ביאור:בבלי כתובות דף מד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

הכא נמי היינו טעמא דלא גביא - מדלא כתב לה 'אוסיפית לך מאה אמאתים ^[1]' ^[2] - ^[3] אחולי אחילתיה לשעבודא קמא ^[4].

אמר מר ^[5]: אי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא - לימא פליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: שני שטרות ^[6] היוצאין בזה אחר זה ^[7] - ביטל שני את הראשון ^[8]!?

לאו מי איתמר עלה 'אמר רב פפא: ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא ^[9] - לתוספת כתביה' ^[10]? הכא נמי - הא אוסיף לה מידי ^[11]!

גופא: אמר רב נחמן: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה - ביטל שני את הראשון. אמר רב פפא: ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא - לתוספת כתביה.

פשיטא ראשון במכר ושני במתנה - ליפות כחו הוא דכתב ליה ^[12], ^[13] משום דינא דבר מצרא; וכל שכן ראשון במתנה ושני במכר, דאמרינן משום דינא דבעל חוב הוא דכתב כן ^[14]^[15]; אלא אי שניהם במכר שניהם במתנה - ביטל שני את הראשון.

מאי טעמא ^[16]?

רפרם אמר: אימר: אודויי אודי ליה ^[17].

רב אחא אמר: אימר אחולי אחליה לשיעבודיה.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו אורועי סהדי ^[18], ולשלומי פירי ^[19] ולטסקא ^[20].

מאי הוי עלה דכתובה ^[21]?

תא שמע, דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין; וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה מן הנישואין.

והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין.

משנה:

הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה ^[22] - הרי זו בחנק ^[23].

אין לה לא פתח בית האב ^[24] ולא מאה סלע ^[25].

היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - הרי זו בסקילה ^[26], ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע.

היתה הורתה ולידתה בקדושה - הרי היא כבת ישראל לכל דבריה ^[27].

יש לה אב ואין לה פתח בית האב ^[28], יש לה פתח בית האב ואין לה אב - הרי זו בסקילה; לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה.

עמוד ב

גמרא:

מנא הני מילי ^[29]?

אמר ריש לקיש: דאמר קרא (דברים כב כא: והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים) ומתה [כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך] - ^[30] לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה.

אי הכי מילקא נמי נילקי, ומאה סלע נמי לשלם?

אמר קרא 'ומתה' - למיתה נתרבתה, ולא לקנס.

ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה?

ההיא - ישראלית מעלייתא היא!

ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה?

אם כן, '^[31] בישראל' - מאי אהני ליה?

אמר רבי יוסי בר חנינא: המוציא שם רע על היתומה - פטור, שנאמר (דברים כב יט: וענשו אתו מאה כסף) ונתנו לאבי הנערה [כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו] - פרט לזו שאין לה אב.

מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבידא: '(שמות כב טז) ואם מאן ימאן אביה [לתתה לו - כסף ישקל כמהר הבתולת] לרבות יתומה לקנס ^[32] - דברי רבי יוסי הגלילי'!?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה: ^[33] בבא עליה ואח"כ נתיתמה ^[34].

רבא אמר: חייב ^[35].

ממאי?

מדתני אמי: ’[דברים כב,יט: וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על] בתולת ישראל [ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו] - ולא בתולת גרים' ^[36]: אי אמרת בשלמא כי האי גוונא בישראל מיחייב - היינו דאיצטריך קרא למעוטי גרים, אלא אי אמרת בישראל כי האי גוונא פטור - השתא בישראל פטור, בגרים מיבעיא?

אמר ריש לקיש: המוציא שם רע על הקטנה – פטור, שנאמר: (דברים כב יט: וענשו אתו מאה כסף) ונתנו לאבי הנערה [כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו] - 'נערה' מלא דבר הכתוב ^[37].

מתקיף לה רב אחא בר אבא: טעמא דכתיב בה 'הנערה', הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה? הא כתיב (דברים כב כ) ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנער[ה] ^[38] והוציאו את הנער[ה] אל פתח בית אביה וסקלוה [אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה; ובערת הרע מקרבך] וקטנה לאו בת עונשין היא!? אלא כאן 'נערה', הא כל מקום שנאמר 'נערָ' - אפילו קטנה במשמע. ^[39]

תני שילא: 'שלש מדות בנערה ^[40]:

1</ref> באו לה עדים בבית חמיה ^[41] שזינתה בבית אביה ^[42] -

הערות

^ קמאי
^ אלא כתב זמן שני לכל השלש מאות, ולא בלשון מוסיף על השטר הראשון
^ שמע מינה
^ אחילתיה לשעבודא קמא, ואם באת לגבות שטר השני תגבה מזמן שני; אבל גבי תוספת המוסיף בכל כתובות על מנה מאתים - כותבין בו 'ואוסיפית לה על מאי דתקון רבנן', הלכך לא אחילתיה לשעבודא קמא, וכדקאי קאי
^ אדרב הונא קאי, דאמר 'אם באת לגבות מאתים כו’’
^ של שדה אחת, של מכר או מתנה, וכתבן ראובן לשמעון
^ [כגון] אחד בניסן ואחד בסיון
^ ואם כתב לו אחריות, וטרפוה ממנו - אין גובה אלא מזמן שני; והכא נמי נימא ראשון בטיל ליה, דאחליה לשעבודיה קמא
^ בשטר בתרא
^ ולא לבטולי לקמא, אלא דאי מזמן שני אתי למגבי - ליקני עיקר ותוספת, ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים - לא ליקני תוספת
^ דכתב לה שלש מאות
^ ואי נמי לא אוסיף ביה - לא ביטל את הראשון, אלא דלא ליתו בני מצרא לערעורי עליה
^ דקיימא לן: מתנה לית בה
^ דאי אתי בעל חוב וטריף ליה מיניה - קבל עליו אחריות בשטר השני, דנהדר וניגבי מיניה מעות הכתובים כאן
^ ובשני מקרים אלה אין נזקקים לכלל של רב נחמן, שבשני מקרים אלה ברור שהשטר השני היא הערמה, ולכן - אם שני השטרות לפנינו – השני בטל [– על פי הרא"ש וראשונים נוספים, הריא"ז ועוד]
^ ביטל
^ בעל השטר, שהראשון מזויף היה; ונתרצה על האחר לגבות מזמן שני
^ החתומים בראשון: לרפרם פסולים לרב אחא כשרים [להעיד לטובת מוציא שתי השטרות בענין אחר, שהרי הוא הראה אותם פסולים; אבל לאחרים הם כשרים, שהרי לא הוכח שעשו דבר שלא כהוגן – כן פירשו תוספות ד"ה איכא בינייהו]
^ שאכל לוקח בין זמן ראשון לזמן שני: לרפרם משלם
^ לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני: לרפרם על המוכר לפרוע, לרב אחא על הלוקח לפרוע
^ מאימת גביא
^ באירוסין, והיא נערה
^ ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלש שנים, דבחזקת בתולה היא; דכי כתיבא סקילה - בנערה המאורסה בישראל כתיבא, דכתיב [והוציאו את הנערָ אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה] כי עשתה נבלה בישראל [לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך [דברים כב,כא]]
^ אין צריכים להוציאה אל פתח בית אביה
^ אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממין דכולה פרשה בישראל כתיבא
^ בגמרא יליף לה
^ ויש לה פתח בית אב ומאה סלעים
^ כגון שאין לו בית; ובישראלית קמיירי
^ שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - בסקילה
^ והאי 'ומתה' קרא יתירא הוא
^ כי עשתה נבלה
^ במפתה הכתוב מדבר; דמצי למיכתב 'ואם ימאן' וכתב 'ואם מאן ימאן' - בין אביה קיים וממאן, בין שאין אביה קיים והיא ממאנת; אלמא אף על גב דכתיב באונס 'ונתן... לאבי הנערָ', ואונס ומפתה מהדדי גמירי - מיחייב קנס איתומה; וכי תימא שאני הכא דרבי רחמנא [אבל לגבי מוציא שם רע לא אתרבאי] - הכא נמי לאו יתומה משמע מריבוי אלא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב, כדאמרינן ב'אלו נערות' (לעיל לט,ב); ויתומה לא אתרבאי הכא, אלא דסבירא ליה לתנא ד'אביה' דקאמר קרא (שמות כב טז) - לאו למעוטי יתומה, אלא למימרא דקנסה לאביה, ולא לעצמה; והוא הדין ל'אביה' האמור במוציא שם רע (דברים כב כא: לזנות בית אביה)
^ הא יתומה דקאמר תנא
^ ולעולם 'אבי הנערה' - למעוטי יתומה, בין בקנס בין בהוצאת שם רע
^ המוציא שם רע על היתומה
^ והא בתולת גרים יתומה היא, דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי כשל חמור דכתיב (יחזקאל כג) 'וזרמת סוסים זרמתם' והוא לשון שכבת זרע הזורם כזרם מים, ואצטריך קרא למעוטי
^ בכל מקום כתיב 'נער' וכאן כתיב 'נערה' מלא - להוציא את הקטנה
^ פסוק כא
^ אלא האי דכתיב מלא - לא ללמד על עצמו בא, ולהוציא את הקטנה, דבלאו הך דרשא - אמעיטא לה קטנה, כדאמרינן, דלאו בת עונשין; אלא ללמד בא על כל 'נערה' שבתורה שכתובין חסר - לומר שאף הקטנה במשמע; והכי יליף כאן 'נערה' כאן, שאי אפשר בקטנה, כתיב מלא - הא למדת שכל מקום שנכתב חסר אף הקטנה במשמע כגון באונס ומפתה.
^ במיתת נערה המאורסה
^ לאחר שניסת
^ באירוסין

[1] קמאי

[2] אלא כתב זמן שני לכל השלש מאות, ולא בלשון מוסיף על השטר הראשון

[3] שמע מינה

[4] אחילתיה לשעבודא קמא, ואם באת לגבות שטר השני תגבה מזמן שני; אבל גבי תוספת המוסיף בכל כתובות על מנה מאתים - כותבין בו 'ואוסיפית לה על מאי דתקון רבנן', הלכך לא אחילתיה לשעבודא קמא, וכדקאי קאי

[5] אדרב הונא קאי, דאמר 'אם באת לגבות מאתים כו’’

[6] של שדה אחת, של מכר או מתנה, וכתבן ראובן לשמעון

[7] [כגון] אחד בניסן ואחד בסיון

[8] ואם כתב לו אחריות, וטרפוה ממנו - אין גובה אלא מזמן שני; והכא נמי נימא ראשון בטיל ליה, דאחליה לשעבודיה קמא

[9] בשטר בתרא

[10] ולא לבטולי לקמא, אלא דאי מזמן שני אתי למגבי - ליקני עיקר ותוספת, ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים - לא ליקני תוספת

[11] דכתב לה שלש מאות

[12] ואי נמי לא אוסיף ביה - לא ביטל את הראשון, אלא דלא ליתו בני מצרא לערעורי עליה

[13] דקיימא לן: מתנה לית בה

[14] דאי אתי בעל חוב וטריף ליה מיניה - קבל עליו אחריות בשטר השני, דנהדר וניגבי מיניה מעות הכתובים כאן

[15] ובשני מקרים אלה אין נזקקים לכלל של רב נחמן, שבשני מקרים אלה ברור שהשטר השני היא הערמה, ולכן - אם שני השטרות לפנינו – השני בטל [– על פי הרא"ש וראשונים נוספים, הריא"ז ועוד]

[16] ביטל

[17] בעל השטר, שהראשון מזויף היה; ונתרצה על האחר לגבות מזמן שני

[18] החתומים בראשון: לרפרם פסולים לרב אחא כשרים [להעיד לטובת מוציא שתי השטרות בענין אחר, שהרי הוא הראה אותם פסולים; אבל לאחרים הם כשרים, שהרי לא הוכח שעשו דבר שלא כהוגן – כן פירשו תוספות ד"ה איכא בינייהו]

[19] שאכל לוקח בין זמן ראשון לזמן שני: לרפרם משלם

[20] לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני: לרפרם על המוכר לפרוע, לרב אחא על הלוקח לפרוע

[21] מאימת גביא

[22] באירוסין, והיא נערה

[23] ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלש שנים, דבחזקת בתולה היא; דכי כתיבא סקילה - בנערה המאורסה בישראל כתיבא, דכתיב [והוציאו את הנערָ אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה] כי עשתה נבלה בישראל [לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך [דברים כב,כא]]

[24] אין צריכים להוציאה אל פתח בית אביה

[25] אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממין דכולה פרשה בישראל כתיבא

[26] בגמרא יליף לה

[27] ויש לה פתח בית אב ומאה סלעים

[28] כגון שאין לו בית; ובישראלית קמיירי

[29] שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - בסקילה

[30] והאי 'ומתה' קרא יתירא הוא

[31] כי עשתה נבלה

[32] במפתה הכתוב מדבר; דמצי למיכתב 'ואם ימאן' וכתב 'ואם מאן ימאן' - בין אביה קיים וממאן, בין שאין אביה קיים והיא ממאנת; אלמא אף על גב דכתיב באונס 'ונתן... לאבי הנערָ', ואונס ומפתה מהדדי גמירי - מיחייב קנס איתומה; וכי תימא שאני הכא דרבי רחמנא [אבל לגבי מוציא שם רע לא אתרבאי] - הכא נמי לאו יתומה משמע מריבוי אלא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב, כדאמרינן ב'אלו נערות' (לעיל לט,ב); ויתומה לא אתרבאי הכא, אלא דסבירא ליה לתנא ד'אביה' דקאמר קרא (שמות כב טז) - לאו למעוטי יתומה, אלא למימרא דקנסה לאביה, ולא לעצמה; והוא הדין ל'אביה' האמור במוציא שם רע (דברים כב כא: לזנות בית אביה)

[33] הא יתומה דקאמר תנא

[34] ולעולם 'אבי הנערה' - למעוטי יתומה, בין בקנס בין בהוצאת שם רע

[35] המוציא שם רע על היתומה

[36] והא בתולת גרים יתומה היא, דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי כשל חמור דכתיב (יחזקאל כג) 'וזרמת סוסים זרמתם' והוא לשון שכבת זרע הזורם כזרם מים, ואצטריך קרא למעוטי

[37] בכל מקום כתיב 'נער' וכאן כתיב 'נערה' מלא - להוציא את הקטנה

[38] פסוק כא

[39] אלא האי דכתיב מלא - לא ללמד על עצמו בא, ולהוציא את הקטנה, דבלאו הך דרשא - אמעיטא לה קטנה, כדאמרינן, דלאו בת עונשין; אלא ללמד בא על כל 'נערה' שבתורה שכתובין חסר - לומר שאף הקטנה במשמע; והכי יליף כאן 'נערה' כאן, שאי אפשר בקטנה, כתיב מלא - הא למדת שכל מקום שנכתב חסר אף הקטנה במשמע כגון באונס ומפתה.

[40] במיתת נערה המאורסה

[41] לאחר שניסת

[42] באירוסין

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]