ביאור:בבלי בבא מציעא דף ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא מציעא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משנה:
שנים אוחזין בטלית [1]: זה אומר "אני מצאתיה" וזה אומר "אני מצאתיה"; זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "כולה שלי" [2]: זה ישבע [3] שאין לו בה פחות מחציה [4], וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה – ויחלוקו.
זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "חציה שלי" [5]: [6] [7] האומר 'כולה שלי' ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר 'חציה שלי' ישבע שאין לו בה פחות מרביע; זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע [8].
היו שנים רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג; זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "כולה שלי" - זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו [9];
בזמן שהם מודים [10] או שיש להן עדים - חולקין בלא שבועה.
גמרא:
למה לי למתנא 'זה אומר "אני מצאתיה" וזה אומר "אני מצאתיה", זה אומר "כולה שלי"', ו'זה אומר "כולה שלי"? ליתני חדא?
חדא קתני: זה אומר "אני מצאתיה וכולה שלי" וזה אומר "אני מצאתיה וכולה שלי".
וליתני "אני מצאתיה", ואנא ידענא ד"כולה שלי"?
אי תנא "אני מצאתיה" - הוה אמינא: מאי 'מצאתיה'? – ראיתיה [11]: [ומכאן הייתי לומד:] אף על גב דלא אתאי לידיה - בראיה בעלמא קני [12]; [למנוע שגיאה זו] תנא "כולה שלי [13]": דבראיה לא קני.
ומי מצית אמרת "מאי 'מצאתיה'? – ראיתיה"? והא אמר רבנאי [14] ומצאתה (דברים כב ג: וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם) - דאתאי לידיה משמע [ולא שנאמר שהרואה – הוא המוצא אלא דוקא מי שהגיעה המציאה לידו] [15]!?
אין, 'ומצאתה' דקרא - דאתא לידיה משמע, ומיהו תנא - לישנא דעלמא נקט [16], ומדחזי ליה אמר "אנא אשכחית" ואף על גב דלא אתאי לידיה [17] – [והייתי סובר] בראיה בעלמא קני - [למנוע שגיאה זו] תני "כולה שלי": דבראיה בעלמא לא קני לה.
וליתני "כולה שלי" ולא בעי "אני מצאתיה"?
אי תני "כולה שלי" - הוה אמינא בעלמא דקתני 'מצאתיה' [18] - [19] בראיה בעלמא קני [20]; [21] תנא "אני מצאתיה" והדר תנא "כולה שלי" דממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קני.
ומי מצית אמרת 'חדא קתני'? והא 'זה' 'וזה' קתני: זה אומר "אני מצאתיה" וזה אומר "אני מצאתיה", זה אומר "כולה שלי" וכו' [22]?
אמר רב פפא - ואיתימא רב שימי בר אשי - ואמרי לה כדי: רישא [’מצאתיה’] במציאה, וסיפא [’כולה שלי’] במקח וממכר [23]; וצריכא:
דאי תנא מציאה, הוה אמינא: מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי ואמר 'חבראי לאו מידי חסר בה [24], איזל אתפיס ואתפליג בהדיה' [25]; אבל מקח וממכר, דליכא למימר הכי [26] - אימא לא; ואי תנא מקח וממכר - הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי ואמר 'חבראי דמי קא יהיב, ואנא דמי קא יהיבנא [27]; השתא דצריכא לדידי - אשקליה אנא וחבראי ליזיל לטרח ליזבן'; אבל מציאה - דליכא למימר הכי [28] - אימא לא!? - צריכא.
מקח וממכר. ולחזי זוזי ממאן נקט [29]?
לא, צריכא [30] דנקט [31] מתרוייהו: מחד מדעתיה ומחד בעל כרחו, ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה [32] [33].
לימא מתניתין [34] - דלא כבן ננס; דאי בן ננס - האמר [35] 'כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא [36]'!?
אפילו תימא בן ננס: התם - ודאי איכא שבועת שוא, הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא: אימור דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה [37]!
לימא מתניתין דלא כסומכוס, דאי כסומכוס - האמר 'ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה' [38]!
ואלא מאי – רבנן? הא אמרי המוציא מחברו עליו הראיה [39]!?
האי מאי? אי אמרת בשלמא רבנן: התם דלא תפסי תרוייהו אמרו רבנן 'המוציא מחבירו עליו הראיה', הכא דתרוייהו תפסי [40] [פלגי] לה בשבועה [41]; אלא אי אמרת סומכוס, השתא: ומה התם דלא תפסי תרוייהו - חולקין בלא שבועה, הכא דתרוייהו תפסי לה - לא כל שכן!?
אפילו תימא סומכוס: כי אמר סומכוס – 'שמא' ו'שמא' [43], אבל 'ברי' 'וברי' לא אמר.
ולרבה בר רב הונא דאמר [44] 'אמר סומכוס אפילו ברי וברי' - מאי איכא למימר?
אפילו תימא סומכוס: כי אמר סומכוס - היכא דאיכא דררא דממונא [45], אבל היכא דליכא דררא דממונא – לא.
ולאו קל וחומר הוא: ומה התם דאיכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר [46]
הערות
[עריכה]- ^ דוקא 'אוחזין', דשניהם מוחזקים בה, ואין לזה כח בה יותר מזה; שאילו היתה ביד אחד לבדו - הוי אידך 'המוציא מחבירו', ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו, ואינו נאמן זה ליטול בשבועה
- ^ בגמרא מפרש למאי תנא תרתי
- ^ מפרש בגמרא (דף ג.) שבועה זו למה
- ^ בגמרא (דף ה:) מפרש אמאי תקון כי האי לישנא בהך שבועה
- ^ מודה הוא שהחצי של חבירו, ואין דנין אלא על חציה
- ^ הלכך:
- ^ זה
- ^ כמשפט הראשון: מה שהן דנין עליו - נשבעין שניהם שאין לכל אחד בו פחות מחציו, ונוטל כל אחד חציו
- ^ לאשמועינן אתא: דרכוב ומנהיג - שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר
- ^ בגמרא (דף ח.) מפרש [דבהאי] אשמעינן דהמגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו
- ^ קודם שהגבהת אותה
- ^ מדקתני 'יחלוקו'
- ^ בחזקה גמורה: שהגבהתי תחילה, ואתה תפסת מידי משזכיתי בה
- ^ בבבא קמא ב'הגוזל ומאכיל'
- ^ ואפילו הכי 'אחיך' - ולא עובד כוכבים; ולא תימא: כי מיעט רחמנא עובד כוכבים - היכא דלא אתאי לידיה דישראל לא מיחייב למטרח עלה ולאהדורה, אבל אתא לידיה - מיחייב להחזירה דאבידתו אסורה
- ^ אי לא הדר תנא "כולה שלי" הוה אמינא: מאי 'מצאתיה' דקתני תנא? - לשון בני אדם אחז במשנתנו, ולא לשון מקרא
- ^ והרבה בני אדם קורין לה 'מציאה' משעת ראיה
- ^ בכל מקום ששנינו שהמוצא מציאה קנאה
- ^ הוה אמינא:
- ^ דמציאה קני לה משעת ראיה, דלא אשמעינן שום תנא דלא קני לה אלא בהגבהה!
- ^ להכי אשמעינן הכא ממשנה יתירה:
- ^ גבי 'מצאתיה' תנא 'זה אומר' וגבי 'כולה שלי' קתני 'זה אומר'; ואי חדא הוא - הכי אבעי ליה למתני: 'זה אומר "מצאתיה וכולה שלי"
- ^ "קניתיה מיד פלוני"; ודוקא מקח וממכר הוא דאמרינן 'יחלוקו בשבועה', דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר; אבל 'זה אומר "אני ארגתיה" וזה אומר "אני ארגתיה"' - לא יחלוקו, דודאי חד מינייהו רמאי הוא, ותהא מונחת עד שיבא אליהו
- ^ אינו מפסיד כלום: בחנם באה לו, ואף בלא טורח
- ^ מורה היתר לעצמו לאחוז בה בלא משפט
- ^ ואף על גב שזה - גם הוא נתן את המעות למוכר, כדאוקמינן לקמן: דנקט מתרוייהו, חד מדעתיה וחד בעל כרחו, וכשיחלוקו יטול זה חצי מעותיו וזה חצי מעותיו - אפילו הכי חסרון הוא אצלו, דאי לא הוה צריך לה - לא הוה מהדר אבתרה למזבנה, וזה שבא לחלוק וליתן חצי דמים - שלא כדין מחסרו
- ^ דמים אני רוצה ליתן
- ^ "חברי ילך וימצא אחרת, זה ודאי מחסרו ממון"
- ^ נשאל את המוכר ממי קיבל דמיה, דתניא [בקדושין (דף עג:)]: נאמן בעל המקח לומר "לזה מכרתי ולזה לא מכרתי"; ואף על גב דמסיים 'במה דברים אמורים? - שמקחו בידו, אבל אין מקחו בידו - אינו נאמן', שלא נתן לב לדבר כל כך להיות זכור, מאחר ששניהם חזרו אחריו בפיסוק דמיה
- ^ הא אוקימנא התם
- ^ זוזי
- ^ דכיון דלא עליה רמיא לאסהודי - לא דק כולי האי להיות נזהר משהלכו מלפניו הי מדעתיה והי בעל כרחו; אבל היכא דלא קיבל דמים אלא מחד - מידכר דכיר ליה
- ^ הכי גרסינן: 'ולא ידעינן מהי מדעתיה ומהי בעל כורחיה'; ולא גרסינן 'ולא ידע'; דאפילו ידע - בזו אין המוכר נאמן משהלכו, כדמוקי התם
- ^ דמשבע לתרוייהו וחד משתבע לשיקרא
- ^ [במסכת שבועות (דף מה.)] גבי חנוני על פנקסו: אלו ואלו באין לבית דין על מנת לישבע: אחד מהם לשוא; אמר בעל הבית לחנוני "תן לבני חטים בדינר, ועלי לשלם! או "-לפועלים בסלע מעות שאני חייב בשכרם ועלי ליתן סלע", הוא אומר "נתתי" והוא אומר "לא נטלתי", ושניהם תובעין את בעל הבית - שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית; אמר בן ננס:
- ^ אלא שניהם נוטלין בלא שבועה
- ^ למציאה, וכל אחד ואחד סבור "אני הגבהתיה תחילה, וכולה שלי", וכי משתבע על חציה - קושטא משתבע; ולענין מקח וממכר נמי: שמא לשניהם נתרצה
- ^ בבבא קמא גבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה (דף מו.)
- ^ בעדים ואי לא לא גבי מידי והכא חולקין [בשבועה]
- ^ ואין כאן 'מוציא מחבירו'
- ^ כיון דמחסר גוביינא במה שחבירו תופס: דהאי תפיס בכולה והאי תפיס [בכולה] - לא קים להו לרבנן להוציא ממון מחזקתו בכדי, כדאמרינן התם; לרבנן דבעי ראיה - הצריכום שבועה
- ^ הכי גרסינן: אי אמרת בשלמא רבנן התם דלא תפסי תרוייהו אמור רבנן כו', הכא דתפסי תרוייהו פלגי בשבועה; אלא אי אמרת סומכוס: ומה התם דלא תפסי תרוייהו אמר סומכוס פלגי בלא שבועה הכא דתפסי תרוייהו לא כל שכן
- ^ כי התם, דקתני 'נמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא ילדה נגחה אם משילדה נגחה' ולא מת הולד מחמת הנגיחה, אלא מאליו; וכיון דכל חד 'שמא' טעין - ליכא למרמי עלייהו שבועה
- ^ בפרק 'השואל' לקמן(דף ק.)
- ^ חסרון ממון: שאם יפרע זה שלא כדין - הוי חסרון ממון, ואם נפטרנו שלא כדין - נמצא זה חסר ולד פרתו
- ^ איזה מהן שמפסיד החצי שלא כדין אתה מחסרו ממון