ביאור:בבלי בבא מציעא דף יח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מאי 'גובה את הכל' [1]? מנה ומאתים הוא דאית לה!?
ואלא מדתני רב חייא בר אמי: 'אשתו ארוסה - לא אונן [2] ולא מטמא לה [3], וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו [4]; מתה - אינו יורשה [5]; מת הוא - גובה כתובתה.'? דלמא [לשון ירושלמי, והכוונה: מדוע? [אולי מבחינה לשונית: דְלָמָה? מאיזו סיבה]? דכתב לה! וכי תימא "דכתב לה - מאי למימרא [פשיטא]?" - מתה אינו יורשה איצטריכא ליה!
אלא אביי [6] - מגופה דמתנתין [7] קא הדר ביה [8]; דאי סלקא דעתא [9] במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, [10] דגט היינו כתובתה - אטו גט 'מנה' 'מאתים' כתיב ביה [11]? וכי תימא: 'כיון דתקינו רבנן למגבא לה - כמאן דכתיב ביה דמי [12]' - לטעון ולימא "פרעתי"!? וכי תימא דאמרינן ליה 'אי פרעתה איבעי לך למיקרעיה' - אמר לן "לא שבקתן; אמרה בעינא לאנסובי ביה"; וכי תימא "אמרינן ליה איבעי לך למיקרעיה ומכתב אגביה 'גיטא דנן דקרענוהו - לא משום דגיטא פסולה הוא, אלא כי היכי דלא תגבי ביה זמנא אחריתי' - אטו כל דמגבי בבי דינא מגבי [13]!
משנה:
מצא גיטי נשים, ושחרורי עבדים, דייתיקי [שטר בו כתבו מתנת שכיב מרע], מתנה, ושוברין - הרי זה לא יחזיר, שאני אומר: כתובין היו ונמלך עליהן שלא לִתנן.
גמרא:
טעמא דנמלך שלא לִתנן, הא אמר [14] 'תנו' – נותנין, ואפילו לזמן מרובה [15] [16]?! ורמינהו: [גיטין פ"ג מ"ג] 'המביא גט ואבד הימנו: מצאו לאלתר [17] – כשר [18], אם לאו – פסול'!?
[תירוץ ראשון:] אמר רבה: לא קשיא: כאן במקום שהשיירות מצויות, כאן במקום שאין השיירות מצויות;
- ואפילו במקום שהשיירות מצויות, והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת [19] דאי לא תימא הכי [20] - קשיא דרבה אדרבה: דההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא [21], דהוה כתוב ביה 'בשוירי מתא דעל רכיס נהרא'; אמר רב הונא:
[22] חיישינן לשני 'שוירי' [23]? ואמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין בה, דלאורתא בעי מינך רב הונא; נפק, דק ואשכח דתנן [בבא מציעא פ"ח מ"ח] 'כל מעשה בית דין [24] - הרי זה יחזיר' [25], והא בי דינא דרב הונא - דכי מקום שהשיירות מצויות דמי, וקא פשיט רבה דיחזיר! אלמא אי הוחזקו שני יוסף בן שמעון – אִין, אי לא - לא!
עבד רבה עובדא [26] בי כיתנא דפומבדיתא כשמעתיה [27].
איכא דאמרי: היכא דמזבני כיתנא [28], [29] והוא שלא הוחזקו [30], אף על גב דשכיחין שיירתא [31];
ואיכא דאמרי: היכא דתרו כיתנא [32], ואף על גב דהוחזקו [33], דלא שכיחא שיירות [34].
רבי זירא רמי מתניתין אברייתא, ומשני: תנן [גיטין פ"ג מ"ג]: 'המביא גט ואבד הימנו: מצאו לאלתר – כשר, ואם לאו – פסול' ורמינהי: מצא גט אשה בשוק: בזמן שהבעל מודה - יחזיר לאשה; אין הבעל מודה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה'; קתני מיהת 'בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה' - ואפילו לזמן מרובה!? ומשני: כאן במקום שהשיירות מצויות וכאן במקום שאין השיירות מצויות.
[תירוץ ראשון, כמו רבה:]איכא דאמרי: 'והוא שהוחזקו' דלא נהדר, והיינו דרבה;
[תירוץ שני:] איכא דאמרי: באף על גב דלא הוחזקו - לא נהדר. ופליגא דרבה.
בשלמא רבה [35] לא אמר כרבי זירא [36]: מתניתין אלימא ליה לאקשויי[37]; אלא רבי זירא - מאי טעמא לא אמר כרבה?
אמר לך: מי קא תני 'הא אמר "תנו" – נותנין, ואפילו לזמן מרובה' [זה רק דיוק שדייק רבה]? דלמא 'הא אמר "תנו" – נותנין', ולעולם כדקיימא לן: [38] לאלתר [39]!?
למאן דאמר לרבי זירא במקום שהשיירות מצויות, ואף על גב שלא הוחזקו שני 'יוסף בן שמעון', ופליגא דרבה - במאי קא מיפלגי? רבה סבר דקתני 'כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר' - דאשתכח בבית דין עסקינן, ובית דין כמקום שהשיירות מצויות, והוא שהוחזקו - לא יחזיר; לא הוחזקו – יחזיר;
ורבי זירא אמר לך: מי קתני 'כל מעשה בית דין שנמצאו בבית דין'? 'כל מעשה בית דין יחזיר' קתני, ולעולם דאשתכח אבראי [40].
[תירוץ שלישי:] רבי ירמיה אמר: [41] כגון דקא אמרי עדים [42] "מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון".
אי הכי - מאי למימרא?
מהו דתימא ליחוש דלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים - קא משמע לן.
[תירוץ רביעי:] רב אשי אמר: כגון דקא אמר: "נקב יש בו בצד אות פלונית".
ודוקא 'בצד אות פלונית' [43], אבל נקב בעלמא – לא?
רב אשי מספקא ליה סימנים [44] אי דאורייתא [45] אי דרבנן
[46].
רבה בר בר חנה
הערות
[עריכה]- ^ מאחר שלא התנה עמה כלום - מהו התוספת
- ^ אין אנינות חל עליו לאיסור אכילת קדשים
- ^ אם כהן הוא, דכתיב (ויקרא כא) 'כי אם לשארו' והיינו אשתו, והאי - לאו שארו הוא, דלא באו עדיין לידי קירוב בשר
- ^ לאו משום כהונה קאמר, דאין כהנות מוזהרות על הטומאה, דכתיב (שם) 'בני אהרן'; אלא אינה זקוקה לטמא לו, לא כהנת ולא ישראלית: שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה, דכתיב 'לה יטמא', ותניא 'לה יטמא' – מצוה, ואם לא רצה מטמאין אותו על כרחו; ומעשה ביוסף הכהן כו' בתורת כהנים
- ^ דירושת הבעל נפקא לן מ'שארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה וגו' (במדבר כז יא: ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה) בבבא בתרא (דף קיא:), והא לאו 'שארו' הוא!
- ^ דאמר לעיל 'לאו מילתא היא דאמרי'
- ^ ד'הוציאה גט'
- ^ משום דהיא גופא קשיא ליה
- ^ דטעמא לאו משום דאין טוענין אחר מעשה בית דין הוא, אלא
- ^ משום
- ^ דנימא: הוא מוכיח על החוב
- ^ דהא פסיקא לן מילתא דכתובה מנה מאתים
- ^ וכי כל הפורע חוב בא לבית דין? מקום שפרע לה לא היו בית דין שיכתבו לו כן
- ^ עכשיו
- ^ משנפל
- ^ ולא חיישינן שמא גט אחר הוא ששמותיהן שוין, ומאדם אחר נפל
- ^ התם (גיטין כז:) מפרש: כדי שתעבור שיירא ותשרה
- ^ ובתוך כך ליכא למימר 'משיירא שעברה שם נפל' שהרי לא שהה שיעור שתחנה
- ^ לאו רבה קא מסיק, אלא גמרא הוא דקאמר לן; דכי אמר רבה 'במקום שהשיירות מצויות' לא אמר אלא כשהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות
- ^ דרבה תרתי בעי
- ^ במקום שהוא יושב ודן, ומתוך שהכל רגילין אצלו לדון - הוי ליה 'מקום שהשיירות מצויות שם'
- ^ אף על פי שבא אחד לפנינו ואמר "ממני נפל, ופלוני היה משלחו לאשתו, ויודעין אנו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין"
- ^ חיישינן שמא 'שוירי' אחרת יש, ויש בה 'יוסף בן שמעון' אחר
- ^ כל מילתא דאתא לבית דין לקיים, דליכא למיחש לנמלך עליהן שלא ליתנן
- ^ וזה - מקוים בבית דין היה, ולכך הובא שם
- ^ בההוא גיטא דאשתכח
- ^ דבעינן תרתי [שני אנשים ונשותיהם עם אותו שם, ושיירות מצויות], והכא - חדא הוא דהואי, ואכשריה
- ^ דשיירות מצויות שם לבא ולקנות
- ^ ואהדריה,
- ^ משום דלא הוחזקו שני 'יוסף בן שמעון' בעיר שנכתב בה
- ^ ולא חיישינן לומר 'יש עיר אחרת ששמה כזו'
- ^ במי המשרה - שם נמצא הגט
- ^ ומאי 'כשמעתיה'? שהוחזקו שני 'יוסף בן שמעון' באותה עיר שנכתב בה, ואכשריה
- ^ דבמקום שנמצא בו לא היו שיירות מצויות
- ^ דאמר שינויא ארומיא דמתניתין דגיטין אמתניתין דנזיקין
- ^ דרמא מתניתין אברייתא
- ^ משום דהיא עיקר, ויש תימה כשסותרות זו את זו וצריך לחזר שיתיישבו, דאילו ברייתא - יש לומר 'אינה עיקר: רבי לא שנאה - רבי חייא מניין לו'
- ^ כשנמצא
- ^ ואם לאו – פסול, שמא אינו של זה; אבל ברייתא - ליכא לשנויי הכי: דכיון דתנא בהדיא 'יחזיר לאשה' הוה ליה לפלוגי בין לאלתר בין לזמן מרובה, דלא דמיא למתניתין, דהתם 'לא יחזיר' תנא, ומדוקיא הוה דייק 'יחזיר' היכא דאמר "תנו"' וכיון דלא תנא 'יחזיר' לא הוה ליה לפלוגי
- ^ שאין השיירות מצויות
- ^ הא דקתני 'יחזיר'
- ^ החתומין בו
- ^ ודוקא בצד אות פלונית דהוה ליה סימן מובהק; ואפילו אם תימצי לומר גבי חזרת אבידה בסימנין, דאיבעיא לן (לקמן דף כז.): דאורייתא או דרבנן - אפילו פשטת סימנין דרבנן - יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי אשת איש דאורייתא
- ^ שמחזירין בהן אבידה
- ^ ואפילו באיסור דאורייתא סמכינן אסימן כל דהו
- ^ ודוקא באבידה, שהפקר בית דין הפקר; אבל במידי דאיסורא - לא סמכינן. ואי קשיא: נימא הכי: קסבר סימנין דרבנן ונפשוט בעיין דלקמן - לאו פירכא היא: דמנלן דפשיטא ליה? אי נמי מספקא ליה אית עליה למיסר מספיקא