ביאור:בבלי בבא מציעא דף עא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בכדי חייו [1].
רבינא אמר: הכא [2] - בתלמידי חכמים עסקינן; טעמא מאי גזור רבנן [3] - שמא [4]ילמוד ממעשיו [5], וכיון דתלמיד חכם הוא - לא ילמוד ממעשיו.
[עיין תוספות לעיל ד"ה תשיך: ... ומה שנהגו עתה להלוות לנכרים, אומר רבנו תם: משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וקי"ל כאידך לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף, ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דנכרי; ואפילו ללישנא קמא יש להתיר, לפי שיש עלינו מס מלך ושרים, והכל הוי 'כדי חיינו'; ועוד שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם, הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן. ע"כ.]
איכא דמתני לה להא דרב הונא [לעיל: אמר רב נחמן: אמר לי הונא: לא נצרכא אלא דאפילו רבית דעובד כוכבים] אהא: דתני רב יוסף: (שמות כב כד) אם כסף תלוה את עמי את העני עִמָּך [לא תהיה לו כנשה; לא תשימון עליו נשך]; עמי [6] ונכרי [7] - עמי קודם; עני ועשיר - עני קודם; ענייך [8] ועניי עירך - ענייך קודמין [9]; עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין [10].
אמר מר: 'עמי ונכרי - עמי קודם' – פשיטא? אמר רב נחמן: אמר לי הונא: לא נצרכא, דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם.
תניא: אמר רבי יוסי: בא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית: אדם קורא לחבירו 'רשע', יורד עמו לחייו [11], והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין 'פלוני זה כפר באלהי ישראל [12]'.
תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית - עליו הכתוב אומר (תהלים טו ה) כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם - הא למדת שכל המלוה ברבית - נכסיו מתמוטטין [13].
והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין?
אמר רבי אלעזר: הללו מתמוטטין ועולין [14], והללו מתמוטטין ואינן עולין [15].
(חבקוק א יג) [טהור עינים מראות רע והביט אל עמל לא תוכל] למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו; אמר רב הונא: צדיק ממנו – בולע, צדיק גמור - אינו בולע [16].
תניא: רבי אומר: גר צדק האמור לענין מכירה, וגר תושב האמור לענין רבית - איני יודע מה הוא; גר צדק האמור לענין מכירה דכתיב (ויקרא כה לט) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך [לא תעבד בו עבדת עבד] [17]; ולא לך אלא לגר, שנאמר (ויקרא כה מז) [וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו; ונמכר] לגר [תושב עמך או לעקר משפחת גר]; ולא לגר צדק, אלא לגר תושב, שנאמר 'לגר תושב'; 'משפחת גר' - זה הנכרי; כשהוא אומר 'או לעקר' - זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה [18].
אמר מר [19]: 'ולא לך אלא לגר, שנאמר "לגר"': - למימרא דגר קני עבד עברי? ורמינהי: אין הגר נקנה בעבד עברי, ואין אשה וגר קונין עבד עברי: גר לא נקנה בעבד עברי: ושב אל משפחתו (ויקרא כה י: וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה, יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו) בעינן, והא ליכא; ואין אשה וגר קונין עבד עברי: אשה - לאו אורח ארעא [20]; גר נמי גמירי דמקני [21] - קני [22], דלא מקני לא קני?
אמר רב נחמן בר יצחק: אינו קונה ודינו כישראל, אבל קונה ודינו כנכרי, דתניא [23]: הנרצע [24] והנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת [25]
אמר מר: 'ואין אשה וגר קונין עבד עברי'; נימא דלא כרבן שמעון בן גמליאל, דתניא: 'אשה קונה את השפחות ואינה קונה את העבדים; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף קונה את העבדים'!?
אפילו תימא רבן שמעון בן גמליאל, ולא קשיא: כאן בעבד עברי כאן בעבד כנעני: עבד עברי צניע לה [26], עבד כנעני פריץ לה [27]; אלא הא דתני רב יוסף: 'ארמלתא לא תרבי כלבא [28], ולא תשרי בר בי רב באושפיזא': בשלמא בר בי רב - צניע לה [29], אלא כלבא - כיון דמסריך בה – מירתתא [30]?
אמרי: כיון דכי שדיא ליה אומצא - מסריך בתרה, אמרי אינשי משום אומצא דשדיא ליה הוא דמסריך.
גר תושב [31] האמור לענין רבית מאי היא? דכתיב (ויקרא כה לה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך [32] אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך; ורמינהי: 'לוֹין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב'!?
אמר רב נחמן בר יצחק: מי כתיב 'אל תקח מאתם'? '[33] מאתו' כתיב [34], מישראל [35]!
תנו רבנן: (ויקרא כה לו) 'אל תקח מאתו נשך ותרבית [ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך]’ - אבל אתה נעשה לו ערב [36]';
ערב למאן [37]? אילימא ערב לישראל - והא תנן [משנה יא; (להלן עה,ב)]: אלו עוברין בלא תעשה [38]: המלוה והלוה הערב והעדים! אלא לנכרי; וכיון דדיניה דנכרי דאזיל בתר ערבא [39] - איהו [40] ניהו דקא שקיל מיניה רביתא!
אמר רב ששת: שקיבל עליו לדון בדיני ישראל [41].
אי קיבל עליו לדון בדיני ישראל - רבית נמי לא לשקול?
אמר רב ששת: שקיבל עליו לזו, ולא קיבל עליו לזו.
מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי כו':
תנו רבנן: 'מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי, אבל לא מדעת ישראל. כיצד? ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית, וביקש להחזירם לו; מצאו ישראל אחר ואמר לו "תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו" - אסור [42]; ואם העמידו אצל נכרי [43] – מותר [44]; וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית, וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר לו "תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו" – מותר; ואם העמידו אצל ישראל – אסור [45].' בשלמא סיפא [46] – לחומרא [47], אלא רישא [48] - כיון דאין שליחות לנכרי [49], איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא!?
אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: הכא במאי עסקינן? - כגון דאמר ליה [50]: "הניחם על גבי קרקע והיפטר" [51].
אי הכי מאי למימרא?
אלא אמר רב פפא: כגון שנטל ונתן ביד [52].
ואכתי מאי למימרא?
מהו דתימא נכרי גופיה: כי עביד - אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב [53] - קא משמע לן [שאין מחמירים].
רב אשי אמר: כי אמרינן 'אין שליחות לנכרי' - הני מילי בתרומה, אבל בכל התורה כולה [54] - יש שליחות לנכרי.
והא דרב אשי ברותא היא: מאי שנא תרומה – דלא, דכתיב אתם (במדבר יח כח) [55] גם אתם [תרומת ה' מכל מעשרתיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן] - מה אתם בני ברית אף שלוחכם נמי בני ברית;- שליחות דכל התורה כולה - נמי מתרומה גמרינן לה [56]!?
אלא דרב אשי ברותא היא.
איכא דאמרי: אמר רב אשי: כי אמרינן 'אין שליחות לנכרי' הני מילי אינהו לדידן, אבל אנן לדידהו [57] - הוינא להו שליח [58].
והא דרב אשי - ברותא היא: מאי שנא אינהו לדידן – דלא, דכתיב 'אתם' 'גם אתם' - לרבות שלוחכם: מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אנן לדידהו נמי: 'מה אתם בני ברית' קאמר [59]! [60]
אלא הא דרב אשי ברותא היא.
רבינא אמר: נהי דשליחות לנכרי לית ליה, זכיה מדרבנן אית ליה [61], מידי דהוי אקטן: קטן - לאו אף על גב דלית ליה שליחות [62] -
הערות
[עריכה]- ^ 'בכדי חייו' התירו לו, ויותר מכאן אסור מדרבנן, דלמא אתי למיסרך
- ^ מתניתין, דקתני 'מלוין אותן ברבית'
- ^ אמרו רבנן 'רבית נכרי אסור'
- ^ ירגיל הנכרי אצלו, ו
- ^ לא גרסינן 'דלמא אתי למיסרך'
- ^ אם כסף תלוה את עמי
- ^ באין ללוות
- ^ עניים שהם קרובין וממשפחתך
- ^ דכתיב 'עמך': הקרובין לך
- ^ דהנך הוו 'עמך' טפי
- ^ רגיל להתקוטט עמו כאילו הכהו וכאילו בא להורגו; ואני שמעתי: רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו, וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה; ועוד: דאמרינן בכתובות (דף נ.) 'עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו, מכאן ואילך יורד עמו לחייו' ומאי 'יורד לתוך אומנותו' איכא? הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר!
- ^ שהלוה ישראל ברבית
- ^ דוק הכי: עושה אלה לא ימוט - הא אם נתן בנשך ימוט
- ^ והכי משמע קרא: 'כל עושה אלה - לא ימוט לעולם' כלומר: ואם ימוט אין מוטתו מוטת עולם
- ^ אבל הנותן בנשך ימוט לעולם
- ^ ואף על פי שמתמוטט - עולה ואינו נבלע לעולם
- ^ לעיל קאי, ורישא דברייתא במסכת ערכין (דף ל:): בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית - סוף מוכר מטלטליו כו' עד לא באת לידו עד שמוכר עצמו, שנאמר 'ונמכר לך'
- ^ לחטוב עצים ולשאוב מים
- ^ השתא מפרש מאי קשיא ליה, דקאמר 'איני יודע מהו'
- ^ שהוא מתייחד עמה
- ^ הנקנה בעבד עברי
- ^ קונה בעבד עברי
- ^ דיש חילוק בין הנמכר לנכרי לנמכר לישראל
- ^ בעבד עברי [הנמכר] לישראל, ומת האדון קודם היובל
- ^ הנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, שנאמר (שמות כא) 'ועבדוֹ לעולם' - ולא לבן [ולא לבת]; הנמכר לנכרי ילפינן בקדושין (דף יז:) 'וחשב עם קונהו' ולא עם יורשי קונהו
- ^ מוחזק צנוע הוא בעיניה: שאם יקלקלו יחד לא יתפאר לגלות הדבר; הלכך אסור לקנותו
- ^ ויראה היא להפקיר לו את עצמה
- ^ לא תגדל כלב שמא תקלקל עמו
- ^ ובטוחה שלא יודע [אולי צ"ל 'יודיע’]
- ^ להיות נרבעת לו
- ^ שקיבל עליו לא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות
- ^ פסוק לו
- ^ אל תקח
- ^ א'אחיך' [שבסוף הפסוק, ולא על כל אלו שבפסוק הקודם] קאי
- ^ וכי כתיב 'גר תושב' - לענין 'וחי עמך' כתיב: שאתה מצווה להחיותו
- ^ ערבו של לוה כנגד המלוה
- ^ מי הוא המלוה שאני מותר לעשות לו ערב
- ^ משום לא תשימון (שמות כב)
- ^ אינו תובע אלא את הערב
- ^ ערב זה, הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל
- ^ יתבע מן הלוה תחילה, וכשלא ימצא אצלו - יגבה מן הערב; והשתא אין הערב לוה מתחילה; הלכך כי פרע לנכרי - ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה, ומאי דמוזיף ליה - שקיל מיניה
- ^ דהוא ניהו דקא מוזיף ליה ברבית
- ^ אף על פי שישראל נותנו לחבירו במצות הנכרי
- ^ דשלוחו הוא
- ^ ואף על פי שקיבלם זה מיד נכרי, משום דנכרי - שליח של ישראל, ושלוחו של אדם כמותו
- ^ דקתני 'אם העמידו אצל ישראל - אסור', דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל
- ^ חומרא דרבנן הוא: למיסר דהא דקיימא לן ד'שלוחו של אדם כמותו' - בשולח ישראל; ושליח ישראל נאמר דמתרומה גמרינן [בפרק שני דקדושין (דף מא:)] אתם גם אתם - לרבות שלוחכם: מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית
- ^ דקתני 'אם העמידו אצל נכרי - מותר'
- ^ וישראל מישראל קיבלם
- ^ נכרי לישראל ראשון
- ^ וכן עשה, ומשם נטלם ישראל שני
- ^ וקבלם מן הראשון ונתנם לשני
- ^ שהרי הוא הביאו אצלו, והוי נכרי שלוחו, ונחמיר מדרבנן למיסר כדמחמרינן בסיפא
- ^ שיהא שלוחו כמותו
- ^ כן תרימו
- ^ בקדושין
- ^ כגון רישא דברייתא
- ^ וסיפא לחומרא, כדאמרן
- ^ ו'אתם' היינו שולחים: לא נאמרה שליחות אלא בשולח ישראל ושליח ישראל
- ^ מאן דגריס הכא 'אף שלוחכם בני ברית' משתבש.
- ^ שיהא ישראל זוכה לצורך נכרי; הלכך ההוא ישראל זוכה ליה מדרבנן בהלואה זו מישראל שני [מהר"ם: ראשון]
- ^ דכי כתב שליחות - בגדול כתב: בראוי לתרום, שיהא הקדשו הקדש, ודיבורו חל: דגבי הקדשות ונדרים – 'איש' כתיב, וגבי תרומה 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו' (שמות כה)