עם טעמים:
לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר נְאֻ֤ם יְהֹוָ֨ה ׀ לַֽאדֹנִ֗י שֵׁ֥ב לִֽימִינִ֑י עַד־אָשִׁ֥ית אֹ֝יְבֶ֗יךָ הֲדֹ֣ם לְרַגְלֶֽיךָ׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
לדוד מזמור נאם ה' לאדני - נכון לפרש זה המזמור על אברהם: על דברתי מלכי צדק, רק יקשה עלינו ציון שהיתה עיר דוד ונוכל לתקנו בדרך רחוקה מעט.
והנכון בעיני: כי זה המזמור חברו אחד מהמשוררים על דוד, כמו מזמור יענך ה' ביום צרה ה' בעזך ישמח מלך, גם לשלמה אלהים משפטיך למלך תן, וחובר זה המזמור כאשר נשבעו אנשי דוד לאמר: לא תצא עמנו במלחמה וזאת תחלת דברי המשורר נאם ה' לאדני שהוא דוד.
שב לימיני - והטעם שב – בביתי ועבוד אותי.
וטעם לימיני – כי הימין עושה חיל והנה הטעם לא תצא עמנו למלחמה כי ימין השם תלחם בעבורך והוא ישית אויביך הדום רגליך שיובאו לפניך שתרמסם.
"הדום" - הוא שרפרף הכסא הנתון תחת רגלי היושב כמו והשתחוו להדום רגליו (לעיל צט)
מצודת דוד
"נאם ה' לאדוני" - ארז"ל כאשר נצח אברהם את אמרפל והמלכים אשר אתו שאלו מלכי העובדי כו"מ את אליעזר עבדו היאך במתי מספר נצח אברהם עם רב כזה והשיב להם ה' אמר לאדוני אברהם שב בבטחון לתשועת ימיני ולא אשקוט עד אשים אויביך מרמס לרגליך כהדום הזה
"לדוד מזמור" הוסד על המלחמה שערך על רבת בני עמון, שדוד עצמו לא יצא אל המלחמה רק שלח את יואב ושרי הצבא, והיה שלא כפי הראוי בזה כמו שבארתי (ש"ב י"א) ובעת ההיא קרה לו ענין בת שבע, שחשבו רבים שיענש דוד וידחה מן המלוכה ולא יצליח עוד, ושם מבואר שיואב לכד את עיר המים שנקראת ג"כ עיר המלוכה, כי נחל מים היה בחלק העיר הזאת שסבב את העיר והספיק לה מים, והיה קשה לכבשה, ושם ישבו מלכי בני עמון תמיד, ואז הודיע אל דוד והלך דוד עצמו לשם וכבש כלל העיר, ואת העם העביר בחריצי הברזל ובמלבן. - "נאום ה' לאדני", המשורר אומר בשביל דוד שא"צ שיצא מרושלים למלחמה, כי ה' אמר אליו "שב לימיני", יצייר שכסא דוד הוא כסא ה' כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' למלך, כאלו ה' יושב על כסא ההנהגה להנהיג את ישראל בהשגחה מיוחדת, כמלך המנהיג את עמו, ודוד יושב על כסא המלוכה לימינו, ובאשר היושב על הכסא צריך הדום לרגליו, א"ל ה' כי את "אויביך אשית" שיהיו "הדום לרגליך" והם יהיו:
