ביאור:בבלי יבמות דף קטו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יבמות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דאי בעיא אמרה שלום בעולם [1]? או דלמא כיון דאיחזקה - אמרה בדדמי, ולא אתי 'מה לי לשקר' ומרע חזקתיה [2]? [3]
תא שמע: '"עישינו עלינו בית [4]" [או] "עישינו עלינו מערה [5]"– "הוא מת ואני נצלתי[6]" אינה נאמנת[7]' !? שאני התם [8], דאמר לה: כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא - לדידיה נמי איתרחיש ניסא [9].
תא שמע: "נפלו עלינו עובדי כוכבים", "נפלו עלינו ליסטים" - הוא מת ונצלתי – נאמנת' [10]! התם כדרב אידי, דאמר רב אידי [11]: אשה - כלי זיינה עליה [12].
ההוא גברא, דבשילהי הלוליה איתלי נורא בי גנני; אמרה להו דביתהו "חזו גבראי! חזו גבראי!" [13]. אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא [14] דשדיא. סבר רב חייא בר אבין למימר: היינו '"עישינו עלינו בית עישינו עלינו מערה"' [15]'. אמר רבא: מי דמי? התם לא קאמרה 'חזו גבראי! חזו גבראי!' ועוד: גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא! ורב חייא בר אבין - גברא חרוכא דשדיא - אימא איניש אחרינא אתא לאצולי ואכילתיה נורא; ופסתא דידא - דשדיא נורא איתליא ואתיליד ביה [16] מומא, ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא!
איבעיא להו: עד אחד במלחמה [17] מהו [18]?: טעמא דעד אחד מהימן - משום ד'מילתא דעבידא לאיגלויי הוא, לא משקר' - הכי נמי לא משקר; או דלמא טעמא דעד אחד משום ד'היא גופא דייקא ומינסבא', והכא [כיון דזימנין דסניא ליה] - לא דייקא ומינסבא [19]? אמר רמי בר חמא: תא שמע: 'אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה, מצאתי נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא רבי יהודה בן בבא?! ונמתי לו: כן הדברים. אמר לי: אמור להם משמי: אתם יודעים המדינה הזו משובשת בגייסות! כך מקובלני מרבן גמליאל הזקן: שמשיאין האשה על פי עד אחד'; מאי 'מדינה משובשת בגייסות'? לאו 'אף על גב דמדינה זו משובשת - כך מקובלני שמשיאין על פי עד אחד', אלמא עד אחד מהימן! אמר רבא: אי הכי - מאי שנא 'מדינה זו'? 'כל מקום שיש גייסות' מיבעי ליה!? אלא אמר רבא: הכי קאמר: 'אתם יודעים שמדינה זו [בבל] משובשת בגייסות ולא אפשר לי למשבק אינשי ביתי ומייתי קמי רבנן; [אך מסור להם:] כך מקובלני מרבן גמליאל: שמשיאין האשה על פי עד אחד.
תא שמע: 'מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, וטבעה, והשיא רבי נשותיהן על פי נשים' - והא מים כמלחמה דמו [20], ונשים - אפילו מאה כעד אחד דמו, וקתני 'השיא'!? ותסברא? מים שאין להם סוף [21] נינהו, ומים שאין להם סוף - אשתו אסורה [22]!? אלא היכי דמי? דאמרי "אסקינהו קמן,
וחזינהו לאלתר", וקאמרי סימנין [23]; דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים.
ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה; אמר ליה: הב לי שומשמי! אמר ליה: שקילתינהו [24]. [25] והא כן וכן הויין [26], ובחביתא רמיין [27]!? אמר ליה: דידך – שקלתינהו, והני אחריני נינהו [28]. סבר רב חסדא למימר 'היינו שני תלמידי חכמים' [29] ולא אמרינן 'הנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו [30]'. אמר ליה רבא: מי דמי? התם קאמרי סימנים, הכא שומשמי - מאי סימנא אית להו? ודקאמר "כן וכן הויין" - אימר חושבנא איתרמי [31].
אמר ליה מר קשישא בר רב חסדא לרב אשי: ומי חיישינן שמא פינן? והתנן: 'מצא כלי וכתוב עליו קו"ף – קרבן [32]; מ"ם – מעשר; דל"ת – דמוע [33]; טי"ת – טבל; תי"ו – תרומה: שבשעת הסכנה [34] היו כותבין תי"ו תחת תרומה' [35]! אמר ליה רבינא לרב אשי: ולא חיישינן שמא פינן [36]? אימא סיפא: 'רבי יוסי אומר: אפילו מצא חבית וכתוב עליה 'תרומה' - הרי אלו חולין [37], שאני אומר: אשתקד הוה מלא תרומה ופינה!' אלא דכולי עלמא חיישינן שמא פינן, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר אם איתא דפינהו - מיכפר הוה כפר [38]; ואידך אימר: אישתלויי אישתלי, אי נמי לפנחיא שבקיה [39].
יצחק ריש גלותא, בר אחתיה דרב ביבי, הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב. שלחו מהתם 'יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב'. מי חיישינן לתרי 'יצחק' או לא [40]? אביי אמר: חיישינן! רבא אמר: לא חיישינן [41]! אמר אביי: מנא אמינא לה? דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא [42], וכתיב 'בצד קלוניא [43] מתא אנא אנדרולינאי נהרדעא פטרית ותרכית ית פלונית אנתתי', ושלחה אבוה דשמואל לקמיה דרבי יהודה נשיאה [## יש להניח: רבי יהודה הנשיא, ולא נכדו המכונה רבי יהודה נשיאה] ושלח ליה: 'תיבדק נהרדעא כולה' [44]! ורבא אמר: אם איתא [45] – 'יבדק כל העולם' מיבעי ליה [46]! אלא משום כבודו דאבוה דשמואל [47] הוא דשלח הכי. אמר רבא: מנא אמינא לה דהנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא, וכתיב בהו "חבי בר ננאי" ו"ננאי בר חבי" ואגבי בהו רבא בר אבוה זוזי - והא 'חבי בר ננאי' ו'ננאי בר חבי' במחוזא שכיחי טובא [48]! ואביי – [מה סברתו?]
הערות
[עריכה]- ^ ומהימנא, השתא נמי מהימנא
- ^ או דלמא הכא ליכא למימר 'מה לה לשקר', דאיהי גופא לא מכוונה לשקורי, אלא כיון דאתחזק מלחמה אמרה בדדמי, וסבורה היא שמת
- ^ ואי קשיא: תיפשוט ליה ממתניתין, דקתני 'שלום בעולם - נאמנת', דהא ודאי 'מת בעלי במלחמה' קאמרה, דאי על מטתו - מאי אריא 'שלום בעולם' - אפילו מלחמה בעולם!? אמרן לעיל: כי אמרה "מת על מטתו" – מהימנא; אלא ודאי "מת במלחמה" איצטריך לאשמועינן, היינו החזיקה היא מלחמה בעולם - תריץ מתניתין דאמרה 'מת' סתמא, ואשמועינן מתניתין דהואיל ושלום בעולם, אף על גב דלא אמרה "על מטתו" בהדיא - מסתמא 'מת על מטתו' קאמרה; ובזמן שיש מלחמה בעולם - מסתמא 'מת במלחמה' קאמרה, עד דאמרה "מת על מטתו"; וכי קמיבעיא ליה לרבא - כגון דיש שלום בעולם ואמרה איהי "מת במלחמה".
- ^ הציתוהו באש ונתמלא עשן
- ^ הציתו הרומאים אש בפתח מערת-המסתור כדי לחנוק אותנו ולהורגנו, והוא נתמלא עשן
- ^ ואני הצלחתי להמלט מהעשן וברחתי, והוא נשאר שם ומת
- ^ והא הכא דהחזיקה היא מלחמה זו, וקתני 'אינה נאמנת' ולא אמרינן 'מה לה לשקר' דאי בעיא אמרה מת סתמא
- ^ דהכי קאמרה: דכשנתמלא עשן - ברחה, ולא המתינה עד שתראהו מת; ואי משום עשן
- ^ אבל לגבי מלחמה איכא למימר: לא אמרה אי לא חזיתיה, דהא אי בעיא לשקורי - לא הוי מחזקה מלחמה בעולם
- ^ והא הכא היא החזיקה, וקתני 'נאמנת' - אלמא אמרינן 'מה לה לשקר'
- ^ במסכת עבודה זרה בפרק 'אין מעמידין' (דף כה,ב)
- ^ כלומר: הכא, כיון דמלחמה קטנה היא, דאיהי הוה בהדיה - לא אמרה בדדמי, אלא נטרה וחזיא ליה דמית, דאשה לא מסתפיא מלסטים
- ^ שהאש אוכלתו
- ^ מאיש אחר [הבא להצילו]
- ^ דאמרן כי היכי דלדידך איתרחיש כו'
- ^ בבעלה
- ^ מלחמה בעולם ובא עד אחד ואמר "מת בעליך"
- ^ מי מהימן או לא
- ^ ותרוייהו אמרי בדדמי 'כן הדברים כאשר אתה אומר'
- ^ דאיכא למימר בדדמי
- ^ מפרש בפרק בתרא (לקמן קכא,א): 'כל שעומד ואין רואה מארבע רוחותיו'
- ^ ואף על פי שיש עדים כשרים שטבע שמא צף מתחת המים ויצא
- ^ דאי לאו סימנים - חיישינן דלמא אחרים נינהו, לפי שהמים משַׁנים צורת הפנים ואין ניכר כל כך
- ^ כבר החזרתים לך
- ^ אמר ליה מפקיד:
- ^ כך וכך סאין היו
- ^ ועדיין הן אצלך בחבית, צא ובדוק בה תמצא כחשבוני
- ^ ושלי הם
- ^ דתניא לעיל 'והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים', ותרצינן: דאמרי סימני
- ^ אחריני נינהו, וסימנים הכי איתרמו
- ^ חושבנא איכא למימר דמתרמי [או אולי לא מקרה, אלא שידע על החבית וידע שיעורהּ!]
- ^ הקדש
- ^ חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהן
- ^ שגזרו שלא לקיים מצות
- ^ אלמא לא אמרינן 'שמא פינו אותה תבואה שנתן בה בכתיבת אות זה, ואֵלו אחרים'
- ^ היכא דסימנא קמא איתא קמן
- ^ דאזלינן בתר רובא
- ^ מקנח וגורר היה את האות
- ^ להצלת פירות שבתוכה: הניח בה אות זה, ולא גיררה כדי שיבדלו בני אדם מהן; פנחיא: לשון שימור, כאדם שתולה ממונו באדם חשוב כדי שלא יגזלוהו הימנו; ודומה לו ב'הגוזל עצים' (בבא קמא דף קג,א): הלוקח שדה בשם ריש גלותא כו' ופנחיא בעלמא קבעינן
- ^ היכא דלא הוחזקו שני 'יוסף בן שמעון' בעיר אחת
- ^ הואיל ולא הוחזקו, אבל היכא דהוחזקו – מודה, כדאמר (לקמן קטז,א)
- ^ האשה עומדת ותובעתו לפנינו
- ^ שם עיר
- ^ אם יש שם אנדרולינאי אחר חוץ מבעל אשה זו
- ^ דחיישינן
- ^ שמא אנדרולינאי אחר היה בנהרדעא והלך לו
- ^ שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאין צריך
- ^ ואפילו הכי מגבינן כשמוציא שטר חוב על אחרים ולא חיישינן שמא אחר היה; וכיון דלענין ממונא אף על גב דהוחזקו לא חיישינן - לענין איסורא כי לא הוחזקו מיהא לא חיישינן