ביאור:בבלי יבמות דף קי

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת יבמות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מאי לאו - דלא בעל ^[1]! לא, דבעל ^[2]. אי דבעל - מאי טעמא דשמואל? קסבר כל הבועל - על דעת קדושין הראשונים הוא בועל.

והא פליגי בה חדא זימנא, דאיתמר: קִדשהּ על תנאי ^[3] וכנסהּ סתם ^[4]: רב אמר 'צריכה הימנו גט', ושמואל אמר 'אינה צריכה הימנו גט': רב אמר 'צריכה הימנו גט': כיון דנסבה - אחולי אחליה לתנאיה ^[5]; ושמואל אמר 'אינה צריכה הימנו גט' - כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל; [ומדוע מלמדים בבית המדרש את שתי המחלוקות באותו ענין]?

צריכא: דאי איתמר ההיא - בההיא קאמר רב, משום דאיכא תנאה, וכיון דבעל אחליה לתנאיה ^[6] אבל בהא ^[7] אימא מודה ליה לשמואל ^[8]; ואי איתמר בהא - בהך קאמר שמואל, אבל בהך - אימא מודה ליה לרב? – צריכא.

ומי אמר רב 'כי בעל - אִין, אי לא בעל - לא'? והא ההיא עובדא דהוה בנרש ואיקדישה כשהיא קטנה וגדלה, ואותביה אבי כורסייא ^[9] ואתא אחרינא וחטפה מיניה; ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם ^[10] ולא הצריכוה גיטא מבתרא ^[11]!

אמר רב פפא: בנרש מינסב נסיבי ^[12] והדר מותבי אבי כורסייא. רב אשי אמר: הוא עשה שלא כהוגן - לפיכך עשו בו שלא כהוגן, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ^[13].

אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא ^[14]; קדיש בביאה מאי ^[15]? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ^[16]! אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר ^[17]; וכן אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי אליעזר.

משנה: מי שהיה נשוי לשתי יתומות ^[18] קטנות, ומת - ביאתה או חליצתה ^[19] של אחת מהם פוטרת צרתה; וכן שתי חרשות.

קטנה וחרשת - אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ^[20] . פקחת וחרשת - ביאת הפקחת פוטרת החרשת, ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת. גדולה וקטנה - ביאת הגדולה פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה.

גמרא: ^[21] וחרשת בת חליצה היא? והתנן (לעיל קד,ב): 'חרש שנחלץ, וחרשת שחלצה, וחולצת מן הקטן - חליצתה פסולה' ?

אמר רב גידל אמר רב: אביאה [ביאתה של אחת מהן פוטרת צרתה, לא החליצה].

רבא רבה אמר: אפילו תימא אחליצה: כאן בחרשת מעיקרא כאן בפקחת ואחר כך נתחרשה: חרשת מעיקרא כי היכי דעל ^[22] - הכי נפק ^[23]; פקחת ואחר כך נתחרשה – לא, דמעכבא בה קרייה.

איתיביה אביי: וחרשת מעיקרא בת חליצה היא? והתנן ^[24]: 'שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, נשואין לשתי נכריות, אחת פקחת ואחת חרשת (פקחת לפקח וחרשת לחרש): מת חרש בעל חרשת - מה יעשה פקח בעל פקחת? - כונס ([את החרשת] שאינה בת חליצה, משום קרייה, אלא כונסה); ואם רצה להוציא (אחר כך) – יוציא (בגט; ש'כשם שנכנסה ברמיזה - כך תצא ברמיזה' [יבמות פ"יד מ"א; (להלן קיב,ב)] ולא צריכה חליצה); מת פקח בעל פקחת - מה יעשה חרש בעל חרשת? - כונס, ואינו מוציא לעולם (שאין גיטו מפקיע קידושי אחיו פקח שהזקיקוה לו ליבום)'; מאי לאו בחרשת מעיקרא וקתני 'כונס' - אִין,

עמוד ב

חולץ לא (משום קרייה)! לא, בפקחת ואחר כך נתחרשה.

תא שמע: ^[25] 'שני אחין פקחין נשואין שתי נכריות, אחת פקחת ואחת חרשת; מת פקח בעל החרשת - מה יעשה פקח בעל פקחת? - כונס, ואם רוצה להוציא יוציא; מת פקח בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל חרשת? - או חולץ או מייבם' מאי לאו - מדהוא פקח מעיקרא היא נמי חרשת מעיקרא, וקתני 'כונס' – אִין, חולץ לא!?

מידי איריא? הא כדאיתא והא כדאיתא.

איתיביה: (להלן קיב,ב) 'שני אחין: אחד פקח ואחד חרש, נשואין שתי אחיות: אחת פקחת ואחת חרשת: מת חרש בעל חרשת - מה יעשה פקח בעל פקחת? - תצא משום אחות אשה; מת פקח בעל פקחת - מה יעשה חרש בעל חרשת? - מוציא את אשתו בגט (דזיקת אחותה פקחת אוסרתה, שנישואיה גמורין וְזוֹ ספק, ואין כח בקידושיה לפטור את אחותה משום 'אחות אשה') ואשת אחיו אסורה לעולם' ^[26]; וכי תימא 'הכי נמי בפקח ואחר כך נתחרש' - מי מצי מפיק ^[27]? והתנן 'נתחרשה – יוציא; נשתטית - לא יוציא ^[28]; נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית! ^[29]'! אלא לאו בחרש מעיקרא; ומדהוא חרש מעיקרא - היא נמי חרשת מעיקרא; ומד'אחיות' חרשות מעיקרא – 'נכריות' נמי חרשות מעיקרא ^[30], ותנן גבי נכריות 'כונס – אִין, חולץ לא'! ^[31] אישתיק.

כי אתא [אביי] לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: מאי טעמא תותביה מהא, דיכול לשנויי לך אחיות חרשות מעיקרא, נכריות פקחות ואחר כך נתחרשו! אלא איבעי לך לאותביה מהא: [יבמות פ"יד מ"ד; (להלן קיב,ב)] 'שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות פקחות, או שתי אחיות חרשות או שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת, וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחין או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד פקח ואחד חרש - הרי אלו פטורות מן החליצה ומן הייבום ^[32]; ואם היו נכריות ^[33] יכנוסו; ואם רצו להוציא - יוציאו' - היכי דמי?: אילימא בפקחים ולבסוף נתחרשו - מי מצי מפקי? והתנן: ^[34] 'נשתטית לא יוציא, נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית'? אלא לאו - אחרשין מעיקרא; ומדהן חרשין מעיקרא אינהו נמי חרשות מעיקרא, וקתני 'אם היו נכריות יכנוסו' - יכנוסו אִין, יחלצו לא! תיובתא דרבה! תיובתא.

קטנה וחרשת [אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה]:

אמר רב נחמן: אשכחתיה לרב אדא בר אהבה ולרב חנא חתניה, דיתבי וקמקוו אקוותא ^[35] בשוקא דפומבדיתא, ואמרי: הא דתנן 'קטנה וחרשת - אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה' - הני מילי דנפלה ליה מאחיו פקח, דלא ידעינן אי בקטנה ניחא ליה אי בחרשת ניחא ליה: אי בקטנה ניחא ליה, דאתיא לכלל דיעה, אי בחרשת ניחא דגדולה היא ובת ביאה היא; אבל נפלה מאחיו חרש ודאי בחרשת ניחא ליה: דבת ביאה היא ובת מיניה היא; ואמינא להו אנא: אפילו נפלה ליה מאחיו חרש - נמי מספקא ליה.

כיצד תקנתן ^[36]?

אמר רב חסדא אמר רב: כונס החרשת ומוציאה בגט ^[37], וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ.

אמר רב חסדא: שמע מינה קסבר רב: 'חרשת קנויה ^[38] ומשויירת; קטנה ^[39] קנויה ^[40] ו^[41] אינה קנויה' ^[42], דאי סלקא דעתא 'חרשת קנויה ואינה קנויה, קטנה קנויה ומשויירת' - חרשת אמאי כונס ומוציאה בגט?

הערות

^ ראשון משגדלה, וקאמר רב 'אינה צריכה גט משני' דחלו קידושין הראשונים כשגדלה
^ לפיכך אינה צריכה גט משני: דבעילה שבעל הראשון משגדלה - סתמא לשם קדושין נתכוון, דיודע היה שאין קידושי קטנה כלום
^ שאין עליה נדרים או מומין
^ ואחר כך נמצאו עליה נדרים
^ דביאה לשם קידושין הואי: דיודע היה שאין קידושין הראשונים כלום
^ הכי גרסינן: צריכא דאי איתמר בהא - בהא קאמר רב משום דליכא תנאי; והכי איתא בכתובות פרק 'המדיר' (דף עג,א) גבי קטנה שלא מיאנה: בהא קאמר רב דאסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין משגדלה משום דליכא תנאה אין פסול קידושין הראשונים משום תנאי, אלא משום קטנות, ואדם יודע שאין קידושין הראשונים כלום, וחזר ובעל לשם קידושין
^ אבל בההיא דאיכא תנאי
^ ואדעתא דתנאי בעיל, כסבור שאין עליה נדרים וקיימא תנאי שביניהן
^ באפריון; וקא סלקא דעתא כשאר חופות שעדיין לא בעלה
^ ואפילו הכי
^ אלמא חלו קדושי קמאי
^ ונתקדשה בבעילה משגדלה
^ דכל דמקדש תולה בדעת חכמים הוא, דהא "כדת משה וישראל" קאמרינן, ורבנן אמרי דחוטף אשה מבעלה לא ניהוי קידושין
^ איכא למימר דאפקעינהו לקידושין, ושוו מעות – מתנה: דהפקר בית דין הפקר
^ מאי הפקר בית דין איכא למימר
^ והוא - בדעתם תלה
^ דמלמדין הקטנה למאן
^ נכריות
^ לאחר שתגדיל
^ לא ידעינן בהי ניחא ליה והי חשיבה אשתו טפי
^ דקתני מתניתין 'וכן שתי חרשות':
^ לבעל הראשון שכנסה: ברמיזה
^ הכי נמי נפיק מיבם: ברמיזה
^ יבמות פ"יד מ"א; (להלן קיב,ב)
^ יבמות פ"יד מ"ד; (להלן קיב,ב)
^ דחרש לא מצי חליץ, ומיכנס נמי לא מצי כניס לה: דאחות גרושתו היא, דאחותה חרשת היתה קנויה במקצת לאחיו החרש, הילכך לא אפשר (שהרי אחות גרושתו היא); ומהך מתניתין לא מותיב ליה לרבא, דהכא מדינא לא חליץ האי חרש לפקחת, שהרי אשת פקח היתה וזיקתו גמורה וליכא למימר 'כי היכי דעל הכי נפיק'! אלא להכי מייתי לה: לגלויי אהנך תרתי תיובתי קמייתא, דבחרשת וחרש מעיקרא קמיירי, דהא כולהו תניא להו גבי הדדי במתניתין לקמן ב'חרש שנשא פקחת' (דף קיב,ב)
^ דקתני 'מוציא את אשתו בגט' ומדקתני 'בגט' - משמע שתהא מותרת לאחרים
^ פקחת שנשתטית - לא תצא מבעלה: אף על פי שהאשה יוצאת לרצון ושלא לרצון - רבנן תקון שלא תצא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, לפי שאינה יודעת לשמור עצמה; אבל נתחרשה – יוצאת, דלא בעינן דעת אשה בגט, שהרי אפילו פקחת בעל כרחה מוציא! והכא לא תקון רבנן מידי, דהא יודעת לשמור עצמה
^ דקידושיו היו גמורין וגירושין בלא דעת
^ הנך תרתי דלעיל - חרשות מעיקרא קאמר, דהא גבי הדדי תניין!
^ והמגמגם לומר 'למה לי כל הנך דיוקי דקאמר: מדהוא חרש מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא כו' ומדאחיות חרשות מעיקרא כו- לותיב מחד: ומדהוא חרש מעיקרא הנך נמי דלעיל חרשות מעיקרא, וקתני בהו 'כונס - אין חולץ לא' - לאו מילתא היא, דכל הנך חרשין דלעיל נפלה לפניהן פקחת מכח קידושי פקח, וליכא למימר 'כי היכי דעל הכי נפק'; אבל בחרשת דלעיל איכא למימר הכי, ואפילו הכי קתני 'כונס פקח' ולא חולץ!
^ נישואיהן שוין בין שהן פקחות בין שהן חרשות בין אחת פקחת ואחת חרשת, שהרי כניסתן לבעליהן ברמיזה; וכן שתי חרשות - כניסתן ברמיזה; ואף על פי שהן פקחין או אחד פקח ואחד חרש - נישואיהן שוין; הילכך יוצאת היבמה משום אחות אשה
^ ומת אחד מהן - יכנוס השני, דלאו בר חליצה הוא; או היא אינה בת חליצה
^ יבמות פ"יד מ"א; (להלן קיב,ב)
^ מקהילים תלמידים סביבם שהיו באים לשמוע דבריהם; לשינא אחרינא: דמקהו אקהתא: משיבין קושיות זה לזה
^ דקטנה וחרשת, הואיל ואין האחת פוטרת צרתה, וחרשת לאו בת חליצה היא דניפוק תרוייהו בחליצה, ואי מייבם לה וחליץ לקטנה כשתגדיל - מיפסלא קמייתא עליה, דקם ליה ב'לא יבנה', דהא ביאה דחרשת לא דחיא זיקה דנימא 'אין אחריה כלום'
^ דחליצת קטנה תפסל לה עליה
^ במקצת
^ ספק
^ כולה
^ ספק
^ כלל

[1] ראשון משגדלה, וקאמר רב 'אינה צריכה גט משני' דחלו קידושין הראשונים כשגדלה

[2] לפיכך אינה צריכה גט משני: דבעילה שבעל הראשון משגדלה - סתמא לשם קדושין נתכוון, דיודע היה שאין קידושי קטנה כלום

[3] שאין עליה נדרים או מומין

[4] ואחר כך נמצאו עליה נדרים

[5] דביאה לשם קידושין הואי: דיודע היה שאין קידושין הראשונים כלום

[6] הכי גרסינן: צריכא דאי איתמר בהא - בהא קאמר רב משום דליכא תנאי; והכי איתא בכתובות פרק 'המדיר' (דף עג,א) גבי קטנה שלא מיאנה: בהא קאמר רב דאסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין משגדלה משום דליכא תנאה אין פסול קידושין הראשונים משום תנאי, אלא משום קטנות, ואדם יודע שאין קידושין הראשונים כלום, וחזר ובעל לשם קידושין

[7] אבל בההיא דאיכא תנאי

[8] ואדעתא דתנאי בעיל, כסבור שאין עליה נדרים וקיימא תנאי שביניהן

[9] באפריון; וקא סלקא דעתא כשאר חופות שעדיין לא בעלה

[10] ואפילו הכי

[11] אלמא חלו קדושי קמאי

[12] ונתקדשה בבעילה משגדלה

[13] דכל דמקדש תולה בדעת חכמים הוא, דהא "כדת משה וישראל" קאמרינן, ורבנן אמרי דחוטף אשה מבעלה לא ניהוי קידושין

[14] איכא למימר דאפקעינהו לקידושין, ושוו מעות – מתנה: דהפקר בית דין הפקר

[15] מאי הפקר בית דין איכא למימר

[16] והוא - בדעתם תלה

[17] דמלמדין הקטנה למאן

[18] נכריות

[19] לאחר שתגדיל

[20] לא ידעינן בהי ניחא ליה והי חשיבה אשתו טפי

[21] דקתני מתניתין 'וכן שתי חרשות':

[22] לבעל הראשון שכנסה: ברמיזה

[23] הכי נמי נפיק מיבם: ברמיזה

[24] יבמות פ"יד מ"א; (להלן קיב,ב)

[25] יבמות פ"יד מ"ד; (להלן קיב,ב)

[26] דחרש לא מצי חליץ, ומיכנס נמי לא מצי כניס לה: דאחות גרושתו היא, דאחותה חרשת היתה קנויה במקצת לאחיו החרש, הילכך לא אפשר (שהרי אחות גרושתו היא); ומהך מתניתין לא מותיב ליה לרבא, דהכא מדינא לא חליץ האי חרש לפקחת, שהרי אשת פקח היתה וזיקתו גמורה וליכא למימר 'כי היכי דעל הכי נפיק'! אלא להכי מייתי לה: לגלויי אהנך תרתי תיובתי קמייתא, דבחרשת וחרש מעיקרא קמיירי, דהא כולהו תניא להו גבי הדדי במתניתין לקמן ב'חרש שנשא פקחת' (דף קיב,ב)

[27] דקתני 'מוציא את אשתו בגט' ומדקתני 'בגט' - משמע שתהא מותרת לאחרים

[28] פקחת שנשתטית - לא תצא מבעלה: אף על פי שהאשה יוצאת לרצון ושלא לרצון - רבנן תקון שלא תצא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, לפי שאינה יודעת לשמור עצמה; אבל נתחרשה – יוצאת, דלא בעינן דעת אשה בגט, שהרי אפילו פקחת בעל כרחה מוציא! והכא לא תקון רבנן מידי, דהא יודעת לשמור עצמה

[29] דקידושיו היו גמורין וגירושין בלא דעת

[30] הנך תרתי דלעיל - חרשות מעיקרא קאמר, דהא גבי הדדי תניין!

[31] והמגמגם לומר 'למה לי כל הנך דיוקי דקאמר: מדהוא חרש מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא כו' ומדאחיות חרשות מעיקרא כו- לותיב מחד: ומדהוא חרש מעיקרא הנך נמי דלעיל חרשות מעיקרא, וקתני בהו 'כונס - אין חולץ לא' - לאו מילתא היא, דכל הנך חרשין דלעיל נפלה לפניהן פקחת מכח קידושי פקח, וליכא למימר 'כי היכי דעל הכי נפק'; אבל בחרשת דלעיל איכא למימר הכי, ואפילו הכי קתני 'כונס פקח' ולא חולץ!

[32] נישואיהן שוין בין שהן פקחות בין שהן חרשות בין אחת פקחת ואחת חרשת, שהרי כניסתן לבעליהן ברמיזה; וכן שתי חרשות - כניסתן ברמיזה; ואף על פי שהן פקחין או אחד פקח ואחד חרש - נישואיהן שוין; הילכך יוצאת היבמה משום אחות אשה

[33] ומת אחד מהן - יכנוס השני, דלאו בר חליצה הוא; או היא אינה בת חליצה

[34] יבמות פ"יד מ"א; (להלן קיב,ב)

[35] מקהילים תלמידים סביבם שהיו באים לשמוע דבריהם; לשינא אחרינא: דמקהו אקהתא: משיבין קושיות זה לזה

[36] דקטנה וחרשת, הואיל ואין האחת פוטרת צרתה, וחרשת לאו בת חליצה היא דניפוק תרוייהו בחליצה, ואי מייבם לה וחליץ לקטנה כשתגדיל - מיפסלא קמייתא עליה, דקם ליה ב'לא יבנה', דהא ביאה דחרשת לא דחיא זיקה דנימא 'אין אחריה כלום'

[37] דחליצת קטנה תפסל לה עליה

[38] במקצת

[39] ספק

[40] כולה

[41] ספק

[42] כלל

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]