ביאור:בבלי יבמות דף נו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יבמות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מכאן ואילך [1] אינו אלא נשיקה ופטור עליה ופליג אדשמואל [2].
אחד המערה ואחד הגומר – קנה: מאי קנה? רב אמר: קנה לכל [3] ושמואל אמר: לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה [4]: לירש בנכסי אחיו [5] ולפוטרה מן הייבום [6].
[7] מן הנשואין לדברי הכל אכלה, דהא הות קאכלה מעיקרא [8]; כי פליגי מן האירוסין: רב אמר: אוכלת, דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד! ושמואל אמר: כי רבי רחמנא - לאוקמיה במקום בעל [9], [10] לאלומי מבעל [11] - לא. [## אבל מדאורייתא אוכלת משנתארסה, ורק חכמים גזרו שלא תאכל!! ולפי זה מתברר שהדיון כאן הוא לפי הדין דרבנן הלכה למעשה.] ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר רב נחמן אמר שמואל: כל שהבעל מאכיל - יבם מאכיל, וכל שאין הבעל מאכיל - יבם אינו מאכיל [12].
מיתיבי [תוספתא יבמות פ"י מ"א [ליברמן]]: 'בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש - אינה אוכלת [13]; מת [14] ונפלה לפני יבם חרש – אוכלת [15], ובזו יפה כח היבם מכח הבעל'. בשלמא לרב ניחא, אלא לשמואל קשיא [16]?! אמר לך שמואל: אימא הכי 'ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש - אינה אוכלת בתרומה; כנס ואחר כך נתחרש – אוכלת; מת [17] ונפלה לפני יבם חרש – אוכלת [18]'; ומאי 'בזו [19]' [20]? - דאילו בעל חרש מעיקרא [21] לא אוכלת, ואילו יבם חרש מעיקרא אכלה. ואיכא דאמרי: מן האירוסין דברי הכל לא אכלה, דהא לא אכלה בחיי בעל; כי פליגי מן הנשואין: רב אמר אוכלת, דהא הות אכלה מעיקרא [22]; ושמואל אמר: אינה אוכלת: כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד - לדברים האמורים בפרשה, אבל לכל מילי לא.
והאמר רב נחמן אמר שמואל: 'כל שהבעל מאכיל - יבם מאכיל'? אימא: כל ביאה שהבעל מאכיל בה [23] - יבם מאכיל בה, וכל ביאה שאין הבעל מאכיל בה - אין היבם מאכיל בה. מיתיבי[תוספתא יבמות פ"י מ"א [ליברמן]]: 'בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש - אינה אוכלת; מת ונפלה לפני יבם חרש – אוכלת, ובזו יפה כח יבם מכח בעל'; בשלמא לרב [24] מתרץ כדתריץ מעיקרא [25], אלא לשמואל קשיא [26]!? קשיא [27].
תנו רבנן: 'בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש - אינה אוכלת; נולד לה בן – אוכלת [28]; מת הבן [29] - רבי נתן אומר: אוכלת [30]; וחכמים אומרים: אינה אוכלת.' מאי טעמא דרבי נתן? אמר רבה: הואיל שכבר אכלה. אמר ליה אביי: אלא מעתה, בת ישראל שניסת לכהן ומית ליה [31] תיכול שכבר אכלה? אלא כיון דמית ליה - פקע ליה קדושתיה מינה; הכא נמי כיון דמית ליה פקע קדושתיה מינה [וכיצד ממשיכה לאכול בתרומה]!? אלא אמר רב יוסף: קסבר רבי נתן נשואי חרש [32] מאכילין בתרומה [33], ולא גזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש [34]. אמר ליה אביי: אי הכי, 'נולד לה בן' למה לי [35]? משום רבנן [36]. וליפלוג רבי נתן עלייהו ברישא? שביק להו לרבנן עד דמסיימי מילתייהו, והדר פליג עלייהו [37]. אי הכי [38] - ליתני 'מת הבן אינה אוכלת; רבי נתן אומר אוכלת' [39]? קשיא.
וכן הבא על אחת מכל העריות [שבתורה או פסולות [40] כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין – פסלה, ולא חילק בין ביאה לביאה]: אמר רב עמרם: הא מלתא אמר לן רב ששת
ואנהרינהו לעיינין ממתניתין [41]: 'אשת ישראל שנאנסה - אף על פי שמותרת לבעלה [42] - פסולה לכהונה' [43], ותנא תונא [44]: 'וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות'; מאי 'וכן' [45]? מאי, לאו - לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד ולא שנא באונס ולא שנא ברצון, וקתני פסלה!? לא, מאי 'וכן'? – אהעראה [46]. העראה דמאן? אילימא דעריות - למימרא דעריות ילפינן מיבמה? אדרבה יבמה ילפינן מעריות, דעיקר העראה בעריות כתיב [47]! אלא מאי 'וכן'? - אשלא כדרכה דעריות [48]. אדרבה - עיקר 'משכבי אשה' בעריות כתיב! אלא מאי 'וכן'? - אשלא כדרכה דחייבי לאוין [49].
אמר רבה: אשת כהן שנאנסה - בעלה לוקה עליה משום זונה [50]. 'משום זונה' – אין, משום טומאה לא [51]? אימא 'אף משום זונה'. מתיב רבי זירא: '[במדבר ה,יג: ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה] והיא לא נתפשה – אסורה, הא נתפשה – מותרת, ויש לך אחרת שאף על פי נתפשה אסורה, ואי זו? זו אשת כהן'; ולאו הבא מכלל עשה – עשה!? אמר רבה: הכל [52] היו בכלל זונה [53] כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל 'והיא לא נתפשה – אסורה, הא נתפשה מותרת' [54] - מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא! ואיכא דאמרי: אמר רבה: אשת כהן שנאנסה - בעלה לוקה עליה משום טומאה [55]. משום טומאה – אין, משום זונה לא? אלמא באונס לא קרינא ביה 'זונה'! מתיב רבי זירא: 'והיא לא נתפשה' – אסורה, הא נתפשה – מותרת; ויש לך אחרת שאף על פי שנתפשה – אסורה, ואיזו? זו אשת כהן', ולאו הבא מכלל עשה – עשה. אמר רבא: הכל היו בכלל [דברים כד,ד: לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה] אחרי אשר הוטמאה [כי תועבה הוא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה]; כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל 'והיא לא נתפשה – אסורה, הא נתפשה – מותרת' - מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא.
משנה:
אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - מן האירוסין לא יאכלו בתרומה [56].
רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין [57]: נתארמלו או נתגרשו [58]: מן הנשואין - פסולות [59]; מן האירוסין – כשרות [60].
גמרא: תניא: 'אמר רבי מאיר: קל וחומר: ומה קדושי רשות [61] אין מאכילין [62], קדושי עבירה לא כל שכן! אמרו לו: לא! אם אמרת בקידושי רשות - שכן אין לו להאכיל במקום אחר, תאמר בקדושי עבירה שכן יש לו [63] להאכיל במקום אחר [64]*?'
אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: פצוע דכא כהן, שקדש בת ישראל [65] - באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון: לרבי מאיר, דאמר משתמרת לביאה פסולה - דאורייתא לא אכלה - הא נמי לא אכלה; לרבי אלעזר ורבי שמעון, דאמרי משתמרת לביאה פסולה - דאורייתא אכלה
הערות[עריכה]
- ^ מהכנסת עטרה ולמטה
- ^ ומדפטר בנשיקה ודאי פליג אדשמואל דנשיקה קרי לה העראה, והעראה רבינן לה לחיובי
- ^ באחד מן הביאות גרועות הללו - קנה לה לכל דבר, ואוכלת בתרומה מיד אם כהן הוא, אפילו הלך למדינת הים ולא בא עליה ביאה גמורה
- ^ בפרשת יבמים שכתב בה מקרא זה 'יבמה יבא עליה' דדרשינן ליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון
- ^ דכתיב יקום על שם אחיו (דברים כה ו)
- ^ דאם מת ולו בנים מאשה אחרת - מותרת לשוק, או אם הוציאה בגט - לא בעיא חליצה, או אם היתה לה צרה - נפטרה בביאתו של זו
- ^ היכא דנפלה לפניו
- ^ שכבר היתה אוכלת בימי אחיו, וכשמת ובטל קנינו - פסקה מלאכול - דכולי עלמא לא פליגי דקניא לה הך ביאה גרועה להאכילה
- ^ שאם היתה אוכלת בחייו תאכל בשביל זה
- ^ אבל
- ^ דבחיי הבעל לא היתה אוכלת: דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה - האי נמי לא אלים מיניה; ודוקא בביאה בלא דעת קנין אבל בביאה גמורה אשתו גמורה היא ואוכלת אפילו לשמואל
- ^ בביאה גרועה
- ^ דגזרינן נשואי חרש אטו קידושי חרש, כדאמרינן לקמן
- ^ חרש זה לאחר שכנסה
- ^ דלא גרעה ביאת חרש מביאת שוגג וזנות ואונס: שאין מתכוין לקנות, ורבייה רחמנא לגבי יבם
- ^ דהא לא הוה אכלה מעיקרא וקאכלה השתא
- ^ אחר שכנסה ונתחרש
- ^ דהא אכלה מעיקרא
- ^ יפה כחו [של היבם מכח הבעל]
- ^ ומאי ייפוי כח איכא? הא בעל נמי חרש הוא ומאכילה
- ^ קודם שכנסה
- ^ והשתא הדרא בהך ביאה דהא רחמנא רבייה
- ^ כגון ביאת חופה
- ^ אף על גב דהא מתניתא פריכא ליה, דקתני 'אכלה' - ואף על גב דלא אכלה מעיקרא, והויא כנופלת מן האירוסין, דאמרן לא אכלה אפילו לרב
- ^ אליבא דשמואל: 'חסורי מחסרא והכי קתני: כנסה ואחר כך נתחרש – אוכלת; מת ונפלה לפני יבם חרש – אוכלת, דהא אכלה מעיקרא'
- ^ דאפילו האוכלת בחיי בעלה אינה אוכלת בשביל היבם בביאה גרועה
- ^ דהא ביאת חרש כביאת שוגג ואונס היא - בלא כוונת קנין - ואכלה
- ^ בשביל בנה, כדכתיב 'ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו' (ויקרא כב יא) - קרי ביה יאכילו
- ^ והאב קיים
- ^ בשביל בעלה
- ^ בלא בן
- ^ דקדשה כשהוא פקח
- ^ דמדאורייתא משעת אירוסין אוכלת, דכתיב (שם: ויקרא כב,יא) 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו' – מיד, ורבנן הוא דגזרי עד שתכנס לחופה משום גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה, כדאמרינן בכתובות ב[פרק] 'אף על פי' (דף נז,ב); הלכך - כיון דהאי בשעת קנין הוי בן דעת, והשתא הכניסה לחופה, וליכא למיגזר 'שמא תשקה' [כי היא כבר בבית בעלה] - אכלה
- ^ דלאו בר קנין הוא; ורבנן, דאסרי - גזרי נשואי חרש דהוי בן דעת בשעת קידושין אטו היכא דקדשה כשהוא חרש דקנינו לאו קנין
- ^ בלא בן נמי אכלה לרבי נתן
- ^ לאשמועינן היכא דנולד לה בן - מודו
- ^ ו'אוכלת' דקאמר רבי נתן - אכולה מילתא קאי, בין אסיפא דמת הבן בין ארישא קודם שנולד לה בן, דקאמרי רבנן אינה אוכלת
- ^ דרבי נתן ארישא נמי פליג ומנטר הוא דנטר לרבנן עד סיומא
- ^ דתיהוי כולה מילתא דרבנן כחדא, והדר ליפלוג רבי נתן אכולה! אבל השתא ליכא למימר דנטר להו אסיומא ובמת הבן לחודא פליג
- ^ לכהונה
- ^ ממשנתנו הביא ראיה לדבריו והאיר עינינו בה
- ^ דכתיב (במדבר ה יג) והיא לא נתפשה אסורה, הא נתפשה - מותרת
- ^ אם מת בעלה לא תנשא לכהן
- ^ תנא דידן; כמו 'אבונא' [אבינו] 'אחונא' [אחינו]
- ^ לאו אאונס ואשוגג דלעיל קאי, וקתני 'הבא על אחת מכל העריות פסלה... לכהונה', ואשת איש בכלל עריות היא
- ^ וברצון, דהויא 'זונה'
- ^ והיכי מדמה לה מתניתא ליבמה כאילו מיבמה גמר לה
- ^ דקתני גבי יבמה 'ולא חילק בין ביאה לביאה' - דהיינו בין כדרכה לשלא כדרכה, ועלה תני 'וכן הבא על אחת מכל העריות פסלה לכהונה משום זונה', ולעולם ברצון, וגמר 'ביאה' 'ביאה', מיבמה דרבינן בה 'ולקחה' שלא כדרכה
- ^ אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, דלא כתיב בהו 'משכבי אשה', אבל משום העראה לא איצטריך למיתנייה, דהא רבינן לעיל העראה דחייבי לאוין מ'קיחה' 'קיחה' דעריות
- ^ דכתיב 'זונה... לא יקחו' (ויקרא כא ז) וסתם 'זונה' היינו מנאפת תחת בעלה, שטעתה מאחר בעלה לזרים, וזו - אף על גב דנאנסה - גבי כהן לא פליג רחמנא בין אונס בין רצון, כדגמרינן [להלן] מ'והיא לא נתפשה', דהיא מיעוטא משמע: 'היא' - אשת ישראל, הוא דיש חילוק בין נתפשה ללא נתפשה, אבל אשת כהן אין חילוק
- ^ בתמיה: הא אמרינן בפרק קמא (יא,ב) 'הא מה אני מקיים 'אחרי אשר הוטמאה' - לרבות סוטה שנבעלה, דכתיב 'לא יוכל בעלה' (דברים כד ד)
- ^ כל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון
- ^ בכלל 'זונה... לא יקחו' הן, שהרי כולן נבעלו בעילת זנות
- ^ והוציא לך הכתוב אשת ישראל אנוסה מן הכלל
- ^ 'אחרי אשר הוטמאה' - לרבות סוטה שנבעלה
- ^ משעה שנתקדשו לאלו קדושי עבירה - נפסלה מלאכול בתרומה דבי נשא אם בת כהן היא
- ^ עד שתבעל לו ותעשה חללה כדכתיב [ויקרא כא,טו] 'לא יחלל': שני חלולין: אחד לה ואחד לזרעה
- ^ מן הכהנים הללו
- ^ דשוייה חללה בביאתו
- ^ דאפילו רבי מאיר [תנא קמא] לא פסיל מן האירוסין אלא בחייהן, דמשתמרת לביאה פסולה, אבל מתו - לא
- ^ כגון ישראל שקידש בת כהן שאין קידושיה עבירה
- ^ כלומר: אין מניחין אותן לאכול, דתנן לקמן האירוסין פוסלין [בפרק 'אלמנה לכהן גדול' (פ"ז מ"ד, דף סז,ב)]
- ^ לכהן זה
- ^ בראויה לו
- ^ משתמרת לביאה פסולה דאורייתא היא