ביאור:בבלי יבמות דף סו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת יבמות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

[...יהודה וחזקיה אחי [1], פזי וטוי] אחוותא [2].

ולא מיפקדי?! האמנם נשים לא נצטוו על פריה ורביה?! והאמר והרי אמר רב אחא בר רב קטינא, אמר רבי יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין ולכן אסור לה להינשא לא לעבד ולא לבן-חורין, וכפו את רבה ועשאה בת חורין כפו את אדוניה לשחררה, כדי שתוכל להינשא, ומכאן שגם האישה מצווה להינשא! [3]?

אמר רב נחמן בר יצחק: מנהג הפקר נהגו בה [4].

הדרן עלך הבא על יבמתו


-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-[עריכה]

יבמות פרק שביעי אלמנה לכהן גדול

משנה: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הכניסה לו עבדי מלוג [5] ועבדי צאן ברזל [6]: עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה [7], עבדי צאן ברזל יאכלו. ואלו הן עבדי מלוג: אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה; אף על פי שהוא חייב במזונותן - הרי אלו לא יאכלו בתרומה. ואלו הן עבדי צאן ברזל: אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו; הואיל והוא חייב באחריותן - הרי אלו יאכלו בתרומה. בת ישראל שניסת לכהן והכניסה לו עבדים: בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל - הרי אלו יאכלו בתרומה [8]; ובת כהן שניסת לישראל והכניסה לו עבדים: בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל - הרי אלו לא יאכלו בתרומה.

גמרא: ועבדי מלוג לא יאכלו בתרומה? אמאי? להוי כקנינו שקנה קנין, דתניא [ספרא אמור פרשתא ה הלכה א]: 'מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים [9] - שיאכלו בתרומה? - שנאמר (ויקרא כב יא) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו [ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו]; ומנין לאשה [10] שקנתה עבדים [11], ועבדיו [12] שקנו עבדים - שיאכלו בתרומה? שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו [13] הוא יאכל בו - קנינו שקנה קנין אוכל; [14]'. כל האוכל מאכיל, כל שאין אוכל אינו מאכיל. ולא? והרי ערל [15] וכל הטמאים, שאינן אוכלין ומאכילין!? התם - פומייהו כאיב להו [הפה שלהם כואב להם – כנראה זהו פתגם, ופירושו: זו בעיה זמנית שלהם] [16]. והרי ממזר שאין אוכל ומאכיל? [17] אמר רבינא: 'קנין אוכל' קאמר: קנין אוכל – מאכיל; שאינו אוכל אינו מאכיל [כלומר: אנו עוסקים רק בקנינים שמאכילים, ולא בכל המאכילים]. ורבא אמר: מדאורייתא מיכל אכלי [עבדי מלוג של אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט], ורבנן הוא דגזרי בהו, כדי שתאמר "אני איני אוכלת, עבדי אינן אוכלין - זונה היא אצלו"? הלכך [מהכעס שלה] אתי לאפוקה.

רב אשי אמר: גזירה שמא תאכיל [18] לאחר מיתה [19]. אלא מעתה בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכיל [20] - גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה [21]? אלא אמר רב אשי: באלמנה כהנת [22], [23] [אומרת המשנה שלא יאכלו:] דאתיא לאורויי [24]: "מעיקרא [25] אכלי [26] בתרומה דבי נשא; אינסבי ליה להאי [27] - אכלי [28] בתרומה דגבראי, והשתא [29] - הדרי לי למילתיה קמייתא [30]!", ולא ידעה דמעיקרא לא שויתה לנפשה חללה, השתא שויתה לנפשה חללה.

תינח אלמנה כהנת, אלמנה בת ישראל [31] מאי איכא למימר [32]? באלמנותה לא פליגי רבנן [33].

איתמר: המכנסת שׁוּם לבעלה [34], [35] היא אומרת "כלי אני נוטלת" והוא אומר "דמים אני נותן [36]" - הדין עם מי? רב יהודה אמר:


עמוד ב

הדין עמה [37]; ורבי אמי אמר: הדין עמו. [הגמרא מנתחת את המחלוקת:] רב יהודה אמר: 'הדין עמה': משום שבח בית אביה - דידה הוי! רבי אמי אמר: הדין עמו: כיון דאמר מר 'אם מתו - מתו לו, ואם הותירו - הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן – יאכלו' [38]. [## וכי רב יהודה אינו מסכים לכך? רב יהודה אומר שהוא חייב למכור לה אותם! ורבי אמי אינו מסכים לשיקול של 'שבח בית אביה'.] אמר רב ספרא: מי קתני 'והן שלו'? 'הואיל וחייב באחריותן' קתני, ולעולם לאו דידיה נינהו.

וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה? והתנן [תרומות יא,ט]: 'ישראל ששכר פרה מכהן [הרי זה] יאכילנה כרשיני תרומה; כהן ששכר פרה מישראל - אף על פי מזונותיה עליו - לא יאכילנה כרשיני תרומה' [39]!? ותסברא? נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה, באונסיה [40] בכחשה [41] ובנפחת דמיה [42] מי מיחייב? הא [43] לא דמיא אלא לסיפא: 'ישראל שֶׁשָּׁם פרה מכהן - לא יאכילנה כרשיני תרומה, אבל כהן שֶׁשָּׁם פרה מישראל [44] יאכילנה כרשיני תרומה' [45].

יתיב רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה דרב נחמן [46], ויתבי וקאמרי: תניא כותיה דרב יהודה ותניא כותיה דרבי אמי: תניא כותיה דרבי אמי: 'עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש [47] אבל לא לאשה [48].' תניא כותיה דרב יהודה: 'המכנסת שׁוּם לבעלה, אם רצה הבעל למכור - לא ימכור [49]! ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שׁוּם משלו, אם רצה הבעל למכור לא ימכור; מכרו שניהם [50] לפרנסה [51] - זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמר: הבעל מוציא מיד הלקוחות.' [52]. אמר רבא: אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה! אמר ליה רבא לרב נחמן: והתניא כותיה דרבי אמי? אף על גב דתניא כותיה דרבי אמי - מסתברא טעמא דרב יהודה משום שבח בית אביה.

ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא [מבד מילת, צמר מעולה] בכתובתה; שכיב - שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא [על המת]. אמר רבא: קנייה מיתנא [53].

    • במדבר כ,א: ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם
    • דברים כא,ד: והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל

אמר ליה נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא: והאמר רבא אמר רב נחמן 'הלכה כרב יהודה'? אמר ליה: מי לא מודה רב יהודה [54] דמחוסר גוביינא? וכיון דמחוסר גוביינא [55] - ברשותיה קאי [56].

רבא לטעמיה, דאמר רבא: הקדש [57], חמץ [58],

הערות[עריכה]

  1. ^ תאומים
  2. ^ תאומות, ובנותיו [של רבי חייא] היו
  3. ^ כדי שתהא מותרת לינשא; ומדכפינן לרבה אלמא מפקדא
  4. ^ לפי שלא היתה יכולה לינשא היתה מפקרת עצמה וחוטאים בה, לפיכך כפו את רבה לשחררה
  5. ^ יש שמכנסת ממון הרבה ואינה כותבת כולו בכתובתה ומשיירת לעצמה; הן 'נכסי מלוג' והבעל אוכל פירות, והקרן שלה קיים; ואם מתו - מתו לה, או פחתו - פחתו לה
  6. ^ מה שהאשה מכנסת לבעל ושָׁמָה לו לקבלם עליו באחריות כתובתה, כמו שכותבין 'ודא נדוניא דהנעלת ליה', והוא מוסיף כנגדן, וכותב 'סך הכל קבל עליו פלוני כך וכך בכתובתה' - קורין 'צאן ברזל'. לשון 'צאן ברזל': קרן קיים, שאין פוחת ונפסד, שאפילו מתו - כולן אחריותן עליו לשלם לה כשימות או יגרשנה
  7. ^ לפי שהן שלה והיא חללה ולקמן בגמ' מפרש טעמא
  8. ^ אפילו עבדי מלוג שאינן שלו – יאכלו, דהיינו 'קנינו': שקנה קנין; וילפינן בגמרא דקנינו שקנה - קנין אוכל
  9. ^ או קנה עבדים
  10. ^ בת ישראל לכהן
  11. ^ מנכסי מלוג שלה
  12. ^ או עבדיו של כהן
  13. ^ 'קנין כספו' - קרא יתירא, ודרשינן דלהכי אתא; והכי משמע: 'כהן כי יקנה קנין כספו נפש': שעבדו יקנה עבד
  14. ^ ואי תימא 'מה שקנה עבד קנה רבו', ולמאי איצטריך קרא לרבויינהו? משכחת לה כגון שנתנו לו לעבד מנה על מנת שאין לרבו רשות בו
  15. ^ כהן ערל אינו אוכל, ועבדיו אוכלין, כדתנן (לקמן דף ע,א)
  16. ^ כלומר: מחוסרי תקנתא הם [מלשון: מחוסרי כפרה, כלומר: יש להם תקנתא, שטרם נעשה] אבל עומדים ליתקן ולאכול; אבל זו שהיא נעשית חללה - אין לה תיקון עולמית
  17. ^ בת ישראל שניסת לכהן וילדה בת, והבת ניסת לממזר וילדה בן ומתה, והבן קיים, והרי אם אמו אשת כהן אוכלת בשבילו תרומה לאחר מיתת בעלה לפי שיש לה זרע מן הכהן, כדתנן בסיפא (בפרקין סט,ב) [ממזר פוסל ומאכיל], והוא אינו אוכל, דזר הוא! והוא הדין נמי אי כשר הוה: שנולד מישראל כשר נמי - אין אוכל, ומאכיל אם אמו; והא דנקט לאותובי 'ממזר' - משום דמתניתין היא;
  18. ^ עבדי מלוג שלה
  19. ^ לאחר מיתת הכהן בעלה; אבל בעבדי צאן ברזל ליכא למגזר, דהשתא לאו משום דידה אכלי אלא משום כהן שהוא רבן
  20. ^ עבדי מלוג בתרומה
  21. ^ אלמה תנן במתניתין 'בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו'
  22. ^ בת כהן [לכהן גדול, ונתחללה בביאתו] ששבה לתרומת אביה ממיתת בעלה
  23. ^ ואי אמרינן 'יאכלו עבדי מלוג בתרומה בחיי בעלה כהן גדול זה משום קנינו שקנה קנין', דלא גרעה הך חללה מעבד שקנה עבדים
  24. ^ היתירא אחר מיתתו להאכילם בתרומה מחמת אביה, דאמרה
  25. ^ באלמנותי הראשון
  26. ^ היו עבדי אוכלין
  27. ^ לכהן גדול
  28. ^ עבדי
  29. ^ כשמת
  30. ^ ויאכלו עבדי בתרומה דבי נשא כמעיקרא באלמנותי הראשון
  31. ^ דלא אתיא לאורויי
  32. ^ מאי טעמא לא אכלי בחייו, הא לא גרעה מעבד שקנה עבדים
  33. ^ לא חילקו בין אלמנה לאלמנה
  34. ^ נכסי צאן ברזל שֶׁשָּׁמָה לו בכתובתה, והיו בהן כלים ודבר המסויים
  35. ^ וכשגירשה ובאתה ליטול כתובתה
  36. ^ כמו שקבלתי עלי בשומא, ומאז הן באחריותי ושלי הן
  37. ^ ותטול כליה
  38. ^ ומדאכלי בתרומה שמע מינה דידיה נינהו
  39. ^ והא שוכר חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה,וקתני 'לא יאכילנה כרשיני תרומה'
  40. ^ שוכר פטור מן האונסין
  41. ^ וכן אם כחשה
  42. ^ ואם הוזל דמיה
  43. ^ מתניתין
  44. ^ בדמים: כששכרה הימנו - שׁמָאָהּ לו, והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו: שאם תכחש או תאנס או יוזלו פרות בעולם - יתן הדמים
  45. ^ הואיל וקבלה באחריותו, ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה, כל כמה דלא הדרה - דידיה הוא, וגבי עבדים נמי: אף על גב דהדרי בעינייהו - כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה – אכלי
  46. ^ כשסיים הדרשה
  47. ^ אם סימא הבעל את עינו [ולכן אין הבעל מחזירם אלא את דמיהם]
  48. ^ אם סימתה עינו: דלאו דידה הוא
  49. ^ שאם יגרשנה תטול כליה
  50. ^ או זה או זה
  51. ^ אורחא דמילתא נקט, שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות
  52. ^ לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה, ומת, או גרשה - דהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא - הוא מוציא מיד הלקוחות, דמכירה לאו מכירה הואי (שמא ימות הוא בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין) כל זמן שהיא קיימת
  53. ^ תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש, דגמר [בפרק 'נגמר הדין' סנהדרין מז,ב] 'שם'* 'שם'** מעגלה ערופה
  54. ^ אף על גב דהדין עמה מודה הוא
  55. ^ דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן
  56. ^ וכיון דברשות יתמי נינהו - אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו, ויהבי דמי
  57. ^ הקדש דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא, אבל קדושת דמים – לא, כדתנן (ערכין פ"ו מ"ב, דף כג,ב) 'מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו כו'
  58. ^ עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו - אחר הפסח אסור בהנאה, דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודא דעובד כוכבים; והא דתנן בפרק 'כל שעה' (פסחים ל א) 'מותר בהנאה' - רבא מוקי לה התם 'כשהרהינו אצלו': שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים, דההוא לא מיחסר גוביינא