ביאור:בבלי יבמות דף מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת יבמות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

שבתחלה [1] היתה עליו בכלל היתר; נאסרה [2] וחזרה והותרה [3] - יכול תחזור להיתירה הראשון [4]? תלמוד לומר: 'מצוֹת תאכל במקום קדוש' – מצוה.'

בשלמא לרבא דאמר: הא מני רבנן היא [5] - הכא הכי קאמר: 'מצות תאכל במקום קדוש' – מצוה': שבתחלה היתה עליו בכלל היתר: רצה [6] אוכלה רצה אינו אוכלה, [7] רצה אוכלה רצה אינו אוכלה – - רצה אינו אוכלה? והכתיב (שמות כט לג) ואכלו אותם [8] אשר כופר בהם [למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קדש הם] - מלמד שהכהנים אוכלים [9] ובעלים מתכפרין! [דומה לספרא שמיני פרשתא א פרק פ"ב ה"ד בשנוי הפסוק!] אלא 'רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה' - תלמוד לומר: 'מצות תאכל במקום קדוש' – מצוה [שיאכל אותו הכהן שהקריב]; אלא לרב יצחק בר אבדימי [10], דאמר אבא שאול היא - הכא מאי תרי גווני איכא [11]? וכי תימא 'רצה לתאבון אוכלה רצה אכילה גסה אוכלה' - אכילה גסה מי שמה אכילה? והאמר ריש לקיש: האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור, מ"לא תעונה"' [12] אלא (תרי גווני הכי תיבעי למימר) 'רצה מצה אוכלה רצה חמץ אוכלה'? - והכתיב (ויקרא ו י) לא תאפה חמץ חלקם [נתתי אתה מאשי קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם], ואמר ריש לקיש: ואפילו חלקם לא תאפה חמץ (להכי סמיך 'חלקם' ל'לא תאפה חמץ': לומר אפילו שירי מנחה שהם חלקם של כהנים לא תאפה חמץ, ומהתם נפקא)!? [לרש"י אולי הגירסא היתה שונה קצת, ולפני 'והכתיב לא תאפה חמץ חלקם' היה 'ת"ל 'מצות תאכל' - ולא חמץ' ולכן פירש, ד"ה אלא: תרי גווני הכי תיבעי למימר רצה מצה אוכלה רצה חמץ אוכלה ת"ל מצות תאכל ולא חמץ] אלא 'רצה מצה אוכלה,רצה חלוט (ברותחים) אוכלה'. האי חלוט היכי דמי: אי מצה היא - הא מצה היא (והיכי מימעיט ממשמעות ד'מצות תאכל')! ואי לא מצה היא – 'מצוֹת' אמר רחמנא (בשירי מנחת חובה, דכתיב ב'צו את אהרן' [בשירי מנחת בני אהרן שמתו, (ויקרא י יב)] ואכלוה מצות - והוא הדין לשאר מנחות, ולמה לי 'מצות תאכל')!? [אולי הגירסא היתה שונה קצת ולפיכך פירש ד"ה רצה חלוט אוכלה: ת"ל 'מצות' ולא חלוט.] לא, לעולם אימא לך מצה היא, ולהכי תנא ביה קרא: לעכב [שלא יעשו על ידי חליטה, ואם עשו אינו כשר]. אלא 'חלוט - מצה היא' דקאמרינן - למאי הלכתא? לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח: אף על פי דחלטיה מעיקרא, כיון דהדר אפייה בתנור - 'לחם עוני' קרינא ביה [דברים טז,ג: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך], ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.


משנה: החולץ ליבמתו - הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה (ולא הפסיד חלקו בנכסי אחיו); ואם יש שם אב - נכסים של אב. הכונס את יבמתו - זכה בנכסים של אחיו (ואפילו גירשה למחר). רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך אם יש שם אב - נכסים של אב.

גמרא: פשיטא (דלא איבד זכותו)!? סלקא דעתא אמינא 'חליצה במקום יבום קיימא, ונשקול [החולץ] כולהו נכסי' - קא משמע לן (כלומר: לאו לאשמועינן דלא איבד זכותו תניא לה, אלא לאשמועינן דלא שקיל כולהו נכסי). אי הכי (דלגרועי אתא) 'הרי הוא כאחד מן האחים' – 'אינו אלא כאחד מן האחים' מיבעי ליה!? אלא סלקא דעתא אמינא 'הואיל ואפסדה מיבום (שפסלה על האחין) - לקנסיה' - קא משמע לן.

אם יש שם אב [נכסים של אב]: דאמר מר: אב קודם לכל יוצאי ירכו.

הכונס את יבמתו [זכה בנכסים של אחיו]: מאי טעמא? [דברים כה,ו: והיה הבכור אשר תלד] יקום על שם אחיו [המת ולא ימחה שמו מישראל] (ולא 'על שם אביו' כתיב) אמר רחמנא - והרי קם [13]

רבי יהודה אומר [בין כך ובין כך אם יש שם אב נכסים של אב]: אמר עולא: הלכה כרבי יהודה; וכן אמר רבי יצחק נפחא: הלכה כרבי יהודה. ואמר עולא ואיתימא רבי יצחק נפחא: מאי טעמא דרבי יהודה? - דכתיב (דברים כה ו) והיה הבכור אשר תלד [יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל] – כבכור: מה בכור אין לו בחיי האב - אף האי נמי אין לו בחיי האב. אי מה בכור נוטל פי שנים לאחר מיתת האב, אף האי נוטל פי שנים לאחר מיתת האב (אם מת האב לאחר יבומו של זה - מודה רבי יהודה דנוטל זה חלקו וחלק אחיו)!? מידי 'יקום על שם אביו' כתיב? 'יקום על שם אחיו' כתיב, ולא על שם אביו!? אימא: 'היכא דליכא אב דלשקול נחלה - תתקיים מצות יבום, היכא דאיכא אב, [דלא] שקיל (יבם) נחלה - לא תתקיים מצות יבום'?! מידי יבום בנחלה תלה רחמנא? יבומי מיבמי, ואי איכא נחלה – שקולי, ואי לא - לא שקיל.

יתיב רבי חנינא קרא קמיה דרבי ינאי ויתיב וקאמר: הלכה כרבי יהודה. אמר ליה: פוק קרי קרייך לברא: אין הלכה כרבי יהודה. תני תנא קמיה דרב נחמן: 'אין הלכה כרבי יהודה'. אמר ליה: אלא כמאן, כרבנן? פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים! אמר ליה: אסמייה? (לכולה מתניתין, דמשנה שאינה צריכה היא) [אולי הכוונה: לכל דברי רבי יהודה במשנה]? אמר ליה: לא (תסמייה); את - הלכה (כרבי יהודה) אתנייך (ומשנה צריכה הואי); ומוקשה הוא דאקשי לך (היכי שביק רבנן ועביד כרבי יהודה), ואפכת (לה) – ולמאי דאפכת [נראה שרש"י לא גרס ולמאי דאפכת'] שפיר אפכת (ושפיר עבדת דאפכת לה). [אם כן מדוע לא למחוק הכל? אולי: כשיטת רבי יהודה עצמו במשנה בעדויות פ"א מ"ד: שאם יאמר האדם 'כך אני מקובל' יאמר לו 'כדברי איש פלוני שמעת'.]


משנה: החולץ ליבמתו - הוא אסור בקרובותיה (כאילו היא אשתו; וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה - אסורות מדרבנן בחלוצה) והיא אסורה בקרוביו;


עמוד ב

הוא אסור (כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו, וגזרינהו רבנן בחלוצתו:) באמה ובאם אמה ובאם אביה ובבתה ובבת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת (אאחותה קאי ולא אשאר עריות), והאחין מותרין; והיא אסורה באביו (משום כלתו) ובאבי אביו (משום כלת בנו; אף על גב דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מדברי סופרים, דהא כלת בנו משניות דרבנן היא - ואפילו הכי גזרוה רבנן נמי בחלוצה) ובבנו (משום אשת אב) ובבן בנו (משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות) באחיו (משום אשת אח) ובבן אחיו (משום אשת אחי אביו). מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו (ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה) ואסור בצרת קרובת חלוצתו (ראובן חלץ ללאה, ורחל נשואה לנכרי, ולה צרה, ומת הנכרי - אסורה הצרה לראובן; וטעמא מפרש בגמרא).

גמרא: איבעיא להו: גזרו שניות בחלוצה או לא (כגון אם אם אמה, ואם אם אביה, דגבי אשתו מיתסרו עליה משום שניות, כדתני רבי חייא בפרק כיצד (לעיל דף כב,א): רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה; הכא מאי)?: בערוה, דאורייתא (כלומר: באשתו, דאמה ואם אמה הוה ערוה דאורייתא), גזרו בהו רבנן שניות; (אבל) בחלוצה (דאפילו עריות דידה דרבנן) לא גזרו רבנן שניות? או דלמא לא שנא? (וממתניתין לא דייק, דקתני 'היא אסורה... באבי אביו' משום כלת בנו, דהוי שניה - הא קמייתינן לה לקמן עלה דהא מילתא ומדחי ליה למימר: לאו משום חולץ אלא בשביל המת: שהיתה זו אשתו גמורה, לפיכך אבי אביו אסור בה משום כלת בנו.) תא שמע: 'הוא אסור באמה ובאם אמה' - ואילו 'אם אם אמה' לא קתני! דלמא היינו טעמא דלא תני - משום דקבעי למיתני סיפא: 'והאחין מותרין', ואי תנא 'אם אם אמה' הוה אמינא 'האחין מותרין דוקא באם אם אמה אבל באם אמה ובאמה – לא' (לא קאי אלא אאם אם אמה, דלא גזרו שניות בזיקה, אבל אמה ואם אמה דהוו להו עריות דאורייתא לגבי אשה גמורה - לא משתרו אחין, דגזרו עריות בזיקה, ואפילו לאחר חליצה נימא דאיהו שליחותייהו עבד, משום הכי לא תנייה)! וליתני 'אם אם אמה' וליתני 'האחין מותרין בכולן'? קשיא.

תא שמע: 'היא אסורה באביו ובאבי אביו'; קתני מיהא 'אבי אביו', מאי, לאו משום חולץ דהויא לה כלת בנו? לא, משום מיתנא דהויא לה כלת בנו.

תא שמע: 'ובבן בנו' מאי, לאו משום חולץ: דהויא לה אשת אבי אביו (והיא מן השניות)? לא, משום מיתנא (שהיתה זו אשתו גמורה, ואסורה על בן בנו של חולץ) והויא לה אשת אחי אבי אביו (וקא סלקא דעתא דהא נמי משניות היא). הא אמימר מכשר (בפרק כיצד (לעיל כא,ב)) באשת אחי אבי אביו!? אמימר מוקי לה (להאי 'בן בנו' דמתניתין) בבר ברא דסבא (אסבא אביהן של מת; ו'חולץ' דתנא ברישא, דקתני 'היא אסורה באביו' והדר תני 'ובבנו' - של אביו, שהוא אחי המת והחולץ, וקמה עליה ב'לא יבנה' משחלץ לה האחד, ולבן בנו של אביהם דהויא ליה אשת אחי אביו). אי הכי - היינו אחיו ובן אחיו!? תנא 'אחיו מן האב' וקתני [אמימר] 'אחיו מן האם' (שהיה זה אחיו מן האם או בן אחיו מן האם, ולאו משום חולץ, דאם כן הויא לה שניות בחלוצה, דהא ליתא אלא אשת אחי האב מן האם, והא בשניות תנינן לה! אלא משום מיתנא, דהוי שניה משום ערוה דאורייתא, דאשתו מעלייתא הוה, וכגון שהיו היבם והחולץ אחין מן האב ומן האם, ולשניהם אח מן האם שלא מן האב).

תא שמע דתני רבי חייא (בחלוצה): 'ארבע מדברי תורה (כלומר: דלגבי אשתו הויין דאורייתא) וארבע מדברי סופרים: אב (של חולץ אסור בה מן התורה מפני המת: דהויא ליה כלתו של אב), ובנו (של חולץ, שהיה המת אחי אביו, וערוה היא לגביה), אחיו (של חולץ דהוה נמי אחי המת וקם ליה בלא יבנה) ובן אחיו (של חולץ, שהיה המת אחי אביו) מדברי תורה; אבי אביו (משום כלת בנו), ואבי אמו (משום כלת בתו), בן בנו (קא סלקא דעתא משום חולץ: דהויא ליה אשת אבי אביו), ובן בתו (דהויא ליה אשת אבי אמו) מדברי סופרים (וכל הנך שניות נינהו). קתני מיהא 'אבי אביו' - מאי לאו משום חולץ, והויא לה כלת בנו? לא, משום מיתנא, דהויא לה כלת בנו

תא שמע: '(וב)אבי אמו' – מאי? לאו משום חולץ, דהויא לה (ליה) כלת בתו? לא, משום מיתנא, דהויא לה כלת בתו (וכגון שהיו אחין אף מן האם).

תא שמע: 'ובן בנו' – מאי, לאו משום חולץ, דהויא לה אשת אבי אביו? לא, משום מיתנא, דהויא לה אשת אחי אבי אביו. והא אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו? אמימר מוקים לה (ודאי כדקאמרת) משום חולץ, וקסבר גזרו שניות בחלוצה (אבל מאן דאסר באשת אחי אבי האב מצי לאוקמי משום מיתנא, ותיבעי לך אי גזרו שניות בחלוצה או לא).

תא שמע: 'ובבן בתו' - מאי לאו משום חולץ, דהויא לה אשת אבי אמו? לא, משום מיתנא, דהויא לה אשת אחי אבי אמו; והא גבי שניות דערוה לא גזרו!? אלא לאו - משום חולץ! ושמע מינה גזרו שניות בחלוצה. שמע מינה.

מותר אדם [בקרובת צרת חלוצתו (ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה) ואסור בצרת קרובת חלוצתו (ראובן חלץ ללאה, ורחל נשואה לנכרי, ולה צרה, ומת הנכרי - אסורה הצרה לראובן; וטעמא מפרש בגמרא)]: אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: הבא על צרת חלוצה - הולד ממזר. מאי טעמא? - באיסורה קיימא (חלוצה היא דקיימא ב'לא יבנה' ותו לא, אבל צרתה קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת, והולד ממזר). אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא: 'מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו': אי אמרת בשלמא צרה אבראי (קיימא באיסורא קמא ולא אמרינן 'חלוצה שליחותא דידה עבדא') - משום הכי מותר באחותה (דלאו אחות חלוצה היא, ולגבי דידה נמי כיון דחלוצה לאו שליחות דידה עבדא - לא משויא ליה ב'לא יבנה', אלא באיסורא קמא קיימא), אלא אי אמרת צרה כחלוצה דמיא (דחלוצה שליחותא דידה עבדא, ומשוי לה ב'לא יבנה', אם כן הויא לה צרה כחלוצה,) - אמאי מותר (ואמאי שרי באחותה)?

לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן, דאמר (בפרק קמא (לעיל י,ב)): בין הוא בין אחין - אין חייבין לא על החלוצה כרת, ולא (החולץ ליבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין) על צרתה כרת. אמר לך רבי יוחנן: ותסברא (דהא ראיה דרב יוסף דאייתי ממתניתין - ראיה היא?) אחות חלוצה דאורייתא [14]! [ומאירה הגמרא:] והאמר ריש לקיש [15]: כאן שנה [16] רבי: אחות גרושה מדברי תורה, אחות חלוצה מדברי סופרים [17].

מאי שנא האי [18] ומאי שנא האי [19]?

הערות[עריכה]

  1. ^ קודם שהוקדשה מנחה זו
  2. ^ כשהוקדשה
  3. ^ בהקטרת הקומץ
  4. ^ כדמפרש
  5. ^ ו'מצוה' קתני, ולא קתני 'למצוה'
  6. ^ כהן שעבד עבודתה
  7. ^ נאסרה חזרה והותרה, יכול תחזור להיתירה הראשון
  8. ^ את הקדשים
  9. ^ כי היכי דתהוי כפרה שלימה
  10. ^ דתני ל'מצוה'
  11. ^ דקא ממעט תנא 'יכול תחזור להיתירה הראשון תלמוד לומר דלא' - והא ליכא למימר 'תחזור להיתירה הראשון: רצה לשם מצוה אוכלה, רצה שלא לשם מצוה אוכלה- תלמוד לומר דלא' - דהא כל כמה דבעי ליכלה - דהתם הוא, כי בעיל שלא לשם מצוה - פגע בערוה, אבל הכא מאי קעביד? ועל כרחך בתרי גווני בעיא לאוקמי, דומיא דרישא
  12. ^ (דלא עבר על [ויקרא כג,כט: כי כל הנפש] אשר לא תענה [בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה] - שאף זה עינוי הוא: שמזיק את עצמו; וכיון דלאו אכילה היא – מ'יאכלו אהרן ובניו' [ויקרא ו,ט] דרישא נפקא)!?
  13. ^ וכיון דבשעה שקם על שם אחיו לא שקל - תו לא שקיל [דאי שקיל השתא - לא מנכסי אחיו שקיל אלא מנכסי אביו, דהא ירתינהו].
  14. ^ וכי חלוצה גופא דאורייתא? (דרבנן היא), דכי אמרינן צרה כחלוצה יאסר באחות הצרה
  15. ^ לקמן אמתניתין דלקמן
  16. ^ במשנה זו למדנו
  17. ^ ולקמן מפרש לה וכיון דאחות חלוצה גופה דרבנן - בחלוצה גזור באחותה בצרה לא גזור
  18. ^ רישא: קרובת צרת חלוצה, דשריא
  19. ^ סיפא: צרת קרובת חלוצתו, ששתיהן נכריות: היא וצרתה נשואות לנכרי, וקתני 'אסור'