ביאור:בבלי יבמות דף צ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יבמות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'ואוכלת בגינו תרומה': בתרומה דרבנן. תא שמע: 'אכל תרומה טמאה [1] - משלם חולין טהורים [2]; שילם חולין טמאים - סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג [3] - תשלומיו תשלומין, במזיד [4] - אין תשלומיו תשלומין; וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין' והוינן בה: 'במזיד אין תשלומיו תשלומין' [5]? תבא עליו ברכה: דאכל מיניה מידי דלא קחזי ליה בימי טומאתו, וקא משלם מידי דקחזי ליה בימי טומאתו! [6] ואמר רבא - ואמרי לה כדי: חסורי מיחסרא והכי קתני: 'אכל תרומה טמאה - משלם כל דהו [7]; אכל תרומה טהורה - משלם חולין טהורין; שילם חולין טמאים - סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג - תשלומיו תשלומין, במזיד אין תשלומיו תשלומין; וחכמים אומרים: בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין' - והא הכא דמדאורייתא תשלומי מעליא הוי [8], דאי מקדש בהו כהן אשה - תפסו לה קידושי, ואמור רבנן 'אין תשלומיו תשלומין' [9] וקשרינן אשת איש לעלמא?! מאי 'אין תשלומיו תשלומין' דקאמר רבי מאיר? - דבעי למיהדר שלומי חולין טהורין. אי הכי, סומכוס היינו רבנן? אמר רב אחא בריה דרב איקא: קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו [10].
תא שמע: 'דם שנטמא וזרקו: בשוגג – הורצה, במזיד לא הורצה' והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה, דתניא: 'על מה הציץ מרצה? - על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור' ואמרי רבנן 'לא הורצה', וקא הדר מעייל חולין לעזרה!? אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי 'לא הורצה' דקאמר? להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו בו [11]. סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר, וכתיב (שמות כט לג) ואכלו אתם אשר כפר בהם [למלא את ידם לקדש אתם; וזר לא יאכל כי קדש הם] - מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים? אמר ליה: שב ואל תעשה שאני [12].
אמר ליה [13]: בעאי לאותובך [חשבתי להקשות עליך] [14]: ערל [15] הזאה [16] ואזמל [17] סדין בציצית [18] וכבשי עצרת [19] ושופר ולולב [20]; - השתא דשנית לן 'שב ואל תעשה' לא מיעקר הוא - כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו.
תא שמע: '[דברים יח,טו: נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלקיך] אליו תשמעון [21] - אפילו אומר לך: עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל [22] - הכל לפי שעה - שמע לו'. שאני התם דכתיב 'אליו תשמעון'. וליגמר מיניה? מיגדר מילתא [23] - שאני. תא שמע: 'בטלו [24] - מבוטל [25] - דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו: אם כן מה כח בית דין יפה!? והא הכא דמדאורייתא בטל גט [26], ומשום 'מה כח בית דין' [27] קא שרינן אשת איש לעלמא? מאן דמקדש - אדעתא דרבנן מקדש [28], ואפקעינהו רבנן [29] לקידושין [30]. אמר ליה רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא [31], קדיש בביאה מאי [32] איכא למימר [33]? [34] - שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות [35]. [36]
תא שמע: 'אמר רבי אלעזר בן יעקב: 'שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה; ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה; ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת [37], בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו [38]: לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך [39]; ושוב מעשה באדם אחד שהטיח [40] באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו: לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך!' מיגדר מילתא שאני.
ולא זה וזה מטמאין לה: מנלן? דכתיב: (ויקרא כא ב) כי אם לשארו הקרוב אליו [לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו]; ואמר מר: 'שארו - זו אשתו'; וכתיב (ויקרא כא ד) לא יטמא בעל בעמיו להחלו: יש בעל שמיטמא ויש בעל שאין מיטמא; הא כיצד? מיטמא הוא לאשתו כשרה, ואינו מיטמא לאשתו פסולה.
ולא זה וזה זכאין במציאתה וכו': טעמא מאי אמור רבנן 'מציאת אשה לבעלה'? - כי היכי דלא תיהוי ליה איבה; הכא תיהוי ליה איבה ואיבה!
ובמעשה ידיה: טעמא מאי אמרי רבנן 'מעשה ידיה לבעלה' - משום דקאכלה מזוני; הכא, כיון דמזוני לית לה - מעשה ידיה לאו דידיה!
ולא מיפר נדריה: טעמא מאי אמר רחמנא 'בעל מיפר' - כדי שלא תתגנה [41]; הכא תתגנה ותתגנה!
היתה בת ישראל - נפסלה מן הכהונה [ובת לוי מן המעשר, ובת כהן מן התרומה]:
הערות[עריכה]
- ^ בשוגג
- ^ דכתיב (ויקרא כב יד) ונתן לכהן את הקדש - דבר הראוי להיות קדש; בפרק 'כל שעה' (פסחים לב א)
- ^ אם בשוגג שילם טמאים, כסבור טהורים הם
- ^ דקנסינן ליה
- ^ אמאי קנסת ליה? מאי 'מזיד' יש כאן? אף על פי שיודע שהן טמאים נתכוין הוא לתשלומין הגונים
- ^ ואף על גב דתשלומין נעשים תרומה ולא חזו ליה בימי טומאה, הא מיהא לתשלומין מעליא איכוון! תרומה טמאה לא חזיא לאכילה: כהן טהור קאי עלה בעשה, בפרק 'הערל' (לעיל עג,ב), וכהן טמא קאי עלה במיתה, דלא חלק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין קדשים טהורים לקדשים טמאים
- ^ ואפילו חולין טמאים
- ^ דחולין טמאים נמי ראויין להיות קדש, כדרבי אילעי (לעיל דף פט,ב)
- ^ מדרבי מאיר קמותיב
- ^ לרבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין, ולא בעי לשלומי תו טהורים, ואתו רבנן למימר: בין בשוגג בין במזיד בעי מיהדר תשלומין
- ^ ולא בעי לאתויי קרבן אחרינא
- ^ לאו עקירה היא, כגון: אכילת בשר - עשה היא, ואמור רבנן: שב ואל תאכל - לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא, אבל תרומה דקאמר - לא עשה ולא כלום, ומפקת לה לחולין - עקירה ממש היא
- ^ רב חסדא לרבא
- ^ דכל הני [שלהלן] - עוקרין בית דין דבר מן התורה
- ^ דאמר בפסחים (צב,א): 'הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר' וגר שנתגייר ערב הפסח - אין שוחטין עליו, ואמר בגמרא: טעמא דבית הלל: גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו' (בפרק 'האשה') - אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח
- ^ שבות, ולית עלה בשבת אלא איסורא דרבנן, ועומדת בפני הפסח ומבטלתו, דאמרינן 'הזאה שבות ואינה דוחה שבת'
- ^ לגבי מילה אמור רבנן (שבת קל ב) אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות, והוצאה דידהו מדרבנן, ומיעקרא מילה בזמנה!
- ^ דמדאורייתא שרי, דכתיב (דברים כב יא) 'לא תלבש שעטנז' אבל 'גדילים תעשה לך' , וגזור רבנן משום כסות לילה שפטור מן הציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה [במסכת מנחות ב'התכלת' (מ,א)]
- ^ לא קבלתי מרבותי, ומכל מקום כך נראה בעיני וכשר הדבר: ששנו בתוספתא - ומייתי לה במסכת ביצה בגמרא [פרק שני (כ,ב)]: 'כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן - הדם יזרק והבשר יאכל' ד'כל הזבחים שנִזְבְּחוּ שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה', והרי הן כשלמים דעלמא; ואם היתה שבת, שחלה עצרת בשבת, וניתנה שבת לדחות אצל 'לשמן', וטעה זה ושגג בשלא לשמן - לא יזרוק, ואם זרק - הורצה כו'; והא הכא דזריקה בשבת שבות בעלמא הוא, כדשנינן התם: שאני שבות דשבת כו', וקתני 'לא יזרוק' ועקרא שבות דרבנן שלשה עשה: דזריקת דם, ודהקטרת אימורים, ודאכילת בשר - אלא שב ואל תעשה שאני
- ^ מצות עשה, ומבטלינן להו בשבת מדרבנן, משום גזירה שמא יטלנו בידו כו'
- ^ בנביא אמת כתיב
- ^ שהקריב בבמה ושעת איסור הבמות היתה, ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה
- ^ לעשות גדר ותקנה, כי התם: שהשיבן על ידי כן מעבודת כוכבים
- ^ בעל ששלח גט לאשתו וקדם ובא אצלה, או ששלח לה שליח ואמר לה "גט ששלחתי לך בטל הוא"
- ^ הרי זה בטל; ותנן (גיטין פ"ד מ"ב;לב,א): 'בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו, ולא היה מודיע לה; התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תקון העולם': דזימנין דמבטל ולא ידעה, ואינסבא ובניה ממזרים - ועלה תני 'בטלו לגט לפני בית דין במקום אחר אחר תקנת רבן גמליאל – מבוטל'
- ^ עד דמטי ליָדָהּ, דכתיב (דברים כד א,ג) 'ונתן בידה' - ועד דמטי לידה לאו גיטא הוא
- ^ שהתקינו שלא לעשות כן
- ^ תולה בדעת חכמים, דהא 'כדת משה וישראל' קאמר
- ^ על ידי גט זה
- ^ מינה, ושוינהו למעות דקידושין מתנה למפרע, דהפקר בית דין היה הפקר
- ^ איכא למימר אפקעתא דשוינהו למעות מתנה
- ^ אפקעתא
- ^ האי ביאה מאי שויוה
- ^ אמר ליה: כיון דבדעתא דרבנן תלה, ורבנן אמור דכי יהיב לה גט כי האי
- ^ תבטל ביאה, דתיהוי בעילת זנות
- ^ ואית דאמרי: תינח קדיש בכספא - דקידושי כסף דרבנן, קדיש בביאה - דקידושין דמדאורייתא נינהו - מאי איכא למימר? וטעות גדול הוא בידם, דקידושי כסף דאורייתא נינהו, ומגזרה שוה דקיחה קיחה משדה עפרון גמר לה [במסכת קידושין (דף ב,א)], וגזרה שוה בסיני נאמרה, וכל י"ג מדות; ואי קידושי כסף מדרבנן - מי קטלינן נפשא עלייהו, דבעל ארוסה בסקילה? ועוד: מאי שינויא דשני: שויוה רבנן כו' הא קשיא ליה היכי מצו רבנן לאפקועי מידי דאורייתא, ומשני ליה שויוה רבנן - הא נמי אפקעתא היא!?
- ^ [ביצה פ"ה מ"ב] 'ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה' (ביצה לו ב)
- ^ כמחלל שבת גמור
- ^ היתה עת צרה והיו פרוצין בעבירה
- ^ בעל
- ^ על בעלה, כגון נדרי עינוי נפש שלא ארחץ שלא אתקשט