ביאור:בבלי יבמות דף סב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יבמות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משאי אפשר [1]. ובית הלל נמי לילפו ממשה? אמרי לך: משה מדעתיה [2] הוא דעבד [3], דתניא: 'שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד.' 'פירש מן האשה' - מאי דרש? אמר: ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן אמרה תורה [שמות יט,טו: ויאמר אל העם: היו נכנים לשלשת ימים] אל תגשו אל אשה – אני, שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן [4] - על אחת כמה וכמה! והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר (דברים ה כו) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם [5] [6] ואתה פה עמוד עמדי [ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם, ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה]. 'שיבר את הלוחות' - מאי דרש? אמר: ומה פסח שהוא אחד משש מאות ושלש עשרה מצות, אמרה תורה [שמות יב,מג: ויאמר ה' אל משה ואהרן: זאת חקת הפסח:] כל בן נכר לא יאכל בו - התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה! והסכימה דעתו לדעת המקום, דכתיב: [שמות לד,א: ויאמר ה' אל משה: פסל לך שני לחת אבנים כראשנים, וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים] אשר שברת; ואמר ריש לקיש: אמר ליה הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת [7]. 'הוסיף יום אחד מדעתו' [8] - מאי דרש? דכתיב [שמות יט,י: ויאמר ה' אל משה: לך אל העם] וקדשתם היום ומחר [וכבסו שמלתם]: היום כמחר: מה מחר לילו עמו - אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפק ליה, שמע מינה תרי יומי לבר מהאידנא! והסכימה דעתו לדעת המקום: דלא שריא שכינה עד שבתא. [9]
תניא: 'רבי נתן אומר: בית שמאי אומרים: שני זכרים ושתי נקבות, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה.' אמר רב הונא: מאי טעמא דרבי נתן אליבא דבית שמאי? דכתיב: (בראשית ד ב) ותוסף ללדת את אחיו את הבל [ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה]: הבל ואחותו קין ואחותו [10]; וכתיב: [בראשית ד,כה: וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת] כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין [11]. ורבנן? אודויי הוא דקא מודית. [12]
תניא אידך: 'רבי נתן אומר: בית שמאי אומרים: זכר ונקבה; ובית הלל אומרים: או זכר או נקבה.' אמר רבא: מאי טעמא דרבי נתן אליבא דבית הלל [13]? שנאמר: [ישעיהו מה,יח: כי כה אמר ה' בורא השמים הוא האלקים, יצר הארץ ועשה הוא כוננה] לא תהו בראה [14] לשבת [15] יצרה [אני ה' ואין עוד], והא עבד לה שֶׁבֶת.
איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר: רבי יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה - דהא הוו ליה! וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר: רבי יוחנן אמר: אין לו בכור לנחלה [16], דהא הוה ליה ראשית אונו! וריש לקיש אמר: יש לו בכור לנחלה: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וצריכא: דאי אשמעינן בההיא קמייתא - בההיא קאמר רבי יוחנן משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו [17] אבל לענין נחלה, דלאו בני נחלה נינהו [18], אימא מודי ליה לריש לקיש; ואי איתמר בהא - בהא קאמר ריש לקיש, אבל בההיא אימא מודה ליה לרבי יוחנן – צריכא.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: (מלכים ב כ יב) בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן [19] מלך בבל [ספרים ומנחה אל חזקיהו, כי שמע כי חלה חזקיהו]. אמר ליה: בהיותן עובדי כוכבים אית להו חייס [20]; נתגיירו - לית להו חייס [21]. אמר רב: הכל מודין בעבד שאין לו חייס, דכתיב [בראשית כב,ה: ויאמר אברהם אל נעריו] שבו לכם פה עם החמור [ואני והנער נלכה עד כה, ונשתחוה ונשובה אליכם] - עם הדומה לחמור [22]. מיתיבי: '[שמואל ב ט,י: ועבדת לו את האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת, והיה לבן אדניך לחם ואכלו, ומפיבשת בן אדניך יאכל תמיד לחם על שלחני] ולציבא [23] חמשה עשר בנים ועשרים עבדים [אם כן מתיחסים לבנים אצל עבד כנעני]!'? אמר רב אחא בר יעקב: כ'פר בן בקר' [## המלה 'בן' כאן אינה לשון יוצא חלציו ודאים וברורים, כשם שאצל פרים אין האב ידוע – בעדר שבה הרביה טבעית]. אי הכי – הכא [בבראדך] נמי [ומדוע לא תירצו ככה]! שאני התם, דיחסינהו בשמייהו ובשמא דאבוהון [24], והכא לא מפרש [25]. ואיבעית אימא: יחסינהו בדוכתא אחריתי באבוהון ובאבא דאבוהון, דכתיב [מלכים א טו,יח: ויקח אסא את כל הכסף והזהב הנותרים באוצרות בית ה', ואת אוצרות בית מלך ויתנם ביד עבדיו] וישלחם המלך אסא אל בן הדד בן טברימון בן חזיון מלך ארם היושב בדמשק לאמר.
איתמר: היו לו בנים ומתו: רב הונא אמר: קיים פריה ורביה; רבי יוחנן אמר לא קיים. רב הונא אמר 'קיים', משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר [ישעיהו נז,טז: כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף] כי רוח מלפני יעטוף [ונשמות אני עשיתי] [26]. ורבי יוחנן אמר: לא קיים פריה ורביה: 'לשבת יצרה' בעינן, והא ליכא! [## וכי יש דבר אחר שאדם יצא ידי חובתו לפני שנים [כשנולדו וחיו הבנים, וחיו שנים שרות, ונהרגו או מתו] - ועכשיו 'חוזר וניעור'?] מיתיבי:
'בני בנים הרי הן כבנים' [27]?! כי תניא ההיא – להשלים [28]. מיתיבי 'בני בנים הרי הם כבנים; מת אחד מהם או שנמצא סריס - לא קיים פריה ורביה'! תיובתא דרב הונא! תיובתא.
בני בנים הרי הם כבנים: סבר אביי למימר: ברא לברא וברתא לברתא, וכל שכן ברא לברתא, אבל ברתא לברא לא. אמר ליה רבא: 'לשבת יצרה' בעיא, והא איכא! דכולי עלמא [29] מיהת תרי מחד [30] - לא [31]. ולא? והא אמרי ליה רבנן לרב ששת: נסיב איתתא ואוליד בני!, ואמר להו: בני ברתי - בני נינהו! התם - דחויי קמדחי להו; דרב ששת איעקר מפירקיה דרב הונא [32]. אמר ליה רבה לרבא בר מארי: מנא הא מילתא דאמור רבנן 'בני בנים הרי הן כבנים' [33]?: אילימא מדכתיב [בראשית לא,מג: ויען לבן ויאמר אל יעקב:] הבנות בנותי והבנים בני [והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא; ולבנתי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו] - אלא מעתה 'והצאן צאני'? הכי נמי! אלא 'דקנית מינאי'? הכא נמי דקנית מינאי! אלא מהכא: (דברי הימים א ב כא) ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד [והוא לקחה, והוא בן ששים שנה] ותלד לו את שגוב; וכתיב [שופטים ה,יד: מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימין בעממיך] מני מכיר ירדו מחוקקים [ומזבולן משכים בשבט ספר] [34]; וכתיב [35] [תהלים ס,ט; תהלים קח,ט: לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי -] יהודה מחוקקי [36].
מתניתין [37] דלאו כרבי יהושע, דתניא: 'רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו; היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: (קהלת יא ו) בבקר זרע את זרעך ולערב [38] אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר [39] הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו; היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר: 'בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס [40] וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שָמֵם [41] עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: 'כולם מתו מפסח ועד עצרת.' אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה. אמר רב מתנא: הלכה כרבי יהושע.
אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא שמחה, דכתיב [דברים יד,כו: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך; ואכלת שם לפני ה' אלקיך] ושמחת אתה וביתך [42]: בלא ברכה - דכתיב [יחזקאל מד,ל: וראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל מכל תרומותיכם - לכהנים יהיה; וראשית ערסותיכם תתנו לכהן] להניח ברכה אל ביתך; בלא טובה - דכתיב [בראשית ב,יח: ויאמר ה' אלקים] לא טוב היות האדם לבדו [אעשה לו עזר כנגדו].
במערבא אמרי: בלא תורה בלא חומה: בלא תורה - דכתיב (איוב ו יג) האם אין עזרתי בי [43] - [44] ותושיה נדחה ממני [45]; בלא חומה - דכתיב [ירמיהו לא,כא: עד מתי תתחמקין הבת השובבה: כי ברא ה' חדשה בארץ:] נקבה תסובב גבר.
רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב (איוב ה כד) וידעת כי שלום אהלך [46] ופקדת נוך ולא תחטא. אמר רבי יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה [47] נקרא חוטא, שנאמר וידעת כי שלום אהלך [ופקדת נוך ולא תחטא] [48]; ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך [49], שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו' הא - מהכא נפקא? מהתם נפקא: [בראשית ג,טז: אל האשה אמר: הרבה ארבה עצבונך והרנך; בעצב תלדי בנים] ואל אישך תשוקתך [והוא ימשל בך] [50] - מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה [51]. וכמה? אמר רבא: עונה [52]; והני מילי לדבר הרשות [53] אבל לדבר מצוה מיטרידי [54].
תנו רבנן: 'האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו [55] והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך; האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו [56]
הערות
[עריכה]- ^ דאי לא איבראי חוה - לא הוה נקבה אחריתי, אבל הכא, מי שיש לו שני זכרים - נקבות הרבה בעולם
- ^ משום שכינה
- ^ ואסור לשאר כל אדם לעשות כן
- ^ אימתי ידבר עמי שאפרוש יום אחד קודם
- ^ לנשיכם
- ^ פסוק כז
- ^ 'אשר' לשון 'יישר'
- ^ הקב"ה אמר לו 'וקדשתם היום ומחר' והוא אמר 'היו נכונים לשלשת ימים' [שמות יט,טו]
- ^ במסכת שבת בפרק 'רבי עקיבא' (דף פו,א) גמרינן לה דעבוד פרישה בארבע בשבתא ופירשו חמישי וששי שלימים, ובשבתא שריא שכינה, והוא שלישי לימים השלמים ויום ראשון [היום הראשון שהיה יום רביעי בשבת] לא חשיב, שלא היה לילו עמו.
- ^ 'את'ין - רבויין [הן], לומר נקבות היו עמהן
- ^ אלמא תשלומין בעי, ולא סגיא בלא שני זכרים ושתי נקבות
- ^ תרי תנאי אליבא דרבי נתן.
- ^ 'או זכר או נקבה', ולא מבריית עולם יליף ולא ממשה
- ^ לא ברא עולמו לתוהו, אלא
- ^ להיות עסוקים ביישובו של עולם
- ^ בן בכור שיולד לו משיתגייר אינו נוטל פי שנים
- ^ בני נח - בני פריה ורביה נינהו דכתיב 'ויאמר להם פרו ורבו' (בראשית ט א)
- ^ בנכריותן לאו בני דין נחלה נינהו: דבת כבן ובכור כפשוט, אבל ירושה נהגא בהו, כדאמרינן בקדושין (יח,א) 'עובד כוכבים יורש אביו דבר תורה'
- ^ אלמא בנים מיקרו!
- ^ מתייחסין אחרי אביהם
- ^ מראשונים, דכקטן שנולד דמי
- ^ אליעזר עבד אברהם הוה
- ^ עבד כנעני של מפיבושת הוה
- ^ שהזכיר שמו [ושמו] של אביו בלאדן בן בלאדן, אלמא בנים איקרו
- ^ אבל הכא לא הוזכרו בשמותן
- ^ כלומר: טעמא דפריה ורביה - משום דרב אסי, והאי - כיון דנטלו על ידו מנשמות שבאותו אוצר ששמו גוף - הרי קיים מצות פריה ורביה
- ^ קא סלקא דעתא שמת הזכר או הנקבה והיה לו בן, שיצטרף עם אחות אביו או עם אחי אמו - אין אבי האב חייב עוד בפריה ורביה, וטעמא שהיה לו למת בן; הא לאו הכי לא קיים, ד'שבת' בעינן, וקשיא לרב הונא
- ^ כגון שלא היה לו לזקן אלא בן אחד ונשא הבן אשה והוליד בת - פטור הזקן: שהרי השלים זה את חובתו! אבל אי הוה ליה מעיקרא זכר ונקבה ואפילו מתו בלא בנים - קיים פריה ורביה
- ^ בין לאביי בין לרבא
- ^ והשני מת בלא בנים
- ^ לא קיים הזקן פריה ורביה
- ^ שהיה מאריך בדרשיו וצריכים למי רגלים ומעמידים עצמן ונעקרים, כדתניא בבכורות (מד,ב)
- ^ אבני בתו קאי, דבן בנו פשיטא לן
- ^ ולא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו
- ^ קרא אחרינא:
- ^ ולא משכחת לה דליתו מתרוייהו אלא הכי דנפקו מחוקקים מחצרון מבתו של מכיר - אלמא בני בתו כבניו
- ^ דקתני 'אלא אם כן כו' הא אם יש לו יבטל
- ^ לעת זקנתו
- ^ איזה זרע יהא הגון וירא שמים ומתקיים
- ^ בין העיירות הללו היו כולם
- ^ שנשתכחה תורה
- ^ ביתך: אשה
- ^ אשתי, דכתיב עזר כנגדו (בראשית ב יח)
- ^ מיד
- ^ שצריך לעסוק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח
- ^ בזמן שיש לך אהל, ואין אהלו אלא אשתו, שנאמר: שובו לכם לאהליכם [דברים ה,כו]
- ^ בתשמיש בעת עונתה
- ^ שלום אהלך - שלימה ביראת שמים
- ^ משום שמתאוה לו באותה שעה יותר
- ^ תשוקתך =תאותך
- ^ [אף על גב] דאמור רבנן (שבועות דף יח:) חייב אדם לפרוש מאשתו וכו', ואפילו הכי כשיוצא לדרך יפקדנה
- ^ אם רגילה לראות ביום - אסורה כל היום, ואם רגילה לראות בלילה - אסורה כל הלילה
- ^ דחייב לפוקדה כי אזל לדבר הרשות
- ^ אבל לדבר מצוה – לא, משום דטריד במצוה; אי נמי מיטריד בתשמיש ויבטל ממצוה
- ^ דזילותא דאיתתא קשה מדגברא
- ^ גיעגועי אדם רבין על אחותו יותר מן אחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו