ביאור:בבלי בבא מציעא דף ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אלא מאי אית לך למימר [1]? 'עשירי' - ודאי אמר רחמנא [2], ולא עשירי ספק [3]; הכא נמי 'עשירי' ודאי אמר רחמנא, ולא עשירי ספק.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: מאי 'ספיקות' [4]? אילימא ספק בכורות (ויקרא כז לב) [וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט - העשירי] יהיה קדש [לה’], אמר רחמנא ולא שכבר קדוש; אלא ספק פדיון פטר חמור [5], וכדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו - מפריש עליהן עשרה שיין [6], ומעשרן, והן שלו.
מאי הוי עלה דמסותא?
תא שמע דאמר רבי חייא בר אבין: הוה עובדא בי רב חסדא [7], ורב חסדא בי רב הונא [8], ופשטה מהא דאמר רב נחמן: 'כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין - הקדישו אינו קדוש' [9].
הא יכול להוציאו בדיינין - הקדישו קדוש, אף על גב דלא אפקיה [10]? והאמר רבי יוחנן: 'גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולין להקדישו: זה לפי שאינה שלו, וזה לפי שאינה ברשותו' [11]?
מי סברת במסותא מטלטלין [12] עסקינן? במסותא מקרקעי עסקינן, דכי יכול להוציאה בדיינין - [13] ברשותיה קיימא [14].
תני רב תחליפא בר מערבא [15] קמיה דרבי אבהו: 'שנים אדוקים בטלית - זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה'.
מחוי ליה [16] רבי אבהו: ובשבועה.
אלא מתניתין דקתני דפלגי בהדדי ולא קתני 'זה נוטל עד מקום שידו מגעת' - היכי משכחת לה?
אמר רב פפא: דתפיסי בכרכשתא [17].
אמר רב משרשיא: שמע מינה [18]: האי סודרא [19], כיון דתפיס ביה [20] שלש על שלש - קרינן ביה (רות ד ז) [וזאת לפנים בישראל על הגאלה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו] ונתן לרעהו [וזאת התעודה בישראל], דכמאן דפסיק דמי וקני [21].
ומאי שנא מדרב חסדא? דאמר רב חסדא: 'גט בידה [22] ומשיחה [23] בידו: אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו [24] - אינה מגורשת [25], ואם לאו – מגורשת.'?
התם – 'כריתות' [26] בעינן, וליכא [27]; הכא – 'נתינה' בעינן, והא איכא!
אמר רבא: אם היתה טלית מוזהבת [28] – חולקין.
פשיטא!?
לא, צריכא דקאי דהבא בי מצעי.
הא - נמי פשיטא!
לא, צריכא דמיקרב לגבי דחד: מהו דתימא דאמר ליה: "פלוג הכי!" [29] - קא משמע לן דאמר ליה: מאי חזית דפלגת הכי - פלוג הכי [30].
תנו רבנן: שנים [31] אדוקין בשטר: מלוה אומר "שלי הוא, ונפל ממני ומצאתיו", ולוה אמר "שלך הוא, ופרעתיו לך [32]" - יתקיים השטר בחותמיו [33], דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו.
נפל [34] ליד דיין [35] - לא יוציאו עולמית [36]. רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו.
אמר מר: 'יתקיים השטר בחותמיו' - וגבי ליה מלוה כוליה, ולית ליה מתניתין: שנים אוחזין כו' [37]?
אמר רבא אמר רב נחמן: במקוים [38] - דברי הכל יחלוקו [39]; כי פליגי בשאינו מקוים [40]: רבי סבר: מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו [41], ואי מקיים ליה פליג, ואי לא מקיים ליה - לא פליג [42]; מאי טעמא? חספא בעלמא הוא; [43] מאן קא משוי ליה להאי שטרא? לוה [44] - הא קאמר דפריע!
[45]!
ורבי שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו, ואף על גב דלא מקיים ליה – יחלוקו.
'נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית' -
מאי שנא ליד דיין [46]?
אמר רבא: הכי קאמר: 'ואחר [47] שמצא שטר שנפל [48] ליד דיין' - והיכי דמי [49]? דכתב ביה הנפק - 'לא יוציאו [50] עולמית [51]', ולא מיבעיא לא כתב ביה הנפק, דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה; אלא אפילו כתב ביה הנפק דמקוים - לא יחזיר, דחיישינן לפירעון [52]; ורבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו - ולא חיישינן לפירעון [53].
ולא חייש רבי יוסי לפירעון? והתניא: 'מצא שטר כתובה בשוק: בזמן שהבעל מודה [54] - יחזיר לאשה [תוספות: אין חוששין לקנוניא]; אין הבעל מודה [55] - לא יחזיר לא לזה ולא לזה; רבי יוסי אומר: עודה תחת בעלה [56] - יחזיר לאשה [57]; נתארמלה או נתגרשה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה.' איפוך: 'נפל ליד דיין - לא יוציאו עולמית, דברי רבי יוסי; וחכמים אומרים: הרי הוא בחזקתו'.
אי הכי - קשיא דרבנן אדרבנן [בכתובה יחזיר, ובשטר שנפל לידי הדיין, לאחר ההיפוך: הרי הוא בחזקתו]!
שטר כתובה - כולה רבי יוסי, וחסורי מחסרא, והכי קתני: אין הבעל מודה - לא יחזיר, לא לזה ולא לזה; במה דברים אמורים? שנתארמלה או שנתגרשה, אבל עודה תחת בעלה - יחזיר לאשה, שרבי יוסי אומר: עודה תחת בעלה - יחזיר לאשה; נתארמלה או שנתגרשה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
רב פפא אמר[58]: לעולם לא תיפוך; רבי יוסי - לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי - אפילו נתארמלה או נתגרשה נמי לא חיישינן לפירעון; לדידכו - אודו לי מיהת בעודה תחת בעלה דיחזיר לאשה, דלאו בת פירעון היא; ואמרו ליה רבנן: אימור צררי אתפסה [59].
רבינא אמר: לעולם איפוך קמייתא [הברייתא בשטר חוב, כמו שהפכנו אותה קודם] [60] וטעמא דרבנן הכא [61] משום דחיישינן לשתי כתובות [62]; ורבי יוסי לשתי כתובות לא חייש.
אמר רבי אלעזר: מחלוקת [63] - בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף [64]; אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף - זה נוטל טופס וזה נוטל תורף [65].
ורבי יוחנן אמר: לעולם חולקין.
ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף [66]? והתניא 'זה נוטל עד מקום שידו מגעת [67]'?
לא, צריכא דקאי תורף בי מצעי [68].
אי הכי מאי למימרא?
לא, צריכא דמקרב לגבי דחד; מהו דתימא אמר ליה "פלוג הכי" - קא משמע לן דאמר ליה: "מאי חזית דפלגת הכי? פלוג הכי!"
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: לרבי אלעזר, דאמר 'זה נוטל טופס וזה נוטל תורף' - למה ליה? וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך?
אמר ליה: לדמי [69]; דאמר הכי: שטרא דאית ביה זמן - כמה שוי [70]? ודלית ביה זמן - כמה שוי? בשטרא דאית ביה זמן - גבי ממשעבדי, ואידך לא גבי ממשעבדי, - יהיב ליה היאך דביני ביני [עיין תוספות ד"ה דאית ביה זמן כמה שוה];
ו'יחלוקו' [אולי: 'חולקין' דאמר רבי יוחנן] נמי דאמרן – לדמי [עיין תוספות ד"ה ויחלוקו נמי לדמי]; דאי לא תימא הכי – 'שנים אוחזין בטלית' הכי נמי דפלגי? הא אפסדוה!?
הא - לא קשיא:
הערות
[עריכה]- ^ למה לא חייבוהו לעשר ממה נפשך
- ^ הצריך הכתוב לעשר
- ^ ולא הצריך לעשר את הספק; וכל עשירי שבכאן - ספק הן, שאפילו יצא הפטור בחמישי - שוב אין העשירי קרוי 'עשירי' אלא 'תשיעי', שהפטור אינו מן המנין
- ^ דאמרן לעיל 'הספיקות נכנסין לדיר להתעשר'
- ^ טלה שהופרש על ספק פטר חמור, שאפילו הוא פטר חמור ודאי - אין בטלה זה של פדיון משום קדושה
- ^ לאפקועי איסורייהו, למשרי להו בעבודה
- ^ מעשה היה ובא לפני רב חסדא
- ^ ורב חסדא הביאו לפני רב הונא
- ^ והאי נמי דחזינן ליה דאין יכול להוציאו בדיינין: שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש
- ^ בתמיה
- ^ 'שאינו ברשותו'? והא סתם גזילה 'יכולין להוציאו בדיינין' הוא [ואף על פי כן אמר רבי יוחנן שאינו יכול להקדישו]
- ^ כגון גיגית
- ^ דכל היכא דאיתיה
- ^ ברשות מריה קיימא, דקרקע אינה נגזלת, ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה ראיה עלה - הקדישו הקדש
- ^ מארץ ישראל
- ^ מראה באצבעותיו כלפי מעלה
- ^ בגרדין שבשני ראשין שקורין ברניי"ש
- ^ מדקתני 'עד מקום שידו מגעת' קנוי לו
- ^ של קונה שקונין בו קנין
- ^ מַקְנֶה
- ^ וקנייה מַקְנֶה, והמכר נקנה בו ללוקח; ודוקא נקט 'שלש על שלש', ד'כלי' בעינן, דכתיב (רות ד) 'נעלו', ובציר משלש אצבעות - לאו בגד הוא, כדאשכחן גבי טומאה
- ^ שנתנו לה
- ^ שקשור בה
- ^ אם יש כח באותו חוט שיכול לנתקו לגט מידה ולהביאו אצלו
- ^ אלמא: לאו נתינה היא
- ^ הבדלה שיהיו מובדלים זה מזה
- ^ והרי אגודים הם בחוט זה
- ^ כלומר: אפילו היא מוזהבת
- ^ לרוחבה ויהא הזהב לאחד מהם
- ^ לאורכה
- ^ המלוה והלוה
- ^ והחזרת לי, וממני נפל
- ^ קסלקא דעתא דהכי קאמר 'אם השטר כשר - שיקיימוהו חותמיו, לומר "כתב ידינו הוא" - הרי הוא בחזקתו
- ^ השטר
- ^ משמע דהכי קאמר: אם מצאו דיין
- ^ מיד דיין; ולקמן פריך: מאי שנא דיין מאינשי דעלמא?
- ^ בתמיה
- ^ שכתוב בו הנפק: שיצא כבר בבית דין, והעידו עדים על חתימת ידן, וכותבין הדיינין בו 'שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני על חתימת ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי'
- ^ דכי אמרינן ד'יתקיים השטר בחותמיו' - לא למגבי מלוה כולו קאמר, אלא למגבי פלגיה
- ^ ופלוגתייהו כשאינו מקוים
- ^ רבי סבר: אף על פי שהלוה מודה ליה שכתב שטר זה, ולוה לו מעות - צריך המלוה לקיימו בחותמיו; ואפילו השטר בידו - נאמן הלוה לומר "פרעתיך"
- ^ שאפילו כולו ביד המלוה - נאמן הלוה לומר "פרעתי"
- ^ דכל זמן שאינו מקוים -
- ^ שמודה לו שכתבו
- ^ אבל משהשטר מוחזק על פי עדיו - אין הלוה נאמן לומר "פרעתי"; הלכך: זה ששניהם מוחזקים, אי מקיים ליה מלוה בעדות ומשוי ליה שטר מעליא - אין הלוה נאמן באמירתו אלא על ידי חזקה זה שאדוק בו, והרי הוא כשאר מציאה – ופליג [ויחלוקו]
- ^ מאיש אחר
- ^ שאינו לא לוה ולא מלוה
- ^ כבר
- ^ ומאי ניהו הך 'נפילה'
- ^ מידו, לא לוה ולא מלוה
- ^ עד שיבא אליהו, או עדים שראו מיד מי נפל
- ^ שמא אמת טוען הלוה שפרעו
- ^ דמאן דמהדרי ליה שטר פרוע לאלתר - זהיר ביה לקורעו, ולא משהי ליה
- ^ שלא נתן לה כתובתה
- ^ שאמר "פרעתי, ומידי נפל"
- ^ שלא גרשה
- ^ דלא עביד איניש ליתן כתובה קודם גירושין
- ^ Note:הפירוש הקודם לוקה בכך שהברייתא עילגת וחוזרת על עצמה.
- ^ מעות צרורות או כספים מסר לה ליחוד כתובתה, כשנשאה, או לאחר מכאן, שלא יטריחוה יורשים אם תתאלמן
- ^ ודקשיא לך דרבנן אדרבנן? - לא תיקשי:
- ^ בכתובה, לאו משום דחיישינן לפירעון, דמאן דפרע ואהדר ליה שטרא - לאלתר קרע ליה, אלא
- ^ שמא חזר וכתב לה כתובה אחרת, שניה, לאחר שנפלה זאת מידה, ו'אין הבעל מודה' דקתני - לאו באומר "פרעתי", אלא באומר "אל תחזרו לה, שיש בידה אחרת, ותוציא על יורשי שטר אחר שטר"
- ^ האי 'יחלוקו' דקאמר רבי שמעון בן גמליאל, דמשמע 'חולקין בשוה' - כך שמעתי משום רבי יצחק ב"ר מנחם ונראה בעיני
- ^ כלומר או שניהם אדוקין בתורף; ו'תורף' - גילוי של שטר: מקום הלוה והמלוה והמעות והזמן; 'טופס': שאר כל לשון השטר
- ^ דמאי דתפיס דידיה הוא, כדקתני לעיל: זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו'; ולקמן מפרש למאי מיבעי ליה
- ^ בתמיה
- ^ שלו [רש"י לא גרס כאן 'זה נוטל', אלא רק 'עד מקום שידו מגעת' ולכן פירש: שלו]
- ^ ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי
- ^ מעלין בדמים כמה תורף יפה מן הטופס
- ^ דתורף עדיף מטופס, דאית ביה מקום הזמן; דאילו שם המלוה והלוה והמעות כתובין אף בטופס: שצריך לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, והוא עיקר, כדתנן (בבא בתרא דף קסה:): כתוב בו [מלמעלה מנה ומלמטה מאתים] מלמעלה מאתים ומלמטה מנה - הכל הולך אחר התחתון; אבל זמן לא מיהדר; ואי משום חתימת עדים דהוא תחת הטופס - הא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל 'מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו', והאי - מודה שכתבו הוא