ביאור:בבלי בבא מציעא דף קיח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
[המשך המשנה]
"הגיעוך [1]" - אין שומעין לו [2];
משקבל עליו, אמר לו "הילך את יציאותיך ואני אטול את שלי" - אין שומעין לו.
השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש [3], ואמר לו "תן לי שכרי" ואמר לו "טול מה שעשית בשכרך [4]" - אין שומעין לו [5]; משקבל עליו ואמר לו "הילך שכרך ואני אטול את שלי" - אין שומעין לו.
גמרא:
'נפחתה': רב אמר: ברובה, ושמואל אמר: בארבע:
רב אמר 'ברובה', אבל בארבע - אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה!
ושמואל אמר: בארבע: אין אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה.
וצריכא: דאי אשמועינן דירה, בהא קאמר שמואל משום דלא עבידי אינשי דדיירי פורתא הכא ופורתא הכא, אבל לענין זריעה - עבידי אינשי דזרעי הכא פורתא והכא פורתא, אימא מודה ליה לרב? ואי איתמר בהך, בהך קאמר רב, אבל בהא - אימא מודה ליה לשמואל? צריכא.
נתנו לו זמן:
וכמה 'זמן בית דין'?
אמר רבי יוחנן: שלשים יום.
מי שהיה כותלו כו' [סמוך לגינת חבירו, ונפל, ואמר לו "פנה אבניך", ואמר לו "הגיעוך" - אין שומעין לו; משקבל עליו, אמר לו "הילך את יציאותיך ואני אטול את שלי" - אין שומעין לו.]:
הא מדקתני סיפא "הילך יציאותיך" - מכלל דפנינהו עסקינן; טעמא דפנינהו, הא לא פנינהו – לא; אמאי? ותקנה ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו'?
הני מילי היכא דקא מיכוין לאקנויי ליה, אבל הכא - אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה!
השוכר [את הפועל] לעשות עמו בתבן כו' ובקש ואמר לו "תן לי שכרי" ואמר לו "טול מה שעשית בשכרך"- אין שומעין לו; משקבל עליו ואמר לו "הילך שכרך ואני אטול את שלי" - אין שומעין לו]:
וצריכא: דאי אשמועינן להך קמייתא, דכי קאמר ליה "הגיעוך" אין שומעין לו - משום דלית ליה אגרא גביה [6], אבל הכא [7] - דאית ליה אגרא גביה [8] - אימא שומעין לו, דאמרי אינשי 'ממרי רשותיך [9] - פארי אפרע [10]'; ואי אשמועינן הכא, הכא ש'משקבל עליו אין שומעין לו' משום דאית ליה אגרא גביה [11], אבל הכא - דלית ליה אגרא גביה - אימא שומעין לו? צריכא [12].
אין שומעין לו:
והתניא 'שומעין לו [13]'!?
אמר רב נחמן: לא קשיא: כאן [במשנה] בשלו, כאן בשל חבירו [14].
אמר ליה רבה לרב נחמן: בשלו מאי טעמא? דאמר ליה: "אגרא עלך"! - בשל חבירו נמי שכרו עליו, דתניא: השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו - נותן לו שכרו מֻשלם, וחוזר [השוכר את הפועל] ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו'
אלא אמר רב נחמן: לא קשיא: כאן [שעובד] בשלו [וצריך לשלם לו בכסף ולא בשוה כסף], כאן בשל הפקר [15].
איתיביה רבא לרב נחמן [16]: 'מציאת פועל לעצמו; אימתי? בזמן שאמר לו בעל הבית "נכש עמי היום" או "עדור עמי היום", אבל אם אמר לו "עשה עמי מלאכה היום" - מציאתו לבעל הבית' [ולכן משמע שהוא נחשב לשכיר של בעל הבית, ויש לשלם לו בכסף ולא בשוה כסף]!
אלא אמר רב נחמן: לא קשיא [17], כאן בהגבהה [18], כאן [19] בהבטה [20].
אמר רבה: הבטה בהפקר - תנאי היא [21], דתנן [שקלים פ"ד מ"א]: שומרי ספיחי שביעית [22] - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה; רבי יוסי אומר: הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם. אמרו לו: אתה אומר כן [23] - אין באין משל צבור [24]!?
מאי לאו בהא קמיפלגי: דתנא קמא סבר: הבטה בהפקר קני, ואי יהיבי ליה אגרא – אִין [אז השומר הוא שכיר של הצבור ואינו קונה לעצמו כלום ולכן הכל של הצבור; אי נמי שהשכר מהוה תשלום עבור התבואה], ואי לא – לא [אין הספיחים מותרים להקרבה, שהרי השומר – בשמירתו – קנה בהם חלק, ואינם של צבור]; ורבי יוסי סבר: הבטה בהפקר לא קני, וכי אזלי צבור ומייתי - השתא הוא דקא זכי ביה; ו'מה אתה אומר [25]' [26]? - הכי קאמרי ליה: מדבריך [27] לדברינו [28] - אין עומר ושתי לחם באין משל צבור! [לפי זה המחלוקת היא חבטה בהפקר קני.]
אמר רבא [29]: לא! דכולי עלמא הבטה בהפקר קני, והכא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמיפלגי: דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה [30]; רבי יוסי סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה [31], ו'מה אתה אומר' - הכי קאמרי ליה: מדבריך [32] לדברינו דחיישינן [33] שמא לא ימסרם יפה יפה - אין עומר ושתי לחם באין משל צבור!
איכא דאמרי: רבא אמר דכולי עלמא: הבטה בהפקר לא קני, והכא בחיישינן לבעלי זרועות [34] קמיפלגי: דתנא קמא סבר דתקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי כי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו, ורבי יוסי סבר לא תקינו;
ו'מה אתה אומר [35]' [36] - הכי קאמרי ליה: מדבריך [37] לדברינו [38] - אין [39] באין משל צבור.
וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו.
משנה:
המוציא זבל לרשות הרבים: המוציא - מוציא והמזבל מזבל [40];
אין שורין טיט [41] ברשות הרבים, ואין לובנים לבנים [42] אבל גובלין טיט ברשות הרבים [43], אבל לא לבנים.
הבונה ברשות הרבים: המביא אבנים – מביא, והבונה [44] – [45]בונה, ואם הזיק - משלם מה שהזיק.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן [46] הוא את מלאכתו לפני שלשים יום [47].
גמרא:
לימא מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא [תוספתא בבא מציעא פי"א סוף מ"ה]: 'רבי יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום [48] כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ'.
אפילו תימא רבי יהודה: מודה רבי יהודה שאם הזיק - חייב לשלם [49].
והתנן [50] [בבא קמא פ"ו מ"ח [51]: רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור; והגמרא כאן מביאה את פירוש הדברים על פי הגמרא בבבא קמא ל,א]: 'מודה רבי יהודה בנר חנוכה שהוא פטור מפני שהוא עושה ברשות' - מאי? לאו רשות דבית דין [52]?
לא, רשות דמצוה.
והתניא: 'כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים [53] - אם הזיק חייב לשלם; ורבי יהודה פוטר'!?
אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי יהודה.
אמר אביי: רבי יהודה, ורבן שמעון בן גמליאל, ורבי שמעון - כולהו סבירא להו: כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק – פטור.
רבי יהודה – הא, דאמרן;
רבן שמעון בן גמליאל - דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום [54].
רבי שמעון - דתנן [55]: '[56] היה מעמידו בעלייה - צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה [57] – טפח [58], ואם הזיק [59] - משלם מה שהזיק. רבי שמעון אומר: לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק - פטור מלשלם'.
תנו רבנן: החצב [60] שמסר לסתת [61] - הסתת חייב [62]; הסתת שמסר לחמר [63] - החמר חייב; החמר שמסר לכתף - הכתף חייב; הכתף שמסר לבנאי - הבנאי חייב; הבנאי שמסר לאדריכל [64] - אדריכל חייב; ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה - כולן [65] חייבין לשלם.
והתניא: 'אחרון [66] חייב, וכולן פטורים'?
לא קשיא: כאן [67] - בשכירות, כאן [68] - בקבלנות [69].
משנה:
שתי גנות זו על גב זו [70], והירק בינתים [71]:
רבי מאיר אומר: של עליון [72]; רבי יהודה אומר: של תחתון [73].
אמר רבי מאיר: אם ירצה העליון ליקח את עפרו - אין כאן ירק! אמר רבי יהודה: אם ירצה התחתון למלאות את גנתו [74] - אין כאן ירק!
אמר רבי מאיר: מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה [75] - רואין מהיכן ירק זה חי [76].
אמר רבי שמעון: כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול - הרי הוא שלו [77], והשאר של תחתון [78].
גמרא:
אמר רבא: בעיקרו [79] - כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי; כי פליגי בנופו [80]: רבי מאיר סבר שדי נופו בתר עיקרו, ורבי יהודה סבר: לא אמרינן 'שדי נופו בתר עיקרו'; <ואזדא לטעמייהו> [כי האי גוונא], דתניא: [אילן] היוצא מן הגזע ומן השרשין - הרי אלו של בעל הקרקע, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: מן הגזע - של בעל האילן, ומן השרשין - של בעל הקרקע.'
הערות
[עריכה]- ^ הם שלך, ופנה אותן לעצמך
- ^ אם אין זה רוצה - אין קונה לו דבר הפקר או מתנה
- ^ ללקט לו משלו או מן ההפקר
- ^ כל מה שלקטת יהא שלך
- ^ אף על גב דבכל דוכתי אית ליה 'שוה כסף ככסף' - הכא גבי פועל 'בל תלין שכרו' כתיב (ויקרא יט): מאי דאתני בהדיה משמע [ואף על פי שלא התנה בפירוש, זהו תנאי מובן מאליו בשכיר]
- ^ וזה אינו חפץ במתנתו, והוא מזיקו שמנעו מזריעתו
- ^ סיפא
- ^ וזה בא לכופו על שכרו, והוא אומר לו טול זה בפרעון
- ^ מבעל חובך
- ^ אפילו נותן לך סובין - קבלם
- ^ משקיבל עליה - קנייה באגריה
- ^ דאין שומעין לו, דקנייה ליה חצרו
- ^ לאומר לפועל "טול מה שעשית בשכרך"
- ^ שהיתה מלאכת חבירו - שומעין לו
- ^ בשל הפקר שומעין לו [לשלם בפרי עבודתו ולא בכסף], דאמר ליה "קני ביה את" - דלדידיה לא קני ליה; רב נחמן לטעמיה דאמר (לעיל דף י.): 'המגביה מציאה לחבירו - לא קנה חבירו'; נמצא שאין פעולתו עליו, ואין כאן 'בל תלין', ולא דמי לשל חבירו: דהתם ליכא למימר "זכי ביה את", וכי לא אמר ליה "שכרך על בעל הבית" על כרחו שכרו עליו, אבל הכא - לא
- ^ למימר דפועל לאו בכלל 'המגביה מציאה לחבירו' הוא, אלא כיד בעל הבית הוא, וקנייה בעל הבית בהגבהה דפועל - אפילו אמר לו "עשה עמי מלאכה" סתם, וכל שכן הכא: דשכרו ללקט מציאות ממש
- ^ ואידי ואידי בשל הפקר
- ^ מתניתין כששכרו ללקט תבן וקש בהגבהה דפועל, ועל כן שכרו עליו
- ^ וברייתא
- ^ כששכרו למלאכת הבטה, כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ [רש"י מסכת סוכה דף ט,ב ד"ה מאי למימרא: ... וכל לשון 'חבטה' שבהש"ס לשון השפלה;], דליכא הגבהה, דאמר ליה: "אכתי לא זכאי ביה אנא, זיל את זכי בה"
- ^ אי קניא אי לא
- ^ של שעורין לצורך מנחת העומר או של חטין לצורך שתי הלחם
- ^ אם נשמע לך
- ^ לא יביאו עומר ושתי הלחם משל צבור אלא משל יחיד זה, שקנה מן ההפקר בשמירתו! דסבירא להו 'הבטה קניא בהפקר', הואיל ודבר טורח הוא ודעתו לכך: על ידו נשמר
- ^ אין באין וכו'
- ^ - הא איהו סבר דלא קניא!
- ^ שאתה אומר לשמרו בחנם
- ^ שאנו אומרים הבטה בהפקר קני
- ^ גרסינן הכא ולעיל 'אמר רבה'
- ^ ורבנן חיישי שמא לא יהא בלבו למסור יפה יפה בלב שלם, דנוח לו שיקרבו משלו
- ^ וטעמא דרבי יוסי דקסבר: מסרה זה לצבור, ונמצאו באין משל צבור
- ^ שאתה אומר ישמרם חנם
- ^ שאנו חוששין
- ^ שאם לא נוציא עליהן קול שהן של הקדש - יש בעלי זרועות שלוקחין אותם בחזקה ולעצמן
- ^ אינן באין משל צבור
- ^ הא אמרן דלא קני
- ^ דקאמרת ישמרם חנם
- ^ דסבירא לן דתקינו רבנן ארבעה זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים, וזה מוחל עליהן, ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזים שאין לצבור חלק בהם, ואם קונין מהן תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור
- ^ תמידין
- ^ כלומר: אינו רשאי להשהותו שם, אלא מוציאו מן הרפת לרשות הרבים, והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגנה לזבל
- ^ טיט - מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד
- ^ לפי שמשהה אותן לייבשן: ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבנים, וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים, ומניחן שם עד שיבשו
- ^ לתת מיד בבנין
- ^ מקבל מיד המביא
- ^ ו
- ^ מְזַמֵּן ברשות הרבים
- ^ ואינו חייב בנזקין
- ^ משלשים לשלשים חוזר וצוברו כדי שיהא נישף יפה
- ^ ומתניתין נמי עצה טובה קאמר, שלא יתחייב בנזקו
- ^ גבי הניח חנוני נרו מבחוץ, ועבר גמל טעון פשתן ודלקה בנר והדליק את הבירה
- ^ דף סב:
- ^ אלמא: כל מידי דיהבו ליה רבנן רשותא - אם הזיק פטור
- ^ כל אותן נזקין שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים ולהשליכן לשם, כגון הוצאת זבלים לרבי יהודה וכגון פותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן בימות הגשמים, דברשות קא עבדי בב"ק (דף ו.)
- ^ וקאי אתנא קמא דאמר 'אם הזיק משלם', וקאמר ליה איהו: אף בשלשים יום קודם לכן – מתקן [משתמש ברשות הרבים ומכין חומרים, כדברי רש"י במשנה] ופטור
- ^ משנה היא בבבא בתרא ב'לא יחפור' [פ"ב מ"ב]
- ^ לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא"כ יש על גביו חלל גובה ארבע אמות מפי התנור לעלייה;
- ^ שאין היסק שבה גדול
- ^ טפח מעזיבה יהא תחתיה
- ^ שדלק הבית והדליק את סביביו
- ^ החוצב אבן מן ההר לעקרה מחיבורה
- ^ הוא המרבעה ומחליקה
- ^ זה שהיא בידו - חייב בנזקה אם תפול מידו ותזיק את אחרים, או תשבר היא - הוא חייב לשלם; ואף על גב דמוקמינן להא לקמן בקבלנות, וכולן שותפין במלאכה - אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו, דכיון דכחו הוא - הנזק מוטל עליו, כל היכא דמיתרמי, דתנן 'אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון' דנפקא לן בבבא קמא (דף כו:) 'פצע תחת פצע' - לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון
- ^ נושאה מן ההר שסיתתה הסתת שם ומוסרה לכתף המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להילוך האומנין
- ^ הוא אבי האומנין, שהוא מדקדק בהנחת האבן: לצדדה על מושבה בשוה, שלא תמיש ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס
- ^ אלו שהיו שותפין במלאכה אחת, ומשהניחו אבן על הדימוס - היא שורת הבנין - נפלה והזיקה: הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא, שלאחר שהניחה נפלה, וליכא לחיוביה משום גירי דיליה - כולן חייבין יחד, שכולן שותפין בדבר, ועליהן המלאכה לעשות, וקיבלו אחריות הנזק יחד
- ^ אדריכל שהניחה
- ^ 'האחרון חייב'
- ^ 'כולן חייבין'
- ^ היכא דלא נפלה מיד אחד מהן, ועל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה
- ^ סמוכות זו לזו האחת קרקעיתה גבוה ושאצלה קרקעיתה נמוך
- ^ בזקיפת הגובה, שזו גבוהה מזו - יש שומים או בצלים
- ^ שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק
- ^ שעל אוירו הוא מונח
- ^ למלאות גנתו עפר: משוה קרקעו לעליונה
- ^ שלא יהא ירק זה כאן: עליון ליטול עפרו, והתחתון למלאות גנתו
- ^ ממקום שהוא יונק וגדל - לוֹ ינתן
- ^ כדאמר רבי מאיר, הואיל ומעפרו היא חייה
- ^ ועליון הוא גופיה אפקורי מפקר להו לגביה, שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט
- ^ שרשי הירק
- ^ לפי שהן תלויין באוירו של תחתון פליגי בהו