ביאור:בבלי בבא מציעא דף כח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אלא הא דתנן [(לעיל כ,א)] 'מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות - הרי זה יחזיר' [1] - הכי נמי דניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה [2]?
אלא אמר רבא: סימנין דאורייתא, דכתיב '(דברים כב ב) [ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך] והיה עמך עד דרוש אחיך אותו [והשבתו לו]; וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו? אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי' - לאו בסימנין?
שמע מינה.
אמר רבא: אם תמצי לומר סימנין דאורייתא [3] -
'אם תמצי לומר'? הא פשיט ליה [לעיל] סימנין דאורייתא!
משום דאיכא למימר כדשנינן [4];
[המשך דברי רבא:] סימנין וסימנין [5] – יניח [6];
סימנין ועדים - ינתן לבעל העדים;
סימנין וסימנין ועד אחד - עד אחד כמאן דליתיה דמי, ויניח;
עדי אריגה ועדי נפילה - תנתן לעדי נפילה, דאמרינן זבוני זבנה ומאיניש אחרינא נפל;
[7] מדת ארכו ומדת רחבו [8] - תנתן למדת ארכו, דמדת רחבו - שעורי קא משער לה [9] כד מכסי לה מרה וקאי [10], ומדת ארכו לא משתער לה;
מדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו [11] [12] - ינתן למדת ארכו ורחבו;
מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו - ינתן למדת משקלותיו;
הוא אומר סימני הגט [13] והיא אומרת סימני הגט [14] - ינתן לה [15].'
במאי [איזה סימנים בגט]? אילימא במדת ארכו ורחבו, דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה? אלא: "נקב יש בו בצד אות פלוני".
הוא אומר סימני החוט [16] והיא אומרת סימני החוט - ינתן לה.' במאי? אילימא בחיורא ובסומקא - ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה!? אלא במדת ארכו.
'הוא אומר "בחפיסה [17]" והיא אומרת "בחפיסה" - ינתן לו'; מאי טעמא? מידע ידעה דכל מה דאית ליה - בחפיסה הוא דמנח ליה.
משנה:
ועד מתי חייב להכריז?
עד כדי שידעו בו שכניו [18] - דברי רבי מאיר;
רבי יהודה אומר: שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו - שלשה [19] ויחזור שלשה ויכריז יום אחד [20].
גמרא:
תנא: 'שכני אבידה';
מאי 'שכני אבידה'? - אילימא 'שכינים דבעל אבידה' - אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה! אלא שכני מקום שנמצאת בו אבידה [21].
רבי יהודה אומר כו' [שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד.]:
ורמינהו: 'בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים; רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, <שהוא> ט"ו יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבארץ ישראל לנהר פרת [22].' [23]?
אמר רב יוסף: לא קשיא: כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני: במקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא, דכתיב בהו (מלכים א ד כ) יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב [אכלים ושתים ושמחים], בעינן כולי האי; במקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא, דכתיב בהו (עזרא ב סד) כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים - לא בעינן כולי האי.
אמר ליה אביי: והא כתיב [24] 'וישבו הכהנים והלוים וגו' והמשוררים והשוערים וכל ישראל בעריהם' [25] וכיון דהכי הוא - אפכא מסתברא: מקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא דמצוות עלמא [26], ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא, לא בעינן כולי האי, וסגי בתלתא יומא; מקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא, ולא מצוות עלמא, ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא - בעינן כולי האי!?
רבא אמר: לא שנא במקדש ראשון ולא שנא במקדש שני - לא הטריחו רבנן באבדה [27] יותר מדאי.
אמר רבינא: שמע מינה [28]: כי מכריז – "גלימא" מכריז [29] דאי סלקא דעתך "אבידתא" מכריז בעינן [30] - למטפי ליה חד יומא [31] לעיוני במאניה [32]! אלא שמע מינה "גלימא" מכריז - שמע מינה.
רבא אמר: אפילו תימא "אבידתא" מכריז - לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי.
תנו רבנן: רגל ראשון [33] אומר [34]: "[35] רגל ראשון" [36]; רגל שני אומר "רגל שני"; רגל שלישי אומר סתם [37].
ואמאי? לימא "רגל שלישי"?
דלא אתי לאחלופי בשני [38].
שני נמי -
אתיא לאחלופי בראשון?
הא קא אתי רגל שלישי [וכשיבוא לרגל הבא – עדיין יהיה המוצא מכריז, ויוכל לקבל אבדתו; ואם לא יבוא לרגל הבא - אכן הפסיד].
תנו רבנן: בראשונה כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד; משחרב בית המקדש - שיבנה במהרה בימינו - התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות; ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו.
מאי 'משרבו האנסין'?
דאמרי "אבידתא למלכא".
רבי אמי אשכח אודייא דדינרי [39]; חזייה ההוא <בר נש> [בר רומאה] דקא מירתת, אמר ליה: זיל שקול לנפשך, דלאו פרסאי אנן, דאמרי "אבידתא למלכא".
תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים; כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם; זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה, וזו היא ששנינו [40] 'צאו וראו אם נמחת אבן הטוען [41]'.
משנה:
אמר את האבידה ולא אמר סימניה - לא יתן לו; והרמאי - אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו, שנאמר (דברים כב ב) [ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך] עד דרוש אחיך אותו [והשבתו לו]: עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי.
גמרא:
אתמר: רב יהודה אמר: "אבידתא" מכריז, ורב נחמן אמר "גלימא מכריז":
רב יהודה אמר "אבידתא מכריז": דאי אמרת "גלימא" מכריז - חיישינן לרמאי [42];
רב נחמן אמר: "גלימא" מכריז; לרמאי לא חיישינן, דאם כן אין לדבר סוף [43].
תנן: 'אמר את האבידה ולא אמר את סימניה - הרי זה לא יתן לו.' אי אמרת בשלמא "אבידתא" מכריז [44] - הא קא משמע לן: [45] אף על גב דאמר "גלימא" [46], כי לא אמר סימנין - לא מהדרינן ליה; אלא אי אמרת "גלימא" מכריז, אמר איהו [המוצא] "גלימא" ואמר איהו [הטוען שאבד לו] "גלימא" צריכא למימר כי לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה?
אמר רב ספרא: לעולם "גלימא" מכריז; אמר איהו "גלימא" ואמר איהו סימנין; ומאי 'לא אמר את סימניה'? לא אמר סימנין מובהקין דידה.
[## האם מכאן השאלה האם סימנים דאורייתא?]
והרמאי, אף על פי שאמר את סימניה - הרי זה לא יתן לו:
תנו רבנן: בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה; משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו "צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול".
כי הא דאבוה דרב פפא, אירכס ליה חמרא, ואשכחוה; אתא לקמיה דרבה בר רב הונא, אמר ליה: זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את וטול.
אזל, אייתי סהדי.
אמר להו: ידעיתון ביה דרמאי הוא?
אמרו ליה: "אִין " [47].
אמר להו: "אנא - רמאה אנא"?
אמרו ליה: "אנן – 'לאו רמאי את' קאמרינן".
אמר רבה בר רב הונא: מסתברא [48]: לא מייתי איניש חובתא לנפשיה [49].
[לגבי סימנים מובהקים, ורמאים - עיין ראש סימן יד, פלפולא חריפתא אות נ]
משנה:
כל דבר שעושה ואוכל - יעשה ויאכל [50];
ודבר שאין עושה ואוכל – ימכר, שנאמר 'והשבותו לו': ראה היאך תשיבנו לו [51].
מה יהא בדמים?
רבי טרפון אומר: ישתמש בהן; לפיכך [52] אם אבדו - חייב באחריותן; רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו - אין חייב באחריותן.
גמרא:
ולעולם [53]?
אמר רב נחמן אמר שמואל: עד י"ב חדש.
תניא נמי הכי: כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור - מטפל בהן עד י"ב חדש; מכאן ואילך שם דמיהן [54] ומניחן [55] [הרא"ש סימן ט"ז מפרש: 'שם דמיהם' – על ידי שמאי, ויכול לקחת לו, וכאשר יבוא הבעל יחזיר דמים בלבד; הרא"ש – מפרש כך כי הלכה כרבי טרפון, אבל לפי פשוטו משנתנו כרבי עקיבא, שהרי אומרת המשנה: ומניחן!];
עגלים וסייחין [56]: מטפל בהן שלשה חדשים, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן;
אווזין ותרנגולין [57]: מטפל בהם שלשים יום; מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן.
אמר רב נחמן בר יצחק: תרנגולת כבהמה גסה [58].
תניא נמי הכי: 'תרנגולת ובהמה גסה - מטפל [59] בהן שנים עשר חודש, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן;
עגלים וסייחין: מטפל בהן שלשים יום, מכאן ואילך - שם דמיהן ומניחן;
אווזין ותרנגולין וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו - מטפל בהן שלשה ימים, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן.'
קשיא עגלים וסייחין אעגלים וסייחין [שלשה חדשים או שלשים יום], אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין [שלשים יום או שלשה ימים]!
עגלים וסייחין אעגלים וסייחין לא קשיא: הא [60] דרעיא [61] והא [62] דפטומא [63];
אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין נמי לא קשיא: הא ברברבי [64] הא בזוטרי.
ושאינו עושה ואוכל:
תנו רבנן: ’[דברים כב,ב: ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו] והשבותו לו': ראה היאך תשיבנו לו: שלא יאכיל עגל לעגלים [65], וסיח לסייחין אווזא לאווזין ותרנגול לתרנגולין.
מה יהא בדמים? רבי טרפון אומר ישתמש וכו' [לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן; רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו - אין חייב באחריותן]:
עד כאן לא פליגי [66]
הערות
[עריכה]- ^ דמשום סימנא מהדרינן, ואם נתן מלוה סימן - מחזירין לו
- ^ ואי נפול מיניה דלוה - מי ניחא ליה דתיהוי הך תקנתא דניהדרה בסימן? והא ניחא ליה דנהוו ביד המוצא לעולם
- ^ רבותא נקט: דאפילו אמרינן דאורייתא - אפילו הכי עדים עדיפי, כדמפרש ואזיל: סימנין ועדים ינתן לבעל עדים
- ^ [לעיל כז,,ב(Note:)] 'בעדים'
- ^ באו שנים ונתנו סימניה
- ^ עד שיבא אליהו
- ^ זה אומר
- ^ וזה נותן מדת רחבו
- ^ אם ראה אותה ביד הבעלים - שיערה
- ^ כשהיה בעלה מכוסה בה אם טלית היא
- ^ זה אומר כך ארכו וכך רחבה, וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל, אבל אינו יודע כמה באורך וכמה ברוחב
- ^ גמיו: גאם יוונית עשויה כמין ך' שלנו; להכי קרי אורך ורוחב יחד גמיו
- ^ ואמר "ממני נפל שנמלכתי שלא ליתן"
- ^ ו"ממני נפל שנתנו לי וגרשתני"
- ^ שהוא נתָנוֹ ויודע סימנין, אבל היא - אם לא נתָנוֹ לה - מהיכן ידעה?
- ^ שהגט קשור בו
- ^ מצאת אותו
- ^ מפרש בגמרא
- ^ משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום, ואם יבין שאבד -
- ^ "אני אבדתי, ואלו סימניה"; ובגמרא פריך דבשלשה ימים אין שהות לחזור לסוף ארץ ישראל
- ^ שמא שלהן היא
- ^ ולא ידביקוהו הגשמים
- ^ אלמא כולי האי בעינן, ומתניתין תני 'שלשה'
- ^ שני פסוקים דומים: נחמיה ז,עב, עזרא ב,ע(Note: נחמיה ז,עב: וישבו הכהנים והלוים והשוערים והמשררים ומן העם והנתינים וכל ישראל בעריהם; ויגע החדש השביעי ובני ישראל בעריהם. עזרא ב,ע: וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם )
- ^ ואף על גב דפורתא הוו - בכל עריהן היו מפוזרים, ויש רחוקים מירושלים כבתחילה
- ^ 'צוות' יש לו: טובים השנים
- ^ זה שיהא שוהא יותר משבעה ימים
- ^ מדלא יהבי ליה לרבנן שהות אלא הליכה וחזרה
- ^ זה שמצאה מכריז שם חפץ: "טלית מצאתי"; ולכך לא הוצרכו ליתן שהות יום אחד לעיין בכליו מה אבד, שהאדם יודע כמה טליתות יש לו, וכשהוא בביתו בודק אם ימצאנה, ואין צריך שהות
- ^ ואינו מזכיר שם החפץ
- ^ לכל חד וחד אכתי טפי יומא
- ^ אם כל כליו בידו; ופלוגתא היא בהא לקמן
- ^ שהוא מכריז
- ^ בהכריזו
- ^ זהו
- ^ שלא להטריח את האובד לחזור, וכשיבא רגל שני - יעלה לרגל ויתן סימניה
- ^ "אבידה מצאתי", ואינו אומר איזה רגל הוא למציאתה, כדי שלא יסמוך האובד על רגל הבא ויבין שזהו רגל האחרון
- ^ שמא יש שהוא סבור שאמר רגל שני
- ^ כלי מלא זהובים
- ^ במסכת תענית (דף יט.) בחוני המעגל
- ^ אם נכסת בגשמים: שגבהו הגשמים למעלה הימנו, ויש גשמים יותר מדאי - ואתפלל עליהם שילכו
- ^ שמא שמע האובד מתאונן בין שכיניו "טליתי נאבדה" וזה יודע את סימניה, וכשישמע את מוצאה מכריז "טלית מצאתי" יקום ויתן סימניה; הלכך "אבידתא" מכריז, ואינו נותן לב לומר "טלית זו אבדתי, ואלו סימניה"
- ^ דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר "אם טלית היא שמצאת - אלו סימניה"
- ^ ולא מזכיר שם החפץ
- ^ אצטריך תנא לאשמועינן
- ^ דאמר "האי טלית אבדתי" צריך ליתן סימנין
- ^ כסבורין שאמר להן "ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא", שכך היה לו לשואלן
- ^ שזה היה דעתן מתחילה, ואין כאן משום 'מגיד וחוזר ומגיד'
- ^ וכשהביאן לבית דין - בטוח היה שלא יעידו חובתו
- ^ אם אבידה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו, כגון שור וחמור - יעשה ויאכל, ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו, שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו
- ^ שלא תאכילנו חצי דמיו, שאם כן אין זו 'השבה'
- ^ מפרש בגמרא
- ^ וכי עד עולם זקוק זה לטפל בטורח שמירה
- ^ מוכרן
- ^ הדמים אצלו
- ^ דקין, שאין עושין מלאכה
- ^ זכרים, שאין מטילין בצים
- ^ שעושה ואוכלת, ומטפל בה י"ב חדש; דיכול להאכילה דמי בצים
- ^ אנשמיטרא בלע"ז
- ^ דקתני שלשה [חדשים]
- ^ בארץ מרעה ובזמן הדשאים שאין טיפולו מרובה
- ^ דקתני שלשים יום
- ^ בזמן שאין מרעה, וצריך לפטמה על אבוסה ממה שבבית, שדמיה יקרים
- ^ אוכלין הרבה, הלכך שלשה ימים, דהא אוקימנא בזכרים
- ^ מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל
- ^ לעניין להתחייב באבידתו