ביאור:בבלי בבא מציעא דף ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא מציעא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף במהדורה הרגילה

סיכום הדף בעשר דקות, קובץ לשמיעה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ואיכא למימר 'כולה למר' ואיכא למימר 'כולה למר' ^[1] אמר סומכוס 'ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה' - הכא דליכא דררא דממונא, ^[2] דאיכא למימר דתרוייהו היא ^[3] - לא כל שכן ^[4]!?

אפילו תימא סומכוס: שבועה זו מדרבנן היא, כדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: שבועה זו - תקנת חכמים היא: שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף ^[5] בטליתו של חבירו ואומר "שלי הוא".

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ^[6], דאי כרבי יוסי - הא אמר [בבא מציעא פ"ג מ"ד, דף לז,א] 'אם כן מה הפסיד רמאי ^[7]? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.' ^[8].

אלא מאי – רבנן? כיון דאמרי רבנן 'השאר יהא מונח עד שיבא אליהו' - הא נמי כשאר דמי ^[9], דספיקא היא?!

האי מאי? אי אמרת בשלמא רבנן: התם - דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא ^[10] - אמרי רבנן יהא מונח עד שיבא אליהו; הכא, דאיכא למימר דתרוייהו הוא, אמרי רבנן פלגי בשבועה; אלא אי אמרת רבי יוסי היא: השתא ומה התם דבודאי איכא מנה למר ואיכא מנה למר אמר רבי יוסי 'יהא מונח עד שיבא אליהו' - הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא ^[11] - לא כל שכן?

אפילו תימא רבי יוסי: התם ודאי איכא רמאי, הכא מי יימר דאיכא רמאי? אימא תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה! אי נמי: התם קניס ליה רבי יוסי לרמאי כי היכי דלודי, הכא מאי פסידא אית ליה ^[12] דלודי ^[13]?

תינח מציאה, מקח וממכר מאי איכא למימר ^[14]?

אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא [עיין תוספות].

בין לרבנן ובין לרבי יוסי: התם, גבי חנוני על פנקסו, דקתני 'זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל' מאי שנא דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעל הבית ויהא מונח עד שיבא אליהו, דהא בודאי איכא רמאי?

אמרי התם היינו טעמא ^[15] דאמר ליה חנוני לבעל הבית: "אנא שליחותא דידך קא עבדינא ^[16] - מאי אית לי גבי שכיר ^[17]? - אף על גב דקא משתבע לי - לא מהימן לי בשבועה ^[18]; את האמנתיה ^[19] - דלא אמרת לי "בסהדי הב ליה"!' [עיין תוספות], ושכיר נמי אמר ליה לבעל הבית: "אנא עבדי עבידתא גבך - מאי אית לי גבי חנוני? אף על גב דמשתבע לי - לא מהימן לי" הלכך תרוייהו משתבעי ושקלי מבעל הבית.

תני רבי חייא: '"מנה לי בידך" והלה אומר "אין לך בידי כלום" והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר ^[20], שלא תהא הודאת פיו גדולה ^[21] מהעדאת עדים, מקל וחומר ^[22]! ותנא תונא ^[23]: 'שנים אוחזין בטלית: זה אומר "אני מצאתיה" וכו' ^[24] והא הכא: כיון דתפיס, אנן סהדי דמאי דתפיס האי ^[25] - דידיה הוא ^[26], ומאי דתפיס האי - דידיה הוא, וקתני 'ישבע'!

[*רש"י מפרש שהמילים ותנא תונא וכו' הם דברי רבי חייא, ופירוש זה מתאים לאופן חקירת הגמרא להלן; ואף על פי כן לא נראה שרבי חייא אמר תנא תונא, אלא אלה תוסםפת של מי שלימד את דברי רבי חייא; והגמרא חוקרת לא את דברי רבי חייא, אלא את מכלול המסורת של דברי רבי חייא יחד עם תוספת המפרש הקדום.]

מאי 'שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים? - מקל וחומר!' ^[27]? שלא תאמר: הודאת פיו - הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה, כדרבה, דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה [עיין תוספות] 'מודה מקצת הטענה - ישבע' ^[28]? חזקה: אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי - בכוליה בעי דנכפריה, והא דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו;

עמוד ב

והאי - בכוליה בעי דלודי ליה [עיין תוספות], והאי דלא אודי ^[29] - אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה ^[30]; סבר: עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה; ואמר רחמנא 'רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה'; אבל העדאת עדים - דליכא למימר הכי [עיין תוספות] ^[31] - אימא לא ^[32]!? קא משמע לן קל וחומר.

ומאי קל וחומר? ומה פיו, שאין מחייבו ממון ^[33], מחייבו שבועה ^[34] - עדים שמחייבין אותו ממון ^[35], אינו דין שמחייבין אותו שבועה ^[36]!

ופיו אין מחייבו ממון? והא 'הודאת בעל דין כמאה עדים' דמי ^[37]!?

מאי 'ממון'? – קנס: ומה פיו שאין מחייבו קנס ^[38] - מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנס - אינו דין שמחייבין אותו שבועה!?

מה לפיו שכן מחייבו קרבן ^[39] תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן ^[40]!?

הא - לא קשיא: רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה, דאמר: עדים מחייבין אותו קרבן מקל וחומר, דתנן: [כריתות פ"ג מ"א] 'אמרו לו שנים "אכלת חלב ^[41]" והוא אומר "לא אכלתי": רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרים ^[42]. אמר רבי מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה - לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אמרו לו: מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי" [עיין תוספות] – יפטר!

אלא 'מה לפיו שכן מחייבו אשם'.

'אשם' היינו 'קרבן'!?

אלא 'מה לפיו שכן מחייבו חומש' ^[43]!

הא - לא קשיא, רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה: כי היכי דמחייב ליה קרבן מקל וחומר - מחייב ליה חומש מקל וחומר.

אלא 'מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה ^[44], תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה ^[45]!?

אלא אתיא מעד אחד: ומה עד אחד שאין מחייבו ממון - מחייבו שבועה ^[46], עדים שמחייבין אותו ממון - אינו דין שמחייבין אותו שבועה!

מה לעד אחד: שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע ^[47],

הערות

^ ועוד על כרחך או כוליה דמר או כוליה דמר אפילו הכי
^ ועוד
^ דאיכא למימר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה
^ דחולקין בלא שבועה
^ אוחז
^ לקמן ב'המפקיד' (דף לז.): שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים: זה אומר "מאתים שלי" וזה אומר "מאתים שלי", וקאמר תנא קמא 'נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו'
^ - ולמה יודה - הרי קיבל את שלו!
^ ויפסיד הרמאי; והכא נמי יהא מונח
^ דהתם - על מנה השני הם דנין, ואלו דנין על הטלית כולה
^ ואין לומר 'יחלוקו'
^ ואין לחבירו חלק בה - לא כל שכן דלית ליה 'יחלוקו'
^ למי שאין לו חלק בה, אם תהא מונחת
^ שאין לו חלק בה? כשיודה - מה יטול
^ הא אוקימנא דקיבל דמים מתרוייהו; ואי הוה אמרינן 'יהא הטלית והדמים מונחים' אית ליה פסידא לרמאי, ויודה על האמת קודם שיפסיד
^ דשניהם נשבעין ונוטלין
^ ונתתי לפועלך ממון שצויתני
^ לערער
^ איני מאמינו בשבועה; אני אומר שהוא רשע, ואין לי להאמין אדם בשבועה על כרחי אלא אם כן האמנתיו מתחילה, להפקיד אצלו או להתנות עמו
^ ואתה הוא שקילקלת, ואין לי להפסיד בקלקולך שיהיו מעותי מונחין עד שיבא אליהו
^ כדין מודה מקצת הטענה, שאמרה תורה 'ישבע', כדילפינן בשבועות (דף לט:) מ'כי הוא זה'; ואף על גב דזה לא הודה - הרי יש עדים במקצת
^ לחייבו על השאר שבועה
^ לקמן מפרש מאי ק"ו
^ ותנא דידן סייעתא לדידי*
^ וקתני 'שניהם ישבעו'
^ היינו פלגא
^ שהרי מוחזק הוא בפנינו, והרי הוא תובע את כולה, וחבירו כופר את כולה, שאומר "כולה שלי, ואף מה שאתה תפוס בידך!" ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת, ומחייבים את חבירו שבועה על השאר - דהיינו חצי שעיכב לעצמו
^ מהיכי תיתי לן למידק דתיסק אדעתין דתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, דאיצטריך לתנא למילף [שאינו כן]
^ ולא חשבו כמשיב אבידה לפטרו שלא כפר בכולו
^ וכי תימא מגו דחשיד אממונא - חשיד אשבועתא, ולא נרמי עליה שבועתא
^ לא חשיד אממונא, לפי שברצונו היה מודה בכולו; אלא שאין בידו לפרוע
^ שהרי כפר בכולו
^ ונימא 'מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא'
^ בהודאתו, ולקמיה מפרש לה
^ על השאר
^ במה שהעידו
^ על השאר
^ ברייתא היא בתוספתא דבבא מציעא בפרק ראשון
^ דילפינן (בבא קמא דף עה.) מקראי דמודה בקנס פטור: 'אשר ירשיעון אלהים' - פרט למרשיע את עצמו
^ דכתיב 'והתודה אשר חטא והביא' (ויקרא ה)
^ אם מכחישין אותו, דכתיב (שם ד) 'או הודע אליו' - ולא שיודיעוהו אחרים
^ שוגג
^ שהיה יכול לומר "מזיד הייתי" ויפטר מן הקרבן אף כשאמר "לא אכלתי" – פטור, דמה לו לשקר [## נראה שבגירסת רש"י בגמרא לא הובא המשך המשנה, ולכן פירש בפירושו את המשך המשנה המוצטטת כאן; לחילופין: יש לראות את הדבור המתחיל הזה ברש"י כד"ה 'יפטר' בדברי חכמים להלן]
^ [נראה שגירסת רש"י בגמרא היתה: 'אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש ואשם’]חומש ואשם: אם נשבע וכפר ממון והודה, כתיב 'או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' (שם ה)
^ אם הודה לו במנה, ובאו עדים והכחישוהו, לומר "אינך חייב לו כלום" - אינו נפטר בכך, דהודאת בעל דין כמאה עדים
^ שאם באו שנים עדים והכחישום או הזימום - אין זה משלם ממון על פיהם
^ טענו חבירו "מנה לי בידך" והוא אומר "אין לך בידי כלום", ועד אחד מעידו שהוא חייב לו - הרי זה נשבע להכחיש את העד, דכתיב (דברים יט) 'לא יקום עד אחד באיש וגו'; 'לכל עון ולכל חטאת' הוא דאינו קם, אבל לשבועה קם (שבועות דף מ.)
^ כלומר: היכי ילפת שבועה דשנים משבועה דעד אחד?: מה לעד אחד שכן על מה שהעד מעיד הוא נשבע להכחישו

[1] ועוד על כרחך או כוליה דמר או כוליה דמר אפילו הכי

[2] ועוד

[3] דאיכא למימר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה

[4] דחולקין בלא שבועה

[5] אוחז

[6] לקמן ב'המפקיד' (דף לז.): שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים: זה אומר "מאתים שלי" וזה אומר "מאתים שלי", וקאמר תנא קמא 'נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו'

[7] - ולמה יודה - הרי קיבל את שלו!

[8] ויפסיד הרמאי; והכא נמי יהא מונח

[9] דהתם - על מנה השני הם דנין, ואלו דנין על הטלית כולה

[10] ואין לומר 'יחלוקו'

[11] ואין לחבירו חלק בה - לא כל שכן דלית ליה 'יחלוקו'

[12] למי שאין לו חלק בה, אם תהא מונחת

[13] שאין לו חלק בה? כשיודה - מה יטול

[14] הא אוקימנא דקיבל דמים מתרוייהו; ואי הוה אמרינן 'יהא הטלית והדמים מונחים' אית ליה פסידא לרמאי, ויודה על האמת קודם שיפסיד

[15] דשניהם נשבעין ונוטלין

[16] ונתתי לפועלך ממון שצויתני

[17] לערער

[18] איני מאמינו בשבועה; אני אומר שהוא רשע, ואין לי להאמין אדם בשבועה על כרחי אלא אם כן האמנתיו מתחילה, להפקיד אצלו או להתנות עמו

[19] ואתה הוא שקילקלת, ואין לי להפסיד בקלקולך שיהיו מעותי מונחין עד שיבא אליהו

[20] כדין מודה מקצת הטענה, שאמרה תורה 'ישבע', כדילפינן בשבועות (דף לט:) מ'כי הוא זה'; ואף על גב דזה לא הודה - הרי יש עדים במקצת

[21] לחייבו על השאר שבועה

[22] לקמן מפרש מאי ק"ו

[23] ותנא דידן סייעתא לדידי*

[24] וקתני 'שניהם ישבעו'

[25] היינו פלגא

[26] שהרי מוחזק הוא בפנינו, והרי הוא תובע את כולה, וחבירו כופר את כולה, שאומר "כולה שלי, ואף מה שאתה תפוס בידך!" ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת, ומחייבים את חבירו שבועה על השאר - דהיינו חצי שעיכב לעצמו

[27] מהיכי תיתי לן למידק דתיסק אדעתין דתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, דאיצטריך לתנא למילף [שאינו כן]

[28] ולא חשבו כמשיב אבידה לפטרו שלא כפר בכולו

[29] וכי תימא מגו דחשיד אממונא - חשיד אשבועתא, ולא נרמי עליה שבועתא

[30] לא חשיד אממונא, לפי שברצונו היה מודה בכולו; אלא שאין בידו לפרוע

[31] שהרי כפר בכולו

[32] ונימא 'מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא'

[33] בהודאתו, ולקמיה מפרש לה

[34] על השאר

[35] במה שהעידו

[36] על השאר

[37] ברייתא היא בתוספתא דבבא מציעא בפרק ראשון

[38] דילפינן (בבא קמא דף עה.) מקראי דמודה בקנס פטור: 'אשר ירשיעון אלהים' - פרט למרשיע את עצמו

[39] דכתיב 'והתודה אשר חטא והביא' (ויקרא ה)

[40] אם מכחישין אותו, דכתיב (שם ד) 'או הודע אליו' - ולא שיודיעוהו אחרים

[41] שוגג

[42] שהיה יכול לומר "מזיד הייתי" ויפטר מן הקרבן אף כשאמר "לא אכלתי" – פטור, דמה לו לשקר [## נראה שבגירסת רש"י בגמרא לא הובא המשך המשנה, ולכן פירש בפירושו את המשך המשנה המוצטטת כאן; לחילופין: יש לראות את הדבור המתחיל הזה ברש"י כד"ה 'יפטר' בדברי חכמים להלן]

[43] [נראה שגירסת רש"י בגמרא היתה: 'אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש ואשם’]חומש ואשם: אם נשבע וכפר ממון והודה, כתיב 'או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' (שם ה)

[44] אם הודה לו במנה, ובאו עדים והכחישוהו, לומר "אינך חייב לו כלום" - אינו נפטר בכך, דהודאת בעל דין כמאה עדים

[45] שאם באו שנים עדים והכחישום או הזימום - אין זה משלם ממון על פיהם

[46] טענו חבירו "מנה לי בידך" והוא אומר "אין לך בידי כלום", ועד אחד מעידו שהוא חייב לו - הרי זה נשבע להכחיש את העד, דכתיב (דברים יט) 'לא יקום עד אחד באיש וגו'; 'לכל עון ולכל חטאת' הוא דאינו קם, אבל לשבועה קם (שבועות דף מ.)

[47] כלומר: היכי ילפת שבועה דשנים משבועה דעד אחד?: מה לעד אחד שכן על מה שהעד מעיד הוא נשבע להכחישו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]