ביאור:מכילתא דרשב"י/פרק טו

פרק טו

פסוק א

ראו מכילתא שירה א. הדרשה הראשונה מונה את שירת הים כדבר שהיה בעבר. השניה רואה אותה כדבר שיתרחש בעתיד, כמו נבואות ישעיהו, ומסיקה מכאן שתחיית המתים מן התורה; היא מדייקת זאת מלשון העתיד 'ישיר'; וראו גם סנהדרין צא ב.

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר "וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ" (תהלים קו, יב).
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – יֵשׁ 'אָז' לְשֶׁעָבַר, וְיֵשׁ 'אָז' לֶעָתִיד לָבוֹא.
"אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו), "אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת" (שמות ד, כו),
"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ" (יהושע ח, ל), "אָז אָמַר דָּוִיד" (דברי הימים א טו, ב), "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה" (מלכים א ח, יב) – לְשֶׁעָבַר.
"אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ" (ישעיה ס, ה), "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ" (ישעיה לה, ו), "אָז תִּפָּקַחְנָה" (שם פס' ה),
"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהלים קכו, ב), "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה'" (שם פס' ג) – לֶעָתִיד לָבוֹא.
רַבִּי אוֹמֵר: 'אָז שָׁר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל' אֵין כָּתוּב כָּן, אֶלָּא "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה"! נִמְצִינוּ לְמֵדִין לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.

למרות שהוא אדם אחד, משה שקול ככל ישראל; ובשעה שאמרו שירה היה כל אחד מישראל שקול כנגד משה.

דָּבָר אַחֵר: "מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל",
מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהָיָה מֹשֶׁה שָׁקוּל כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל,
וְיִשְׂרָאֵל שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד מֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ אֶת הַשִּׁירָה.

משה אמר שירה בכמות גדולה, כמו כל ישראל. כאן אין עוסקים בגדולתו של משה אלא בכמות השירה שאמר.

דָּבָר אַחֵר: "מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", מְלַמֵּד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה שִׁירָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל.

הדרשה מונה שירות רבות. השאלה בראשה היא רטורית, שהרי נאמר 'הזאת'.
כבר במצרים היתה שירה בליל הפסח.
גם פרשת "האזינו" מכונה שירה.

"אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". וְכִי שִׁירָה אַחַת הִיא? וַהֲלֹא עֶשֶׂר שִׁירוֹת הֵן!
רִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּמִצְרַיִם, "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג" (ישעיה ל, כט).
שְׁנִיָּה שֶׁנֶּאֶמְרָה עַל הַיָּם, "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב).
שְׁלִישִׁית שֶׁנֶּאֶמְרָה עַל הַבְּאֵר, "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל" (במדבר כא, יז).
רְבִיעִית שֶׁאָמַר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה" (דברים לא, ל).
חֲמִישִׁית שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה'" (יהושע י, יב).
שִׁשִּׁית שֶׁאָמְרָה דְּבוֹרָה: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה" (שופטים ה, א).
שְׁבִיעִית שֶׁאָמַר דָּוִד: "וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה'" (שמואל ב כב, א).
שְׁמִינִית שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" (תהלים ל, א).

רשימת עשר השירות תימשך לקמן. הדרשן הפסיק אותה והוא עוסק בינתים בכלל "כל דבר שאדם נותן נפשו עליו - נקרא על שמו".
הפסוק "ראה ביתך דוד" נאמר לפי הפשט על בית דוד, כלומר על צאצאיו. הוא נדרש על המקדש.

וְכִי דָּוִד בְּנָאוֹ? וַהֲלֹא שְׁלֹמֹה בְּנָאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת לַה'"! (מלכים א ו, יד)
אֶלָּא שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עָלָיו, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ. וְהֵיכָן נָתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עַל הַבַּיִת? שֶׁנֶּאֱמַר "זְכוֹר ה' לְדָוִד" (תהלים קלב, א) וְכוּלֵּ עִנְיָנָא.
מַה נֶּאֱמַר לוֹ? – "עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד" (מלכים א יב, טז)! הָא כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאָדָם נוֹתֵן נַפְשׁוֹ עָלָיו נִקְרָא עַל שְׁמוֹ.
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נָתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶן וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ: נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב).
וְכִי תּוֹרַת מֹשֶׁה הִיא? וַהֲלֹא תּוֹרַת ה', שֶׁנֶּאֱמַר "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה" (תהלים יט, ח)!
אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. וְהֵיכָן נָתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה? "וַיְהִי שָׁם עִם ה'" (שמות לד, כח),
וְאוֹמֵר "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" (דברים ט, ט).
נָתַן נַפְשׁוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז).
וְכִי עַמּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הֵן? וַהֲלֹא עַם ה' הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ" (דברים ט, כט), וְאוֹמֵר "בֶּאֱמֹר לָהֶן עַם ה' אֵלֶּה" (יחזקאל לו, כ)!
אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עַל יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.
וְהֵיכָן נָתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עַל יִשְׂרָאֵל? "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה... וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה... וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי" (שמות ב, יב).

דורש 'תתן לך' – למשה.

נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַדַּיָּנִין וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (דברים טז, יח).
וְכִי שֶׁל מֹשֶׁה הֵן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא" (דברים א, יז), וְאוֹמֵר "כִּי אֱלֹקֵי מִשְׁפָּט ה'" (ישעיה ל, יח),
וְאוֹמֵר "אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהלים פב, א)!
אֶלָּא לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶן נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ. וְהֵיכָן מָסַר נַפְשׁוֹ עַל הַדִּינִין?
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "מִי שָׂמְךָ... וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה" (שמות ב', י"ד-ט"ו),
וְאוֹמֵר "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו" (דברים לג, כא): מִדִּינִין הָלַךְ - לְדִינִין חָזַר!
הָא כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאָדָם נוֹתֵן נַפְשׁוֹ עָלָיו - נִקְרָא עַל שְׁמוֹ!

מלחמת יהושפט היתה כנגד אדום מואב והר שעיר, ובדומה לקריעת ים סוף גם בה נאמר "התיצבו... וראו את ישועת ה'" (דברי הימים ב כ יז). כלומר אין להודות 'כי טוב' בשעה שיש קרבנות למלחמה – אפילו בקרב האויב! וראו גם מגילה י ב, והשוו לדברי ר' ישמעאל בספרי במדבר קיז.

תְּשִׁיעִית שֶׁאָמַר יְהוֹשָׁפָט: "וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרְרִים לַה'" (דברי הימים ב כ, כא).
וְכִי מַה נִּשְׁתַּנֵּית הוֹדָאָה זוֹ מִכָּל הוֹדָאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (שם)?
כִּבְיָכוֹל אֵין שִׂמְחָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם בְּאׇבְדָן שֶׁל רְשָׁעִים!
קַל וָחֹמֶר בְּאׇבְדָן שֶׁל צַדִּיק הַהוּא, שֶׁהָיָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל,
שֶׁנֶּאֱמַר "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה).

‏‏

השירה העשירית שמורה לאחרית הימים, ואחריה לא יהיה צורך בשירות כי לא יהיה עוד שעבוד.
הנקבה נתפסת ע"י חז"ל כמשועבדת באופן מהותי, ואף אחרי שילדה היא חוזרת לשיעבודה (ראו פסיקתא רבתי לז: "כיוון שכלו ימי שמחתה חוזרת למלאכתה"). רק זכר הוא בן חורין, ולכן השירה האחרונה היא שיר של זכר.

עֲשִׂירִית לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" (ישעיה מב, י), וְאוֹמֵר "הַלְלוּיָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהלים קמט, א).
כָּל תְּשׁוּעוֹת שֶׁעָבְרוּ נִקְרְאוּ עַל שֵׁם נְקֵבָה; כְּשֵׁם שֶׁהַנְּקֵבָה יוֹלֶדֶת, כָּךְ תְּשׁוּעוֹת שֶׁעָבְרוּ יֵשׁ אַחֲרֵיהֶן שִׁעְבּוּד.
אֲבָל תְּשׁוּעָה הַבָּאָה לֶעָתִיד לָבוֹא נִקְרֵאת עַל שֵׁם זָכָר; כְּשֵׁם שֶׁאֵין זָכָר יוֹלֵד - כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר" (ירמיה ל, ו)
כָּךְ תְּשׁוּעָה הָעֲתִידָה לָבוֹא אֵין אַחֲרֶיהָ שִׁעְבּוּד; שֶׁנֶּאֱמַר "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבֹשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד" (ישעיה מה, יז).

כשהלוחם הוא בשר ודם, כגון שאול או דוד – השירה היא לכבודו; אבל כאן הלוחם היה הקב"ה, ולכן השירה היא לה'.

"לַה'", לַה' אֲמָרוּהָ וְלֹא לְבָשָׂר וָדָם. לֹא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל... וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְנָה הִכָּה שָׁאוּל" (שמואל א י"ח, ו'-ז'),
אֲבָל כָּאן – לַה' אֲמָרוּהָ וְלֹא לְבָשָׂר וָדָם.

ראו סוטה ה ד, שר' עקיבא דורש את 'לאמור'. וראו תוספתא סוטה ו ב, שם נוספת גם דעתו של ר' אליעזר בנו של ר יוסי הגלילי, שישראל חזרו אחרי משה.
לפנינו שלוש דרכים לשירה ע"י סולן ומקהלה:
לדעת ר' נחמיה משה היה אומר את הצלע הראשונה של כל פסוק וישראל השלימו את הצלע השניה.
לדעת ר' עקיבא משה היה אומר פסוק וישראל חזרו בכל פעם רק על המילים "אשירה לה'".
לדעת ר' אלעזר משה היה אומר צלע ראשונה וישראל חזרו אחריו ואמרו גם את הצלע השניה.

"וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר" – רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שָׁרַת עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ שִׁירָה כִּבְנֵי אָדָם שֶׁקּוֹרְאִין אֶת שְׁמַע.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מֹשֶׁה פָּתַח וְאָמַר "אָשִׁירָה לַה'" וְיִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו וְגוֹמְרִין עִמּוֹ, כְּקוֹרְאִין אֶת הַהַלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
אֶלְעָזָר בֶּן תַּדַּאי אוֹמֵר: מֹשֶׁה פּוֹתֵחַ וְאוֹמֵר "אָשִׁירָה לַה'" וְיִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו וְגוֹמְרִין עִמּוֹ "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".
מֹשֶׁה פּוֹתֵחַ וְאוֹמֵר "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" וְיִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו וְגוֹמְרִין עִמּוֹ "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".
מֹשֶׁה פּוֹתֵחַ וְאוֹמֵר "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" וְיִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו וְגוֹמְרִין עִמּוֹ "ה' שְׁמוֹ".
לַה' נָאָה הַגְּדֻלָּה, לַה' נָאָה גְּבוּרָה, לוֹ תִּפְאֶרֶת נֵצַח וְהוֹד, וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה..." (דברי הימים א כט, יא).

שורת שרשרות פסוקים המראות שהקב"ה אכן גיבור, עשיר, חכם וכו'. וראו גם ירמיה ט כב
חז"ל משווים את ישראל בשירת הים אליהם עצמם, ומייחסים להם את כל שרשורי הפסוקים הבאים. מלך בשר ודם, שמחניפים לו, הוא למעשה פחות מקילוסו; מצד שני גם הקב"ה אינו כפוף לתארים של גיבור, עשיר, חכם וכו'!

מָשְׁלוּ מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה וְהָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו שֶׁהוּא גִּבּוֹר - וְאֵינוֹ אֶלָּא חַלָּשׁ;
שֶׁהוּא חָכָם - וְאֵינוֹ אֶלָּא טִפֵּשׁ; שֶׁהוּא עָשִׁיר - וְאֵינוֹ אֶלָּא עָנִי; שֶׁהוּא רַחֲמָן - וְאֵינוֹ אֶלָּא אַכְזָרִי; שֶׁהוּא דַּיָּן וְהוּא נֶאֱמָן - וְאֵין בּוֹ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ הַמִּדּוֹת, אֶלָּא שֶׁמַּחֲנִיפִין לוֹ.
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן! אֶלָּא "אָשִׁירָה לַה'" - שֶׁהוּא גִּבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא" (דברים י, יז),
וְאוֹמֵר "ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה" (תהלים כד, ח), וְאוֹמֵר "ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת" (ישעיה מב, יג),
"כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת" (תהלים פו, י), "גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה" (ירמיה י, ו)!
"אָשִׁירָה לַה'" - שֶׁהוּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ... בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ" (משלי ג', י"ט-כ'),
"כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" (משלי ב, ו), "עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה" (איוב יב, יג),
"מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם... בְּכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם" (ירמיה י, ז).
"שִׁירוּ לַה'" - שֶׁהוּא עָשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר "הֵן לַה' אֱלֹקֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם"... (דברים י, יד), "אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ" (תהלים צה, ה),
"לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב" (חגי ב, ח), "הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה" (יחזקאל יח, ד).
"אָשִׁירָה לַה'" - שֶׁהוּא רַחֲמָן, שֶׁנֶּאֱמַר "ה' ה' אֵל רַחוּם"... (שמות לד, ו), "כִּי אֵל רַחוּם ה'" (דברים ד, לא),
וְאוֹמֵר "חַנּוּן וְרַחוּם ה'" (תהלים קמה, ח), וְאוֹמֵר "זְכוֹר רַחֲמֶיךָ ה'" (תהלים ה, ו).
"אָשִׁירָה לַה'" - שֶׁהוּא דַּיָּן, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים" (דברים א, יז), וְאוֹמֵר "כִּי אֱלֹקֵי מִשְׁפָּט ה'" (ישעיה ל, יח),
וְאוֹמֵר "אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהלים פב, א).
"אָשִׁירָה לַה'" - שֶׁהוּא נֶאֱמָן, שֶׁנֶּאֱמַר "הָאֵל הַנֶּאֱמָן" (דברים ז, ט), "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב, ד).
"אָשִׁירָה לַה'" שֶׁהוּא נָאֶה, שֶׁהוּא הָדוּר, שֶׁהוּא מְשֻׁבָּח, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה'" (תהלים פט, ז),
"ה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ" (שם פס' ט) – אוֹת אַתָּה בְּתוֹךְ צָבָא שֶׁלְּךָ, "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות טו, יא),
"דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם" (שיר השירים ה, י) וְכָל עִנְיָנָא. הָא לַה' נָאָה הַגְּדֻלָּה לַה' נָאָה גְּבוּרָה, לוֹ תִּפְאֶרֶת נֵצַח וְהוֹד,
וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה..." (דברי הימים א כט, יא).

ראו תוספתא סוטה ו, ב: השראת רוח הקודש על ישראל התבטאה בכך שכולם, כולל עוברים ותינוקות, השתתפו באמירת השירה; נראה שהדרשה משוחחת עם דברי ר' עקיבא, שטען לעיל שישראל לא אמרו יותר משתי מילים (אשירה לה').
באשר להגדרת עוללים ויונקים לפנינו מחלוקת בין ר' יוסי הגלילי לרבי. נראה שרבי אינו מודה שגם העוברים אמרו שירה אלא רק היונקים או הפעוטים, שמזוהים לדעתו עם העוללים, הדרשן חוזר וטוען כריה"ג, שגם עוברים השתתפו בשירה, ומוסיף גם את מלאכי השרת שהשתתפו בשירת הים.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז" (תהלים ח, ג).
"עוֹלְלִים" - אֵלּוּ שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן, שֶׁנֶּאֱמַר "אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר" (איוב ג, טז).
וְאֵין יוֹנְקִים אֶלָּא שֶׁעַל שְׁדֵי אִמָּן. אֵלּוּ וְאֵלּוּ פָּתְחוּ פִּיהֶן וְאָמְרוּ שִׁירָה "אָשִׁירָה לַה'".
רַבִּי אוֹמֵר: "עוֹלְלִים" - אֵלּוּ שֶׁבַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר "לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ" (ירמיה ט, כ) וְאוֹמֵר "עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם" (איכה ד, ד).
"וְיוֹנְקִים" - אֵלּוּ שֶׁעַל שְׁדֵי אִמָּן. אֵלּוּ וְאֵלּוּ פָּתְחוּ פִּיהֶן וְאָמְרוּ שִׁירָה "אָשִׁירָה לַה'".
וְלֹא יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אָמְרוּ שִׁירָה "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה", אֶלָּא מַלְאֲכֵי שָׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר "ה' אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ" (תהלים ח, ב).

ראו מכילתא שירה ב. הכפילות "גאה גאה" נדרשת כמחמאות הדדיות בין הקב"ה לישראל. וראו לעיל "עשר שירות הן..."

"כִּי גָאֹה גָּאָה" – הִגְאָנִי וְהִגְאֵיתִיו! הִגְאָנִי בְּמִצְרַיִם "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה'"... (שמות ד, כב).
אַף אֲנִי הִגְאֵיתִיו וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו שִׁירָה: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג" (ישעיה ל, כט).
"כִּי גָאֹה גָּאָה" – הִגְאָנִי וְהִגְאֵיתִיו! הִגְאָנִי עַל הַיָּם, "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים" (שמות יד, יט).
וְאַף אֲנִי הִגְאֵיתִיו וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו שִׁירָה: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".

כאן הכפילות נדרשת על מצרים והגאולה העתידה.

דָּבָר אַחֵר: "כִּי גָאֹה גָּאָה" - וְעָתִיד לְהִתְגָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם" (ישעיה ב, יב) וְכוּלֵּי עִנְיָנָא.
דָּבָר אַחֵר: "כִּי גָאֹה גָּאָה" – מִתְגָּאֶה הוּא עַל כָּל הַגֵּאִים, בַּמֶּה שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְגָּאִין לְפָנָיו - בּוֹ נִפְרָע מֵהֶן.

המכילתא דרשב"י מפנה כאן למכילתא דר' ישמעאל שירה פרשה ב. שם מובאת דרשה ארוכה המראה שהקב"ה נפרע מהגאים בדבר שבו התגאו. העיקרון הזה נכון גם ביחס לשמשון ולאבשלום.

וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי מִגְדָּל, שֶׁבַּמֶּה שֶׁנִּתְגָּאוּ לְפָנָיו - בּוֹ נִפְרָע מֵהֶן וְכוּ'
וּבִסְדוֹם הוּא אוֹמֵר "חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם עָשְׂתָה סְדֹם"... (יחזקאל טז, מח).
וּכְבָר הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל... וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּמִצְרַיִם, שֶׁבַּמֶּה שֶׁנִּתְגָּאוּ לְפָנָיו - בּוֹ נִפְרָע מֵהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שמות יד, ז). מַה הוּא אוֹמֵר? "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה".
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּסִיסְרָא, שֶׁבַּמֶּה שֶׁנִּתְגָּאֶה לְפָנָיו - בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ... אֶל נַחַל קִישׁוֹן" (שופטים ד, יג). מַה הוּא אוֹמֵר "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ... נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם" (שופטים ה, כ).
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּשִׁמְשׁוֹן, בַּמֶּה שֶׁנִּתְגָּאֶה לְפָנָיו - בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ!
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אַתָּה קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי" (שופטים יד, ג).
מַה הוּא אוֹמֵר? "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו" (שופטים טז, כא).
רַבִּי אוֹמֵר: תְּחִלַּת קִלְקְלָתוֹ בְּעַזָּה, לְפִיכָךְ לֹא הָיָה עָנְשׁוֹ אֶלָּא בְּעַזָּה.
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּאַבְשָׁלוֹם, שֶׁבַּמֶּה שֶׁנִּתְגָּאֶה לְפָנָיו - בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ!
שֶׁנֶּאֱמַר "וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה... וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ... וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (שמואל ב יד, כו).
מַה הוּא אוֹמֵר? "וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד... וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה" (שמואל ב יח, ט).
רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הָיָה מְגַלֵּחַ,
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נְדָרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי" (שמואל ב טו, ז).
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם הָיָה מְגַלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ" (שמואל ב יד, כו).
רַבִּי אוֹמֵר: כָּל עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה מְגַלֵּחַ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָאכִים, מלכים לִהְיוֹת מְגַלְּחִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּסַנְחֵרִיב, שֶׁבַּמֶּה שֶׁנִּתְגָּאֶה לְפָנָיו - בּוֹ לָקָה,
שֶׁנֶּאֱמַר "בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ ה'... אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי..." (מלכים ב י"ט, כ"ג-כ"ד).
מַה הוּא אוֹמֵר? "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר" (שם פס' לה).
אָמְרוּ: גָּדוֹל שֶׁבָּהֶן במלאכים הוּא מְמֻנֶּה עַל מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף. קָטָן שֶׁבָּהֶן אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים,
שֶׁנֶּאֱמַר "אֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַת" (מלכים ב יח, כד) "אֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים" (שם פס' כג).
מַה הוּא אוֹמֵר? "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עָלָיו בָּזָה לְךָ... אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ (מלכים ב י"ט, כ"א-כ"ב).
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּנְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁבַּמֶּה שֶׁנִּתְגָּאֶה לְפָנָיו - בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה" (ישעיה יד, יג). מַה הוּא אוֹמֵר? "אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד" (ישעיה יד, טו).
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּנְגִיד צוֹר, שֶׁבַּמֶּה שֶׁנִּתְגָּאֶה לְפָנָיו - בּוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר "בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר... יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ". מַה הוּא אוֹמֵר? "לַשַּׁחַת יוֹרִידוּךָ... מוֹתֵי עֲרֵלִים" (יחזקאל כ"ח, ב'-י').
הָא בַּמֶּה שֶׁהָאֻמּוֹת מִתְגָּאִין לְפָנָיו - בּוֹ נִפְרָע מֵהֶן! לְכָךְ נֶאֱמַר "כִּי גָאֹה גָּאָה".

אמנם היו 600 רכב, אבל הם נחשבו בעיני הקב"ה כסוס אחד ורוכבו.

"סוּס וְרֹכְבוֹ", וְכִי סוּס אֶחָד וְרֶכֶב אֶחָד הָיָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר"! (שמות יד, ז).
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֶלָּא כְּסוּס אֶחָד וּכְרֶכֶב אֶחָד.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה... וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב" (דברים כ, א). וְכִי סוּס אֶחָד וְרֶכֶב אֶחָד?
אֶלָּא כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם - אֵין אוֹיְבֵיהֶן לִפְנֵיהֶן אֶלָּא כְּסוּס אֶחָד וְרוֹכֵב אֶחָד!

ראו בהמשך, שהסוס ורוכבו נמשלים לגוף ולנשמה. דורש רמה-מרום וירה-ירד.

דָּבָר אַחֵר "סוּס וְרֹכְבוֹ", מְלַמֵּד שֶׁהָיָה סוּס קָשׁוּר בְּרוֹכְבוֹ וְרוֹכְבוֹ קָשׁוּר בַּסּוּס.
"רָמָה". כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "רָמָה" וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר "יָרָה"; כְּאֵיזֶה צַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים?
"רָמָה" – שֶׁהָיוּ עוֹלִין לַמָּרוֹם, "יָרָה" – שֶׁהָיוּ יוֹרְדִין לַתְּהוֹם, וְלֹא הָיוּ נִפְרָדִין זֶה מִזֶּה!
בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם זוֹרֵק שְׁנֵי כֵלִים לָאֲוִיר - לְסוֹף אֶחָד מֵהֶן לִיפָּרֵד מֵחֲבֵרוֹ! אֲבָל כָּאן "רָמָה" וְ"יָרָה" –
"רָמָה" כְּשֶׁהָיוּ עוֹלִין לְמַעְלָה מָרוֹם, "יָרָה" שֶׁהָיוּ יוֹרְדִין לַתְּהוֹם, וְלֹא הָיוּ נִפְרָדִין זֶה מִזֶּה.

דורש רָמָה – רָמָהּ, שר שלה, שהקב"ה השליך גם את המלאך הממונה על מצרים, השר שלה – לים.
בהמשך הדרשה מכלילים את העיקרון שכשמלכות לוקה – לוקה גם השר שלה במרום.

דָּבָר אַחֵר "רָמָה" – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שָׂרָהּ שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁנָּפַל - הִתְחִילוּ נוֹתְנִין לְפָנָיו אֶת הַשֶּׁבַח.
לְכָךְ נֶאֱמַר "רָמָה". וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין הַמָּקוֹם נִפְרָע מִן הַמַּלְכֻיּוֹת עַד שֶׁמַּפִּיל אֶת שָׂרֵיהֶן תְּחִלָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם" וְאַחַר כָּךְ "עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה" (ישעיה כד, כא).
"אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" וְאַחַר כָּךְ "נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (ישעיה יד, יב).
"כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי" וְאַחַר כָּךְ "הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד" (ישעיה לד, ה).

הקב"ה מעמיד בדין את המכלול של "סוס ורוכבו", הגוף והנשמה. לשם כך הוא מחיה את המתים ודן את האדם השלם.

דָּבָר אַחֵר "סוּס וְרֹכְבוֹ", הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא סוּס וְרֹכְבוֹ וּמַעֲמִידָן בַּדִּין.
אוֹמֵר לַסּוּס: מִפְּנֵי מָה רַצְתָּ אַחֲרֵי בָּנַי? אוֹמֵר לוֹ: מִצְרִי הָיָה מְרִיצֵנִי עַל כָּרְחִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם" (שמות יד, כג).
וְאוֹמֵר לַמִּצְרִי: מִפְּנֵי מָה רַצְתָּ אַחֲרֵי בָּנַי? אָמַר לוֹ: סוּס הָיָה מְרִיצֵנִי עַל כָּרְחִי, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה" (שמות טו, יט)!
וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא סוּס וְרֹכְבוֹ, וְדָנָן כְּאֶחָד!
זוֹ שָׁאַל אַנְטְנִינוֹס אֶת רַבִּי, אָמַר לוֹ: וּמֵאַחַר שֶׁאָדָם זֶה מֵת וְגוּף כָּלֶה, כְּלוּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבִיאוֹ לַדִּין?
אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי עַל גּוּף טָמֵא, שְׁאָלֵנִי עַל נְשָׁמָה, שֶׁהִיא טְהוֹרָה!
מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס, וְהָיָה בּוֹ בִּכּוּרוֹת נָאוֹת.
וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים, אֶחָד חִגֵּר וְאֶחָד סוּמָא. אָמַר לוֹ חִגֵּר לַסּוּמָא: בִּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה!
אָמַר לוֹ סוּמָא: וְכִי רוֹאֶה אֲנִי? אָמַר לוֹ חִגֵּר: וְכִי יָכוֹל אֲנִי לְהַלֵּךְ? רָכַב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וְהָלְכוּ וְנָטְלוּ אֶת הַבִּכּוּרוֹת.
לְיָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְיָשַׁב עֲלֵיהֶן בַּדִּין. אָמַר לָהֶן: הֵיכָן הֵן בִּכּוּרוֹת? אָמַר לוֹ סוּמָא: וְכִי רוֹאֶה אֲנִי? אָמַר לוֹ חִגֵּר: וְכִי יָכוֹל אֲנִי לְהַלֵּךְ?
הַמֶּלֶךְ פִּקֵּחַ הָיָה. מֶה עָשָׂה? הִרְכִּיב זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְהָיוּ מְהַלְּכִין! אָמַר לָהֶן הַמֶּלֶךְ: כָּךְ עֲשִׂיתֶם וַאֲכַלְתֶּם!
כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא גּוּף וּנְשָׁמָה וּמַעֲמִידָן בַּדִּין. אוֹמֵר לַגּוּף: מִפְּנֵי מָה חָטָאתָ לְפָנַי?
אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִיּוֹם שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנִּי נְשָׁמָה אֲנִי מֻשְׁלָךְ כְּאֶבֶן!
אוֹמֵר לַנְּשָׁמָה: מִפְּנֵי מָה חָטָאת לְפָנַי?
אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁחָטָאתִי? גּוּף חָטָא! מִיּוֹם שֶׁיָּצָאתִי מִמֶּנּוּ לֹא טְהוֹרָה אֲנִי לְפָנֶיךָ?
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא נְשָׁמָה וּמַכְנִיסָהּ בַּגּוּף, וְדָנָן כְּאֶחָד!
שֶׁנֶּאֱמַר "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" (תהלים נ, ד) - לְהָבִיא נְשָׁמָה, "וְאֶל הָאָרֶץ" - לְהָבִיא אֶת הַגּוּף,
וְאַחַר כָּךְ "לָדִין עַמּוֹ" - מִידַּיֵּן עִמּוֹ!

איסי לומד מזכריה שמכת הסוסים והפרדים של מצרים היתה מורכבת מחמש מכות

אִיסִי בֶּן שַׁמַּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן "סוּס" סָתוּם, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אַכֶּה כָל סוּס בַּשִּׁגָּעוֹן וְרֹכְבוֹ בַּתִּמָּהוֹן" (זכריה יב, ד),
"וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה'"... (זכריה יד, יב), וְאוֹמֵר "וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס"... (שם פס' טו).
בָּא מְפֹרָשׁ וְלִמֵּד עַל הַסָּתוּם: מַה מְּפֹרָשׁ, בְּחָמֵשׁ מַכּוֹת - אַף סָתוּם, בְּחָמֵשׁ מַכּוֹת.

פסוק ב

ראו מכילתא שירה ג. שלושה מובנים ל'עוז'. הראשון הוא הפשט, ושני האחרונים הם הצעות לדרך שבה מתבטא העוז: התורה שנתן לנו הקב"ה או עצם מלכותו.

"עָזִּי וְזִמְרָת", אֵין 'עֻזִּי' אֶלָּא תָּקְפִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי" (ירמיה טז, יט), וְאוֹמֵר: "ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי" (תהלים כח, ז).
דָּבָר אַחֵר: "עָזִּי", אֵין עֻזִּי אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן" (תהלים כט, יא), וְאוֹמֵר: "וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב" (תהלים צט, ד).
דָּבָר אַחֵר: "עָזִּי", אֵין עֻזִּי אֶלָּא מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ" (תהלים כא, ב),
וְאוֹמֵר: "ה' עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא" (תהלים כח, ח).

דורש עוזי – עזרתי. הקשר עם הקב"ה אינו ייחודי לישראל, אבל חזק אצלם במיוחד. הדרשה מנסה להתוות דרך בין תפיסה אוניברסאלית הקושרת את הקב"ה לעולם כולו - לבין גישה פרטיקולריסטית, הקושרת אותו לישראל דווקא.
בהמשך דורש זמרה – אימרה, עליונות (כמו אמיר של עץ). ההאמרה היא הדדית, ומתבטאת בשורת דוגמאות שיפורטו בהמשך.

דָּבָר אַחֵר: "עָזִּי" – עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אַתָּה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, וְלִי בְּיוֹתֵר.
"וְזִמְרָת יָהּ" – זִמְרָה אַתָּה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, וְלִי בְּיוֹתֵר; שֶׁהֲרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים נְיאוּתוֹ וְשִׁבְחוֹ שֶׁלְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,
אֲבָל שֶׁלִּי נָעִים לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כג, א).
הוּא עֲשָׂאַנִי אֲמִירָה וְאַף אֲנִי עֲשִׂיתִיו אֲמִירָה;
הוּא עֲשָׂאַנִי אֲמִירָה – "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם" (דברים כו, יח), וְאַף אֲנִי עֲשִׂיתִיו אֲמִירָה – "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם" (שם פס' יז).
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות טו, יא),
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשֶּׂרֶת עַל יְדֵיהֶן וְאוֹמֶרֶת: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ" (דברים לג, כט).
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: "מִי כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד, ז),
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשֶּׂרֶת עַל יָדָן וְאוֹמֶרֶת: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל..." (שם פס' ח).
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל... ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשֶּׂרֶת עַל יָדָן וְאוֹמֶרֶת: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א יז, כא).
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים" (שיר השירים ב, ג),
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשֶּׂרֶת עַל יָדָן וְאוֹמֶרֶת: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת" (שם פס' ב).
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשֶּׂרֶת עַל יָדָן וְאוֹמֶרֶת: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי" (ישעיה מג, כא).
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: "כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה" (תהלים פט, יח),
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשֶּׂרֶת עַל יָדָן וְאוֹמֶרֶת: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג).

ראו הדרשות דלעיל על 'עוזי' ועל 'זמרת'.

"וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" – יְשׁוּעָה אַתָּה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, וְלִי – בְּיוֹתֵר.

למרות ו ההיפוך דורש ויהי – יהיה. הישועה לישראל איננה עניין חד פעמי, אלא היא חלק קבוע במכלול היחסים בינם לקב"ה.

"וַיְהִי לִי" – הָיָה לִי וְהוֶֹה לִי; הָיָה לִי – לְשֶׁעָבַר, וְהוֶֹה לִי – לֶעָתִיד לָבוֹא: "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים" (ישעיה מה, יז).

הנביאים ראו דמיונות של אלוהים, אבל בים ראו כולם בבירור, שהרי המילה 'זה' מתפרשת ע"י חז"ל כהצבעה על ממשות. וראו גם לעיל יב ב. בהמשך מוסבר שהנביאים ראו את הקב"ה כדמות אדם, ולכן לא היה ברור להם איזהו המלך, והתקשו לזהות אותו. אבל על הים ראו והכירו אותו מיד.

"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶׁלֹּא רָאָהוּ יְשַׁעְיָהוּ וִיחֶזְקֵאל?
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא), וְאוֹמֵר: "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים" (יחזקאל א, א).
מוֹשְׁלוֹ: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה, וְאִילַת צְפִירָה משמר ראש מַקִּפְתּוֹ, וְחַיָּלוֹת מִלְּפָנָיו וּמֵאַחֲרָיו, וְגִבּוֹרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ.
הַכֹּל צְרִיכִין לִשְׁאֹל עָלָיו וְלֵידַע אֵיזֶה הוּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כַּיּוֹצֵא בָּהֶן;
אֲבָל כְּשֶׁנִּגְלָה הַמָּקוֹם עַל הַיָּם – לֹא נִצְרַךְ אֶחָד מֵהֶן לִשְׁאֹל, אֶלָּא הִכִּירוּ כֻּלָּם, וּפָתְחוּ כֻּלָּם פִּיהֶם וְאָמְרוּ: "זֶה אֵלִי"!

כיצד יכול האדם הסופי לתת לקב"ה האינסופי? – ר' ישמעאל אומר שעל האדם לייפות את חפצי המצוות. אבא שאול אומר שעל האדם לחקות את מידותיו החיוביות של הקב"ה. ר'יוסי בן דורמסקית אומר שעל ישראל כעם לייפות ולפאר את בית המקדש – המוסד הלאומי המייצג את הקשר שלהם לקב"ה. ר' יוסי הגלילי אומר שעל האדם לפאר את שם הקב"ה בפני הגויים. ר' עקיבא אומר שעל ישראל להעלות את קרנו של הקב"ה בעיני האומות בנכונותם למות על קידוש ה', בדומה למארטירים הנוצריים.

"וְאַנְוֵהוּ" – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לְנָאוֹת אֶת קוֹנוֹ? אֶלָּא הֱוֵה נָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוָה: עֲשֵׂה לוֹ סֻכָּה נָאָה, לוּלָב נָאֶה, תְּפִלִּין נָאוֹת, צִיצִית נָאָה.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: הִדַּמֶּה לוֹ! מָה הוּא חַנּוּן וְרַחוּם – אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן וְרַחוּם.
רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית אוֹמֵר: אֶעֱשֶׂה לוֹ בֵּית מִקְדָּשׁ נָאֶה! שֶׁנֶּאֱמַר: "נְוֵה קָדְשֶׁךָ" (שמות טו, יג);
אֵין נָוֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ" (ירמיה י, כה), וְאוֹמֵר: "חֲזֵה צִיּוֹן... נָוֶה שַׁאֲנָן" (ישעיה לג, כ).
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: דִּבֵּר בִּנְיאוּתוֹ וְשִׁבְחוֹ שֶׁלְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

הדרשה מציגה את המוות על קידוש השם כדרך שבה מתגברים היהודים על האומות ורוכשים לעצמם את המונופול על אהבת ה', תוך יצירת קשר בין ארוס לתנטוס (אהבה ומוות). לפנינו מדרש על שיר השירים המדגיש את הייחוד בקשר שבין ישראל לקב"ה, ומוציא את שאר האומות מהקשר הזה, בטענה 'אין לכם חלק בו'. זאת בניגוד לפזמון החוזר לעיל '... אתה לכל באי עולם אבל לי ביותר'.
הקשר בין קריעת ים סוף לשיר השירים מבוסס על המילה 'זה' הנדרשת לעיל בפי ר' אליעזר כהצבעה על הקב"ה - ומופיעה בשיר השירים בפסוק 'זה דודי וזה רעי' (שיר השירים ה טז).

רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: דִּבֵּר נְיאוּתוֹ וְשִׁבְחוֹ שֶׁלְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם,
שֶׁהֲרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹאֲלִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים לָהֶן: "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד" (שיר השירים ה, ט), שֶׁכָּךְ אַתֶּם מוּמָתִין עָלָיו וְכָךְ אַתֶּם נֶהֱרָגִין עָלָיו?
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל כֵּן עֲלָמוֹת קורא "על מוות" אֲהֵבוּךָ" (שיר השירים א, ג), וְאוֹמֵר: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" (תהלים מד, כג).
נֹאמַר לָכֶן מִקְצָת שִׁבְחוֹ, אִי אַתֶּם מַכִּירִין אוֹתוֹ: "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם... רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז... עַד "זֶה דּוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם" (שיר השירים ה', י"א-ט"ז).
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם נְיאוּת שִׁבְחוֹ שֶׁלְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,
אָמְרוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל: נָבוֹא עִמָּכֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ... וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ" (שיר השירים ו, א).
וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶן: אֵין לָכֶם חֵלֶק בּוֹ, אֶלָּא "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שם פס' ג)!

דורשים "אנווהו"-אלוונו (למקדש), שישראל מלווים בכל קורותיהם ע"י הקב"ה, וראו גם לעיל ג ח, הדרשות על "עמו אנוכי בצרה". דורש גם הורתי-הוראה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נְלַוֵּינוּ עַד שֶׁנָּבוֹא עִמָּכֶם לְבֵית מִקְדָּשׁוֹ.
מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה, וְאָמְרוּ לוֹ: 'הֲרֵי בִּנְךָ בִּמְדִינַת פְּלוֹנִית', יָצָא אַחֲרָיו וְעָמַד עָלָיו.
נִכְנַס לִמְדִינָה אַחַת, אָמְרוּ לוֹ: 'הֲרֵי בִּנְךָ בִּמְדִינַת פְּלוֹנִי', יָצָא אַחֲרָיו וְעָמַד עָלָיו.
כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם – שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" (בראשית מו, ד)
עָלוּ – שְׁכִינָה עִמָּהֶן, "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (שם). יָרְדוּ לַיָּם – שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" (שמות יד, יט).
בָּאוּ לַמִּדְבָּר – שְׁכִינָה עִמָּהֶן, "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים א, לא)
עַד שֶׁבָּאוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי... וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (שיר השירים ג, ד) –
זֶה אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁמִּשָּׁם נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל בְּהוֹרָאָה.

הדרשן מזהה את השם "א-להים" עם מידת הדין, ואת השם "א-ל" עם מידת הרחמים.

"אֱלֹקֵי אָבִי" – עִמִּי נוֹהֵג בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְעִם אֲבוֹתַי נוֹהֵג בְּמִדַּת הַדִּין.
"אֵלִי", אֵין 'אֵלִי' אֶלָּא מִדַּת רַחֲמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהלים כב, ב),
"אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג), "אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ" (תהלים קיח, כז).

"אלוהי אבי" משלים את הייחוס הטוב של ישראל, שגם אבותיהם היו צדיקים.
ר' שמעון בן אלעזר חוזר למחלוקת דלעיל על "ואנווהו" וקובע שקיום המצוות מקדש שם שמיים ואי קיומן מחלל את שמו.

דָּבָר אַחֵר: "אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ", אֲנִי אֲהוּבָה בַּת אֲהוּבִין, מַלְכָּה בַּת מְלָכִים, טְהוֹרָה בַּת טְהוֹרִים, קְדוֹשָׁה בַּת קְדוֹשִׁים.
מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה, פְּעָמִים בּוֹשׁ בָּהּ, פְּעָמִים בּוֹשׁ בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ, פְּעָמִים בּוֹשׁ בַּאֲבוֹתֶיהָ.
אֲבָל אֲנִי אֲהוּבָה בַּת אֲהוּבִים, מַלְכָּה בַּת מְלָכִים, טְהוֹרָה בַּת טְהוֹרִין, קְדוֹשָׁה בַּת קְדוֹשִׁים.
 
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם – שְׁמוֹ מִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי... וַיִּמַּס לְבָבָם" (יהושע ה, א), "וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ" (יהושע ב, יא)
וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם – שְׁמוֹ מְחֻלָּל בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי...
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקִים, לֹא לְמַעַנְכֶם... וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם..." (יחזקאל ל"ו, כ'-כ"ג).

התהילה לה' היא לאו דווקא על הניסים שעשה בדור הנוכחי אלא גם על ההיסטוריה של מעשיו עם האבות. בכך מבטא המדרש כיוון הפוך מזה שבדרשה דלעיל, על 'מלכה בת מלכים': הייחוס מחייב את ישראל לשבח את הקב"ה גם על הניסים שעשה עם אבותינו.

"אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" – לֹא עַל נִסִּים שֶׁעָשָׂה עִמִּי אֲנִי נוֹתֶנֶת לְפָנָיו אֶת הַשֶּׁבַח, אֶלָּא עַל נִסִּים שֶׁעָשָׂה עִם אֲבוֹתַי –
וְעָתִיד הוּא לַעֲשׂוֹת עִמִּי! לְכָךְ נֶאֱמַר "אֱלֹקֵי אָבִי".

פסוק ג

ראו מכילתא שירה ד.

"ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה מִקְרָא עָשִׁיר בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה! מַגִּיד שֶׁנִּגְלָה לָהֶן בְּכָל כְּלֵי זַיִן:
נִרְאָה לָהֶן בְּשִׁרְיוֹן וְכוֹבַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ" (ישעיה נט, יז);
נִרְאָה לָהֶן כְּגִבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר" (תהלים מה, ד);
נִרְאָה לָהֶן כְּפָרָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף" (תהלים יח, יא);
נִרְאָה לָהֶן בְּקֶשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ" (חבקוק ג, ט);
נִרְאָה לָהֶן בְּצִנָּה וּמָגֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ" (תהלים צא, ד), וְאוֹמֵר "הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה" (תהלים לה, ב);
נִרְאָה לָהֶן בַּחֲנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ" (חבקוק ג, יא), וְאוֹמֵר "וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי" (תהלים לה, ג).
 
שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁצָּרִיךְ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" – בִּשְׁמוֹ הוּא נִלְחָם, וְאֵין צָרִיךְ לְכָל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ.
אִם כֵּן, לָמָּה צָרַךְ הַכָּתוּב לִפְרֹט כָּל הַמִּקְרָאוֹת הַלָּלוּ? לוֹמַר, שֶׁאִם יִצְטָרְכוּ יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן.
אוֹי לָהֶן לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִמַּה שֶּׁשּׁוֹמְעוֹת אָזְנֵיהֶם, שֶׁמִּי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם עָתִיד הוּא לְהִלָּחֵם בָּהֶם.
 
דָּבָר אַחֵר: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ", לְפִי שֶׁכְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, נִרְאָה לָהֶן כְּבָחוּר עוֹשֶׂה מִלְחָמָה;
"ה' שְׁמוֹ", נִגְלָה עֲלֵיהֶן בְּסִינַי כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, "חָזֵה הֲוֵית... וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר" (דניאל ז, ט).
שֶׁלֹּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לוֹמַר שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם, אֶלָּא "ה' - אִישׁ מִלְחָמָה"!
 
דָּבָר אַחֵר: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" – הוּא נִלְחָם בְּמִצְרַיִם, "ה' שְׁמוֹ" – הוּא נִלְחָם עַל הַיָּם, וְהוּא עַל הַיַּרְדֵּן, וְהוּא עַל נַחֲלֵי אַרְנוֹן.
הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהוּא לָעוֹלָם הַבָּא; הוּא לְשֶׁעָבַר, וְהוּא לֶעָתִיד לָבוֹא.
שֶׁנֶּאֱמַר: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא" (דברים לב, לט), "כֹּה אָמַר ה'... אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן" (ישעיה מד, ו),
"אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא" (ישעיה מא, ד), "אֲנִי הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן" (ישעיה מח, יב).
 
דָּבָר אַחֵר: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ", יֵשׁ גִּבּוֹר עוֹמֵד בְּמִלְחָמָה, וְכוֹחוֹ עָלָיו כְּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה,
אֲבָל אֵין דּוֹמֶה לְבֶן שִׁשִּׁים אוֹ לְבֶן שִׁבְעִים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא הוֹלֵךְ כּוֹחוֹ מִתְמַעֵט;
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" הַנִּלְחָם בְּמִצְרַיִם – "ה' שְׁמוֹ"! הוּא לְשֶׁעָבַר, הוּא לֶעָתִיד לָבוֹא,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).
 
דָּבָר אַחֵר: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ", יֵשׁ גִּבּוֹר עוֹמֵד בְּמִלְחָמָה וְעָלָיו כְּלֵי זַיִן, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא כֹּחַ וְלֹא גְּבוּרָה וְלֹא טַכְסִיסֵי מִלְחָמָה;
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא יֵשׁ לוֹ כֹּחַ וּגְבוּרָה וְטַכְסִיסֵי מִלְחָמָה!
וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: "כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ" (שמואל א יז, מז),
וְאוֹמֵר: "בָּרוּךְ ה' צוּרִי... הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב" (תהלים קמד, א).
 
דָּבָר אַחֵר: יֵשׁ גִּבּוֹר עוֹמֵד בְּמִלְחָמָה, וּמִשֶּׁהַחֵץ יוֹצֵא מִיָּדוֹ - אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ.
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא כְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – גְּזֵרָה יוֹצְאָה מִלְּפָנָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי" (דברים לב, מא); עָשׂוּ תְּשׁוּבָה - הוּא מַחֲזִירָהּ! שֶׁנֶּאֱמַר "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי" (שם).
שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁמַּחֲזִירָהּ רֵיקָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי" (שם), אֲנִי מַחֲזִירָהּ עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
 
דָּבָר אַחֵר: יֵשׁ גִּבּוֹר עוֹמֵד בְּמִלְחָמָה, וּמִשֶּׁקִּנְאָה וּגְבוּרָה לוֹבַשְׁתּוֹ, אֲפִלּוּ אָבִיו וַאֲפִלּוּ אִמּוֹ וַאֲפִלּוּ קְרוֹבָיו אֵינוֹ מַבְחִין, אֶלָּא מַכֶּה וְהוֹלֵךְ בְּחֵמָה;
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" - הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה, וְאַף עַל פִּי כֵן "ה' שְׁמוֹ", רַחֲמָן הוּא עַל כָּל בְּרִיּוֹתָיו.
מַה שְּׁמוֹ? – "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד, ו).
 
דָּבָר אַחֵר: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ", יֵשׁ גִּבּוֹר בְּמִלְחָמָה, מְדִינוֹת קְרוֹבוֹת בָּאוֹת אֶצְלוֹ לִתְבֹּעַ צָרְכֵיהֶן מִלְּפָנָיו,
אֲמְרוּ לָהֶן: זוֹעֵף הוּא, לְמִלְחָמָה הוּא יוֹצֵא; כְּשֶׁיְּנַצֵּחַ וְיַחֲזֹר אַתֶּם מַשְׁאִילִין צָרְכְּכֶן מִלְּפָנָיו - וְהוּא עוֹשֶׂה.
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא אֲפִלּוּ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם צוֹעֲקִין לְפָנָיו - שׁוֹמֵעַ צַעֲקַת כֻּלָּם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ" (תהלים סה, ג).
 
דָּבָר אַחֵר: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה", יֵשׁ גִּבּוֹר עוֹמֵד בְּמִלְחָמָה, אֵין יָכוֹל לָזוּן חַיָּלוֹתָיו וּלְסַפֵּק אַסְפַּסְטוֹאוֹת שֶׁלָּהֶן;
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא זָן וּמְפַרְנֵס אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם וְאֶת כָּל מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁבָּרָא בְּעוֹלָמוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלו, כה), וְאוֹמֵר "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ" (תהלים קמז, ט),
"טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט).
 
"ה' אִישׁ מִלְחָמָה" – אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר" (ישעיה ו, ג),
"וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים" (יחזקאל מג, ב);
אֶלָּא מִפְּנֵי חִבַּתְכֶן וּמִפְּנֵי קְדֻשַּׁתְכֶן, שֶׁקַּדְּשׁוּ אֶת שְׁמִי עַל יְדֵיכֶן.
וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים... הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ... ה' הוֹשִׁיעָה" (תהלים כ', ח'-י') שֶׁאֲקַדֵּשׁ אֶת שְׁמִי עַל יְדֵיכֶן.
 

התואר 'איש מלחמה' התבטא בכך שמרכבות פרעה אבדו בים. דורש את הסמיכות של פס' ג-ד.

דָּבָר אַחֵר: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" - "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם".

פסוק ד

ראו מכילתא שירה ד. וראו גם לעיל פסוק א. וכן תוספתא סוטה ג ג.

"מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם" – בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מָדַדְתָּ לּוֹ: הוּא אָמַר "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ" (שמות ה, ב),
אַף אַתָּה הֶרְאֵיתָ לָהֶן יִרְאָתְךָ וְאֵימָתְךָ עַל הַיָּם.

העונש למצרים היה מדה כנגד מדה: הם הטביעו את התינוקות במים ונהרגו במי ים סוף. דורש רכב-מרכבות, שלישים-שלישיו.
הם העבידו את ישראל בטיט, וטבעו בטיט.

"מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה" – פַּרְעֹה אָמַר "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב),
אַף אַתָּה בְּאוֹתָהּ מִדָּה מָדַדְתָּ לָהֶן: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה... יָרָה בַיָּם".
הוּא אָמַר "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב", אַף אַתָּה בְּאוֹתָהּ מִדָּה מָדַדְתָּ לָהֶן "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ...".
הוּא אָמַר "וְשָׁלִשִׁים עַל כֻּלּוֹ", אַף אַתָּה בְּאוֹתָהּ מִדָּה מָדַדְתָּ לָהֶן "וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו".
הוּא הֶעֱבִיד אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, אַף אַתָּה הִקְשֵׁיתָ עֲלֵיהֶן מַיִם כְּטִיט וְהָיוּ מִשְׁתַּקְּעִין בּוֹ;
אֵין טְבִיעָה אֶלָּא בְּטִיט, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט" (ירמיה לח, ו), וְאוֹמֵר "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה" (תהלים סט, ג),
"הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה... אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת" (תהלים ס"ט, ט"ו-ט"ז).

פסוק ה

ראו מכילתא שירה ה. שם סדר התשובות לשאלה "והלוא עשונית היא" הפוך מזה שכאן. כאן התשובה של הדרשה לאותה השאלה היא שהתהום התחתון כיסה גם את המאורות, והחזיר את העולם לתוהו ובוהו עבור המצרים.

"תְּהוֹמוֹת יְכַסְיוּמוֹ" – וְכִי תְּהוֹמוֹת שָׁם? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָלָה תְּהוֹם הַתַּחְתּוֹן וְהִכָּה עֲלֵיהֶן אֶת הָרָקִיעַ, וְהִקְדִּיר עֲלֵיהֶן אֶת הַמְּאוֹרוֹת.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כָּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם... וְהִכְעַסְתִּי לֵב עַמִּים רַבִּים..." (יחזקאל ל"ב, ח'-ט').
וְאוֹמֵר: "כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם", מִפְּנֵי מָה? "וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲוֺנָם" (ישעיהו י"ג, י'-י"א).
"וּבִתְחַפְנְחֵס חָשַׁךְ הַיּוֹם", מִפְּנֵי מָה? "הִיא עָנָן יְכַסֶּנָּה וּבְנוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה" (יחזקאל ל, יח).
 דָּבָר אַחֵר: "תְּהוֹמוֹת יְכַסְיוּמוֹ", וְכִי יֵשׁ תְּהוֹמוֹת שָׁם? וַהֲלֹא שְׁנִית הִיא!
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָלָה תְּהוֹם הַתַּחְתּוֹן וְהָעֶלְיוֹן וְהָיוּ נִלְחָמִין בְּמִצְרַיִם בְּכָל מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת.
יוֹנָה יָרַד לִתְהוֹם אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי" (יונה ב, ו), וְהֵן יָרְדוּ לִשְׁתֵּי תְּהוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "תְּהוֹמוֹת יְכַסְיוּמוֹ".

השאלה "והלוא עשונית היא" כאן אינה על תהומות אלא על המצולות: מים עזים אינם מי ים סוף אלא מי הים הגדול, שהתמזג עם מי ים סוף להכות במצרים.
השוואה בין יונה למצרים, שירדו יותר ממנו ולא נהנו מהגנתו של הדג.

"יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן", וְכִי יֵשׁ מְצוּלוֹת שָׁם? וַהֲלֹא שְׁנִית הִיא!
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּפְרַץ הַיָּם הַגָּדוֹל לְתוֹכוֹ וְהָיָה נִלְחָם בָּהֶן בְּכָל מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת.
יוֹנָה יָרַד לִמְצוּלָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים" (שם פס' ד), וְהֵם יָרְדוּ לִשְׁתֵּי מְצוּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן".

הדרשה של דבר אחר על 'ירדו במצולות כמו אבן' טוענת ש'יאכלמו כקש' היא היתה המיתה של הכשרים שבהם, שנדחתה לזמן ארוך יחסית, ואילו במכילתא דר"י זו מיתת הרשעים, שלא מתו מייד אלא לאחר שסבלו. וראו גם מכילתא ויהי ו, ומכילתא דרשב"י יד כז, "נתן בהם כח נערות", המתאימים לדברי המכילתא דר' ישמעאל.

דָּבָר אַחֵר: "יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" – זוֹ כַּת בֵּינוֹנִית שֶׁבָּהֶן.
כְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶן מִטָּרְפִין כְּקַשׁ, בֵּינוֹנִיִּים כְּאֶבֶן, רְשָׁעִים "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

דורש אָבְנָיִם-אֲבָנִים, וראו לעיל פס' ד "במדה שאדם מודד..."

הוּא אוֹמֵר: "וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם" (שמות א, טז), אַף אַתָּה הִקְשֵׁיתָ לָהֶן מַיִם כַּאֲבָנִים
וְהָיוּ מַכִּין אוֹתָן עַל מְקוֹם הָאֲבָנִים שֶׁלָּהֶן.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה "כְּמוֹ אָבֶן"? לְפִי שֶׁהִקְשׁוּ אֶת לִבָּן כַּאֲבָנִים.

ימינו של הקב"ה לא רק מכה את המצרים אלא היא מזמינה ומבטיחה ישועה לכל העמים.

אֲבָל אָנוּ בְּחַסְדְּךָ וּבְטוּבְךָ וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וּבִימִינְךָ שֶׁפְּשׁוּטָה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" (תהלים מד, ד).
"בִּי נִשְׁבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב, כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ..." (ישעיה מה, כג)

פסוק ו

ראו מכילתא שירה ה. דורש 'נאדרי' – נאה ואדיר, ומקבל תשובה מהרשעים, בהמשך מהדרשה הקודמת. גדולתו היא ביכולת האיפוק שלו, וראו גם יומא סט ב.
על שבעת הימים של הארכה לדור המבול ראו תוספתא סוטה י, א.

"יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ" – נָאֶה אַתָּה וְאַדִּיר בְּכֹחַ. שֶׁנָּתַתָּ אַרְכָּה לְדוֹר הַמַּבּוּל כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְלֹא עָשׂוּ;
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם" (בראשית ו, ג). וְלֹא גָּמַרְתָּ עֲלֵיהֶן כָּלָה עַד שֶׁהִשְׁלִימוּ רִשְׁעָן לְפָנֶיךָ.

דורש גזירה שוה "ועתה".

וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי מִגְדָּל, שֶׁנָּתַתָּ לָהֶן אַרְכָּא שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְלֹא עָשׂוּ;
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד... וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם" (בראשית יא, ו).
אֵין "עַתָּה" אֶלָּא תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ..." (דברים י, יב).
וְלֹא גָּמַרְתָּ עֲלֵיהֶן כָּלָה עַד שֶׁהִשְׁלִימוּ רִשְׁעָן לְפָנֶיךָ.

דורש "המטיר". בכל דרשה דרך שונה, אבל המסר אחד.

וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁנָּתַתָּ לָהֶן אַרְכָּא לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וְלֹא עָשׂוּ;
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם... גָּפְרִית וָאֵשׁ" (בראשית יט, כד). נֶאֱמַר כָּאן 'מָטָר' וְנֶאֱמַר 'גָּפְרִית וָאֵשׁ';
אִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה – הֲרֵי מָטָר, וְאִם לָאו – גָּפְרִית וָאֵשׁ!

כעולה מהפשט, שהרי רוב המצרים שלא באו עם פרעה נשארו בחיים. לפי הדרשה, אפילו בזמן שטבעו בים היו יכולים המצרים לעשות תשובה ולהנצל, כעולה מהדרשות דלעיל.

עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבֵאתָ עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם, וְלֹא גָּמַרְתָּ עֲלֵיהֶן כָּלָה עַד שֶׁהִשְׁלִימוּ רִשְׁעָן לְפָנֶיךָ.

תולה את הפסוק במעשיהם של ישראל: בזמן קריעת הים היו שתי ידיו של הקב"ה ימניות כי הם עשו את רצונו; ובזמן החורבן היו שתי ידיו שמאליות.

דָּבָר אַחֵר: "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ", כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם עוֹשִׂין אֶת הַשְּׂמֹאל – יָמִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: "יְמִינְךָ ה'... יְמִינְךָ ה'";
וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם עוֹשִׂין אֶת הַיָּמִין – שְׂמֹאל, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב" (איכה ב, ג).

כאן, ובמיוחד בדרשה הבאה, החימה והמלחמה מופנות כנגד ישראל כשהם חוטאים, ואין מדובר בכוחו הפוטנציאלי של הקב"ה אלא במעשיו בפועל.

דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין חֵמָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "חֵמָה אֵין לִי" (ישעיה כז, ד).
וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, הוּא מִתְמַלֵּא עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל לשון נקיה לישראל חֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם" (דברים יא, יז).
דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם הוּא נִלְחָם לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם" (שמות יד, יד).
וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם, כִּבְיָכוֹל הוּא נִלְחָם בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם" (ישעיה סג, י).
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂין אֶת הָרַחֲמָן אַכְזָרִי, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיָה ה' כְּאוֹיֵב" (איכה ב, ה).

מפנה את המבט לעתיד ולא לעבר של המאורע בים סוף. וראו גם לעיל פס' ב.
כאן עדיין האויב, גם בעתיד, הוא פרעה; אבל בדרשה הבאה זה עשו - הוא רומי.

"תִּרְעַץ אוֹיֵב" – זֶה פַּרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָמַר אוֹיֵב" (שמות טו, ט).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זֶה עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַן כִּי אָמַר הָאוֹיֵב" (יחזקאל לו, ב).
'רָעַצְתָּ אוֹיֵב' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא "תִּרְעַץ אוֹיֵב", לֶעָתִיד לָבוֹא! וְכֵן הוּא אוֹמֵר "בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ" (חבקוק ג, יב).

פסוק ז

ראו מכילתא שירה ו. הדרשן מציע תקדימים לטענה שהקב"ה נלחם באויבי עמו: מלחמת אברהם בארבעת המלכים והמלחמה בפרעה, מלחמת סיסרא, מלחמת סנחריב ומלחמת בלשאצר. בסיום הדרשות הוא מביע אמונה שגם בדורו ילחם הקב"ה באויבי עמו ודורש את לשון העתיד של "תהרוס קמיך" על אויבי ישראל, ביניהם גם בית עשו.

"וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", הִרְבִּיתָ לְהִתְגָּאוֹת כְּנֶגֶד מִי שֶׁקָּמוּ נֶגְדֶּךָ.
וּמִי הֵן שֶׁקָּמוּ כְּנֶגְדֶּךָ? מִי שֶׁקָּמוּ כְּנֶגֶד יְדִידֶיךָ: אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר וְכוּ'.
מַה הוּא אוֹמֵר? "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה" (בראשית יד, טו),
וְעָלָיו מְפָרֵשׁ בַּקַּבָּלָה: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח... יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם"... (ישעיה מא, ג)
וְאוֹמֵר: "נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי... מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה'... עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק" (תהלים ק"י, א'-ד')
וְאוֹמֵר: "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ" (בראשית טו, א), וְאוֹמֵר: "אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ" (שמואל ב כב, ג)
וְאוֹמֵר: "כָּל אִמְרַת ה' צְרוּפָה" (שם פס' לא).
 
דָּבָר אַחֵר: "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", הִרְבִּיתָ לְהִתְגָּאוֹת כְּנֶגֶד כָּל מִי שֶׁקָּמוּ כְּנֶגְדֶּךָ.
וּמִי הֵן שֶׁקָּמוּ כְּנֶגְדֶּךָ? מִי שֶׁקָּמוּ כְּנֶגֶד בָּנֶיךָ! וּמִי הֵם שֶׁקָּמוּ? פַּרְעֹה וְכָל חֵילוֹ!
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שמות יד, ז). מַה הוּא אוֹמֵר? "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם" (שמות טו, ד).

סִיסְרָא וְכָל רִכְבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ" (שופטים ד, יג). מַה הוּא אוֹמֵר? "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ" (שופטים ה, כ).

סַנְחֵרִיב וְכָל אֲגַפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ... וְאַחֲרִב בְּכַף פְּעָמַי" (מלכים ב יט, כג).
מַה הוּא אוֹמֵר? "וַיִּשְׁלַח ה' מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כָּל גִּבּוֹר חַיִל" (דברי הימים ב לב, כא),
"עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד" (ישעיה י, לב), וְאוֹמֵר: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בָּזָה לְךָ... בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן" (מלכים ב יט, כא).
 
נְבוּכַדְנֶצַּר וְכָל חֵילוֹ. אָמַר: אִי אֶפְשָׁר לָדוּר עִם בְּנֵי אָדָם, אֶעֱשֶׂה לִי עָב קְטַנָּה וְאָדוּר בְּתוֹכָהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב" (ישעיה יד, יד).
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה רָצִיתָ לִפְרֹשׁ עַצְמְךָ מִבְּנֵי אָדָם? – סוֹף בְּנֵי אָדָם נִפְרָשִׁין מִמְּךָ.
שֶׁנֶּאֱמַר: "לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר... עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר... עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא...
בַּהּ שַׁעֲתָא מִלְּתָא סָפַת עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וּמִן אֲנָשָׁא טְרִיד" (דניאל ד', כ"ו-ל').
מַהוּ אוֹמֵר? "כֹּלָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא" (דניאל ד, כה).

"בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב... בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא בֵּאדַיִן הַיְיתִיו מָאנֵי דַהֲבָא... אִשְׁתִּיו חַמְרָא...
בַּהּ שַׁעֲתָא נְפַקוּ אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ... אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי" (דניאל ה', א'-ו').
וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: "הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר" (חבקוק ב, טו),
וְאוֹמֵר: "שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד" (שם פס' טז), וְאוֹמֵר: "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר" (דניאל ה, ל).
 
'הָרַסְתָּ קָמֶיךָ' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", לֶעָתִיד לָבוֹא!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד" (תהלים עד, כג),
"כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ" (תהלים צב, י), "כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ" (תהלים עג, כז).
דָּבָר אַחֵר: 'הָרַסְתָּ קָמֶיךָ' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", לֶעָתִיד לָבוֹא!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אֱלֹהִים הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים נְתֹץ ה'" (תהלים נח, ז).
מִפְּנֵי מָה? "כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת ה' וְאֶל מַעֲשֵׂה יָדָיו, יֶהֶרְסֵם וְלֹא יִבְנֵם" (תהלים כח, ה).
 
'שָׁלַחְתָּ חֲרוֹנְךָ' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "תְּשַָלַּח חֲרֹנְךָ", וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם" (תהלים סט, כה),
"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ" (תהלים עט, ו).
'אֲכָלָמוֹ כַּקַּשׁ' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ", וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה
וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם" (עובדיה א, יח).
וְאוֹמֵר: "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר
וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל אֶת הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלָ͏ִם" (זכריה יב, ו).

המצרים צעקו מכאב כשהוכו בים סוף. מצרים היתה ממלכה חלשה כקש, וכל כוחה בא רק כששעבדו את ישראל. לעומת המפלצות המדומות לשאר המלכויות מצרים מדומה לשועל, ולעומת המתכות היקרות מדומה מצרים לעופרת.
ביחס לטענה האחרונה השוו לעיל בדרשה לפרק יד, פס' ה, שגם כוחם והצלחתם של שאר העמים ששעבדו את ישראל ניתנו להם רק משום כבודם של ישראל.

"כַּקַּשׁ" – כָּל הָעֵצִים כְּשֶׁהֵן דּוֹלְקִין אֵין לָהֶן קוֹל, אֲבָל קַשׁ כְּשֶׁהוּא דּוֹלֵק קוֹלוֹ הוֹלֵךְ.
כָּךְ הָיוּ הַמִּצְרִיִּים: קוֹלָן הוֹלֵךְ מִפְּנֵי פּוּרְעָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בָּאוֹת עֲלֵיהֶן.
כָּל הָעֵצִים כְּשֶׁהֵן דּוֹלְקִין יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, אֲבָל קַשׁ כְּשֶׁהוּא דּוֹלֵק אֵין בּוֹ מַמָּשׁ.
כָּךְ מִצְרִיִּים לֹא הָיָה בָּהֶן מַמָּשׁ מִפְּנֵי פּוּרְעָנִיּוֹת.
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שמות יד, ז), שׁוֹמֵעַ אֲנִי יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ".
מַה קַּשׁ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, אַף מִצְרַיִם לֹא הָיָה בָּהֶן מַמָּשׁ מִפְּנֵי פּוּרְעָנוּת.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ" (ישעיה מג, יז).
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין מַלְכוּת יְרוּדָה יַתִּיר מִן הַמִּצְרִים, אֶלָּא שֶׁנָּטְלָה מַלְכוּת לְשָׁעָה – מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
 
כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל מַלְכֻיּוֹת – מוֹשְׁלָן בְּכֶסֶף וְזָהָב: "הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב, חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף,
מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ. שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל, רַגְלוֹהִי מִנְּהוֹן דִּי פַרְזֶל וּמִנְּהוֹן דִּי חֲסַף" (דניאל ב', ל"ב-ל"ג).
כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל מִצְרַיִם, מוֹשְׁלָן בְּעוֹפֶרֶת: "צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת"!
כְּשֶׁהוּא מוֹשֵׁל מַלְכֻיּוֹת מוֹשְׁלָן בְּחַיּוֹת: "וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא, שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא.
קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה... תִּנְיָתָא כְּדֹב... תְּלִיתָיְתָא – וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר... רְבִיעָיְתָא דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָא" (דניאל ז', ג'-ז').
וּכְשֶׁהוּא מוֹשֵׁל מִצְרַיִם מוֹשְׁלָן בְּשׁוּעָלִין: "אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר" (שיר השירים ב, טו).
וּכְשֶׁהוּא מוֹשֵׁל מַלְכֻיּוֹת מוֹשְׁלָן בַּאֲרָזִין: "הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל וּגְבַהּ קוֹמָה וּבֵין עֲבֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ" (יחזקאל לא, ג),
"אִילָנָא דִי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף, וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא, וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף אַרְעָא" (דניאל ד, ח),
"וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ" (עמוס ב, ט).
וּכְשֶׁהוּא מוֹשֵׁל מִצְרַיִם מוֹשְׁלָן בְּקַשׁ: "יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ"!

פסוק ח

ראו מכילתא שירה ו.
דורש נערמו – עורמה; דרשה נוספת על העיקרון 'במדה שאדם מודד בה מודדים לו', וראו דרשות נוספות מסוג זה לעיל פס' א ופס' ד ובביאור שם.

"וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם", בְּמִדָּה שֶׁמָּדְדוּ – בָּהּ מָדַדְתָּה לָהֶן!
הֵן אָמְרוּ: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ", אַף אַתָּה נָתַתָּה עַרְמִימִיּוּת לַמַּיִם – "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם".

המצרים לא נשמו, אבל עדיין לא מתו, וראו לעיל יד ל; ואילו ישראל נשמו והריחו ריחות גן עדן.

"נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים". מַה "נֵד", צָרוּר וְעָמוּד – כָּךְ מִצְרִיִּין, צְרוּרִין וְעוֹמְדִין, וְהָיוּ מִתְעַלְּפִין מֵרֵיחַ הַיָּם,
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה" (איוב מא, כג); אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל לְכָל מִינֵי בְּשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה" (שם).
וְאוֹמֵר: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (שיר השירים ד, טז).
דָּבָר אַחֵר: "נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד". מַה "נֵד", צָרוּר וְעוֹמֵד – כָּךְ הָיְתָה נַפְשָׁם שֶׁל מִצְרַיִם, צְרוּרָה וְעוֹמֶדֶת,
וְאֵינָן לֹא מוּכְנָסִין וְלֹא מוֹצָאִין. וְיִשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין, וְיָצָא לָהֶן זִכְרוֹן מַיִם מְתוּקִין מִתּוֹךְ מַיִם מְלוּחִין;
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע" (תהלים עח, טז), אֵין "נוֹזְלִים" אֶלָּא מַיִם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים" (שיר השירים ד, טו).

ראו לעיל יד טז, לעניין קפיאת המים בגובה 2/3 מעומק הים.

"קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם". הֵיכָן לִבּוֹ שֶׁל אָדָם נָתוּן? עַל שְׁנֵי חֲלָקִים בגובה 2/3 מגבהו; כָּךְ קָפְאוּ עֲלֵיהֶם מֵי יָם מִשְּׁנֵי חֲלָקִים וּלְמַעְלָה כְּדֵי לְאַבְּדָן.

לים, לאלה ולשמים אין לב, אלא כביטוי ספרותי. הדרשה רואה את הביטויים הללו כתיאורים הקשורים לדמויות אנושיות שונות: לב הים קשור למצרים, שהקשו את ליבם, לב האלה קשור לאבשלום שגנב את ליבות סובביו, ולב השמים קשור לישראל שקבלו את התורה בכל ליבם.

יָם לֹא הָיָה לוֹ לֵב וְנִתַּן לוֹ לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: "קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם". אֵלָה לֹא הָיָה לָהּ לֵב וְנִיתַּן לָהּ לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּלֵב הָאֵלָה" (שמואל ב יח, יד).
שָׁמַיִם לֹא הָיָה לָהֶן לֵב וְנִיתַּן לָהֶן לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד, יא).
 
יָבוֹא יָם, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לֵב וְנִיתַּן לוֹ לֵב, וְיִפָּרַע מִן הַמִּצְרִים שֶׁהָיוּ נִלְחָמִין בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל בְּכָל מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת!
תָּבוֹא אֵלָה, שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ לֵב וְנִיתַּן לָהּ לֵב, וְתִפָּרַע מִן אַבְשָׁלוֹם שֶׁגָּנַב שְׁלֹשָׁה לְבָבוֹת: לֵב אָבִיו וְלֵב בֵּית דִּין וְלֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל!
יָבוֹאוּ שָׁמַיִם, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן לֵב וְנִיתַּן לָהֶן לֵב, וְיוֹרִידוּ מָן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּיתְּנָה עַל לֵב! "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו).
 
וְלֹא שָׁמַיִם בִּלְבַד הָיוּ שְׂמֵחִין בִּגְאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אַף הֶהָרִים וְכָל הַגְּבָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה'... כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב" (ישעיה מד, כג),
וְאוֹמֵר: "רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ" (ישעיה מט, יג).

פסוק ט

ראו מכילתא שירה ז. העיקרון החוזר כאן 'שאין מוקדם ומאוחר בתורה' הוא טענה שהסדר אינו נקבע על פי הסדר הכרונולוגי, אבל עדיין אינו מסביר על פי איזה עיקרון הוא נקבע בכל זאת.
ההחלטה של פרעה לרדוף אחרי ישראל היא שגרמה לטביעתו בים ולשירה כולה. פרשת שמיני, העוסקת בחנוכת המשכן, קדמה כרונולוגית לפרשות ויקרא – צו. נבואת ההקדשה של ישעיהו מופיעה בפרק ו. שתי הצעות לזיהוי נבואת ההקדשה של יחזקאל. שני המציעים מסכימים שחזון המרכבה שבפרק א הוא מאוחר יחסית. נבואת ישעיה על הזכרון מיציאת מצרים קדמה לנבואות הפורענות שבפרק א. פרקים א-ט בהושע מתארים את זנוני ישראל, בדומה לזנוני גומר בת דבלים שהושע נשא בתחילת הספר. החל מפרק י מפסיק הושע לדמות את חטאי ישראל לזנות, ומכאן שפרקים אלו קדמו. הטענה "הייתי מלך על ישראל" בקוהלת היא לשון של פתיחת המגילה.

"אָמַר אוֹיֵב" – זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַפָּרָשָׁה, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט, א) – זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדִּים וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ" (ישעיה ו, א) – זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.
"כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם" (ירמיה ב, ב) – זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, אֶלָּא וְכוּ'.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אוֹתָךְ" (יחזקאל ב, א).
וְיֵשׁ אוֹמֵר: "חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל יז, ב) – זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, אֶלָּא שֶׁאֵין וְכוּ'.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל" (הושע י, א) – זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְכוּ'.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ" (קהלת א, יב) – זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה.
 

הטענה שהשירה נאמרה ברוח הקודש הופיעה לעיל פס' א בדברי ר' עקיבא על דרך השירה.
אלו מהמצרים שלא הפסידו הרבה לישראל ויתרו על המרדף ועל השלל ולכן התחייב פרעה לחלק להם מאוצרותיו.

דָּבָר אַחֵר: "אָמַר אוֹיֵב" – וְכִי מֵאַיִן יִשְׂרָאֵל יוֹדְעִין מַה פַּרְעֹה מְחַשֵּׁב עֲלֵיהֶן בְּמִצְרַיִם?
אֶלָּא שָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶן וְהָיוּ יוֹדְעִין מַה פַּרְעֹה מְחַשֵּׁב עֲלֵיהֶן בְּמִצְרַיִם.
מָה אָמַר פַּרְעֹה לְחַיָּלוֹתָיו?
אָמַר לָהֶן: אֲפִילּוּ אִם אֵין אָנוּ רוֹדְפִין אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב שֶׁאִבְּדוּ מִמֶּנּוּ – כְּדַאי הוּא לָנוּ!
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ מִקְצָת הָעָם שֶׁאִבְּדוּ מָמוֹן מוּעָט, אָמְרוּ: הָא אֲתִירָא מוותרים על השלל! לֹא נִרְדּוֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל!
דָּבָר אַחֵר, אָמַר לָהֶן: כֻּלָּנוּ שָׁוִין בַּבִּיזָה!
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי פּוֹתֵחַ לָכֶם תִּיסָוְרָאוֹת וּמְחַלֵּק אֲנִי לָכֶן כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲחַלֵּק שָׁלָל".

דרשות ההופכות את משמעות הפסוק: ארַדֵּף, אוּשָׂג אתחלק כשלל וכו'

דָּבָר אַחֵר: אָמַר פַּרְעֹה וְלֹא יָדַע מָה אָמַר, "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן" (משלי טז, א);
'נִרְדַּף נַשִּׂיג' לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא "אֶרְדֹּף אַשִּׂיג" – נִרְדָּף הוּא לָהֶם, וְנִתְפָּס הוּא בְּיָדָן!
'אֲחַלֵּק שְׁלָלָהֶן' אֵין כְּתִיב כֵּן, אֶלָּא "אֲחַלֵּק שָׁלָל" – מִתְחַלֵּק הוּא שָׁלָל לָהֶן!
'תְּמַלְּאֵם נַפְשִׁי' אֵין כְּתִיב כֵּן, אֶלָּא "תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי" – מְמַלְּאִין הֵן נַפְשָׁן הֵימֶנּוּ!
'תּוֹרִישֵׁם יָדִי' אֵין כְּתִיב כֵּן, אֶלָּא "תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" – מוֹלְשֵׁנִי עָשְׁרִי וּכְבוֹדִי לָהֶן!

בניגוד לדרשה הקודמת, הצגת צבאו של פרעה כקבוצת פושעים חסרי רסן.

לְשֶׁעָבַר הֱיִיתֶם בּוֹזְזִין נִכְסֵיהֶן וְהָיִיתִי מְמַחֶה בְּיֶדְכֶן, מִפְּנֵי נִימוּס מַלְכוּת; עַכְשָׁיו – "אֲחַלֵּק שָׁלָל".
לְשֶׁעָבַר הֱיִיתֶם הוֹרְגִין בָּהֶן וְהָיִיתִי מְמַחֶה בְּיֶדְכֶם, מִפְּנֵי נִימוּס מַלְכוּת; עַכְשָׁיו – "תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי".
לְשֶׁעָבַר הֱיִיתֶם מְבַקְּשִׁין לֶאֱנוֹס בְּנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן, וְהָיִיתִי מְמַחֶה בְּיֶדְכֶם מִפְּנֵי נִימוּס מַלְכוּת; עַכְשָׁיו – "אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי".

דרשה המשקפת ועונה לדרשה על ארבע הכתות שנעשו ישראל לפני קריעת ים סוף, ראו לעיל יד יד.

בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת בָּאוּ מִצְרַיִם עַל יִשְׂרָאֵל: אַחַת אוֹמֵר: נִטּוֹל מָמוֹנָם וְלֹא נַהַרְגֵם, וְאַחַת אוֹמֵר: נַהֲרוֹג וְלֹא נִטּוֹל מָמוֹנָם,
וְאַחַת אוֹמֶרֶת: נַהַרְגֵם וְנִטּוֹל מָמוֹנָם! זוֹ שֶׁאָמְרָה נִטּוֹל מָמוֹנָם וְלֹא נַהַרְגֵם – "אֲחַלֵּק שָׁלָל",
וְזוֹ שֶׁאָמְרָה נַהַרְגֵם וְלֹא נִטּוֹל מָמוֹנָם – "תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי", וְזוֹ שֶׁאָמְרָה נַהַרְגֵם וְנִטּוֹל מָמוֹנָם – "אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי"!

הורקת החרב נדרשת כאן וביחזקאל כבעילת הגברים במעשה סדום.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לִבְעוֹל אֶת זְכוּרֵיהֶן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בִּנְגִיד צֹר:
'נָתְנוּ חַרְבוֹתָם בְּיוֹפִי חָכְמָתֶךָ' אֵין כְּתִיב כֵּן, אֶלָּא "וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ" (יחזקאל כח, ז)!
לְפִי שֶׁנִּתְגָּאָה וְגָבַהּ לִבּוֹ – כָּךְ הִשְׁפִּילוֹ הַמָּקוֹם וּבְזָזוּ אוֹתוֹ אֻמּוֹת הָעוֹלָם.

פסוק י

ראו מכילתא שירה ז. יש לפרעה חמש תוכניות להשמדת ישראל. רוח הרוגש לועגת לו ומזלזלת בו. כך גם בתהלים וכן במלחמת גוג ומגוג.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הָיָה פַּרְעֹה עוֹמֵד וּמְנָאֵץ בְּמִצְרַיִם: "אָמַר אוֹיֵב: אֶרְדֹּף, אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל, תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, אָרִיק חַרְבִּי",
וּכְנֶגְדָּן הָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַלְעֶגֶת עֲלֵיהֶן: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת".
 
מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְעַרְבִי לִסְטִים archilēstḗs - ראש שודדים, מנהיג כנופייה שֶׁהָיָה עוֹמֵד אַחַר פַּלְטִירוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,
אָמַר: מוֹצֵא אֲנִי בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְהוֹרְגוֹ אֲנִי, וְצוֹלְבוֹ אֲנִי, וְשׂוֹרְפוֹ אֲנִי, מִיתוֹת רָעוֹת אֲנִי מְמִיתוֹ!
שָׁמַע הַמֶּלֶךְ – נִתְמַלֵּא עָלָיו חֵמָה. כָּךְ הָיָה פַּרְעֹה עוֹמֵד וּמְנָאֵץ בְּמִצְרַיִם "אָמַר אוֹיֵב" וְגוֹמֵר,
וּכְנֶגְדָּן הָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַלְעֶגֶת עָלָיו "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם" וְגוֹמֵר.
 
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא לֶעָתִיד לָבוֹא: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם... יִתְיַצְּבוּ... נְנַתְּקָה... יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק" (תהלים ב', א'-ד');
וְאוֹמֵר: "הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם... וְאַתָּה ה' תִּשְׂחַק לָמוֹ" (תהלים נ"ט, ח'-ט');
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "שְׁבָא וּדְדָן סֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ... הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה בָא..." (יחזקאל לח, יג);
וְאוֹמֵר: "בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל... וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל" (שם פס' יח-כ).
 
"צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא אַדִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'" (תהלים צג, ד);
יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אַדִּירִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" (תהלים טז, ג);
מִצְרַיִם נִקְרְאוּ אַדִּירִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים האדירים - המצרים - צללו כעופרת במים";
מַיִם נִקְרְאוּ אַדִּירִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקּוֹלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים" (תהלים צג, ד).
נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנִּקְרָא 'אַדִּיר' – עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ 'אַדִּירִים',
וְיִפָּרַע מִן הַמִּצְרִים, שֶׁנִּקְרְאוּ 'אַדִּירִים' – בַּמַּיִם, שֶׁנִּקְרְאוּ 'אַדִּירִים', שֶׁנֶּאֱמַר: "צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים"!

פסוק יא

ראו מכילתא שירה ח.
הדרשה הזאת וכן הדרשות שאחריה עוסקת בקושי להשוות את הקב"ה לאלים, כביכול יש עוד אלים מלבדו, והוא רק הבכיר שבהם. בדרשה הזאת מפרשים אלים - אלוהי עובדי ע"ז, מנקודת המבט שלהם. המכה של הקב"ה בפרעה מקדשת את שמו בעולם גם בלי קשר לגאולת ישראל, ולכן כל האומות כופרות בע"ז.

"מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'", כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁאָבַד פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בַּיָּם, וְאָבְדוּ מַלְכוּת מִצְרַיִם וּשְׁפָטִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן,
פָּתְחוּ כֻּלָּן פִּיהֶן וְהוֹדוּ לַמָּקוֹם, וְאָמְרוּ: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'"!
וְלֹא יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ מַה שֶּׁעֵירַע לְמִצְרַיִם וַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן,
כָּפְרוּ כֻּלָּן בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן, וְהוֹדוּ בַּמָּקוֹם, וְאָמְרוּ: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'".
וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁעֲתִידִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם לִכְפֹּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן,
שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אֱלִילֵי כַסְפּוֹ... לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצּוּר וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה'" (ישעיהו ב', כ'-כ"א)
מַה הוּא אוֹמֵר? "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף" (שם פס' יח).

דורש אלים-עולם. כאן מודגש הקשר הפרטיקולארי של הקב"ה עם ישראל.

דָּבָר אַחֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם" – מִי כָּמוֹךָ בָּעוֹלָם, וּמִי כָּמוֹךָ בְּנִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתָה לָנוּ עַל הַיָּם.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף" (תהלים קו, כב) וְאוֹמֵר: "וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב" (שם פס' ט).

גדולת הקב"ה היא גם באיפוק שלו ובסובלנותו, הוא נוהג כאילם שאינו מגיב מייד לכל מעשה, טוב או רע; דורש אלים-אילמים, ראו גם יומא סט ב.
הדרשה מתארת את העולם הבא כעולם שבו לא יהיה הקב"ה אילם, אלא לא יחשה, יעניש מיד את הרשעים ויתן שכר לצדיקים.

דָּבָר אַחֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" – מִי כָּמוֹךָ שֶׁרוֹאֶה בְּעֶלְבּוֹן בָּנָיו וְשׁוֹתֵק!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם" – שָׁתַקְתִּי לְשֶׁעָבַר; מִיכָּן וְאֵילָךְ – "כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד... וְלֹא עֲזַבְתִּים" (ישעיהו מ"ב, י"ד-ט"ז)

דורש אלים-מלאכים. הקב"ה גדול ומפואר מכל המלאכים שסביבו.

דָּבָר אַחֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" – בְּשֶׁעוֹמְדִין לְפָנֶיךָ בַּמָּרוֹם;
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה' יִדְמֶה לַה' בִּבְנֵי אֵלִים... וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ" (תהלים פ"ט, ז'-י')
אֲתָא בְּתוֹךְ צָבָא שֶׁלּוֹ: "אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ" (תהלים פו, ח)
"דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה... מַחֲמַדִּים" (שיר השירים ה', י'-ט"ז)

אחדים משליטי האימפריות הציגו את עצמם כאלים, הדרשה מציגה את האנשים הללו ואת ענשיהם.

דָּבָר אַחֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" – בְּאֵלּוּ שֶׁקָּרְאוּ עַצְמָן אֱלָהוֹת: פַּרְעֹה קָרָא עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַן אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג), כֵּן הוּא אוֹמֵר: "הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל יְאֹרֶיךָ" (שם פס' י).
סַנְחֵרִיב קָרָא עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי?" (מלכים ב יח, לה)
מַה הוּא אוֹמֵר? "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר" (מלכים ב יט, לה)
נְבוּכַדְנֶצַּר קָרָא עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה..." (ישעיה יד, יג)
מַה הוּא אוֹמֵר? "אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד..." (שם פס' טו).
חִירָם קָרָא עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר... וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי" (יחזקאל כח, ב)
מַה הוּא אוֹמֵר? "מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים" (שם פס' י).
דָּבָר אַחֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" – בְּאֵלּוּ שֶׁאֲחֵרִים קוֹרְאִין אוֹתָן אֱלָהוֹת. מַה טִּיבָן? "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ" (תהלים קטו, ה).
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא אָמַר עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ, א),
וְאוֹמֵר: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ" (ירמיה כג, כט)

דורש אלים-אלילים, אלוהיהם של הגויים. הדרשות מ"עינים להם ולא יראו" ועד "חכו ממתקים" עוסקות בהשוואות בין האלילים הנלעגים לקב"ה, לפי הפסוקים מתהלים קטו ה-ז.

"עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ" (תהלים קטו, ה). אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן,
אֶלָּא "כִּי ה' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ" (דברי הימים ב טז, ט)
וְאוֹמֵר: "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" (זכריה ד, י) וְאוֹמֵר: "בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת" (משלי טו, ג).
"אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (תהלים קטו, ו), אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן,
אֶלָּא "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ" (תהלים סה, ג). וְאוֹמֵר: "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה'... תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (תהלים י, יז)
וְאוֹמֵר: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ" (שיר השירים ח, יג)
וְאוֹמֵר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'... וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע" (מלאכי ג, טז) וְאוֹמֵר: "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ... עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיה סה, כד).
"אַף לָהֶן וְלֹא יְרִיחוּן" (תהלים קטו, ו), אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" (ויקרא א, ט)
"וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" (בראשית ח, כא).
"יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן" (תהלים קטו, ז), אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ" (ישעיה מח, יג)
"אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם" (ישעיה מה, יב) וְאוֹמֵר: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם" (ישעיה מ, יב).
"רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ" (תהלים קטו, ז), אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם" (זכריה יד, ג)
וְאוֹמֵר: "ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא" (ישעיה מב, יג) וְאוֹמֵר: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא" (זכריה יד, ד).
"לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם" (תהלים קטו, ז), אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן,
אֶלָּא "חִכּוֹ מַמְתַקִּים" (שיר השירים ה, טז) וְאוֹמֵר: "וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא" (איוב לז, ב).

האלילים, כאמור לעיל, אינם יכולים לדבר או לשמוע כבני אדם. בענייני הדיבור והשמיעה הקב"ה יכול לפעול יותר מבני אדם: לשמוע סימולטנית את כל התפילות ולהורות סימולטאנית כמה מצוות יחדיו.

"מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ", נָאֶה אַתָּה וְאַדִּיר בַּקֹּדֶשׁ. שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַמָּקוֹם;
בָּשָׂר וָדָם אֵין יָכוֹל לְדַבֵּר שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא אָמַר עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים" (שמות כ, א) כְּדִכְתִיב לְעֵיל.
דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַמָּקוֹם: בָּשָׂר וָדָם אֵין יָכוֹל לִשְׁמֹעַ מִשְּׁנֵי בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד,
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר" (תהלים סה, ג).

הקב"ה נותן לצדיקים שונים שכר שונה, המתאים להם, ואינו נותן אותו שכר לכולם.

דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַמָּקוֹם: פּוֹעֵל עוֹשֶׂה מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, זוֹרֵעַ עִמּוֹ וְחוֹרֵשׁ עִמּוֹ מְנַכֵּשׁ – מַטְבֵּעַ אֶחָד נוֹתֵן לוֹ.
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא: תָּאוֹב לְבָנִים – בָּנִים נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים" (תהלים קכז, ג).
תָּאוֹב לְחָכְמָה – חָכְמָה נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה" (משלי ב, ו).
תָּאוֹב לִנְכָסִים – נְכָסִים נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ" (דברי הימים א כט, יב).

הסיכון לקרובי הקב"ה הוא גדול במיוחד.

"נוֹרָא תְהִלֹּת", שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַמָּקוֹם: בָּשָׂר וָדָם – מוֹרָאוֹ עַל הָרְחוֹקִים יָתֵר מִן הַקְּרוֹבִים,
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא מוֹרָאוֹ עַל הַקְּרוֹבִים יָתֵר מִן הָרְחוֹקִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהלים נ, ג) וְאוֹמֵר: "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו" (תהלים פט, ח)
וְאוֹמֵר: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ" (איוב כה, ב) וְאוֹמֵר: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י, ג).

הדרשה כדעת בית שמאי, ראו בראשית רבה א טו, שם גם מופיע (בשיטת בית הלל) הדימוי לבניה של הקומה העליונה אחרי הקומה התחתונה.
בעניין קרוי במים ראו בראשית רבה ד א.
הפלא הגדול הוא יצירת הולד במעי אמו, שמתרחשת בבת אחת על כל חלקי הגוף, באפילה ובנוזלים שונים.
הדמיון המשפחתי בין אב לבנו – גם הוא מנפלאות הבורא, שהרי אין לו צורך בדגם נפרד ומוצק שעל פיו הוא מעצב את הבן!

"עֹשֵׂה פֶלֶא", שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַמָּקוֹם:
בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה תַּחְתּוֹן וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה עֶלְיוֹן, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא בּוֹנֶה עֶלְיוֹן וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה תַּחְתּוֹן,
שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א).
דָּבָר אַחֵר: "עֹשֵׂה פֶלֶא", שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַמָּקוֹם;
בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוּא מְקָרֶה – מְקָרֶה בְּעֵצִים וּבַאֲבָנִים וּבְעָפָר. אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן,
אֶלָּא כְּשֶׁהוּא מְקָרֶה עוֹלָמוֹ – אֵין מְקָרֶה אֶלָּא בַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו" (תהלים קד, ג).
דָּבָר אַחֵר: "עֹשֵׂה פֶלֶא", שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַמָּקוֹם; בָּשָׂר וָדָם אֵין יָכוֹל לָצוּר צוּרָה בַּמַּיִם,
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא צָר צוּרָה בַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ דורש ישרצו-יש צורה הַמַּיִם" (בראשית א, כ).
דָּבָר אַחֵר: "עֹשֵׂה פֶלֶא", שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַמָּקוֹם; בָּשָׂר וָדָם אֵין יָכוֹל לָצוּר צוּרָה בָּאֲפֵלָה,
אֲבָל הַמָּקוֹם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא יָצַר צוּרָה בָּאֲפֵלָה; שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ" (תהלים קלט, טו).
דָּבָר אַחֵר: "עֹשֵׂה פֶלֶא", שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַמָּקוֹם;
בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוּא צָר צוּרָה – מַתְחִיל מֵרֹאשָׁהּ אוֹ מֵרַגְלָהּ אוֹ מֵאֶחָד מֵאֵבָרֶיהָ,
אֲבָל הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא צָר צוּרָה – צָר הַכֹּל כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא" (ירמיה י, טז)
וְאוֹמֵר: "וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ" (שמואל א ב, ב) – אֵין צַיָּר כֵּאלֹהִים.
דָּבָר אַחֵר: "עֹשֵׂה פֶלֶא", שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַמָּקוֹם; בָּשָׂר וָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל עוֹשֵׂה צְלָמִין,
אוֹמֵר לוֹ: עֲשֵׂה לִי צוּרָתוֹ שֶׁל אַבָּא. אוֹמֵר לוֹ: הָבֵא לִי אָבִיךָ וְהַעֲמִידֵהוּ לְפָנַי, אוֹ הָבִיא לִי דְּיוֹקְנוֹ וְאֶעֱשֶׂה לְךָ כְּצוּרָתָהּ.
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא נוֹתֵן לְאָדָם זֶה בֵּן מִטִּפָּה שֶׁל מַיִם – דּוֹמֶה לְצוּרָתוֹ שֶׁל אָבִיו.
דָּבָר אַחֵר: "עֹשֵׂה פֶלֶא" – עָשָׂה עִם אָבוֹת, וְעוֹשֶׂה עִמָּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ" (תהלים קלט, יד)
וְאוֹמֵר: "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ" (תהלים מ, ו).

המשך הדרשות המעבירות את תהילות שירת הים לזמן הגאולה העתידה, וראו גם לעיל פסוק ו, דבור המתחיל 'תרעץ אויב'.

דָּבָר אַחֵר: 'עָשָׂה פֶלֶא' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא "עֹשֵׂה פֶלֶא" – לֶעָתִיד לָבוֹא.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' לֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ירמיה טז, יד)
מָשְׁלוּ מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיָה תָּאוֹב לְבָנִים; נוֹלְדָה לוֹ בַּת – הִתְחִיל נוֹדֵר בְּחַיֵּי הַבַּת,
וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן; הִנִּיחַ הַבַּת וְהִתְחִיל נוֹדֵר בְּחַיֵּי הַבֵּן!

המשל הזה מופיע גם בתוספתא ברכות א יא.

וְעוֹד מָשְׁלוּ מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בּוֹ זְאֵב, וְנִצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְתַנֶּה בְּנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ, שֶׁעָשָׂה לוֹ בַּזְּאֵב.
וְאַחַר כָּךְ פָּגַע בּוֹ אֲרִי, וְנִצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְתַנֶּה בְּנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ בָּאֲרִי.
וְאַחַר כָּךְ פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ, וְהֻצַּל מִיָּדוֹ, וְהָיָה מְתַנֶּה בְּנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ בַּנָּחָשׁ.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד..."!

הקב"ה עושה פלא איתנו עצמנו, כשם שעשה פלא עם האבות, ועתיד לעשות פלא גדול עוד יותר בעולם הבא.

דָּבָר אַחֵר: "עֹשֵׂה פֶלֶא" – עָשָׂה עִם אָבוֹת, וְעָתִיד לַעֲשׂוֹת עִם הַבָּנִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו).
אַרְאֶךָ מַה שֶּׁלֹּא הֶרְאֵיתִי לָאָבוֹת! נִפְלָאוֹת מַה שֶּׁלֹּא הִפְלֵאתִי לָאָבוֹת!
שֶׁלֹּא כְּנִסִּין וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי לָאָבוֹת עָתִיד אֲנִי לַעֲשׂוֹת עִם בָּנִים, אֶלָּא מַה שֶּׁלֹּא הִפְלֵאתִי לָאָבוֹת.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת", וְנִפְלְאֵי נִפְלָאִים – מַה שֶּׁלֹּא עָשָׂה לָאָבוֹת;
שֶׁנֶּאֱמַר: "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ" (תהלים קלו, ד) וְאוֹמֵר: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ" (תהלים עב, יח).

פסוק יב

ראו מכילתא שירה ט. הקיום של האדם תלוי ביד הקב"ה, וברירת המחדל היא אבדנו.

"נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל הַנְּפָשׁוֹת בְּכַף מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,
"אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי" (איוב יב, י).

דרשה בזכות המצרים, שהודו בגדולת הקב"ה והצדיקו על עצמם את הדין, וזכו לקבורה בפי הארץ. וראו גם לעיל יב לב.

בִּזְכוּת מַה נִּתַּן לָהֶן קְבוּרָה? שֶׁאָמַר "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (שמות ט, כז).
אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם צִדַּקְתֶּם עֲלֵיכֶם אֶת הַדִּין – אֲנִי אֶתֵּן לָכֶן קְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ".
לְפִי שֶׁהָיָה הַיָּם זוֹרְקָן לַיַּבָּשָׁה, וְיַבָּשָׁה זוֹרַקְתָּן לַיָּם. הַיָּם אוֹמֵר לַיַּבָּשָׁה 'קַבְּלִי אוֹכְלוּסַיִךְ', וְיַבָּשָׁה אוֹמֵר לַיָּם 'קַבֵּל אוֹכְלוּסֶיךָ'.

הזכות לקבורה אינה מובנת מאליה, והיבשה אינה מסכימה לקבור את המצרים בגלל התקדים השלילי של קבורת הבל - עד שנשבע לה הקב"ה שלא תקולל על כך

אָמְרָה לוֹ יַבָּשָׁה: וּמָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּי אֶלָּא דַּם הֶבֶל, יְחִידִי, נֶאֱמַר בּוֹ "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד, יא),
עַכְשָׁיו הֵיאַךְ אֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל דַּם כָּל הֶהָמוֹן הַזֶּה? עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין אֲנִי מַעֲמִידֵךְ בַּדִּין,
שֶׁנֶּאֱמַר: "נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ...". אֵין יָמִין אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ" (ישעיה סב, ח).

כאן נטיית ידו של הקב"ה מכלה דווקא את הרשעים, בניגוד לדרשה הפותחת את הפרשה. אבל שימו לב שרשעים יש גם ביהודה.

דָּבָר אַחֵר: "נָטִיתָ יְמִינְךָ" – מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַטֶּה אֶת יָדוֹ – הָרְשָׁעִים פּוֹנִין מִן הָעוֹלָם.
כְּתִיב: "וַיֵּט יָדוֹ עַל צָפוֹן וִיאַבֵּד אֶת אַשּׁוּר" (צפניה ב, יג), וְאוֹמֵר: "הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל פְּלִשְׁתִּים" (יחזקאל כה, טז),
וְאוֹמֵר: "וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה" (צפניה א, ד).

משל המסביר את האבדן הנגרם מהטיית ידו של הקב"ה: ברירת המחדל היא האבדן, והמשך החיים של האדם תלוי ברצונו הטוב של הקב"ה.

מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְבֵיצִים שֶׁנְּתוּנוֹת בְּיַד אָדָם, שֶׁאִם מַטֶּה יָדוֹ מֵהֶם – מִיָּד נוֹפְלוֹת וּמִשְׁתַּבְּרוֹת;
כָּךְ כְּשֶׁהַמָּקוֹם מַטֶּה יָדוֹ – "כָּשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר יַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן" (ישעיה לא, ג).

פסוק יג

ראו מכילתא שירה ט. לעניין השאלה האם הגאולה ממצרים היתה בזכותם של ישראל ראו לעיל פסוק ב. כאן מכריע הדרשן לצד הטענה שיוצאי מצרים לא היו בעלי זכויות ונגאלו בחסד ולא בזכות.

"נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ" – חֶסֶד שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ; לֹא הָיָה בְּיָדֵנוּ מַעֲשִׂים!
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה' אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו" (ישעיה סג, ז),
וְאוֹמֵר: "חַסְדֵי ה' עוֹלָם אָשִׁירָה" (תהלים פט, ב), וְאוֹמֵר: "חַסְדְּךָ ה' מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהלים קיט, סד),
וְאוֹמֵר: "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (תהלים קג, יז), וְאוֹמֵר: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג).

גזירה שוה 'עם זו' המתפרש ככינוי לעם ישראל.

"עַם זוּ" – אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, אֵין לְךָ עַם אֶלָּא יִשְׂרָאֵל;
שֶׁנֶּאֱמַר: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי" (ישעיה מג, כא).

הדרשה המקורית כנראה דרשה 'ששים הנה מלכות ושמנים פילגשים' וכו' – על אומות העולם, ו'אחת היא יונתי' על ישראל; ונסמכה לה דרשה של רבי, המשווה את משה לכל ישראל. הדרשה של רבי ערוכה בדומה לדרשות על 'פרו וישרצו', שילדו הנשים ששה בכרס אחת (ראו לדוגמא מכילתא פסחא יב).
להשוואה בין משה לישראל ראו לעיל פסוק א.

וּכְבָר הָיָה רַבִּי יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, שֶׁיָּלְדָה אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל רִבּוֹא שִׁשִּׁים בְּכֶרֶס אַחַת.
וְנַעֲנוּ תַּלְמִידָיו בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה וְאָמְרוּ: מִי גָּדוֹל, צַדִּיק אוֹ כָּל אָדָם? אָמַר לָהֶן: צַדִּיק! אָמְרוּ לוֹ: בַּמֶּה?
אָמַר לָהֶן: מָצִינוּ שֶׁיָּלְדָה יוֹכֶבֶד אִמּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אֶת מֹשֶׁה, שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל!
וְכֵין מָצִינוּ שֶׁהָיָה מֹשֶׁה שָׁקוּל כְּכָל יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טו, א).
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים, לד),
וְאוֹמֵר: "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יהושע יא, טו),
וְאוֹמֵר: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת... אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים ו', ח'-ט').

לעניין "עוזך" השוו לעיל פסוק ב. שם עוז המלכות הוא על מלכות ה' וכאן על מלכות בית דוד.
כאמור לעיל הדרשן כאן מניח שלישראל לא היו זכויות והם נגאלו בזכות העתיד הצפוי להם שיקבלו תורה, יבנו מקדש ויהיה להם מלך. ואמנם לפי הפשט לא ברור מהו "נוה קדשך".

"נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" – נֵהַלְתָּנוּ בְּתֹקֶף! אֵין עָזִּי אֶלָּא תֹּקֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי" (ירמיה טז, יט),
וְאוֹמֵר: "ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי" (תהלים כח, ז).
דָּבָר אַחֵר: "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" – בִּזְכוּת תּוֹרָה שֶׁעֲתִידִין לְקַבֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן" (תהלים כט, יא),
וְאוֹמֵר: "וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב" (תהלים צט, ד).
דָּבָר אַחֵר: "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" – בִּזְכוּת בֵּית דָּוִד שֶׁעֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַמַּלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ" (תהלים כא, ב),
וְאוֹמֵר: "ה' עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ" (תהלים כח, ח), וְאוֹמֵר: "וְיִתֶּן עֹז לְעַמּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב, י).
"אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" – בִּזְכוּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁעֲתִידִין לִבְנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ",
וְאוֹמֵר: "וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ" (תהלים עט, ז),
וְאוֹמֵר: "חֲזֵה צִיּוֹן יְרוּשָׁלַםִ נָוֶה שַׁאֲנָן" (ישעיה לג, כ).

פסוק יד

ראו מכילתא שירה ט, והשוו לנוסח בפסוק יא לעיל: 'כששמעו שאבד פרעה ומצרים בים ובטלה מלכותם של מצרים ונעשו שפטים בע"ז שלהם כפרו כולם בע"ז שלהם' וכו'. כאן הם מתרגזים אבל אינם כופרים בע"ז.

"שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן", כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁאָבַד פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בַּיָּם וְאָבְדָה מַלְכוּת מִצְרַיִם
וּשְׁפָטִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם – הִתְחִילוּ מִתְרַגְּזִין.

כאן אין העמים מתרגזים בגלל נפילת פרעה אלא בגלל צרות עין בגאולה של ישראל, שהרי רובם לא היו בסכנה בגלל ישראל. רוגז כזה מכונה כאן 'רוגז שאין בו רצון'.
יושבי פלשת הרגו את בני אפרים שיצאו ממצרים לפני הגאולה (ראו דברי הימים א ז כא, והם חששו שישראל ינקמו בהם. הדרשה האחרונה היא שהפלישתים חששו שישראל ילכו "דרך ארץ פלישתים" ויפגעו בהם.

דָּבָר אַחֵר: כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהַּ קַרְנָם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, הִתְחִילוּ כּוֹעֲסִין.
אָמַר לָהֶן הַמָּקוֹם: כַּמָּה מְלָכִים עָמְדוּ מִכֶּם וְלֹא רָגְזוּ בָּנַי! "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם
לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לו, לא), כַּמָּה שִׁלְטוֹנוֹת עָמְדוּ מִכֶּם וְלֹא כָּעֲסוּ בָּנַי: "אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל..." (בראשית לו, כט).
עַכְשָׁיו אַתֶּם כּוֹעֲסִין? אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם כַּעַס שֶׁאֵין בּוֹ רָצוֹן: "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים" (תהלים צט, א)!
 
"חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" – אָמְרוּ: עַכְשָׁיו הֵן בָּאִין לִגְבּוֹת עִוְּרוֹתָן שֶׁל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם! שֶׁנֶּאֱמַר "בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת" (תהלים עח, ט).
דָּבָר אַחֵר: "חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" – אָמְרוּ: אֵין לָהֶן דֶּרֶךְ אֶלָּא עָלֵינוּ! עַכְשָׁיו הֵן בָּאִין וּבוֹזְזִין אֶת נְכָסֵינוּ וּמַחְרִיבִין אֶת אַרְצֵנוּ!

פסוק טו

ראו מכילתא שירה ט. גם האדומיים חששו חשש שוא מישראל, המכונה 'אנינות'. בני אדום חששו גם מהחייאת האיבה הישנה בין עשו ליעקב. כך גם המואבים: אמנם נאמר לישראל "אל תצר את מואב", אבל הם חששו בגלל האיבה בין הרועים בימי אברהם ולוט. בניגוד לכל אלה, החשש של הכנעניים מוצדק לחלוטין, והוא ממוגג את ליבם ואותם עצמם.

"אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם" – אִם תֹּאמַר שֶׁהֵן בָּאִין לִירַשׁ אֶת אַרְצָם,
הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר... אַל תִּתְגָּרוּ בָם" (דברים ב', ד'-ה')! אֶלָּא מִפְּנֵי אֲרוֹנִינָאוּת חרדה לחינם,
אָמְרוּ: עַכְשָׁו הֵן בָּאִין לִגְבּוֹת שִׂנְאָה שֶׁבֵּין אָבִינוּ לַאֲבִיהֶן, "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כז, מא).
 
"אֵילֵי מוֹאָב" – אִם תֹּאמַר שֶׁהֵן בָּאִין לִירַשׁ אֶת אַרְצָם, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב" (דברים ב, ט),
אֶלָּא מִפְּנֵי אַרְנוֹנָאוּת. דָּבָר אַחֵר: אָמְרוּ, עַכְשָׁו הֵן בָּאִין לִגְבּוֹת מְרִיבָה שֶׁבֵּין אָבִינוּ לַאֲבִיהֶן,
"וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵה מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט" (בראשית יג, ז).
 
"נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן", כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה... לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ, טז) –
הִתְחִילוּ נָמוֹגִים. אָמְרוּ: אֵלּוּ לְאֵלּוּ אֵין (אָנוּ) מִתְיָרְאִין אֶלָּא מִפְּנֵי הַהָמוֹן וּמִפְּנֵי נִכְסֵיהֶן האדומים והמואבים וכו' אינם בסכנת חיים, אלא לכל היותר בהפסד כספי, אבל אנחנו.... הִתְחִילוּ נִמּוֹסִין –
אֲבָל אֵין בָּאִין עָלֵינוּ אֶלָּא לְכַלּוֹתֵנוּ! הִתְחִילוּ נָמוֹגִים,
וְאֵין נְמִיגָה אֶלָּא הַמְסָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (תהלים עה, ד), וְאוֹמֵר "לְמַעַן לָמוּג לֵב וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים" (יחזקאל כא, כ);
לְכָךְ "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן"!

פסוק טז

ראו מכילתא שירה ט.
האימה והפחד של האמוריים מוצדקים כמו של הכנעניים, וגורמים לאותה תוצאה. ציטוט של רחב מוכיח את החרדה כפשט.
לפי הדרשה מלחמת עמלק היא שריד ממלחמה גדולה בהרבה שהיתה צפויה אלמלא התפלל משה.
זרועו של הקב"ה הגנה על המרגלים מזיהוי ומחשיפה.
כאן מועברת התפילה וההדממה כאבן מימי משה לימי יהושע, ומאפשרות דרשנית לסיפור פשט.‎‎

"תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" – אֵימָתָה – עַל הַקְּרוֹבִים, וּפַחַד – עַל הָרְחוֹקִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי... אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ... וַיִּמַּס לְבָבָם" (יהושע ה, א).
 
"בִּגְדוֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן", כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּם כִּנֵּס עֲלֵיהֶן עֲמָלֵק כָּל מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם לָבוֹא לְהִלָּחֵם עִמָּהֶן;
נִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְדָמְמוּ כֻּלָּן כָּאָבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן"!
 
דָּבָר אַחֵר: "בִּגְדוֹל זְרוֹעֲךָ", כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ מְרַגְּלֵי יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְאוֹמַר 'אֵלּוּ מְרַגְּלֵי יִשְׂרָאֵל' – הָיוּ דּוֹמִין כָּאָבֶן!
לְכָךְ נֶאֱמַר: "בִּגְדוֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן".
 
דָּבָר אַחֵר: "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ", כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן נִתְכַּנְּסוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי כְנַעַן לָבוֹא לְהִלָּחֵם עִמָּהֶן,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר... עַד יַחְדָּו עַל מֵי מֵרוֹם לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל" (יהושע י"א, א'-ה').
נִתְפַּלֵּל יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה – וְדָמְמוּ כֻּלָּן כָּאָבֶן! לְכָךְ נֶאֱמַר: "בִּגְדוֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן".

שלושה גופי מים שעברו ישראל בחרבה. ים סוף והירדן מפורשים, ונחלי ארנון נלמדים בדרשה משירת הבאר, שההרים נצמדו זה לזה והרגו את האורבים לישראל.
נראה שבמקור היו שתי דרשות נפרדות, המבוססות על הכפילות 'עד יעבור': האחת 'עד יעבור את הים, עד יעבור את הירדן', והשניה 'עד יעבור את הירדן עד יעבור נחלי ארנון', ושתי הדרשות התמזגו לפנינו.
ראו לעיל, בדרשה על 'עם זו גאלת'.

"עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה'" – עַד יַעֲבֹר אֶת הַיָּם, עַד יַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן, עַד יַעֲבֹר אֶת נַחַל אַרְנוֹן.
 
"עַם זוּ" – "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי" (ישעיה מג, כא).
 
"קָנִיתָ" – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת קִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט). תּוֹרָה נִקְרֵאת קִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" (משלי ח, כב). יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי" (ישעיה מג, כא). בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא קִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ" (תהלים עח, נד).
 
יָבוֹאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ קִנְיָן – לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרֵאת קִנְיָן, וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא קִנְיָן, בִּזְכוּת תּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת קִנְיָן. לְכָךְ נֶאֱמַר: "עַם זוּ קָנִיתָ".

פסוק יז

ראו מכילתא שירה י.
השוו לעיל פס' ט, על הפסוק 'אמר אויב': שם פרעה הוא שהתנבא ולא ידע מה שהתנבא. בשני המקרים מדובר בנבואת פורענות למתנבא.

"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ" – נִתְנַבְּאוּ אָבוֹת וְלֹא יָדְעוּ מַה נִּתְנַבְּאוּ; 'תְּבִיאֵנוּ וְתַטְּעֵנוּ' אֵין כְּתִיב כָּאן,
אֶלָּא "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ" – בָּנִים נִכְנָסִין וְאֵין אָבוֹת נִכְנָסִין.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים... וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ" (שיר השירים א, ח) – גְּדָיִים נִכְנָסִין וְאֵין הַתְּיָשִׁים נִכְנָסִין.

השירה נדרשת על אחרית הימים לפי יחזקאל, המתאר את נחלות השבטים בסכמתיות, ככרם.
גם כאן דורשים בגזירה שווה נטיעה-נטיעה על חזון אחרית הימים של ירמיה ועמוס.

דָּבָר אַחֵר: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ" – בְּכֶרֶם שֶׁהוּא נָטוּעַ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת;
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "מִפְּאַת קָדִים וְעַד פְּאַת יָם דָּן אֶחָד"... (יחזקאל מח, א).
"וְתִטָּעֵמוֹ" – נְטִיעָה שֶׁאֵין לָהּ נְתִישָׁה; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס" (ירמיה כד, ו),
"וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד" (עמוס ט, טו).

ראו דרשות בסגנון דומה לעיל פס' י ופס' טז.

"בְּהַר נַחֲלָתְךָ" – בָּהָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בּוֹ;
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל... שָׁם יַעַבְדֻנִי" (יחזקאל כ, מ).
דָּבָר אַחֵר: "בְּהַר נַחֲלָתְךָ" – תּוֹרָה נִקְרֵאת נַחֲלָה, "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל" (במדבר כא, יט);
יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ נַחֲלָה, "וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ" (דברים ט, כט);
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת נַחֲלָה, "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ... נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כו, א);
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא נַחֲלָה, "בְּהַר נַחֲלָתְךָ".
יָבוֹאוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ נַחֲלָה – לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרֵאת נַחֲלָה, וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנִּקְרָא נַחֲלָה – בִּזְכוּת תּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת נַחֲלָה!
לְכָךְ נֶאֱמַר: "בְּהַר נַחֲלָתְךָ".

החביבות של המקדש קשורה בכך שהקב"ה השקיע מאמץ בבניתו, והשוו אבות ה א, "להפרע מן הרשעים".

"מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה'" – זֶה אֶחָד מִן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁכִּסֵּא שֶׁלְּמַטָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד כִּסֵּא שֶׁלְּמַעְלָה;
שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי" (ישעיה סו, א), וְאוֹמֵר: "בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי" (יחזקאל מג, ז),
"ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ" (תהלים יא, ד), וְאוֹמֵר: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל... מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ" (מלכים א ח, יג).
חָבִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בְּמַאֲמָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג, ו); אֲבָל כְּשֶׁבָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – כִּוְיָכוֹל פְּעֻלָּה הִיא לְפָנָיו: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ"!
אוֹי לָהֶן לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, כַּמָּה שֶׁשּׁוֹמְעוֹת אָזְנֵיהֶם שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קָרוּי 'פְּעֻלָּה' לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – וְהֶחֱרִיבוּ אוֹתוֹ!
"הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (תהלים קלז, ז); מַה הוּא אוֹמֵר? "תִּנָּבֵא אֲלֵיהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם:
ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג... בָּא שָׁאוֹן עַד קְצֵה הָאָרֶץ כִּי רִיב לַה' בַּגּוֹיִם" (ירמיהו כ"ה, ל'-ל"א).
 
"מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" – חָבִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,
שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בְּיָדוֹ אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ" (ישעיה מח, יג);
אֲבָל כְּשֶׁבָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא בְּנָאוֹ אֶלָּא בִּשְׁתֵּי יָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ".
אֵימָתַי? כְּשֶׁתִּבְנֶנּוּ בִּשְׁתֵּי יָדֶיךָ, "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַ‍ִם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהלים קמז, ב).
מָשְׁלוּ מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְלִסְטִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ פַּלְטִין שֶׁל מֶלֶךְ; תָּפְסוּ מֵעֲבָדָיו וְהָרְגוּ מֵהֶן וְצָלְבוּ מֵהֶן וְשָׂרְפוּ מֵהֶן, וְהֶחֱרִיבוּ פַּלְטִין שֶׁלּוֹ.
לְאַחַר זְמַן בָּא הַמֶּלֶךְ וְיָשַׁב עֲלֵיהֶן בַּדִּין; תָּפַס מֵהֶן וְהָרַג מֵהֶן וְצָלַב מֵהֶן וְשָׂרַף מֵהֶן, וְיִשֵּׁב פַּלְטִין שֶׁלּוֹ וְנוֹדְעָה מַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם.

פסוק יח

ראו מכילתא שירה י.
ר' יוסי הגלילי דורש את לשון העתיד לגנאי, כביכול התנבאו ישראל ולא ידעו מה נתנבאו, כמו בדרשות לפס' יז.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִלּוּ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל "ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד" (תהלים י, טז) לֹא שָׁלְטָה בָּהֶם אֻמָּה וּמַלְכוּת,
אֶלָּא אמרו בלשון עתיד "ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד" – לֶעָתִיד לָבוֹא.

פסוק יט

התפילה "אבל אנו" וכו' מופיעה כיום בתפילות השחר, והיא מדגישה את ההבדל בין ישראל לגויים שבפס' יט.

מִפְּנֵי מָה? "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם, וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם" (פס' יט);
אֲבָל אָנוּ – עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ, בְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהֲבֶךָ, זֶרַע יִצְחָק יְחִידֶךָ, מִשְׁפַּחַת יַעֲקֹב בְּכוֹרֶךָ,
גֶּפֶן שֶׁהִסַּעְתָּם מִמִּצְרָיִם, וְכַנָּה שֶׁנָּטְעָה יְמִינֶךָ – "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם"!

פסוק כ

ראו מכילתא שירה י.
השוו בבלי סוטה יב ב – נוסחה מלאה יותר של הדרשה.
הנוסחה 'שמושיע את ישראל מיד מצרים' רומזת לשמות יד ל.
כאן דורשים את המילים 'ותתצב', 'מרחוק', 'לדעה', 'יעשה' – ארבעתן גם יחד על נבואת מרים.
לעניין הקשר בין יציבה לנבואה ראו גם לעיל ויהי ב, על הפסוק 'התיצבו וראו'.
דורש גם "מרחוק" - מרוח הקודש.

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן", הֵיכָן נִתְנַבְּאָה מִרְיָם?
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ..." (שמות ב, ב)
אָמְרָה לוֹ לְאָבִיהָ: סוֹפְךָ לְהוֹלִיד בֵּן שֶׁעָתִיד לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם!
עָנָה אָבִיהָ וְאָמַר לָהּ: הֵיכָן הִיא נְבוּאָתֵךְ?
וַעֲדַיִן הִיא בִּנְבוּאָתָהּ עוֹמֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" (שמות ב, ד)
 
אֵין כָּל יְצִיבָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (דברים לא, יד),
וְאוֹמֵר: "וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל" (שמואל א ג, י),
"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח, יג), "רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (עמוס ט, א).
 
"מֵרָחֹק" (שמות ב, ד) – אֵין מֵרָחֹק אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי" (ירמיה לא, ב).
"לְדֵעָה" (שמות ב, ד) – אֵין לְדֵעָה אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיה יא, ט).
 
"אֲחוֹת אַהֲרֹן", וְכִי אֲחוֹת אַהֲרֹן הָיְתָה, וַהֲלֹא אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם?
אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.

לעניין "נתן נפשו עליה" השוו לעיל פס' א.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה" (בראשית לד, כה),
וְכִי אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה? וַהֲלֹא אֲחוֹת כָּל הַשְּׁבָטִים הָיְתָה! אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנוּ נַפְשָׁם עָלֶיהָ, נִקְרֵאת עַל שְׁמָם.
 
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "בַּת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם" (במדבר כה, יח),
וְכִי אֲחוֹתָם? בַּת אֻמָּתָם הָיְתָה! אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנָה אֻמָּתָהּ נַפְשָׁהּ עָלֶיהָ, נִקְרֵאת עַל שְׁמָהּ!
 
"אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ". וְכִי מֵאַיִן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל תֻּפִּים עַל הַיָּם?
אֶלָּא לְפִי שֶׁהַצַּדִּיקִים מֻבְטָחִין עִם יְצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם שֶׁהַמָּקוֹם עוֹשֶׂה לָהֶן נִסִּין וּגְבוּרוֹת, לְפִיכָךְ נָטְלוּ טֻפִּין וּמְחוֹלוֹת בְּיָדָם!

פסוק כא

ראו מכילתא סוף פרשה י.
שירת מרים לנשים היתה כמראה לשירת משה לגברים, שהרי היא חוזרת על אותן המילים.
ניתן היה להוסיף ולהציג את שירתה כמקור לשירת משה, כי כאן לא נאמר 'ותען מרים ובנות ישראל', אבל הדרשה אינה מרחיקה לכת עד כדי כך.

"וַתַּעַן לָהֶן מִרְיָם" – מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאָמַר מֹשֶׁה שִׁירָה לָאֲנָשִׁים – כָּךְ אֲחוֹתוֹ אָמְרָה שִׁירָה לַנָּשִׁים:
"שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה!"

פסוק כב

ראו מכילתא ויסע א.
ר' יהושע מייחס את הנסיעה ואת ההסעה (היציאה לדרך) למשה. ר' אליעזר טוען שגם כאן נסעו על פי הקב"ה, אבל משה הוא שהוביל אותם, משתי סיבות סותרות: לפי הראשונה (לשבחן של ישראל) הוא אמר להם 'סעו' והם שמעו בקולו; ולפי השניה (לגנותם) נאלץ משה להסיע אותם באיומי מקל, כי העם לא רצו להפרד מתחושת הנצחון על המצרים בים.

"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זוֹ נְסִיעָה נָסְעוּ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי מֹשֶׁה;
לְפִי שֶׁכָּל מַסָּעוֹת כֻּלָּן לֹא נָסְעוּ אֶלָּא עַל פִּי הַגְּבוּרָה, אֲבָל נְסִיעָה זוֹ לֹא נָסְעוּ אֶלָּא עַל פִּי מֹשֶׁה, לְכָךְ נֶאֱמַר "וַיַּסַּע מֹשֶׁה".
 
(רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: עַל פִּי הַגְּבוּרָה נָסְעוּ,
לְפִי שֶׁמָּצִינוּ מָקוֹם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֶׁלֹּא נָסְעוּ אֶלָּא עַל פִּי מֹשֶׁה, לְכָךְ נֶאֱמַר "וַיַּסַּע מֹשֶׁה".)
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: עַל פִּי הַגְּבוּרָה נָסְעוּ,
לְפִי שֶׁמָּצִינוּ מָקוֹם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֶׁלֹּא נָסְעוּ אֶלָּא עַל פִּי הַגְּבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (במדבר ט, כג),
אַף זוֹ – עַל פִּי הַגְּבוּרָה נָסְעוּ.

ראו גם לעיל יד טו, שמציג את ישראל כבעלי אמנה במשה.

אִם כֵּן מַה הוּא אוֹמֵר "וַיַּסַּע מֹשֶׁה"? לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל,
שֶׁלֹּא אָמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה: לְאָן אָנוּ יוֹצְאִין? לַמִּדְבָּר תֹּהוּ הַזֶּה, שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם, וְאֵין בְּיָדֵינוּ מִחְיָה לַדֶּרֶךְ!
אֶלָּא יָצְאוּ עַל אֱמוּנָה! וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם... זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ..." (ירמיה ב, ב).

ישראל חזרו מאילם לים סוף כדי לפתות את פרעה לרדוף אחריהם. גם ההסכמה של ישראל ללכת בנתיב שאינו נראה הגיוני נזקפת לזכותם. הדרשן מציג עוד חזרות שחזרו ישראל במסעם.

וְכֵן מָצִינוּ שֶׁחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶן שְׁלֹשָׁה מַסָּעוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת... וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה... וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם... וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף" (במדבר ל"ג, ח'-י').
 
וְכֵן מָצִינוּ שֶׁחָזְרוּ לִכְבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לִקְבוּרָתוֹ שְׁמוֹנָה מַסָּעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה" (דברים י, ו).
וְכִי בְּמוֹסֵרָה מֵת? וַהֲלֹא בְּהֹר הָהָר מֵת! אֶלָּא שֶׁחָזְרוּ לִכְבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, לִקְבוּרָתוֹ – שְׁמוֹנָה מַסָּעוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּסְעוּ מִמּוֹסֵרוֹת", "וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר" (במדבר ל"ג, ל"א-ל"ז).

ר' אליעזר ור' יהודה דורשים "ויסע משה" לגנותם של ישראל, שרצו לחזור ולכבוש את מצרים או לעבוד ע"ז.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַל פִּי הַגְּבוּרָה נָסְעוּ! מַהוּ אוֹמֵר "וַיַּסַּע מֹשֶׁה"? שֶׁהִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם.
כֵּיוָן שֶׁרָאוּ פִּגְרֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מַעֲבִידִין בָּהֶן "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" (שמות א, יד),
אָמְרוּ: דּוֹמֶה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר אָדָם בְּמִצְרַיִם! נַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁתֵּרֵד בְּרֹאשֵׁנוּ לְמִצְרַיִם! "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד).
יָכוֹל שֶׁאָמְרוּ וְלֹא עָשׂוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם",

וְאוֹמֵר "אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ" (נחמיה ט', י"ז-י"ח).

ראו גם לעיל שעברה ע"ז עם ישראל בים סוף.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָאִי: עֲבוֹדָה זָרָה הָיְתָה בְּיָדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהִסִּיעָהּ מֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה,
שֶׁנֶּאֱמַר "מִיַּם סוּף", מִדָּבָר שֶׁבְּיָדָן, וְאֵיזֶה זֶה? זֶה עֲבוֹדָה זָרָה! מַה הוּא אוֹמֵר "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" (תהלים קו, ז).

דרשה על דברים ח. תיאורים של הנחשים במדבר כוב: האכעס הורג במבטו! והוא המכונה "צלמוות", כי מבטו ממית את מי שצילו פורח ליד האכעס.

"וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר" – זֶה מִדְבַּר כּוּב;
אָמְרוּ עָלָיו עַל מִדְבַּר כּוּב, שֶׁהָיָה שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פַּרְסָה עַל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פַּרְסָה, וְכֻלּוֹ מָלֵא נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים,
שֶׁנֶּאֱמַר "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב" (דברים ח, טו).
וְאוֹמֵר "מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה... וְאֶפְעֶה" (ישעיה ל, ו), אֵין אֶפְעֶה אֶלָּא אִיכְעוּס;
אָמְרוּ: אִיכְעוּס זֶה, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹאֶה צֵל עוֹף הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר – מִתְאַכֵּל אוֹתוֹ הָעוֹף, וְנוֹשֵׁר אֵיבָרִים אֵיבָרִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בָּאָרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת" (ירמיה ב, ו)
– מָקוֹם שֶׁהַצֵּל עִמּוֹ מָוֶת.

מריטה נקרא כך כי ראה את האכעס ונשר שערו. למזלו הנחש לא ראה אותו וכך נשאר בחיים. הנחש פוגע בעצם ראייתו.

אָמַר רַבִּי אַבָּא: דָּבָר זֶה שָׂח לִי רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל: אָדָם אֶחָד הָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּשְׁמוֹ מָרִיטָה.
וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ מָרִיטָה? שֶׁפַּעַם אַחַת הָלַךְ לְלַקֵּט עֵצִים מִן הָהָר וְרָאָה אֶת הַנָּחָשׁ יָשֵׁן וְהַנָּחָשׁ לֹא רָאָהוּ,
וְנָשַׁר כָּל שְׂעָרוֹ וְלֹא צָמַח בּוֹ שֵׂעָר עַד יוֹם מוֹתוֹ, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ מָרִיטָה.

לדעת ר' אלעזר בן עזריה יש מים בכל מקום, אם רק יחפרו באר מספיק עמוקה, הפעם חפרו - ולא מצאו מים, כנסיון לישראל.
דורשי רשומות טוענים שמדובר בדברי תורה, שלא היו לישראל שלושה ימים, וקושרים לכאן את התקנה של קריאה בתורה בשבת, בשני ובחמישי.

"וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם", רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּדֵי לְיַגְּעָן.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: וַהֲלֹא מַיִם תַּחַת רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֵם! הָאָרֶץ אֵין צָפָה אֶלָּא עַל פְּנֵי הַמַּיִם!
שֶׁנֶּאֱמַר "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם" (תהלים קלו, ו). מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם"? כְּדֵי לְנַסּוֹתָם.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מַיִם שֶׁנָּטְלוּ מִבֵּין הַגְּזָרִים שָׁלְמוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם", וְאַף בִּכְלֵיהֶם לֹא מָצְאוּ;
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַדִּירֵיהֶם שָׁלְחוּ... בָּאוּ עַל גֵּבִים לֹא מָצְאוּ מַיִם שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם" (ירמיה יד, ג).
דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אוֹמְרִים: אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנִּמְשְׁלוּ בְּמַיִם;
שֶׁנֶּאֱמַר "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה, א). לְפִי שֶׁפֵּרְשׁוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים – לְכָךְ מָרְדוּ!
לְפִיכָךְ הִתְקִינוּ לָהֶם נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה בְּשַׁבָּת, בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי.
הָא כֵּיצַד? קוֹרְאִין בְּשַׁבָּת, וּמַפְסִיקִין בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, וְקוֹרְאִין בְּשֵׁנִי, וּמַפְסִיקִין בִּשְׁלִישִׁי וּבָרְבִיעִי,
וְקוֹרְאִין בַּחֲמִישִׁי וּמַפְסִיקִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

פסוק כג

ראו מכילתא ויסע א.
ר' יהושע דורש את שלושת האיזכורים הסמוכים של 'מרה'. לטעמו חיפשו ישראל מים בשלושה מקומות ולא מצאו. לעומתו ר' אלעזר המודעי טוען שחיפשו מים רק במקום אחד ומייד באו בתלונות אל משה.
מכאן ועד סוף המסכתא כולה ניתן לראות שמגמתו הקבועה של ר' יהושע היא לדרוש בשבחן של ישראל, ואילו מגמתו הקבועה של ר' אלעזר המודעי היא לדרוש בגנותם; הפסוקים עצמם נוטים לעיתים לכאן ולעיתים לכאן, ומשדרים את שני המסרים, ולכן לא ניתן לטעון שאחד משני התנאים קרוב יותר לפשט.

"וַיָּבוֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה."
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת בָּאוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה..."
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: לֹא בָּאוּ אֶלָּא לְמָקוֹם אֶחָד.

פסוק כד

ראו מכילתא ויסע א.
הדיון הוא במלה 'וילונו', המרמזת על טענה לא מוצדקת. ר' יהושע מפרש שהקדימו והתלוננו ולא בקשו תחילה עזרה ממשה, כלומר החמצה מינורית של ישראל; ואילו ר' אלעזר מפרש את השאלה 'מה נשתה' כתירוץ להתקומם נגד משה, ואת המלה 'לאמור' כתלונה גם כנגד הקב"ה.

"וַיִּלּוֹנוּ הָעָם..." רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָיָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל לִמָּלֵךְ בַּגָּדוֹל שֶׁבֵּינֵיהֶן, לוֹמַר "מַה נִּשְׁתֶּה?"
אֶלָּא שֶׁעָמְדוּ וְאָמְרוּ דִּבְרֵי תַּרְעֹמֶת עַל מֹשֶׁה.
 
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: לְמוּדִין הֵן יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת עוֹמְדִין וְאוֹמְרִים דִּבְרֵי תַּרְעֹמֶת עַל מֹשֶׁה,
וְלֹא עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד אֶלָּא אַף עַל הַגְּבוּרָה! לְכָךְ נֶאֱמַר "לאמור מַה נִּשְׁתֶּה".

פסוק כה

ראו מכילתא ויסע א.
המחשה של דברי ר' אליעזר 'יש שעה לקצר ויש שעה להאריך', כלומר המתפלל צריך למצוא ניסוח מקוצר או ארוך לתפילתו, בהתאם לנסיבות.
כאשר הצטרעה מרים, ומשה מנסה לרפאה בתפילתו – עליו לקצר; וכאשר מתכונן הקב"ה להשמיד את ישראל ומשה מנסה למנוע זאת – הוא מאריך בתפילתו 40 יום ו40 לילה.
אלמלא הסיום היה אפשר לומר שר' אליעזר מגן על כבודו של שליח הציבור; אבל בסיום הוא מנמק את גישתו באמירה עקרונית, שיש שעה לקצר ויש שעה להאריך.

"וַיִּצְעַק אֶל ה'" – מִכָּאן אַתְּ לָמֵד שֶׁאֵין צַדִּיקִים קָשִׁין לְקַבֵּל, וּלְפִי דַּרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ שֶׁתְּפִלַּת צַדִּיקִים קְצָרָה;
וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁעָבַר לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהֶאֱרִיךְ בְּבִרְכוֹתָיו.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, רָאִיתָ פְּלוֹנִי שֶׁהֶאֱרִיךְ בְּבִרְכוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ מְבָרְכָן הוּא?
אָמַר לָהֶן: לֹא הֶאֱרִיךְ יָתֵר מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" (דברים ט, יח),
וְאוֹמֵר "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" (שם פס' ט).
 
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁעָבַר לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְקִיצֵּר בְּבִרְכוֹתָיו.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, רָאִיתָ פְּלוֹנִי שֶׁקִיצֵּר בְּבִרְכוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ תַּלְמִיד חֲכָמִים הוּא?
אָמַר לָהֶן: לֹא קִיצֵּר יָתֵר מִמֹּשֶׁה, שֶׁאָמַר: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג).
שֶׁהָיָה אוֹמֵר: יֵשׁ שָׁעָה לְקַצֵּר וְיֵשׁ שָׁעָה לְהַאֲרִיךְ.
"אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" – הֲרֵי לְקַצֵּר; "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" – הֲרֵי לְהַאֲרִיךְ!

ר' יהושע מזהה את העץ כסוג שכיח בנווי מדבר.
ר' אלעזר, ר' יהושע בן קרחה, ר' נתן ויש אומרים מחפשים עץ מר או אף רעיל, וראו את דברי ר' יוחנן בן ברוקה בהמשך.
רשב"י ודורשי הרשומות מפרשים את הסיפור על פי הפרקים הראשונים בספר משלי. לשיטתם יתכן שהביטוי 'מרים הם' מתאר את ישראל, הממרים והמקשים על משה ועל הקב"ה. הפתרון לממרים היתה הוראת דברי התורה, המרפאים את הלב הסורר. לדורשי הרשומות ראו לעיל פס' כב.

"וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ" – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זֶה עֵץ שֶׁל עֲרָבָה! רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: זֶה עֵץ שֶׁלְּזַיִת, אֵין לְךָ מַר יוֹתֵר מִזַּיִת!
רַבִּי נָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה עֵץ שֶׁלְּקַדְרוֹס, וְיֵשׁ אוֹמְרִין: אַף עִיקָּרֵי תְּאֵנָה וְעִיקָּרֵי רִמּוֹן.
דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אוֹמְרִין: הוֹרָהוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁמְּשׁוּלִין בְּעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח).

המילים 'בא וראה' הן וריאציה על 'ויורהו'. סיפור ריפוי המים ע"י אלישע באמצעות מלח מדגים ומפרש את סיפור מרה, וריפוי חזקיה ע"י התאנים חוזר על אותו הרעיון.
יש מקום לטענה שהטענה של ר' ישמעאל היא גם בעלת אופי פוליטי: השלטון הרומי הוא מר, אבל מרד ישיר בו אינו במקומו, ויש להמתיק אותו בדבר מר – כניעה וקבלת הדין.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּירַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה פּוֹרְשִׁין דַּרְכֵּי בָּשָׂר וָדָם מִדַּרְכֵּי מָקוֹם;
בָּשָׂר וָדָם – מָתוֹק מְרַפֵּא אֶת הַמַּר;
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא מַר מְרַפֵּא אֶת הַמַּר!
הָא כֵּיצַד? נוֹתֵן דָּבָר הַמַּתְאֲכִיל לְדָבָר הַמַּתְאֲכִיל, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֵס.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם
וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה" (מלכים ב ב, כא),
וַהֲלֹא מַיִם יָפִין, כֵּיוָן שֶׁנּוֹתְנִין לְתוֹכָן מֶלַח – מִיָּד הֵן מַבְאִישִׁין!
הָא כֵּיצַד? נוֹתֵן דָּבָר הַמַּתְכִּיל לְדָבָר הַמַּתְאֲכִיל כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֵס.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וְיִמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין וְיֶחִי" (ישעיה לח, כא),
וַהֲלֹא בָּשָׂר וָדָם, כֵּיוָן שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו דְּבֵלֵי תְּאֵנָה – מִיָּד מִתְאַכֵּל! אֶלָּא נוֹתֵן דָּבָר הַמַּתְכִּיל לְדָבָר הַמַּתְאֲכִיל כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֵס.

מפרש, כנראה בהמשך לדברי רשב"י ודורשי הרשומות, שישראל השליכו עצמם בתפילה ובבקשת מחילה על שחטאו בעניין המים.

"וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם" – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְחַטְּאִין וּמִתְגָּרִין לִפְנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
כְּבֵן שֶׁמִּתְחַטֵּא לְאָבִיו וּכְתַלְמִיד שֶׁמִּתְגָּרֶה לִפְנֵי רַבּוֹ.
אָמְרוּ לְפָנָיו: חָטָאנוּ שֶׁמָּה שֶׁנִּתְרַעַמְנוּ עַל הַמַּיִם!

ר' יהושע ור' אלעזר רואים את מי מרה כמשל לישראל: ר' יהושע טוען שמי מרה הם למעשה מים מתוקים, אלא שהם הפכו למרים כדי לנסות את ישראל, וכן ישראל הם צדיקים, אבל היו להם טענות כלפי משה בגלל המצוקה שחוו; ור' אלעזר טוען שהמים היו תמיד מרים, וכן ישראל, והומתקו ע"י משה בדרך נס. הוא דורש את החזרה על 'המים' - שנוצרו מים חדשים ומתוקים.

"וַיִּמְתְּקוּ הַמַּיִם" – לְפִי שָׁעָה הוּמְתְּקוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מָדין הֵן מִתְּחִילָּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר 'מַיִם... מַיִם', שְׁנֵי פְּעָמִים.

'חוק' הוא בין אדם למקום, ו'משפט' הוא בין אדם לחברו. ר' יהושע מניח שאלו שתים מעשר הדברות, שנאמר בהן 'כאשר ציווך ה' אלהיך' (דברים ה יב-טו), ואילו ר' אלעזר טוען, על סמך ויקרא, שהחוק הוא עריות והמשפט הוא משפטי אדם.

"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט". חֹק – זוֹ שַׁבָּת, וּמִשְׁפָּט – זֶה כִּיבּוּד אָב וָאֵם; כָּךְ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: חֹק – אֵלּוּ עֲרָיוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבוֹת" (ויקרא יח, ל);
מִשְׁפָּט – אֵלּוּ דִּינֵי אוֹנָסִין וְדִּינֵי חַבָּלוֹת וְדִּינֵי קְנָסוֹת!

ר' יהושע ממשיך בגישתו שהסיפור הוא בשבחן של ישראל, והוא קורא 'ניסהו' – נישאו ושבחו, ואילו ר' אלעזר – בגישתו שמדובר בגנותם.

"וְשָׁם נִסָּהוּ" – וְשָׁם נַעֲשָׂה לָהֶם נִסָּאוֹן לְיִשְׂרָאֵל;
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ... אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין" (מלכים ב ב, כה), כָּךְ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי: וַהֲלֹא אֵין גְּדוּלָּה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בְּשִׁין, וְכָאן אֵינוֹ אֶלָּא סָמֶךְ!
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְשָׁם נִסָּהוּ"? שָׁם נִסָּה הַמָּקוֹם אֶת יִשְׂרָאֵל!
דָּבָר אַחֵר: "וְשָׁם נִסָּהוּ" – שָׁם נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם.

פסוק כו

ראו מכילתא ויסע א.
יתכן שהדרשה רומזת לקידושין א, י, ואולי למסורת אחרת בסגנון משנאי, כגון אבות ג ח, שבו ההכללה קודמת לפסוק.

"וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע", שָׁמַע אָדָם מִצְוָה אַחַת – מַשְׁמִיעִין אוֹתוֹ מִצְוֹת הַרְבֵּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם שָׁמוֹעַ - תִּשְׁמַע!".
שָׁכַח אָדָם מִצְוָה אַחַת – מַשְׁכִּיחִין אוֹתוֹ מִצְוֹת הַרְבֵּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם שָׁכֹחַ - תִּשְׁכַּח!" (דברים ח, יט).

דורש "לקול"-בקול. מי שמקיים את המצוות כאילו היה בנוכחותו של הקב"ה ושמע את המצוות מפיו. הדרישה היא רק שישא ויתן בהגינות וימצא חן בעיני הציבור. 'כל חוקיו' הן גזירות חכמים. מי שמקפיד לקיים מצוות אלו מובטח שלא יקבל את מכות מצרים. אם לא ישמע הוא עלול לקבל אותן, אבל גם אז ה' ירפא אותו.

"לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ" – מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ בְּקוֹל גְּבוּרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שִׁמֵּשׁ לִפְנֵי חֵי הָעוֹלָמִים בָּרוּךְ הוּא.
"וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה" – זֶה מַשָּׂא וּמַתָּן; שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה וְרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
"וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו" – אֵלּוּ הֲלָכוֹת.
"וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו" – אֵלּוּ גְּזֵרוֹת.
"כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ",
וְאִם אָשִׂים – "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". כָּךְ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

במכילתא דר' ישמעאל מוחלפים דברי ר' אלעזר ודברי ר' יהושע אלו באלו. כאן מדגיש ר' אלעזר את חובת הציות להלכה. דברי 'דבר אחר' מוצאים כאן את כל חלקי התורה, מעשר הדיברות ועד גזירות ודיני עריות. לפי דברי 'דבר אחר' ניתנה במרה התורה כולה, ונכרתה עליה ברית כמו בסיני - כולל הסנקציות למפר הברית והאיום במכות מצרים.

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "שָׁמוֹעַ", יָכוֹל רְשׁוּת?
תַּלְמוּד לוֹמַר "תִּשְׁמַע", קְבָעוֹ הַכָּתוּב חוֹבָה.
דָּבָר אַחֵר: "תִּשְׁמַע" – זֶה הַכְּלָל שֶׁכָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כְּלוּלָה בּוֹ.
"לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ" – אֵלּוּ עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל הַר סִינַי.
"וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה" – אֵלּוּ אַגָּדוֹת מְשֻׁבָּחוֹת, הַנִּשְׁמָעוֹת בְּאָזְנֵי כָּל אָדָם.
"וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו" – אֵלּוּ גְּזֵרוֹת.
"וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו" – אֵלּוּ עֲרָיוֹת.

דברי התורה מרפאים את האדם ומעניקים לו חיים טובים. ר' יצחק מוצא בכפילות של "לא אשים עליך" ושל "אני... רופאך" רמז לשני העולמות - העולם הזה והעולם הבא.

אִם עָשִׂיתָ כֵּן – "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ". מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ"?
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְךָ – חַיִּים הֵן לְךָ, רְפוּאָה הֵן לְךָ!
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (משלי ד, כב).
 
דָּבָר אַחֵר: "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ", רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אִם אֵין בָּהֶם מַחֲלָה, לָמָּה הֵן צְרִיכִין רְפוּאָה?
אֶלָּא אֱמֹר מֵעַתָּה: "לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ" – בָּעוֹלָם הַזֶּה, "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" – לָעוֹלָם הַבָּא!

פסוק כז

ראו מכילתא ויסע א.
שם הגירסה היא שאילים היה מקום מהולל במים. כאן הגירסה היא שהמקום היה מקולקל, אבל בדרך נס הספיקו המים לישראל.
ר' יהושע קורא את חניית ישראל באלים כחניה על המים כפשטת, ור' אלעזר קורא את המים כסמל לתורה, בדומה לדרשה של דורשי הרשומות, לעיל פס' כב.

"וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים" –
מַגִּיד שֶׁהָיָה אוֹתוֹ מָקוֹם מְקוּלְקָל בְּמַיִם יָתֵר מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת,
שֶׁהֲרֵי הָיוּ שְׁנֵים עָשָׂר מַבּוּעִים, וְלֹא סִיפְּקוּ אֶלָּא שִׁבְעִים דְּקָלִים!
וּכְשֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל חָנוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּנֵי אָדָם, וְסִיפְּקוּ לָהֶן מַיִם, וְלָנוּ וְשָׁנוּ וְשִׁילְּשׁוּ!
 
"וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין אֶלָּא עַל הַמַּיִם, כָּךְ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
 
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם בָּרָא שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר מַבּוּעִין כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְשִׁבְעִים דְּקָלִים כְּנֶגֶד שִׁבְעִים זְקֵנִים!
"וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּיתְּנוּ לָהֶן בְּמָרָה.