ביאור:בבלי בבא מציעא דף סה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה ^[1].

אמר ליה: הני מילי היכא דלא מסיק ביה זוזי; מר - כיון דמסיק בהו זוזי - מיחזי כרבית, דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: 'אף על פי שאמרו 'הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר' - הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר.

אמר ליה: הדרי בי.

אמר אביי: האי מאן דמסיק זוזי דריביתא בחבריה, וקא אזלי חטי ארבעה גריוי בזוזא בשוקא, ויהיב ליה איהו חמשה; כי מפקינן מיניה ^[2] - ארבעה מפקינן מיניה; אידך אוזולי הוא דקא מוזיל גביה.

רבא אמר: חמשה מפקינן מיניה, דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה.

ואמר אביי: האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה, ויהיב ליה גלימא בגוייהו, כי מפקינן מיניה - ארבעה מפקינן מיניה, גלימא לא מפקינן מיניה ^[3].

רבא אמר: גלימא מפקינן מיניה; מאי טעמא? כי היכי דלא לימרו 'גלימא דמכסי וקאי - גלימא דריביתא הוא'.

אמר רבא: האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה, ואגר ליה חצר דמתגרא בעשרה ואוגריה נהליה בתריסר, כי מפקינן מיניה - תריסר מפקינן מיניה.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ולימא ליה: "כי אגרא הכי ^[4] - דהוה קא משתרשי לי ^[5]; השתא דלא משתרשי לי - כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא"!?

משום דאמר ליה: סברת וקבלת.

משנה:

מרבין על השכר ^[6] ואין מרבין על המכר ^[7].

כיצד?

השכיר לו את חצרו ואמר לו "אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חודש בחודש ^[8] - ^[9] סלע לחודש" – מותר; מכר לו את שדהו, ואמר לו "אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי היא שלך באלף זוז; אם לגורן ^[10] - בשנים עשר מנה" – אסור.

גמרא:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?

רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: שכירות אינה משתלמת ^[11] אלא בסוף ^[12]; והאי - כיון דלא מטא זמניה למיגב - לאו אגר נטר ליה: משווא הוא דהכי שויא [אולי: מעריך הוא שכך שוויו]; והאי דקאמר ליה "אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה" - אוזולי הוא דקא מוזיל גביה; סיפא - כיון דזביני נינהו, ובעי למישקל דמי מעכשיו, הלכך אגר נטר ליה הוא, ואסור.

אמר רבא: דקו בה רבנן ^[13] בהא מילתא ^[14] ואוקמוה אקרא (ויקרא כה נג) כשכיר שנה בשנה [יהיה עמו לא ירדנו בפרך לעיניך] - שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת.

ואם לגורן בשנים עשר מנה - אסור:

אמר רב נחמן: טרשא שרי ^[15].

איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן, ואמרי לה רב עוקבא בר חמא לרב נחמן: 'ואם לגורן בשנים עשר מנה - אסור'

אמר ליה: התם - קץ ליה ^[16], הכא - לא קץ ליה.

אמר רב פפא ^[17]: טרשא דידי שרי ^[18] מאי טעמא? שכראי לא פסיד ^[19], זוזי לא צריכנא ^[20]; אנא הוא דקא עבידנא מילתא [אני הוא העושה טובה] גבי לוקח [שאני מסכים למכור לו כבר עכשיו, והוא יודע מהיכן תהיה לו סחורה למכור בניסן].

אמר ליה רב ששת בריה דרב אידי לרב פפא: מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך? זיל בתר דידהו ^[21]: דאילו הוו להו זוזי - הוו שקלי כי השתא ^[22]; השתא דלית להו זוזי - שקלי כיוקרא דלקמיה!

אמר רב חמא: טרשא דידי ודאי שרי ^[23]; מאי טעמא? ניחא להו דליקו ברשותי, דכל היכא דקא אזלי - שבקי להו מכסא [כי הסחורה של רב חמא הוא, והוא תלמיד חכם, ופטור ממסי הקהילה] ונקוט להו שוקא ^[24]. [ברא"ש סימן כב,כג: זה המקור להיתר עיסקא.]

עמוד ב

והלכתא כרב חמא, והלכתא כרבי אלעזר ^[25], והלכתא כרבי ינאי, דאמר 'מה לי הן ומה לי דמיהן'. [עיין תוספות ד"ה והלכתא: לפי רבנו תם הלכתא נמי כרב נחמן בטרשא.]

משנה:

מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים, ואמר לו "אימתי שתרצה הבא ^[26]מעות ^[27] וטול את ^[28] שלך" – אסור ^[29].

הלוהו על שדהו, ואמר לו: "אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים - הרי היא שלי" - הרי היא שלו; וכך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים.

גמרא:

^[30] מי אוכל פירות ^[31]?

רב הונא אמר: מוכר אוכל פירות ^[32];

רב ענן אמר: משלשין את הפירות ^[33].

ולא פליגי: הא [רב הונא, שאמר שהמוכר אוכל את הפירות] דאמר "לכי מייתית - קני" ^[34]; הא [רב ענן, שאמר 'משלשין’] דאמר "לכי מייתית - קני מעכשיו" ^[35].

תני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא: 'פעמים ששניהם מותרין, פעמים ששניהם אסורין, ופעמים שהמוכר מותר ולוקח אסור, ופעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור' ^[36]:

עני רבא בתריה ^[37]: פעמים ששניהם מותרין: דאמר ליה "קני ^[38] כשיעור זוזך ^[39]" ^[40]; פעמים ששניהם אסורין: דאמר ליה "לכי מייתית - קני ^[41] מעכשיו" ^[42]; פעמים מוכר מותר ולוקח אסור: דאמר ליה "לכי מייתית – קני" ^[43]; פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור: דאמר ליה "קני מעכשיו וזוזאי ליהוו הלואה גבך ^[44].

מאן תנא 'שניהם אסורין'?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה - הא אמר 'צד אחד ברבית ^[45] - מותר' ^[46]

[רב הונא בריה דרבי יהושע מסביר את רבי יהודה כאביי [(לעיל סג,א)]; אבל רבא מפרש שרבי היודה אינו מתיר בצד אחד ברבית, אלא שרבי יהודה סובר ב'רבית על מנת להחזיר': שמותר רק אם יחזיר מי שכל את הפירות כאשר נתברר למפרע שהשדה בזמן שאכל היה שייך לשני; וכן להלן:]

^[47] משכן לו בית, משכן לו שדה, ואמר [המַלוה] לו [ללוה] "לכשתרצה למוכרם - לא תמכרם אלא לי בדמים הללו" ^[48] – אסור; בשוייהן – מותר.

מאן תנא 'בדמים הללו – אסור'?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה - האמר 'צד אחד ברבית מותר' ^[49].

מכר לו בית, מכר לו שדה ^[50], ואמר לו ^[51]: ^[52] לכשיהיו לי מעות - החזירם לי ^[53]" – אסור ^[54]; "לכשיהיו לך מעות - אחזירם לך" ^[55] – מותר ^[56].

מאן תנא ^[57]?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה - האמר 'צד אחד בריבית מותר'.

מאי שנא רישא [’אסור’] ומאי שנא סיפא [’מותר’]?

אמר רבא: רישא דלא אמר ליה [הקונה] מדעתיה, סיפא דאמר ליה [הקונה] ^[58] מדעתיה ^[59].

ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות ^[60]; חזייה דהוה קא עציב; אמר ליה: "אמאי עציבת? אי טרפו לה מינך - מגבינא לך שופרא ^[61] שבחא ^[62] ופירי"! ^[63]"!

[יש להשוות לשמואל שאמר שעל הסופר לשאול את הצדדים אם לכתוב תנאים אלה בשטר]

אמר אמימר:

הערות

^ שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל. 'נסתרי': התי"ו משמשת כדרך המתפעלים, בתיבת שי"ן וסמ"ך, כאשר יתפעל 'שר' ויאמר 'תשתרר': שהתי"ו מתמצעת להפסיק אותיות השורש, וכאשר יאמר בגיזרת 'סף': הסתופף; מגיזרת 'שח': השתוחח; וכן בלשון גמרא: 'משתרי' 'מיסתמיך' 'אשתהי' 'אישתקיל'
^ הרבית שלקח, כדרבי אלעזר דאמר 'רבית קצוצה יוצאה בדיינים', דקיימא לן כוותיה לקמן (עמוד ב')
^ מקחו קיים וקציצת הרבית יחזיר לבעליו
^ כששכרתיה אני בדמים יקרים הללו
^ בריוח היתה באה אלי
^ בשכר המתנת מעות השכירות
^ בשכר המתנת המקח; ובגמרא מפרש טעמא
^ ואם תתן לי שכר כל חדש בחדשו שלא תקדים לי שכר כל השנה יחד
^ תתן לי
^ ואם אמתין לך עד הגורן שתמכור מתבואתך ותתן לי מעותי
^ מן הדין
^ לסוף הזמן; הלכך: כי שקיל מיניה סלע בחדש, דהוו להו שנים עשר סלעים - אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לו לשלם שכירות עד סוף החדש! והאי דאמר ליה "אם מעכשיו תתן לי הרי היא לך בעשר סלעים" - אי הוה מקדים ליה הוא מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משוייה; אבל סיפא גבי מכר: משמשך המקח דינו ליתן המעות, וכי אמר ליה "אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף" הן הן דמיה, וכי מיטפי עלייהו לגורן - שכר המתנת מעות הוא
^ חיפשו אחריה עד שמצאו בה מקרא לסמוך
^ דתשלומי שכירות לבסוף
^ למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה, ובלבד שלא יפרש לו "אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות", אלא ימכור סתם: בכך וכך ליום פלוני
^ "אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות", דבהדיא פריש ליה דשכר המתנה הוא נוטל
^ עושה שכר תמרים היה
^ ומוכר לו בזמן הזול: בתשרי, כשער של ניסן, וממתין לו עד ניסן
^ אינו מתקלקל והייתי יכול להצניעו עד ניסן
^ שאני עשיר ואיני דחוק למכור כשער של עכשיו
^ אחרי הלקוחות, דאינהו ודאי אגר נטר יהבו ליה למר
^ הוה שכיח להו שיכרא טובא כשער של עכשיו
^ מוכר פרקמטיא היה מוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר, וממתין להן, והן מעלין אותו למקום היוקר, והוא מקבל עליו אחריות דרך בהליכה, והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחין שם במעותיו, ומביאין לכאן, ואחריות החזרה עליהם; וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות - לא הויא מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והן מקבלין המעות; ואותן המעות נעשין עליהם מלוה, ואין כאן רבית
^ מכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם [כי סחורה של תלמיד חכם נמכרת בראשונה]
^ דרבית קצוצה יוצאה בדיינין
^ מוֹתר ה
^ שעליך
^ שדה
^ אסור לעשות כן; ודוקא דאמר ליה "לכי מייתית מוֹתר המעות - קנה מעכשיו" - לפיכך אסור לעשות כן, שאם יאכל מוכר פירות בתוך כך לכשיביא זה המעות - נמצא שהשדה קנויה לו מיום המכר, וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו! ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו - שמא לא יביא מותר המעות, ויחזור לו זה מה שקיבל, ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו, דהא "לכי מייתית - קני מעכשיו" אמר ליה, והא לא אייתי, ומעות הראשונות - כמִלוה בעלמא היו אצל מוכר, וזה אכל פירות בשכרו
^ מכר וקבל מקצת:
^ בתוך כך
^ לקמיה מוקי לה שפיר, כדמפרש: ולא פליגי כו'
^ מפקידין אותו ביד שליש: אם יגמור מקחו - יתנם ללוקח, ואם לא - יחזיר המוכר מה שקיבל ויטול פירותיו
^ מוכר אוכל פירות: שאין השדה קנויה לו אלא מכאן [מעת השלמת התשלום כולו] ולהבא, ועד השתא - דידיה אכל [המוכר]
^ אין זה אלא תנאי, שאם יקיים תנאו - יהא השדה קנוי לו מן היום, ואם קיים תנאו - נמצא שאכל המוכר פירות של לוקח עד עכשיו בשכר המתנת מעותיו
^ ולא היה מפורש במשנה [של דבי רבי חייא] מתי שניהן מותרין ומתי אסורין
^ ופירש רבא מסברא
^ מהשתא
^ והשאר - לכי מייתית קני
^ - זה אוכל פירות קרקע המגיע לדמים שנתן, והמוכר אוכל השאר
^ הכל
^ שניהם אסורין, כדפרישית לעיל
^ עד דמייתי - שדה של מוכר הוא
^ כיון דאקנייה מעכשיו - הרי היא של לוקח, ואם יאכל מוכר פירות - בשכר המתנת מעות יאכלם
^ דלמא אתי לידי רבית דלמא לא אתי; כיצד: אם מוכר אוכלם, ולא גמר לוקח מקחו - אין כאן רבית; גמר - יש כאן רבית
^ הלכך דלא כרבי יהודה; אבל סיפא קתני 'מוכר מותר ולוקח אסור, לוקח מותר מוכר אסור' - אפילו רבי יהודה מודה: דהתם ודאי איכא רבית, דכי אמר ליה "לכי מייתית - קני" אין לו עכשיו בה כלום, ואפילו גמר; הלכך פירי דהשתא - רבית הן אצלו; והיכא דאמר ליה "קני מעכשיו, וזוזי ניהוו הלוואה גבך" - הרי קנויה לו מעכשיו, ואם יאכל מוכר פירות - הרי הוא רבית.
^ ברייתא היא:
^ פסק לו דמים מועטים [מחיר זול ממחיר השוק] להוסיף לו על מעות הלואה, להצמיתה לו אם בא למוכרה
^ האי נמי: דלמא לא אתי לידי רבית: דלא ירצה למוכרה לעולם; ולרבי יהודה, אם ירצה למוכרה - מותר לזה לקבלה בדמים שפסק, דמתחילת התנאי 'צד אחד' הוא דהוה ברבית
^ ונתן לו כל דמיו
^ מוכר
^ על מנת כן אני מוכר לך:
^ וטול מעותיך
^ דנמצא שאין זה מכר, וכשאכל פירות - שכר מעותיו עומד ונוטל
^ הלוקח אמר לו מאליו כן
^ ולקמיה מפרש טעמא
^ אאיסור קאי
^ "אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין"
^ הלכך מותר; דאי נמי חזר וקיבל מעותיו, עד עכשיו שלו היתה, וחוזר ומוכרה לו; אבל רישא – שעל כרחו צריך להחזיר - מעיקרא לאו מכר הוא
^ "שאם יטרפנה בעל חוב שלי - לא אחזיר לך כלום", וכגון דפריש ליה הכי בהדיא בשטרא; דאי מסתמא הא מוקמינא (לעיל דף טו:) כשמואל, דאמר 'אחריות טעות סופר'
^ מעידית שבנכסי אפרע לך
^ אף את השבח שתשביח
^ והפירות שיטרפו ממך

[1] שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל. 'נסתרי': התי"ו משמשת כדרך המתפעלים, בתיבת שי"ן וסמ"ך, כאשר יתפעל 'שר' ויאמר 'תשתרר': שהתי"ו מתמצעת להפסיק אותיות השורש, וכאשר יאמר בגיזרת 'סף': הסתופף; מגיזרת 'שח': השתוחח; וכן בלשון גמרא: 'משתרי' 'מיסתמיך' 'אשתהי' 'אישתקיל'

[2] הרבית שלקח, כדרבי אלעזר דאמר 'רבית קצוצה יוצאה בדיינים', דקיימא לן כוותיה לקמן (עמוד ב')

[3] מקחו קיים וקציצת הרבית יחזיר לבעליו

[4] כששכרתיה אני בדמים יקרים הללו

[5] בריוח היתה באה אלי

[6] בשכר המתנת מעות השכירות

[7] בשכר המתנת המקח; ובגמרא מפרש טעמא

[8] ואם תתן לי שכר כל חדש בחדשו שלא תקדים לי שכר כל השנה יחד

[9] תתן לי

[10] ואם אמתין לך עד הגורן שתמכור מתבואתך ותתן לי מעותי

[11] מן הדין

[12] לסוף הזמן; הלכך: כי שקיל מיניה סלע בחדש, דהוו להו שנים עשר סלעים - אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לו לשלם שכירות עד סוף החדש! והאי דאמר ליה "אם מעכשיו תתן לי הרי היא לך בעשר סלעים" - אי הוה מקדים ליה הוא מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משוייה; אבל סיפא גבי מכר: משמשך המקח דינו ליתן המעות, וכי אמר ליה "אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף" הן הן דמיה, וכי מיטפי עלייהו לגורן - שכר המתנת מעות הוא

[13] חיפשו אחריה עד שמצאו בה מקרא לסמוך

[14] דתשלומי שכירות לבסוף

[15] למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה, ובלבד שלא יפרש לו "אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות", אלא ימכור סתם: בכך וכך ליום פלוני

[16] "אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות", דבהדיא פריש ליה דשכר המתנה הוא נוטל

[17] עושה שכר תמרים היה

[18] ומוכר לו בזמן הזול: בתשרי, כשער של ניסן, וממתין לו עד ניסן

[19] אינו מתקלקל והייתי יכול להצניעו עד ניסן

[20] שאני עשיר ואיני דחוק למכור כשער של עכשיו

[21] אחרי הלקוחות, דאינהו ודאי אגר נטר יהבו ליה למר

[22] הוה שכיח להו שיכרא טובא כשער של עכשיו

[23] מוכר פרקמטיא היה מוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר, וממתין להן, והן מעלין אותו למקום היוקר, והוא מקבל עליו אחריות דרך בהליכה, והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחין שם במעותיו, ומביאין לכאן, ואחריות החזרה עליהם; וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות - לא הויא מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והן מקבלין המעות; ואותן המעות נעשין עליהם מלוה, ואין כאן רבית

[24] מכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם [כי סחורה של תלמיד חכם נמכרת בראשונה]

[25] דרבית קצוצה יוצאה בדיינין

[26] מוֹתר ה

[27] שעליך

[28] שדה

[29] אסור לעשות כן; ודוקא דאמר ליה "לכי מייתית מוֹתר המעות - קנה מעכשיו" - לפיכך אסור לעשות כן, שאם יאכל מוכר פירות בתוך כך לכשיביא זה המעות - נמצא שהשדה קנויה לו מיום המכר, וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו! ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו - שמא לא יביא מותר המעות, ויחזור לו זה מה שקיבל, ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו, דהא "לכי מייתית - קני מעכשיו" אמר ליה, והא לא אייתי, ומעות הראשונות - כמִלוה בעלמא היו אצל מוכר, וזה אכל פירות בשכרו

[30] מכר וקבל מקצת:

[31] בתוך כך

[32] לקמיה מוקי לה שפיר, כדמפרש: ולא פליגי כו'

[33] מפקידין אותו ביד שליש: אם יגמור מקחו - יתנם ללוקח, ואם לא - יחזיר המוכר מה שקיבל ויטול פירותיו

[34] מוכר אוכל פירות: שאין השדה קנויה לו אלא מכאן [מעת השלמת התשלום כולו] ולהבא, ועד השתא - דידיה אכל [המוכר]

[35] אין זה אלא תנאי, שאם יקיים תנאו - יהא השדה קנוי לו מן היום, ואם קיים תנאו - נמצא שאכל המוכר פירות של לוקח עד עכשיו בשכר המתנת מעותיו

[36] ולא היה מפורש במשנה [של דבי רבי חייא] מתי שניהן מותרין ומתי אסורין

[37] ופירש רבא מסברא

[38] מהשתא

[39] והשאר - לכי מייתית קני

[40] - זה אוכל פירות קרקע המגיע לדמים שנתן, והמוכר אוכל השאר

[41] הכל

[42] שניהם אסורין, כדפרישית לעיל

[43] עד דמייתי - שדה של מוכר הוא

[44] כיון דאקנייה מעכשיו - הרי היא של לוקח, ואם יאכל מוכר פירות - בשכר המתנת מעות יאכלם

[45] דלמא אתי לידי רבית דלמא לא אתי; כיצד: אם מוכר אוכלם, ולא גמר לוקח מקחו - אין כאן רבית; גמר - יש כאן רבית

[46] הלכך דלא כרבי יהודה; אבל סיפא קתני 'מוכר מותר ולוקח אסור, לוקח מותר מוכר אסור' - אפילו רבי יהודה מודה: דהתם ודאי איכא רבית, דכי אמר ליה "לכי מייתית - קני" אין לו עכשיו בה כלום, ואפילו גמר; הלכך פירי דהשתא - רבית הן אצלו; והיכא דאמר ליה "קני מעכשיו, וזוזי ניהוו הלוואה גבך" - הרי קנויה לו מעכשיו, ואם יאכל מוכר פירות - הרי הוא רבית.

[47] ברייתא היא:

[48] פסק לו דמים מועטים [מחיר זול ממחיר השוק] להוסיף לו על מעות הלואה, להצמיתה לו אם בא למוכרה

[49] האי נמי: דלמא לא אתי לידי רבית: דלא ירצה למוכרה לעולם; ולרבי יהודה, אם ירצה למוכרה - מותר לזה לקבלה בדמים שפסק, דמתחילת התנאי 'צד אחד' הוא דהוה ברבית

[50] ונתן לו כל דמיו

[51] מוכר

[52] על מנת כן אני מוכר לך:

[53] וטול מעותיך

[54] דנמצא שאין זה מכר, וכשאכל פירות - שכר מעותיו עומד ונוטל

[55] הלוקח אמר לו מאליו כן

[56] ולקמיה מפרש טעמא

[57] אאיסור קאי

[58] "אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין"

[59] הלכך מותר; דאי נמי חזר וקיבל מעותיו, עד עכשיו שלו היתה, וחוזר ומוכרה לו; אבל רישא – שעל כרחו צריך להחזיר - מעיקרא לאו מכר הוא

[60] "שאם יטרפנה בעל חוב שלי - לא אחזיר לך כלום", וכגון דפריש ליה הכי בהדיא בשטרא; דאי מסתמא הא מוקמינא (לעיל דף טו:) כשמואל, דאמר 'אחריות טעות סופר'

[61] מעידית שבנכסי אפרע לך

[62] אף את השבח שתשביח

[63] והפירות שיטרפו ממך

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]