ביאור:בבלי יבמות דף פה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יבמות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
והרי טומאה [1], דלאו שאין שוה בכל [2], וטעמא דכתב רחמנא 'בני אהרן' - ולא בנות אהרן, הא לאו הכי הוה אמינא נשים חייבות, מאי טעמא - לאו משום דרב יהודה אמר רב [3]? לא, דגמרינן מ'לא יקחו' [4]. איכא דאמרי: קיחה איצטריכא ליה [5]: סלקא דעתא אמינא ליגמר מטומאה [6] - קמשמע לן.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו להינצבו, לאתריה דרב אידי בר אבין. בעו מינייהו: הוזהרו כשרות להנשא לפסולין או לא? אמר להו רב פפא: תניתוה [קידושין פ"ד מ"א]: 'עשרה יוחסין עלו מבבל: כהנים לוים וישראלים, חללים גרים וחרורים וממזרים, נתינים, שתוקי ואסופי; כהנים לוים ישראלים מותרין לבא זה בזה; לוים ישראלים חללים גרים חרורים מותרין לבא זה בזה [7]; גירי חרורי וממזרי נתיני שתוקי ואסופי מותרים לבא זה בזה' ואילו 'כהנות לחלל' לא קתני [שמותרות]! אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע: [8]כל היכא דהני נסבי מהני, והני נסבי מהני קתני; כהן, כיון דאילו בעי למינסב חללה אסירא ליה - לא קתני. אתו לקמיה דרב אידי בר אבין. אמר להו: דרדקי! הכי אמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים.
שניות מדברי סופרים [שנייה לבעל ולא שנייה ליבם [9] - אסורה לבעל ומותרת ליבם; שנייה ליבם ולא שנייה לבעל - אסורה ליבם ומותרת לבעל; שנייה לזה ולזה - אסורה לזה ולזה; אין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות]: בעו מיניה בני בירי [10] מרב ששת: שניה לבעל ולא שניה ליבם - יש לה כתובה מיבם או לא? כיון דאמר מר (לעיל דף לח,א) 'כתובתה [11] על נכסי בעלה הראשון' - לית לה [12]? או דלמא כיון דאילו לית לה [13] מראשון [14] תקינו לה רבנן משני אית לה [15]? אמר להו רב ששת: תניתוה: 'כתובתה על נכסי בעלה הראשון [16]' [17] ואם היתה שניה לבעל - אפילו מיבם - אין לה.' [18]. מכלל, דאיכא דאית לה מיבם [19]? חסורי מיחסרא והכי קתני: כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ואי לית לה מראשון - תקינו לה משני [20], ואם היתה שניה לבעל - אפילו מיבם אין לה.
בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - יש להן מזונות או אין להן מזונות? היכי דמי? אילימא דיתבה תותיה – ב'עמוד והוצא' קאי, מזונות אית לה? לא, צריכא: שהלך הוא למדינת הים, ולָוְתָה ואכלה – מאי? מזוני תנאי כתובה נינהו [21], מדאית לה כתובה אית לה מזוני? או דלמא כתובה דלמשקל ומיפק אית לה, מזוני - דלמא תיעכב גביה - לית לה? אמר ליה: לית לה. והתניא: 'יש לה'? כי תניא ההיא - לאחר מיתה [22]. אית דאמר: אמר ליה: תניא: 'יש לה'; הא ב'עמוד והוצא' קאי? ואלא התניא 'יש לה'. כי תניא ההיא - לאחר מיתה.
תנו רבנן: 'אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - יש לה כתובה, פירות [23] מזונות, בלאות; והיא פסולה וולדה פסול; וכופין אותו להוציא; שניות מדברי סופרים - אין לה כתובה, לא פירות, לא מזונות, ולא בלאות; והיא כשירה וולדה כשר, וכופין אותו להוציא. אמר רבי שמעון בן אלעזר: מפני מה אמרו "אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה"? מפני שהוא פסול והיא פסולה, וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה –
קנסו אותו כתובה [24] [25]; ומפני מה אמרו 'שניות מדברי סופרים אין להן כתובה'? - מפני שהוא כשר והיא כשרה, וכל מקום שהוא כשר והיא כשרה - קנסו אותהּ כתובה [26]; רבי אומר: הללו דברי תורה, ודברי תורה אין צריכין חיזוק, והללו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק; דבר אחר: זהו [27] מרגילה [28] וזו [29] - היא מרגילתו [30].'
'דבר אחר' מאן קתני לה? איכא דאמר: רבי שמעון בן אלעזר קתני לה, ו'מה טעם' קאמר: מה טעם אמרו 'הוא פסול והיא פסולה... קנסו אותו כתובה'? - מפני שהוא מרגילה; ומה טעם 'הוא כשר והיא כשרה... קנסו אותה כתובה'? - מפני שהיא מרגילתו. איכא דאמר: רבי קתני לה [31], וחלוצה קא קשיא ליה: והא חלוצה [32] דרבנן [33] ואית לה כתובה!? הדר אמר: כיון דפסיל לה מדרבנן - זהו מרגילה, וזו היא מרגילתו [34].
מאי איכא בין רבי לרבי שמעון בן אלעזר? אמר רב חסדא: ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו: מאן דאמר דאורייתא - הא נמי דאורייתא; מאן דאמר מפני 'שהוא מרגילה' - הא היא מרגלא ליה [35]!
ולרבי אליעזר [36] דאמר 'הרי זה עבד וממזר [37]' – הא, [38] לא מרגלא ליה ולא מידי [39]!? אלא אמר רב יוסף: מחזיר גרושה משניסת איכא בינייהו: מאן דאמר דאורייתא - הא נמי דאורייתא; ומאן דאמר מ'פני שהוא מרגילה' - הא היא מרגלא ליה. ולרבי עקיבא, דאמר 'יש ממזר מחייבי לאוין' - הא לא מרגלא ליה ולא מידי!? אלא אמר רב פפא: בעולה [40] לכהן גדול [41] איכא בינייהו: מאן דאמר דאורייתא - הא נמי דאורייתא [ולכן לא בטלה הכתובה]; ומאן דאמר 'מפני שהוא מרגילה' - הא היא מרגלא ליה.
ולרבי אליעזר בן יעקב, דאמר [42] 'יש חלל מחייבי עשה' - הא לא מרגלא ליה ולא מידי? אלא אמר רב אשי: מחזיר ספק סוטתו [43] איכא בינייהו: מאן דאמר דאורייתא - הא נמי דאורייתא; ומאן דאמר 'מפני שהוא מרגילה' - הא היא מרגלא ליה!
ולרבי מתיא בן חרש, דאמר: אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה - הא לא מרגלא ליה ולא מידי [44]! אלא אמר מר בר רב אשי: סוטה ודאי [45] איכא בינייהו. [46] [עיין בהערות]
משנה:
בת ישראל מאורסת לכהן, מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן, וכן בת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה [47].
בת ישראל מאורסת ללוי, מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי, וכן בת לוי לישראל - לא תאכל במעשר [48].
בת לוי מאורסת לכהן, מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן, וכן בת כהן ללוי - לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר [49].
גמרא: ותהא זרה - זרה מי לא אכלה במעשר [50]? אמר רב נחמן אמר שמואל: הא מני? רבי מאיר היא, דאמר: מעשר ראשון אסור לזרים, דתניא:
הערות[עריכה]
- ^ לאו דטומאה [איסור טומאת מת לכהן]
- ^ דאין ישראל מוזהרין שלא ליגע, דכתיב (ויקרא כא א) אמור אל הכהנים בני אהרן [לנפש לא יטמא בעמיו]: כהנים מוזהרין ולא ישראל
- ^ אלמא אפילו לאו שאין שוה בכל נפקא לן מהתם דנשים חייבות
- ^ כלומר: מ'איש או אשה' לא נפקא לן אלא לאו השוה בכל; והא דאיצטריך למעוטי 'ולא בנות אהרן' - משום דאי לא מעטינן - הוה גמרינן מ'לא יקחו' דמחייב לנשים אלאו שאין שוה בכל
- ^ למיכתב: דבלאו שאין שוה בכל נשים מוזהרות, ואף על גב דמדרב יהודה משתמעא
- ^ דלאו שאין שוה בכל הוא, ונשים פטורות
- ^ אבל כהני בחללי וחללי בכהנות - לא
- ^ לעולם חללי בכהנות - שפיר דמי, והא דלא תננהו - משום דכהני בחללי אסירי לא פסיקא ליה, ד
- ^ אֵם אמו של בעל, ולא של יבם כגון שהיו אחיו מן האב ולא מן האם
- ^ מקום
- ^ של יבמה
- ^ מיבם, ואף על גב דהא מראשון לית לה
- ^ ליבמה דעלמא
- ^ כגון דלית ליה נכסים
- ^ והא נמי לית לה מראשון הילכך אית לה מיבם
- ^ אכל יבמות קאי
- ^ וקתני:
- ^ שמע מינה
- ^ בתמיה!? כלומר: בעיין איפשיטא, מיהא לישנא דברייתא קשיא, דקתני 'אפילו מיבם אין לה', ומשמע מדקתני 'אפילו' - מכלל דאיכא יבמה אחריתי דאית לה כתובה מיבם; והא קתני רישא 'כתובתה על נכסי בעלה הראשון'
- ^ כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה [כמו שהוסבר (לעיל נב,א)]
- ^ שכך כתב לה בכתובה 'את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך'
- ^ אם מת ולא גירשה - יש לה מזונות כל ימי אלמנותה כשאר אלמנה, דמזוני תנאי כתובה, והכא ליכא למיגזר דלמא תתעכב גביה
- ^ שאף על פי שאכל את הפירות - כיון דשלא כדין אכלן, שהרי לא היה לו בה נישואין מעולם; ואף על גב דאמרינן (כתובות עט א) גבי כשרה 'מה שאכל – אכל, ומה שהוציא - הוציא' - הכא קנסינן ליה דמשלם אפילו מה שאכל, מפני שהוא מרגילה לעבירה
- ^ כלומר: לא קנסוה משאר כל הנשים
- ^ רש"י ד"ה הכי גרסינן: וכן מצאתי בתשובת הגאונים: מפני שהוא פסול והיא פסולה וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו רבנן כתובה והכי פירושא: מפני שהוא פסול - כדתנן בבכורות (מה,ב) 'הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה' והיא פסולה על ידו
- ^ והאי דקנסוה רבנן לשניה כתובה - כדי שלא תתעכב אצלו הוא; דכיון דלא תיהוי לה כתובה מיניה - שבקא ליה ונפקא, אבל הכא - לא צריך, דממילא שבקא ליה, דכיון דהוא נפסל על ידה יש קטטה ביניהם; וכן כשהיא נפסלת על ידו
- ^ אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - הוא
- ^ ומַסִּיתהּ לינשא לו
- ^ שניה - דכיון דלא איהי מיפסלא ולאו זרעה מיפסיל ולא מפסדה מידי בביאתו
- ^ שהאשה רוצה להנשא יותר מן האיש
- ^ שנתן טעם לדבריו מפני שהן של תורה
- ^ לאו דאורייתא אלא
- ^ כדאמר ב'עשרה יוחסין' (קדושין עח,א), מ'ואשה גרושה' מריבויא דוי"ו, ומוקמינן לה מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא
- ^ והיינו 'דבר אחר' דקאמר
- ^ הואיל ואינה גרועה מחמתו - טרחא ומהדרא לינשא לישראל, כדי להעלות זרעה, ואף על גב דבנה נמי ממזר, דקיימא לן (לעיל דף עח,א) 'הלך אחר פסולן' - אפילו הכי, כיון דאיכא תקנתא לממזרים כרבי טרפון, דאמר בקידושין (דף סט,א) 'יכולין ממזרים ליטהר' - טרחא ומינסבא לישראל
- ^ דפליג עליה דרבי טרפון (שם)
- ^ ממזר שנשא שפחה והוליד בן - אינו נטהר מן הממזרות בשביל עבדותו
- ^ כיון דליכא תקנתא לזרעה
- ^ לא מהדרא למיפסל זרעיה דגברא לפי שהיא מקניטתו תמיד
- ^ פנויה
- ^ [מצות] עשה איכא: '[כי אם] בתולה [מעמיו יקח אשה]' [ויקרא כא,יד] - ולא בעולה, ולאו הבא מכלל עשה – עשה; ולאו ד'זונה' ליכא הכא, דאין זונה אלא הנבעלת ביאה אסורה
- ^ ב'הבא על יבמתו' (לעיל ס,א)
- ^ שקינא לה, ונסתרה, וקאי עלה באיסורא דאורייתא דכתיב 'ונטמאה' שני פעמים [במדבר ה,יד: ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והוא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה]: אחד לבעל ואחד לבועל
- ^ דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלא מכהונה
- ^ אשת איש שזינתה, דאסירא ליה מדאורייתא, כדכתיב (במדבר ה יג) והיא לא נתפשה, דמשמע: הואיל ולא נאנסה - אסורה
- ^ ואי קשיא: הא נמי חייבי לאוין היא לרבנן, דפליגי עליה דרבי יוסי בן כיפר בפרק קמא (לעיל יא,ב) דאמרי 'אחרי אשר הוטמאה' [דברים כד,ד] - לרבות סוטה, וליפרך: ולרבי עקיבא, דאמר יש ממזר כו' - לאו פירכא הוא, דאיכא לתרוצי: דהא אמרינן לעיל ב'החולץ' (דף מט,ב): הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר.
- ^ כדתנן בפרק 'אלמנה' (לעיל סז,ב) העובר והיבם והאירוסין – פוסלין [לאכול מבית אביה] ולא מאכילין [מבעלה]
- ^ בגמרא פריך: זרה גופה - מי לא אכלה במעשר?
- ^ תרומה – כדאמרן, דלויה נמי לענין תרומה זרה היא; מעשר מפרש בגמרא
- ^ 'כל זר לא יאכל קדש' כתיב (ויקרא כב י) ומעשר ראשון לאו 'קדש' איקרי