ביאור:בבלי בבא מציעא דף נא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משום הכי חזרו [1]; אלא אי אמרת מוכר נמי כלוקח דמי - מאי נפקא להו מינה [2]? כי היכי דעבדי ליה רבנן תקנתא ללוקח הכי נמי עבדי ליה רבנן תקנתא למוכר [3]?
תגרי לוד לא שכיח דטעו.
אושפזיכניה דרמי בר חמא זבין חמרא וטעה; אשכחיה דהוה עציב. אמר ליה: אמאי עציבת? אמר ליה: זביני חמרא וטעאי.
אמר ליה: זיל הדר בך!
אמר ליה: הא שהאי לי יותר מכדי שאראה לתגר או לקרובי.
שדריה לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר לעולם חוזר; מאי טעמא? לוקח מקחו בידו: כל היכא דאזיל - מחוי ליה ואמרי ליה אי טעה אי לא טעה; מוכר - דלא נקט מקחיה בידיה - עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה וידע אי טעה ואי לא טעה.
ההוא גברא דהוה נקט ורשכי [4] לזבוני קרי 'שיתא' [5] ושויא חמשא, ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא הוה שקיל; אתא ההוא גברא ואמר: "אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא מחילה [6]; אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא [7]"! אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - אין לו עליו אונאה [8].
ההוא גברא דהוה נקיט כיפי [9] לזבוני; קרי 'שתין' ושוי חמשין; ואי הוו יהבי ליה חמשין וחמשא הוה שקיל.
אתא ההוא גברא, ואמר "אי יהיבנא ליה חמשין וחמשא - הויא מחילה; אתן ליה שיתין ואתבעיה לדינא"! אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מן בעל הבית אין לו עליו אונאה.
אמר ליה רב דימי: ישר!
וכן אמר רבי אלעזר: ישר!
והא אנן תנן 'כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר'!? מאן הדיוט - לאו בעל הבית?
אמר רב חסדא: בצדרייתא [10], אבל מאני תשמישתיה דיקירי עליה - לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי.
משנה:
אחד הלוקח ואחד המוכר - יש להן אונאה.
כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר; ורבי יהודה אומר אין אונאה לתגר [11].
מי שהוטל עליו [12] - ידו על העליונה: רצה אומר לו "תן לי מעותי" [13] או "תן לי מה שאניתני".
גמרא:
מנהני מילי? דתנו רבנן: (ויקרא כה יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך [או קנה מיד עמיתך] אל תונו [איש את אחיו]; אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין? תלמוד לומר 'או קנה ... אל תונו';
ואיצטריך למכתב לוקח ואיצטריך למכתב מוכר, דאי כתב רחמנא מוכר [14] - משום דקים ליה בזבינתיה [15], אבל לוקח - דלא קים ליה בזבינתיה - אימא לא אזהריה רחמנא ב'לא תונו'; ואי כתב רחמנא לוקח - משום דקא קני, דאמרי אינש 'זבנית קנית [16]', אבל מוכר - דאבודי קא מוביד, דאמרי אינשי 'זבין אוביד [17]' - אימא לא אזהריה רחמנא ב'לא תונו'? – צריכא.
רבי יהודה אומר אין אונאה לתגר:
משום שהוא תגר אין לו אונאה?
אמר רב נחמן אמר רב: בתגר ספסר שנו [18]; מאי טעמא? מידע ידע זבינתיה כמה שויא [19], ואחולי אחיל גביה; והאי דזבנא הכי - משום דאתרמיא ליה זבינתא אחריתי והשתא מיהא קא הדר ביה.
רב אשי אמר: מאי 'אין לתגר אונאה'? אינו בתורת אונאה: שאפילו פחות מכדי אונאה – חוזר [20].
תניא כוותיה דרב נחמן [21]: 'רבי יהודה אומר: תגר אין לו אונאה מפני שהוא בקי' [22].
מי שהוטל עליו - ידו על העליונה וכו' [רצה אומר לו "תן לי מעותי" [23] או "תן לי מה שאניתני"]:
מני מתניתין? לא רבי נתן ולא רבי יהודה הנשיא!: אי רבי נתן - מתניתין קתני 'רצה [24]' וברייתא [25] לא קתני 'רצה' [26]!?; אי רבי יהודה הנשיא - מתניתין קתני 'לוקח' [27] ברייתא [28] קתני 'מוכר' [29]!?
<סימן ז"ב ר"ש>
אמר רבי אלעזר: 'אונאה' זו [30] - איני יודע מי שנאה.
רבה אמר: לעולם רבי נתן היא, ותני נמי בברייתא [31] 'רצה' [32].
רבא אמר: לעולם רבי יהודה הנשיא היא, ומאי דשייר במתניתין קא מפרש בברייתא.
אמר רב אשי: דיקא נמי [33] דקתני 'אחד הלוקח ואחד המוכר', ומפרש ליה ללוקח [34]! שמע מינה שיוריה שייריה למוכר!
- שמע מינה.
איתמר: האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה": רב אמר: יש לו עליו אונאה, ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה.
לימא רב דאמר כרבי מאיר [35] ושמואל דאמר כרבי יהודה, דתניא: 'האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה" - הרי זו מקודשת, ותנאו בטל - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים [36].'?
אמר לך רב: אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה: עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא דידעה וקא מחלה,
אבל הכא מי ידע [37] דמחיל [38]?
ושמואל אמר: אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר: עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא דודאי קא עקר [39], אבל הכא - מי יימר דקא עקר מידי [40]?
אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה [41]; [42] "על מנת שאין בו אונאה" - [43] הרי יש בו אונאה [44]!
מיתיבי: 'הנושא והנותן באמנה [45] והאומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה [46].' לרב, דאמר 'אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה - הא מני?
אמר אביי: מחוורתא רב אמר כרבי מאיר [47], ושמואל דאמר כרבי יהודה.
רבא אמר: לא קשיא: כאן בסתם [48], כאן במפרש [49], דתניא: במה דברים אמורים [50]? – בסתם [51], אבל במפרש, [52] מוכר שאמר ללוקח "חפץ זה שאני מוכר לך במאתים - יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה; על מנת שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה; וכן לוקח שאמר למוכר "חפץ זה שאני לוקח ממך במנה - יודע אני בו ששוה מאתים; על מנת שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה.'
תנו רבנן: הנושא והנותן באמנה [53] - הרי זה לא יחשב את הרע באמנה ואת היפה בשוה [54], אלא: או זה וזה באמנה [55], או זה וזה בשוה [56]; [57] ונותן לו [58] שכר כַּתָּף [59], [60] שכר גַמָּל, שכר פונדק; שכר עצמו אינו נוטל, שכבר נתן לו שכרו משלם.'
שכרו משלם מהיכא קא יהיב ליה?
אמר רב פפא: בצדרויי [61], דיהבי ארבע למאה.
משנה:
כמה תהא הסלע חסירה [62] ולא יהא בה אונאה?
רבי מאיר אומר: ארבע איסרות [63]: איסר לדינר [64]
ורבי יהודה אומר: ארבע פונדיונות: פונדיון לדינר [65].
ורבי שמעון אומר:
הערות
[עריכה]- ^ שהם היו מוכרין ואינן נהנין בהרחבת זמן החזרה דר' טרפון שהרי אפי' לרבנן לעולם חוזרים
- ^ אמאי חזרו
- ^ לדידהו נמי מהני הרחבת זמן החזרה, דאי טעו אינהו נהדרו בהו
- ^ קשורי משי שקורין בינדיל"ש
- ^ שואל בדמיהם ששה זוזים
- ^ לאלתר דהוה ליה פחות משתות
- ^ בכדי שיראה לתגר
- ^ [הלוקח] מבעל הבית תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר והוה ליה כמפרש "יודע אני שיש בו אונאה" דאמרינן לקמן: אין לו עליו אונאה; כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי (פ' בהר סי' קיג)
- ^ נזמים
- ^ בגדי קנבוס העומדים לימכר
- ^ לקמיה מפרש לה
- ^ מי שנתאנה
- ^ אם נתאנה לוקח
- ^ שהוא מוזהר ב'בל תונו'
- ^ כמה נתן בה, ובמזיד הוא עושה
- ^ אם לקחת חפץ המתקיים - שכר הוא אצלך שלא הוצאת המעות ביציאה, והרי הוא מתקיים לך
- ^ מכרת חפץ שלך - הרי אתה נפסד, שיכלו המעות ביציאה
- ^ קונה ומוכר מיד תמיד
- ^ הרי לא שהה בין קנייתה למכירתה
- ^ אם נתאנה, דחייו תלויין בכך, ותקנו לו שיחזור
- ^ דאפילו בכדי אונאה - אינו חוזר בו, ואין מחזירין לו אונאה
- ^ מדתלי טעמא 'מפני שהוא בקי', כגון ספסר
- ^ אם נתאנה לוקח
- ^ דידו על העליונה
- ^ בדרבי נתן
- ^ אלא על כרחו קנה, ומחזיר לו אונאה
- ^ היכא דנתאנה לוקח קתני דידו על העליונה, כדקתני: "תן לי מעותי"
- ^ ברבי יהודה הנשיא
- ^ דהיכא דנתאנה מוכר - הוא דידו על העליונה אבל אם נתאנה לוקח לא
- ^ משנתינו זו
- ^ ברבי נתן
- ^ ובלוקח ומוכר הוא דפליגי
- ^ דמתניתין במוכר נמי סבירא ליה הכי:
- ^ ולא פירש למוכר
- ^ דאמר: מתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל אפילו בדבר שבממון
- ^ בדבר שבממון, כגון: שאר וכסות - ניתן למחילה, והרי מחלה; אבל עונה - שהיא צער הגוף - לא ניתן למחילה
- ^ דאיכא אונאה
- ^ - הוא סבור דאין בו אונאה!
- ^ בשעת התנאי עוקר דברי תורה, שהטילה עליו שאר כסות ועונה, וזה עוקר החובה מעליו; ואפילו הוא נותן לאחר זמן - מתנה בעלמא הוא
- ^ שמא לא יהא בו אונאה
- ^ כדפרישית: דמי יימר דעקר
- ^ אם אמר לו בלשון זה:
- ^ אין זה לשון מחילת אונאה, אלא לשון תביעת אונאה: דעל מנת שאין בו אונאה אמר
- ^ והרי יש בו, ומקח טעות נמי הוי! ואם רצה לחזור - חוזר לגמרי
- ^ "מכור במה שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני והנני סומך עליך", ונותן לו שכר טרחו, כדלקמן
- ^ אם מכר זה בדמים רבים - אין זה יכול לומר "לא אתן אלא דמיו" לומר "יותר היה שוה", ואם מכר זה בדמים רבים - אין זה יכול לומר "לא אתן אלא דמיו"
- ^ ורב מוקי לה כרבי יהודה: דאפילו היכא דלא ידע ומחיל - נמי אמר
- ^ "על מנת שאין לך עלי אונאה", דלא ידע דניחול
- ^ שפירש לו "יודע אני שיש אונאה, ואני מוכרו לך על מנת שאין לך עלי אונאה", דבהא אמר רבי יהודה דמתנה ותנאו קיים, דדמי לשאר וכסות
- ^ דיש אונאה לזה על זה
- ^ מכר
- ^ כגון
- ^ כדפרישית
- ^ להיות לו המתנת מעות היפה בשכר טרחו, כגון: היה לו שני יינות: יפה, שיש לו עליו קופצים ללקחו בבת אחת, והרע שאינו נמכר אלא בחנות - לא יאמר לו "הרי לך יפה בשוויו על מנת שתמכור לי הרע בחנות כמה שתוכל, ולכשימכר - תן לי מעות שניהם" ופוטר עצמו בהמתנת מעות של דמי היפה מלתת שכר טרחו על הרע, והוי כרבית
- ^ ויתן לו כדרך הנותן באמנה: ששכר קצוב היה להם, כדמפרש לקמן: ארבעה למאה
- ^ והשכר יהא של מקבל
- ^ אם נתן באמנה, כשיבואו לחשבון,
- ^ - ינכה לו
- ^ המוליכו מביתו לחנות
- ^ ואם הוצרך לגמלים - נותן לו
- ^ מוכרי בגדי קנבוס, ששכר קצוב להם: ליתן ארבעה למאה למי שטורח במכירתן
- ^ מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר - כמה תחסר ואם הוציאה
- ^ לסלע
- ^ והוא אחד מכ"ד בו: דשש מעה כסף = דינר; מעה = שני פונדיונים; פונדיון = שני איסרין
- ^ אחד משנים עשר
- ^ ובגמרא מפרש מאי שנא: דגבי שאר סחורה אמרינן שתות, וכאן יש אומרים כך ויש אומרים כך?