מלבי"ם על תהלים קיא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · קיא · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אודה ה'", מזמורים אלה נאמרו באל"ף בי"ת לרוב חשיבותם כמ"ש חז"ל, אמר אני "אודה ה' בכל לבב", בין "בסוד ישרים" שהם בעלי הבינה המבינים דרכי ה' ועיני האלהות וסודותיו, ובין בתוך "העדה" הם כל ההמון הנועדים לשמוע את דברי:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גדולים מעשי ה'", יתחיל לספר משלשה מיני השגות אשר נשיג בהנהגת ה', והם "מעשים ופעולות ונפלאות", שיש הבדל בין מעשים ובין פעולות. שמעשה הונח על דבר הנגמר שאין יד הפועל עוסק בו יותר, ופעולה הונח על העסק שהפועל עודנו מתעסק בפעלו, ובב' בחינות אלה נשקיף על הבריאה שברא ה', מצד אחד נשקיף עליה כמו שהיא עשויה ונגמרת בשלימותה ותכלית תקונה, ובצד הב' נשקיף מצד שעוד ידי היוצר פועלים תמיד בבריאותה ומחדש בכל יום מעשה בראשית, וקיום הבריאה היא תמיד כבריאה חדשה, ושני אלה הם בההנהגה שהיא כפי חקי הטבע, ועוד יש הנהגה אחרת שלפעמים יהרוס וישדד חקי הטבע וזה נקרא נפלאות, אמר הנה "מעשי ה'" המה "גדולים" מאד בריבוי ובגודל הכמות, ובכ"ז הם "דרושים לכל חפציהם", שלכל מעשה יש חפץ, ר"ל יש תכלית אשר יכוין אליו העושה במעשהו ואליו יכונן את מעשיו, כמו חפץ הבית הוא לשבת בו, חפץ הכסא לשבת עליו, חפץ האהל לשבת תחתיו וכדומה, אולם ה' שלא ברא את הבריאה לצרכו, החפץ של המעשה אינו לצרכו, רק לצורך המעשה עצמה, שהתכלית רצוף במעשה עצמה, והוא חפץ של המעשה שיפיק את תכליתו, ויש שחק אחד טבעי יכון לתכליתים שונים, כמו כח ההתפשטות ששם ה' באויר, בו יש חפצים שונים, שעל ידו יעלו האדים, ישבו הרוחות, יפיחו הצמחים, וכדומה, ועל זה אמר שמעשי ה' הם דרושים לכל חפציהם, שכל החפצים והתכליות שלהם דרושים מהם ונמצאים בם:


ביאור המילות

(ב-ג) "מעשי ה'", פעלו, עי' הבדלם למעלה כ"ח ד'.

"חפציהם". הנפרד חפץ, והוא שם.

"הוד והדר". ע"ל ק"ד א'.

"צדקתו". עי' ישעיה נ"ט:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוד והדר פעלו", אולם פעלו, שהוא מה שעדיין פועל ועוסק בהבריאה בתמידות והיא בריאה חדשה בכל רגע, בפעלו זה נמצא הוד והדר, שמבואר אצלנו שההוד הוא הפנימי, וההדר הוא ההדר החיצוני, ר"ל שפועל בין בחיצוניות הדברים לפי מה שאנו משיגים אותם בחושינו נמצא הדר חיצוני המתפשט על כל פעולותיו, ובין ההוד הפנימי של כחות הפנימיות הנצפנים במעשיו אשר עין חוקר לא יביטם.

"וצדקתו עומדת לעד", מבואר אצלנו שהצדקה הנאמרת אצל ה' תרמוז אל המעשים הנשגבים שיעשה לפי האלהות שבו לא לפי ההשקף על הנבראים, ויען שבעניני הנפלאות שיבואר אח"ז יביט על סדר מעשה הנבראים, יאמר שלא כן במעשיו ופעולותיו אשר ערך בהסידור הטבעיי בו ישקיף על אלהותו כפי מה שרצה ברצונו הפשוט לפי מדתו האלהית, וזאת לא תשתנה כל ימי עולם והיא עומדת בקביעות. הפך הנפלאות שאינם קבועים לעד, ובצדקה זו יעמיד את הבריאה תמיד ולא ימושו חקיה כל ימי עולם:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכר עשה לנפלאותיו", אמנם הנפלאות שהם למעלה מדרך הטבע לא יעשם ה' תמיד, ולא ישנה את הטבע רק בעת מן העתים לפי הצורך להודיע לבני האדם גבורותיו, וזה זכרו לדור, שע"י הנפלאות יזכרו שהוא הבורא והוא היכול לשנות את הבריאה, וע"כ לא יעשם תמיד אחר שהם רק לזכר, וכל שיזכרו נפלאותיו אין צריך עוד להם, וזה יעשה מצד שהוא "חנון ורחום", ר"ל אם מצד החנינה כמו שעשה להאבות שמצאו חן בעיניו, אם מצד הרחמים כמו שעשה בעת יציאת מצרים מצד שרחם על ענים וצרתם:


ביאור המילות

"זכר". ע"ל קל"ה י"ג:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טרף", הנפלאות שעשה לאבותינו היה תכליתם לתת להם את ארץ כנען, ששם ימצאו מזונותיהם בריוח ויוכלו לעסוק בתורה, וזה "טרף נתן ליראיו", קרא מזון זה בשם טרף, שהושאל מן מזון האריה שהוא ע"י מה שטורף חיות הקטנות ממנו, כן נתן להם מזונם ע"י שאכלו את העמים, כמ"ש ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, שכמו שהצומח מזון להחי והחי מזון להמדבר, כן הוכנו עובדי גלולים להיות מזון לאשר עלו למדרגה נעלה ונשא ממינם, ומבאר שזה היה ע"י "שיזכר לעולם בריתו", שהוא הברית שכרת עם האבות לתת להם את א"י, והמאמרים מקבילים, "יזכר לעולם בריתו", לתת להם נחלת גוים.


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כח מעשיו הגיד לעמו מעשי ידיו אמת ומשפט", ר"ל שזכר לעולם בריתו שכרת עם האבות לתת להם נחלת גוים, והגיד להם כח מעשיו שמעשי ידיו הם אמת ומשפט, שהכח של המעשה אשר עשה והבריאה אשר ברא, הוא אמת ומשפט, שזאת היא הכח הפנימי המעמיד כל הבריאה, עד שהאמת והמשפט הוא הכח והנפש והחיות של כלל מעשה ה', שה' ערך את הבריאה שתהיה בגוף וגויה אל האמת בדברים העוונים, שיכירו ע"י הבריאה מציאת ה' ואחדותו והאמונה האמתיית, ואל המשפט בין אדם לחברו, ואם אין אמת ומשפט אין כח ואין חיות ונפש בכל הבריאה והמעשה שעשה, והיא כגוף בלא נשמה, וע"כ הכנענים שהפרו אמת ומשפט לא יכלו להתקיים בעולם, וצוה למחות זכרם כמו שמבערים את גופת המת אשר אין לו כח ונשמה פנימית, "נאמנים כל פקודיו" ומזה מבואר שפקודי ה' הם נאמנים וקיימים מצד עצמם, וגם הם.


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"אמת ומשפט" - עיין ירמיהו ה ב[1].

 


  1. ^ לכאורה יש כאן ט"ס וצ"ל "ירמיהו ד ב" -- ויקיעורך

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"סמוכים לעד לעולם", ר"ל שהם "הסמוכים של העולם לעד", דהיינו שהם העמודים והיסודות שהעולם סמוך ונשען עליהם לעד ולנצח, ואם ימושו פקודיו מלסמוך את העולם יפול העולם בכללו ולא יוכל לעמוד אחר שאין לו סמוכים, ומפרש שזה היה מפני שהם "עשוים באמת וישר", שמה "שנאמנים כל פקודיו", הוא מפני "שעשוים באמת" והאמת הוא נאמן. ומה שהם "סמוכים של העולם", הוא מפני "שעשוים בישר", והישר והמישרים הם סמוכים ועמודים של העולם, כמו שכתוב (למעלה סימן ע"ה) "אני מישרים אנכי תכנתי עמודיה", שהמישרים הם הסמוכים של עמודי העולם, וכמו שפרשתי שם:


ביאור המילות

"סמוכים". שם, הם הסמוכים של העולם לעד, ר"ל העמודים של העולם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פדות", ר"ל שע"י הפקודים האלה "שלח פדות לעמו", שעל תנאי זה פדה אותם שישמרו את הפקודים, ואם לא ישמרו אותם יהיו משועבדים ועבדים, וע"י הפקודים "צוה לעולם בריתו", שכמו שאמר שיזכר לעולם בריתו ע"י שכח מעשיו (שהם אמת ומשפט) הגיד לעמו, כן קיום הברית לעולם הוא רק ע"י שמירת הפקודים, כמ"ש ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראשית", אולם ראשית החכמה ושרשה היא יראת ה', שבאשר החכמה היא מקובלת מאדון החכמה, ואין חקיה ושרשיה מתבררים במופתים, והתאוה והיצר מסיתים את האדם לסור מחקי החכמה, צריך לאסור את הנפש במוסרות היראה, שאם יירא את ה' לא יעבר מחקי החכמה אשר צוה וישמור פקודיו ומצותיו, ואז יהיה "שכל טוב לכל עושיהם", כינוי עושיהם מוסב אל הפקודים הנזכר למעלה, שאז ימצא העושה את הפקודים בם שכל טוב, ורוח ה' ישכילהו להבין טעמם וסודותם, ואז "תהלתו עומדת לעד", כי ימצא בם אושר הנצחי ולישרים נאוה תהלה:


ביאור המילות

"ראשית חכמה". התבאר בפי' משלי.

"ושכל טוב". מורה תמיד על ההשכלה ברוה"ק, וכינוי עושיהם, על פקודיו שבפסוק ז':