"לדוד מזמור" הוסד על המלחמה שערך על רבת בני עמון, שדוד עצמו לא יצא אל המלחמה רק שלח את יואב ושרי הצבא, והיה שלא כפי הראוי בזה כמו שבארתי (ש"ב י"א) ובעת ההיא קרה לו ענין בת שבע, שחשבו רבים שיענש דוד וידחה מן המלוכה ולא יצליח עוד, ושם מבואר שיואב לכד את עיר המים שנקראת ג"כ עיר המלוכה, כי נחל מים היה בחלק העיר הזאת שסבב את העיר והספיק לה מים, והיה קשה לכבשה, ושם ישבו מלכי בני עמון תמיד, ואז הודיע אל דוד והלך דוד עצמו לשם וכבש כלל העיר, ואת העם העביר בחריצי הברזל ובמלבן. - "נאום ה' לאדני", המשורר אומר בשביל דוד שא"צ שיצא מרושלים למלחמה, כי ה' אמר אליו "שב לימיני", יצייר שכסא דוד הוא כסא ה' כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' למלך, כאלו ה' יושב על כסא ההנהגה להנהיג את ישראל בהשגחה מיוחדת, כמלך המנהיג את עמו, ודוד יושב על כסא המלוכה לימינו, ובאשר היושב על הכסא צריך הדום לרגליו, א"ל ה' כי את "אויביך אשית" שיהיו "הדום לרגליך" והם יהיו:
"עמך", אמר יתנדבו "נדבות" לעלות לצבא ביום "חילך, בהדרי קדש מרחם משחר לך טל ילדותך", ר"ל והגם שאתה חטאת בבת שבע, מ"מ יעמד "לך טל ילדותך" היינו המעשים טובים שעשית בילדותך יהיו כטל לך להפריח את כבודך, ומציין שהטל הזה יצא "בהדרי קדש", כי נמשח בילדותו בשמן משחת קדש, וזה יהיה כטל לו, כמ"ש כשמן הטוב היורד על הזקן כטל חרמון שיורד על הררי ציון, והנה הטל יבא בעת בקיעת השחר, ואז יוליד השחר את הטל, ובזה צייר במליצה שהטל יצא מרחם משחר והיינו מרחם השחר, והנמשל שטל ילדותו נולד בעת התחיל האור שלו להבקע, כמ"ש וכאור בקר יזרח שמש, שהוא משל על צמיחת המלכות שנמשל לצמיחת השחר, ואז פרח טל ילדותו בהדרת קדש ונמשח בשמן, וטל זה יעמוד לו גם עתה:
ביאור המילות
"נדבות". מציין נדבת הלוחמים כעצם מופשט, הנדבות הם העם שלך, ור"ל נדבת העם וחפצם למלחמה הוא החיל ועם המלחמה.
"בהדרי". מקובץ מן הדר.
"מרחם משחר". מרחם של השחר, מציין את השחר כיולד ומוציא את הטל מרחמו, ובמובן התאומיי מורה השחר תחלת זריחת שמשו והצלחתו שאז נולד טל ילדותו:
"נשבע", עד שמה "שנשבע ה'" לתת לך את המלוכה "לא ינחם" ע"ז ע"י החטא, ומפרש מה היה השבועה, ה' נשבע "שאתה כהן לעולם על דברתי" אתה "מלכי צדק!" קורא את דוד בשם מלכי צדק, ע"ש המלך הראשון שהיה בירושלים, כמ"ש ומלכי צדק מלך שלם, (כי כן היה שם מלכי ירושלים מקדם), והוא היה כהן לאל עליון, ועל מליצה זאת אמר שאתה תהיה כהן לעולם, ואחר שתפס שם כהן אמר "על דברתי". שתהיה כהן על הדבור שלי דהיינו על המקדש והדביר, גם הזכירו בשם מלכי צדק לאמר כי צדיק הוא בעיניו ונשאר בצדקתו כי מחל חטאו:
"ה'", עתה מצייר העת שנכבשה עיר המלוכה שהיא עיר המים, ודוד יצא בעצמו מירושלים אל המלחמה, שאז אינו יושב על הכסא לימין ה', רק הולך למלחמה "וה' על ימינך" לעזרך במלחמה, עתה ה' על ימינך, ה' אשר "מחץ ביום אפו מלכים" שכבר כבש לפניך את עיר המלוכה ומחץ את המלכים שבה, ועתה:
"ידין בגוים מלא גויות", ה' ידין בגוים של בני עמון לפוצץ הגויות להעבירם בחריצי הברזל, "מחץ ראש", אחר שכבר מחץ הראש "על ארץ רבה", ר"ל עיר המלוכה שהיא ראש המדינה והמלך שהוא ראש העם כבר נמחץ, ויאמר במליצה אחר שכבר נמחץ הראש נשארו הגויות בלא ראש, ר"ל העם בלא מלך, וידין את העיר שהיא מלא גויות גופים בלא ראשים:
ביאור המילות
"מלא". ענין כריתה, כמו בלא יומו תמלא, התמלא בשכות עורו, לכרות הגויות, ויל"פ העיר שהיא מלאה גויות:
"מנחל", מבאר מי הוא הראש? היא עיר המים היא ראש של רבה, אחר שהראש "ישתה מנחל בדרך" ר"ל ששם היה הנחל שממנו שתו מים, "על כן ירים ראש", על כן היה חלק זה לראש והתרומם על הגויה שהיא יתר המדינה, וכשמחץ הראש הזה השותה מן הנחל נשארו רק גויות ופגרים מתים:
ביאור המילות
"ישתה". מוסב על ראש שבסוף הפסוק מנחל בדרך ישתה [ראש] על כן ירים:
