקיה!

אמר לך חזקיה: הכא במאי עסקינן? – באורנסי ^[56].

מתיב רב ביבי בר אביי: 'הגונב כיס בשבת – חייב ^[57], שכבר נתחייב בגניבה ^[58] קודם שיבא לידי איסור שבת; היה מגרר ויוצא ^[59] – פטור ^[60], שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד' ^[61], ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד - קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת ^[62]!

אי דאפקיה דרך פיו [במצב שהפתח יצא, אך אחורי הכלי נשארו בפנים] - הכי נמי; הכא במאי עסקינן? - דאפקיה דרך שוליו ^[63].

והאיכא מקום חלמה ^[64]

הערות

^ כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו
^ בטלה לו מחשבתו - ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה, ולא מחשבת הוצאה
^ סתם
^ ובחשיבותיה קמא קאי
^ וסתם משנה רבי מאיר
^ דשאר אוכלין
^ דמתניתין בדעתיה תלינן, כדקאמרת: משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא
^ בהוצאה אחת, דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד
^ ושיעורא דחשיב לאינשי - חשיב
^ ואף על פי שהוכשר לזה והצניעו
^ כגרוגרת איכא שיעורא לאכילה ולהוצאה, וכל שכן לזריעה, דשיעורא בכל שהוא
^ ועמדה על גרוגרת קודם הנחה
^ והניחה
^ בההיא, אף על גב דעקירה והנחה לאו בחדא מחשבה הואי, מיחייב
^ בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו, ושיעור למחשבה שניה, הלכך מיצטרפי עקירה והנחה
^ אבל
^ למחשבה שניה של הנחה, ולא מצטרפי הנחה לעקירה
^ בהך שניה, אית בה שיעור לזריעה
^ הואיל ויש שיעור למחשבה אחרונה, ובשיעור זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה ויותר
^ דהא בשעת הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא
^ בתר מחשבה דהשתא אזלינן לענין הנחה
^ מה שחסרה בינתים, אילו אנחה בההיא שעתא - לא מיחייב; מי אמרינן תורת דיחוי: דנדחה לו מחיוב חטאת, ובטלה לה עקירה, וכי הדר תפחה והניחה - הוי הנחה בלא עקירה
^ דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו
^ שנחה אצלו והשלימו, ועל ידי הנחה זו נטמאו
^ מדחשיב הך זריקה לענין טומאה - חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא כגרוגרת, ומיחייב
^ או לא:
^ אם הוציאן לרשות הרבים בשבת
^ בכזית מיחייב, דהא חשיבה הוצאה לענין איפסולי ביוצא: דאי אכליה הוא עובר בלאו, דכל שבקודש פסול - בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, ואכילה בכזית
^ להיקף החיל שלפני עזרת נשים, או לעזרת נשים שהיא בחיל
^ דעד דאתנח ונצטרף עם השאר (לא קבל טומאתו מן האויר דהא) לא הוי ביה שיעור
^ כיון דלא זרעיה בטליה ממחשבה קמייתא, והוה ליה ככל אדם
^ מתניתין בשלא נמלך עליו בפירוש, אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו, וזהו ביטול מחשבה מדלא אצנעיה לחודיה
^ ולמיתנייה איצטריך
^ שלא נתערב יפה עם השאר, והרי הוא ניכר ביניהם
^ דהוה ליה כמאן דאצנעיה לחודיה
^ בגמרא מוקי לה באסקופה כרמלית
^ עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב, והכא הוה ליה עקירה ממקום חיוב והנחה במקום פטור, והדר עקריה ממקום פטור ואנחיה במקום חיוב
^ כלומר: אלא אם כן הוציא בראשונה כל הקופה; ובגמרא מפרש לה
^ כגון גבוה תשעה ורחב ארבעה ורבים מכתפין עליו: דחזיא לרבים לכתופי, כדאמר בפרק קמא (שבת ח א)
^ גבוהה עשרה ורחבה ארבעה
^ כי חזר והוציאה - ליחייב, דאיכא עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים
^ משלשה ועד תשעה, [ולא תשעה בכלל], ואינה מקורה, ורחבה ארבעה
^ ואף על גב דהעבירו דרך כרמלית, ולא אמר מהלך כעומד דמי, ואיכא הנחת גופו דהוי כהנחת חפץ
^ רשות היחיד
^ רשות הרבים
^ מקום מוקף איצטבאות לישב, והוא כרמלית: דלא בקעיה ביה רבים להדיא
^ שהן ארוכין, ועדיין יש מהם בפנים, וכל מה דאגיד לגואי כל דהו - לאו הוצאה היא
^ שהרי יש ממנו [גרעיני חרדל שהן] כולן בחוץ
^ אף על פי שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים
^ לומר 'לא יצא כולו ועדיין אגדו בידו בפנים'; זהו לשון התלמוד לענין שבת: כל כמה דלא נפיק ליה כוליה - קרי ליה 'אגוד', ד'אגודו' שייך לגבי רשות קמא
^ דעד שיוציא את כל הקופה
^ שהן ממלאין בארכן את כל רוחב הקופה, וכל כמה דלא נפק כולה קופה - לא נפיק אינהו
^ תרתי קתני מתניתין, לא זו אף זו: דסיפא מוכחא: דקתני 'כל הקופה' ולא קתני 'כל הפירות', והכי קאמר:
^ מוכרי בשמים
^ שהיה בה צרור של בשמים שחוקין, דכי אפקה למקצת קופה - נפיק בההיא פורתא כמה צרורות כולן, וקתני פטור, אלמא: אגד כלי שמיה אגד
^ אגודות שרשין ארוכין, או קנה או קילופה של קנמון שהן ארוכין
^ בתשלומין, ואף על פי שנדון בנפשו
^ בשעה שהגביה הכיס בבית הבעלים
^ שלא קנאה בהגבהה, אלא בהוצאה מבית הבעלים
^ מתשלומין
^ ובכתובות פריך: אי דאפקיה לרשות הרבים - איסור גניבה ליכא, דרשות הרבים לאו מקום קנייה היא! ומוקי לה בצדי רשות הרבים, אי נמי: שצירוף ידו למטה משלשה וקִבלה
^ דכיון שהוציאו מקצתו - קנה כל המעות שמבחוץ, שיכול להוציאו דרך פיו; ולענין שבת מפטר: דאגידי גבי רשות היחיד על ידי הכלי
^ וכיון דלא מצי למשקל - לא קני בהגבהתו
^ מקום התפירה; 'חלמה' = שולדור"א [חיבור] כמו ב'העור והרוטב' (חולין קכג א): 'שאני עור דחלים'

[1] כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו

[2] בטלה לו מחשבתו - ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה, ולא מחשבת הוצאה

[3] סתם

[4] ובחשיבותיה קמא קאי

[5] וסתם משנה רבי מאיר

[6] דשאר אוכלין

[7] דמתניתין בדעתיה תלינן, כדקאמרת: משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא

[8] בהוצאה אחת, דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד

[9] ושיעורא דחשיב לאינשי - חשיב

[10] ואף על פי שהוכשר לזה והצניעו

[11] כגרוגרת איכא שיעורא לאכילה ולהוצאה, וכל שכן לזריעה, דשיעורא בכל שהוא

[12] ועמדה על גרוגרת קודם הנחה

[13] והניחה

[14] בההיא, אף על גב דעקירה והנחה לאו בחדא מחשבה הואי, מיחייב

[15] בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו, ושיעור למחשבה שניה, הלכך מיצטרפי עקירה והנחה

[16] אבל

[17] למחשבה שניה של הנחה, ולא מצטרפי הנחה לעקירה

[18] בהך שניה, אית בה שיעור לזריעה

[19] הואיל ויש שיעור למחשבה אחרונה, ובשיעור זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה ויותר

[20] דהא בשעת הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא

[21] בתר מחשבה דהשתא אזלינן לענין הנחה

[22] מה שחסרה בינתים, אילו אנחה בההיא שעתא - לא מיחייב; מי אמרינן תורת דיחוי: דנדחה לו מחיוב חטאת, ובטלה לה עקירה, וכי הדר תפחה והניחה - הוי הנחה בלא עקירה

[23] דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו

[24] שנחה אצלו והשלימו, ועל ידי הנחה זו נטמאו

[25] מדחשיב הך זריקה לענין טומאה - חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא כגרוגרת, ומיחייב

[26] או לא:

[27] אם הוציאן לרשות הרבים בשבת

[28] בכזית מיחייב, דהא חשיבה הוצאה לענין איפסולי ביוצא: דאי אכליה הוא עובר בלאו, דכל שבקודש פסול - בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, ואכילה בכזית

[29] להיקף החיל שלפני עזרת נשים, או לעזרת נשים שהיא בחיל

[30] דעד דאתנח ונצטרף עם השאר (לא קבל טומאתו מן האויר דהא) לא הוי ביה שיעור

[31] כיון דלא זרעיה בטליה ממחשבה קמייתא, והוה ליה ככל אדם

[32] מתניתין בשלא נמלך עליו בפירוש, אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו, וזהו ביטול מחשבה מדלא אצנעיה לחודיה

[33] ולמיתנייה איצטריך

[34] שלא נתערב יפה עם השאר, והרי הוא ניכר ביניהם

[35] דהוה ליה כמאן דאצנעיה לחודיה

[36] בגמרא מוקי לה באסקופה כרמלית

[37] עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב, והכא הוה ליה עקירה ממקום חיוב והנחה במקום פטור, והדר עקריה ממקום פטור ואנחיה במקום חיוב

[38] כלומר: אלא אם כן הוציא בראשונה כל הקופה; ובגמרא מפרש לה

[39] כגון גבוה תשעה ורחב ארבעה ורבים מכתפין עליו: דחזיא לרבים לכתופי, כדאמר בפרק קמא (שבת ח א)

[40] גבוהה עשרה ורחבה ארבעה

[41] כי חזר והוציאה - ליחייב, דאיכא עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים

[42] משלשה ועד תשעה, [ולא תשעה בכלל], ואינה מקורה, ורחבה ארבעה

[43] ואף על גב דהעבירו דרך כרמלית, ולא אמר מהלך כעומד דמי, ואיכא הנחת גופו דהוי כהנחת חפץ

[44] רשות היחיד

[45] רשות הרבים

[46] מקום מוקף איצטבאות לישב, והוא כרמלית: דלא בקעיה ביה רבים להדיא

[47] שהן ארוכין, ועדיין יש מהם בפנים, וכל מה דאגיד לגואי כל דהו - לאו הוצאה היא

[48] שהרי יש ממנו [גרעיני חרדל שהן] כולן בחוץ

[49] אף על פי שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים

[50] לומר 'לא יצא כולו ועדיין אגדו בידו בפנים'; זהו לשון התלמוד לענין שבת: כל כמה דלא נפיק ליה כוליה - קרי ליה 'אגוד', ד'אגודו' שייך לגבי רשות קמא

[51] דעד שיוציא את כל הקופה

[52] שהן ממלאין בארכן את כל רוחב הקופה, וכל כמה דלא נפק כולה קופה - לא נפיק אינהו

[53] תרתי קתני מתניתין, לא זו אף זו: דסיפא מוכחא: דקתני 'כל הקופה' ולא קתני 'כל הפירות', והכי קאמר:

[54] מוכרי בשמים

[55] שהיה בה צרור של בשמים שחוקין, דכי אפקה למקצת קופה - נפיק בההיא פורתא כמה צרורות כולן, וקתני פטור, אלמא: אגד כלי שמיה אגד

[56] אגודות שרשין ארוכין, או קנה או קילופה של קנמון שהן ארוכין

[57] בתשלומין, ואף על פי שנדון בנפשו

[58] בשעה שהגביה הכיס בבית הבעלים

[59] שלא קנאה בהגבהה, אלא בהוצאה מבית הבעלים

[60] מתשלומין

[61] ובכתובות פריך: אי דאפקיה לרשות הרבים - איסור גניבה ליכא, דרשות הרבים לאו מקום קנייה היא! ומוקי לה בצדי רשות הרבים, אי נמי: שצירוף ידו למטה משלשה וקִבלה

[62] דכיון שהוציאו מקצתו - קנה כל המעות שמבחוץ, שיכול להוציאו דרך פיו; ולענין שבת מפטר: דאגידי גבי רשות היחיד על ידי הכלי

[63] וכיון דלא מצי למשקל - לא קני בהגבהתו

[64] מקום התפירה; 'חלמה' = שולדור"א [חיבור] כמו ב'העור והרוטב' (חולין קכג א): 'שאני עור דחלים'

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]