ביאור:בבלי יבמות דף עט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יבמות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
תריסר ירחי שתא [1] ולא דרכיה למספדיה [2]; נתינים ניקרינהו ונפייסינהו.
(שמואל ב כא ב) ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם [והגבענים לא מבני ישראל המה, כי אם מיתר האמרי, ובני ישראל נשבעו להם, ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה. [פסוק ג] ויאמר דוד אל הגבענים] מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה' [פסוק ד] ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו [3] ואין לנו איש [להמית בישראל; ויאמר: מה אתם אמרים אעשה לכם. [פסוק ה] ויאמרו אל המלך: האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל [פסוק ו] ינתן] יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום [4] לה' [בגבעת שאול בחיר ה'; ויאמר המלך: אני אתן]. [דוד] מיפייס ולא פייסינהו [והם לא התפייסו]! אמר [להם]: שלשה סימנים יש באומה זו [5]: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים: 'רחמנים' - דכתיב [דברים יג,יח: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו] ונתן לך רחמים ורחמך והרבך [כאשר נשבע לאבתיך]; 'ביישנין' - דכתיב [שמות כ,טז: ויאמר משה אל העם: אל תיראו! כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים; ו]בעבור תהיה יראתו על פניכם [לבלתי תחטאו]; 'גומלי חסדים' - דכתיב [בראשית יח,ט: כי ידעתיו] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו [אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו]: כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו [6].
(שמואל ב כא ח) ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי - מאי שנא הני? - אמר רב הונא: העבירום לפני ארון: כל שארון קולטו – למיתה; כל שאין ארון קולטו – לחיים.
מתיב רב חנא בר קטינא: (שמואל ב כא ז) ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול [על שבעת ה' אשר בינתם - בין דוד ובין יהונתן בן שאול] [7]!? [8] - שלא העבירו. וכי משוא פנים יש בדבר [9]? [10]! אלא שהעבירו וקלטו, ובקש עליו רחמים ופלטו. ואכתי משוא פנים יש בדבר [11]! אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון. והא כתיב (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים [ובנים לא יומתו על אבות: איש בחטאו יומתו]! אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא [12].
(שמואל ב כא י) ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים [13] ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה. והא כתיב (דברים כא כג) לא תלין נבלתו על העץ [כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלקים תלוי; ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה]? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? - הללו בני מלכים הם! – ומה עשו? – פשטו ידיהם בגרים גרורים. אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו: ומה בני מלכים כך - בני הדיוטות על אחת כמה וכמה; ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף שנאמר (מלכים א ה כט) ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר. ודלמא ישראל הוו? לא סלקא דעתך, דכתיב (מלכים א ט כב) ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד [כי הם אנשי המלחמה ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו]. ודלמא דוגזר [14] בעלמא? אלא מהכא: [15] ויספר שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל [אחרי הספר אשר ספרם דויד אביו] וימצאו מאה וחמשים אלף [ושלשת אלפים, ושש מאות] [16] ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר [ושלשת אלפים ושש מאות, מנצחים להעביד את העם]
ונתינים - דוד גזר עליהם? משה גזר עליהם, דכתיב [דברים כט,י: טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך] מחוטב עציך עד שואב מימיך [17]! משה גזר לההוא דרא [18], דוד גזר לכולי דרא. ואכתי יהושע גזר עלייהו, דכתיב (יהושע ט כז) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' [עד היום הזה אל המקום אשר יבחר] [19]! יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים [20] דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים.
בימי רבי בקשו להתיר נתינים. אמר להם רבי: חלקנו - נתיר [21]; חלק מזבח מי יתיר? ופליגא דרבי חייא בר אבא [22], דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: חלק עדה לעולם אסור [23], חלק מזבח - בזמן שבית המקדש קיים - אסור; אין בית המקדש קיים – שרי.
משנה:
אמר רבי יהושע: שמעתי ש'הסריס חולץ וחולצין לאשתו' ו'הסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו [24]' ואין לי לפרש [25]!?
אמר רבי עקיבא: אני אפרש: סריס אדם [26] חולץ וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר; סריס חמה [27] לא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שלא היתה לו שעת הכושר.
רבי אליעזר אומר: לא כי, אלא: סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה; סריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שאין לו רפואה!
העיד רבי יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהיה בירושלים סריס אדם, ויבמו את אשתו, לקיים דברי רבי עקיבא [28].
הסריס לא חולץ ולא מייבם, וכן איילונית לא חולצת ולא מתייבמת. הסריס שחלץ ליבמתו - לא פְסָלָהּ [29]: בּעלָהּ – פְּסָלָהּ, מפני שהיא בעילת זנות [30]. וכן איילונית שחלצו לה אחין - לא פְּסָלוּהָ; בְּעָלוּהָ – פְּסָלוּהָ, מפני שבעילתה בעילת זנות.
גמרא: מכדי שמעינן לרבי עקיבא דאמר 'חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו' [31], וחייבי כריתות לאו בני חליצה וייבום נינהו [32]? אמר רבי אמי: הכא במאי עסקינן? - כגון שנשא אחיו גיורת; ורבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי דאמר 'קהל גרים לא אקרי קהל'. אי הכי [במקרה רגיל, לא בגיורת] - יבומי נמי מייבם? אין הכי נמי; ואיידי דאמר רבי יהושע 'חולץ' [33] - אמר איהו נמי 'חולץ'. דיקא נמי [34] דקתני 'העיד רבי יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהיה בירושלים סריס אדם ויבמו את אשתו, לקיים דברי רבי עקיבא' - שמע מינה.
מתיב רבה: 'פצוע דכא, וכרות שפכה, סריס אדם [35], והזקן [36] - או חולצין או מייבמין. כיצד? מתו, ולהם נשים, ולהם אחין, ועמדו אחין ועשו מאמר בנשותיהן ונתנו גט [37] או שחלצו - מה שעשו עשו [38], ואם בעלו - קנו; מתו אחין, ועמדו הן, ועשו מאמר בנשותיהן ונתנו גט או חלצו - מה שעשו עשו, ואם בעלו = קנו, ואסור לקיימן [39], משום שנאמר (דברים כג ב) לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה - אלמא בקהל עסקינן [וכיצד אפשר לומר שרבי עקיבא עוסק בגרה שאינה ב'קהל']?!
אלא אמר רבה: כגון שנפלה לו [40] ולבסוף נפצע [41]. אמר ליה אביי: וליתי איסור פצוע ונידחי עשה דייבום! מי לא תנן: 'רבן גמליאל אומר [42]: אם מיאנה – מיאנה, ואם לאו - תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה' - אלמא אתי איסור אחות אשה ודחי [43]! הכא נמי ניתי איסור פצוע, ונידחי! אלא אמר רב יוסף: [44] האי תנא הך - תנא דבי רבי עקיבא היא, דאמר [45] מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר, מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר [46]. [47] איקרי כאן [דברים כה,ז: ואם לא יחפץ האיש, לקחת את יבמתו; ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה: מאן יבמי] להקים לאחיו שם [בישראל, לא אבה יבמי] - והא לאו בר הכי הוא!? אמר רבא: אם כן [48] - אין לך אשה שכשרה ליַבֵם, שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו [49]!
לרבי אליעזר - פירוקא דרבא פירכא היא [50]! התם - כחישותא דאתחילה ביה [51].
היכי דמי סריס חמה [52]? אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: כל
הערות
[עריכה]- ^ לאו דוקא, דהא קרוב לתלתין שנין הוא! שהרי סוף שנותיו של דוד היה!
- ^ אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר שנים עשר חודשים, אחר שנתקבלו תנחומין על המת, כדאמר במועד קטן (דף כא,ב)
- ^ אין לנו לתבוע לשאול ולביתו לא כסף ולא זהב כי אם נפשות ואין לנו להמית בשאר ישראל כי אם בזרעו
- ^ תלייה
- ^ ישראל
- ^ והני גבעונים - כיון דלא מרחמי - אינן ראויין לידבק בהן; מיד גזר עליהן דוד, לכך נאמר 'והגבעונים לא מבני ישראל המה'
- ^ ואי בארון תליא מילתא, כיון דלא קלטו ארון מהו חמלתו של דוד
- ^ ומשני:
- ^ וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות
- ^ היה לו להעביר את כולן
- ^ הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו
- ^ שיהיו האומות אומרים: אין אומה זו ראויין לידבק בה, שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה
- ^ עד ימות הגשמים לא ניתנו לקבורה
- ^ שכירים
- ^ דברי הימים ב,טז
- ^ פסוק יז
- ^ מדקרינהו לחוטבי עצים באנפייהו - שמע מינה לאו בכלל ישראל נינהו, ולאו בכלל גרים, אלא עבדים - ועבדים פסולים נינהו; וגבעונים חוטבי עצים נינהו, דלהכי אקצינהו יהושע
- ^ על חוטבי עצים שהיו בימיו
- ^ אלמא עבדים נינהו, ויהושע לדורות הבאים גזר דכתיב (יהושע ט כג) לא יכרת מכם חוטבי עצים
- ^ דכתיב (שם) למזבח ה'
- ^ דיכולין בית דין להתיר ולהפקיר חלקם של ישראל, דקיימא לן (לקמן פט,ב) 'הפקר בית דין היה הפקר'
- ^ האי דקאמר 'חלק המזבח מי יתיר' - ואף על גב דמזבח בימי רבי לא הוה - קאמר דחלק מזבח אסור! פליגא דרבי חייא
- ^ עד שיתירוהו
- ^ דכתיב לא ימחה שמו מישראל [דברים כה,ו] - פרט לסריס ששמו מחוי
- ^ איני יודע אי זה סריס בן חליצה ואי זה פטור
- ^ שנסתרס לאחר שנולד
- ^ ממעי אמו
- ^ עדות זו של רבי יהושע בן בתירא - לקיים דברי רבי עקיבא העיד
- ^ מן הכהונה שאין חליצתן חליצה
- ^ שאסורה לו משום אשת אח שלא במקום מצוה
- ^ דאמר רבי עקיבא ב'החולץ' (לעיל מט,א): 'יש ממזר מחייבי לאוין', וסריס אדם - מחייבי לאוין הוא, דכתיב (דברים כג ב) לא יבא פצוע דכא, והיכי קאמר רבי עקיבא סריס [חולץ] את אשת אחיו? הא לא רמיא קמיה, ואבראי קיימא, כחייבי כריתות
- ^ וקאי עלה באיסור אשת אח
- ^ דלרבי יהושע - יבומי לא, דאית ליה קהל גרים מיקרי קהל; ומיהו מיחלץ חלצה, דחייבי לאוין לרבי יהושע - בני חליצה נינהו
- ^ דלרבי עקיבא יבומי נמי שרי
- ^ הואיל והיתה לו שעת הכושר; ורבי עקיבא היא
- ^ נקט ליה בהדי הנך משום דדמי להו: דהיתה לו שעת הכושר והשתא פסק מלידה
- ^ כלומר: או נתנו לה גט
- ^ וצריכות גט למאמרן, או אם נתנו גט - אסורין שוב לייבמן
- ^ לאו אזקן קאי
- ^ והוּזְקְקָה לייבום
- ^ דהשתא בעיא חליצה לאפקועי זיקה
- ^ בפרק 'בית שמאי', בגדולה שנפלה לפני בעל אחות קטנה
- ^ אף על גב דבשעת נפילה איחזיא
- ^ שנפצע ואחר כך נפלה לו; ודקאמרת 'הא אית ליה לרבי עקיבא חייבי לאוין כחייבי כריתות'?
- ^ ב'החולץ ליבמתו' (לעיל מט,א): 'אי זהו ממזר? כל שאר בשר שהוא בלא יבא',
- ^ ודלא כרבי סימאי דאמר (כתובות כט ב): 'מן הכל היה עושה רבי עקיבא ממזר חוץ מאלמנה לכהן גדול, שהרי אמרה תורה לא יקח (ויקרא כא יד) ולא יחלל [שם פסוק טו], אבל מכל חייבי לאוין גרידי אפילו ליכא קורבה - הולד ממזר
- ^ ופרכינן: ואמאי סריס חולץ ואפילו היתה לו שעת הכושר?
- ^ דשעת הכושר דמעיקרא לאו מלתא היא, הואיל ובשעת מיתה לא חזי
- ^ ייסורי מיתה מתישים כחו! אלא אמרינן 'הואיל ומעיקרא בר הקמה הוה, בת חליצה היא - הכא נמי לא שנא
- ^ גמרא פריך, כלומר: האי פירוקא דרבא - פירכא היא לרבי אליעזר, דהא ודאי חזינן דשעת הכושר מילתא היא, ואמאי קאמר רבי אליעזר 'סריס אדם אין חולץ' דלא מהניא ליה שעת הכושר דמעיקרא? הא ודאי סריסות של מיתה אין לו רפואה, אפילו הכי מתייבמת האשה משום שעת הכושר דמעיקרא
- ^ ולאו 'סריס' הוא, אלא מיתה מכחשת כחו
- ^ דקאמרת שלא היתה לו שעת הכושר